הארות על מאמר "אמור אל הכהנים"

שתפו לזיכוי הרבים

ליקוטי מוהרן (סימן ב)

א) כי עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה. כי שתי מטרות עיקריות יש לכלי זיין האחת להגן על בעליה מהתקפת והתנפלות שונאו. השנית, כאמצעי להשיג מטרות שא"א להשיג בשום דרך אחרת. ולעניננו התפילה משמשת לכל יהודי ג"כ להנ"ל (כי מה דנקט רבינו ז"ל "כלי זיינו של משיח" הוא לאו דוקא, כי באמת התפילה היא עיקר הכלי זיין של כל יהודי ויהודי וכדלקמן, ולא נקט ליה אלא משום שאצלו יהיה הדבר מוחש ביותר במציאות. משא"כ אצלינו שבמציאות כמעט ואין הדבר מורגש כלל, וכן איתא בהדיא בליקוטי עצות (תפילה, ב) עיקר כלי זיינו של איש הישראלי הוא התפילה עיי"ש) היינו שעל ידה אנו יכולים להינצל מהתקפת והתנפלות היצר וחיילותיו (וממילא מהשתלשלות הנ"ל גם כן מהעכו"ם והרשעים וכל הקמים עלינו לכלותנו ולהזיקנו בגשמיות). וגם ע"י התפילה אנו יכולים לפעול אצל השי"ת כל דבר ממש הן ברוחניות והן בגשמיות, ואפי' דברים שא"א לפעול בשום אופן ע"י כל השתדלות אחרת, כי אפי' בדברים שההשתדלות יכולה לעזור האנשים הכשרים באמת מתרחקים מהם, ואינם רודפים אחר תחבולות רבות, כי רובם אינם מועילים כלום, ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במאמר להמשיך שלום (ח"א יד, יא) עיי"ש. כי התפילה צריכה להיות עיקר הכלי זיין של כל יהודי ועיקר האמצעי להשיג כל רצונותיו הטובים וכל מטרותיו והצטרכויותיו, ומה שאנו רחוקים מזה היינו מחמת שבעוה"ר אנו רחוקים מיישוב הדעת, כי בודאי אנו מאמינים באמונה שלימה שהשי"ת טוב לכל ורוצה ומצפה ומשתוקק לטובותינו, ובדידו ליתן לנו כל מה שאנו צריכים ויותר מזה, ואינו רוצה מאתנו כ"א שנבקש לפניו באמת ובפשיטות על זה, וכמו שהאב תמיד משתוקק לטובת בנו כן הוא ממש אצל השי"ת, ויותר מזה, כי להשי"ת יש לו כל אמצעים למלא בקשותינו, אפי' מה שלגבינו נקרא מעשה ניסים וכמ"ש יונתן בן שאול (שמואל א, יד) כי אין לה מעצור להושיע ברב או במעט, כי הוא יתברך כל יכול וא"כ מאחר שאנו יודעים ומאמינים כל זה באמונה שלימה למה אין אנו משתמשים במלחמתינו באוצרות מלאים כלי נשק שיש לנו, אין זה אלא משום שאין לנו יישוב הדעת אמיתי שזהו בעצם הענין המב"פ לקמן (אות ב) שזה הכלי זיין צריך לקבלו ע"י בחי' יוסף היינו שמירת הברית, כי יישוב הדעת הוא תיקון הדעת והמוחין התלוי בתיקון הברית וכמב"פ. והנה גם בכלליות, הדיבור יש לו כח גדול מאד להשפיע בעליונים ובתחתונים ולפעול פעולות שיש בהם ממש הן לטב הן לביש וכמ"ש רבינו ז"ל בל"מ (ח"ב צו) בענין גדול כח הדיבור, כי הלא יכולין ללחוש על קנה שריפה שלא תוכל לירות, שזה בחי' מה שאפשר להחיות יהודי על ידי דיבור טוב ושאלת שלום, ואפשר להרוג ולרצוח ממש ע"י דיבור כגון דיבור של הלבנת פנים ודיבור של לשון הרע והוצאת שם רע, ובשורה לא טובה, וכמו שמורים פסוקים רבים שהדיבור הוא כלי זין ממש שלפעמים מכה והורג, וכמ"ש (ישעיה מט) וישם פי כחרב חדה. וכמ"ש (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר. וכמ"ש (משלי ל) צור חרבות שיניו, וכמו שלימדנו דוד המלך ע"ה בכ"מ וכמ"ש (תהלים יא) כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו על יתר לירות במו אופל לישרי לב וכדפרש"י שם, וכמ"ש (שם נז) לוהטים בני אדם, שיניהם חנית וחיצים, ולשונם חרב חדה, וכמ"ש (שם נט) חרבות בשפתותיהם, וכמ"ש (שם סד) אשר שננו כחרב לשונם, דרכו חצם דבר מר לירות במסתרים תם, פתאום ירוהו ולא ייראו, שזה בחי' (איכה ה) חרב המדבר היינו חרב המ?ד?ב??ר, כי הדיבור הוא כלי זיין ממש וכנ"ל וכמ"ש חז"ל (ב"מ נח:) תני תנא קמיה דר' נחמן בר יצחק כל המלבין וכו'. וגם עצם הדיבור כוחו גדול עד למאד שזהו סוד ענין הברכות והקללות וזולתם, וכ"ש שיש כח גדול לדיבורי התפילה. כי דיבורי התפילה נמשלו לכלי זיין כמ"ש (תהילים קמט) רוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם, והם נמשלו לאתתא כמ"ש (משלי לא) אשה יראת ה' היא תתהלל, שזה בחי' משחז"ל (יבמות קטו.) אשה (התפילה) כלי זיינה עליה שזה בחי' מה שהתפילה נקראת חרב פיפיות, כי יש לה ב' פיות פה לשבח והודאה ופה לבקשה וכמב"פ (אות ב). וע"כ אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) העובר לפני התורה, אין אומר לו בא והתפלל אלא בא וקרב וכו' עשה קרבנו עשה מלחמתנו עיי"ש. והנה העכו"ם עיקר מבטחם בצאתם למלחמה הוא בנשקם וכלי זיינם הגשמי וברוב כוחם וריבוי מספרם, משא"כ אצלינו שעיקר בטחוננו הוא על השי"ת ומדת רחמיו וכלי מלחמתנו הם תורה ומצוות ובפרט תפילה, שזה בחי' מה שדוד המלך בהלחמו עם גלית עזב את כלי הנשק והחרב ויקח מקלו בידו ויבחר לו ה' חלוקי אבנים מן הנחל שזה בחי' מ"ש דוד (שמואל א, יז) אל הפלישתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבקות אלקי מערכות ישראל, וכמ"ש (בראשית כז) הקול קול יעקב והידיים ידי עשו שעיקר תריסנו אינו התריס הגשמי כ"א תשובה ומעשים טובים (ע' אבות פ"ד, מי"א) כשירי מצוה (עי' מנחות סב.) והספדן של צדיקים (ע' סנהדרין קח:) ושאר מעשים טובים. ועיקר כלי מלחמה שלנו הם המצוות כלולב וד' מיניו וכדאיתא בתיקוני זוהר (תיקון יג, דף כט.) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' באלין מאני קרבא אינון ישראל רשימין דנצחין דינא, וכמ"ש מאן נצח מאן דאחיד מאנא דקרבא בידיה הוא נצח וכמ"ש (ויק"ר ל, ג) אם קיימתם מצוות לולב הרי אתה מבושר שנצחת לאו"ה, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ, דף קצח.) בגין אורייתא ירום רישיה ואתברון כל שנאוי קדמוי כדכתיב תכריע קמי תחתי, וכמפשרש"י בריש בחוקותי (ויקרא כו) והוא מהספרי אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה אזי ורדפתם את אויביכם ובפרט ע"י התפילה וכמו שנבאר לקמן בעז"ה באריכות קצת, וכמ"ש הקול קול יעקב וגו'. ועל כן בצאתנו למלחמה לא שמנו עיקר הדגש אם הוא איש גיבור ומלומד מלחמה אלא על צדקתו והיותו מנוקה מעון ואינו מתירא מעבירות שבידו כי אינם אצלו כמו שמצינו אצל גדעון (שופטים ז) וכמ"ש חז"ל (מפ' נשא ט, ז) בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהי' בכם עוון ניאוף וכו' ושלא יהיו בינינו ממזרים עיי"ש, כי לא כדרכיהם דרכינו, שזה בחי' משחז"ל (מדרש שמואל כה) הצדיקים קרויים כלי מלחמה, וע"כ כשיצאו ב"י למלחמה דאגו שהעיקר דהיינו התפילה תתאפשר בצורה הכי מהודרת האפשרית וכמ"ש חז"ל (במדבר ב, ח) וכן אתה מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו א"ל יהושע עתידים אתם לעשות שם את השבת אל תרחיקו מן הארון יותר מן אלפיים אמה לכל רוח, למה, שתהיו רשאים לבוא להתפלל לפני הארון בשבת, וע"כ התפילה היתה תמיד במרכז החישובים של המלחמה והקרב שזה בחי' (שופטים ד) ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך, וכי ס"ד שפחד לצאת למלחמה, אלא שלא סמך על תפילתו והתנה צאתו למלחמה בהתאמצות דבורה לתפילה וזהו אם תלכי עמי והלכתי (עיין ב"ר מד – אם תלכי עמי לשירה והלכתי). וזה בחי' משחז"ל (ברכות ג:) גבי דוד המלך אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד נמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים ופרש"י שנמלכין בסנהדרין כדי שיתפללו עליהם, וזה בחי' מזמור יענך (תהלים כ) כדפרש"י יענך ה' ביום צרה. המזמור הזה ע"ש שהי' דוד המלך שולח את יואב וכל כל ישראל למלחמה והוא הי' עומד בירושלים ומתפלל כענין שנאמר (שמואל ב, יח) טוב כי תהי' לנו מעיר לעזור ואמרו רבותינו (סנהדרין מט.) אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, שמזה רואים ברור שהעיקר היה תלוי אך ורק בתפילה. ודוקא דוד התאמץ ביותר בתפילה כי הוא זכה לדעת גדול כח התפילה, שזה בחי' משחז"ל (פסיקתא רבתי, ט) אע"פ ששנו רבותינו הבא מן הדרך פטור מן התפילה, וכן אם הי' בדרך סכנה בדרך, אבל דוד לא הי' עושה כן אלא אפי' בכל מקום שהי' הולך לא הי' מונע עצמו מן התפילה, שזה בחי' מה שהשי"ת כביכול גילה לו במפורש שעיקר הצלחת המלחמה תלוי' בתפילה וכמ"ש (תהלים ב) שאל ממנה ואתנה גויים נחלתך ופרש"י התפלל אלי בכל עת שאתה בא להילחם באויבך, ואתנה גויים נחלתך. כי באמת תלוי בהשי"ת כי הוא הוא לוחם מלחמתנו וכדאיתא במדרש תנחומא (אמור יד) (תהילים פט) כי מי בשחק יערוך לה', אין הלשון הזה אלא לשון מלחמה שנא' (בראשית יד) ויערכו אתם מלחמה, ללמדך שהוא עושה מלחמתן של ישראל. ואין השי"ת רוצה מאתנו כ"א תפילתנו. וזה בחי' מה שפרש"י (במדבר כב, ד) מה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחין שלא כמנהג העולם אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל מהם מה מידתו אמרו לא אין כוחו אף בפיו, וכדאיתא במדרש תנחומא (בלק, ג) כלחוך השור, מה השור מנגח בקרניו אף אלו מנגחין בתפילתם, כי כל כלל ישראל היו מתפללים אלא שהעיקר הי' תלוי במשה רבינו ותפילתו היתה עיקר הכלי זיין, שהרי כל תפילה ותפילה הוא בחי' אבר מהשכינה שהם אברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שייפא בשייפא כל חד לדוכתיה אלא משה בלחוד כמב"פ (אות ו') שזה בחי' משחז"ל (אסתר ג) שהיתה תפילתו של משה דומה לחרב שהוא קורע וחותך עיי"ש ואם לעצמו כך עבור כלל ישראל אעכו"כ, כי באמת המלחמה למטה היא רק התלבשות מהמלחמה שלמעלה והעיקר תמיד להמתיק הדין בשורשו העליון אצל השי"ת שזה בחי' משחז"ל (ר"ה כט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתגברים. כי העיקר תלוי בקול תפילתנו וכמ"ש חז"ל (פר' תולדות, סה, כ) כשקולו של יעקב מתכנס ומתצמצם אזי הידיים ידי עשו, ואמרו אין יעקב שולט אלא בקולו. והנה באמת האיש הישראלי נמצא כסדר במלחמה תמידית, שהיא מלחמת היצר, וכמ"ש (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שפירש"י מנעוריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, ואכן זוהי כל תכלית בריאת וביאת האדם לעולמו, לעמוד במערכת וקשרי המלחמה ולהיות איש חיל באמת ולכבוש כל הכבישות העומדות בדרכו למען טובתו הניצחית דהיינו להכניע כל מידותיו ותאוותיו הרעים ויבטלם כליל ויזכה למשול על כל רצונותיו, כי אזי יאה לקרותו גבור מלחמה וכמ"ש חז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזהו גיבור הכובש את יצרו, ועיקר הכלי זיין העומד לרשותו הוא התפילה, לזעוק ולצעוק לפני השי"ת להינצל מהיצר שהם המים הזדונים המסובבים את האדם כל משך חיותו בעוה"ז וכמב"פ. והנה אחרי שנתאמת לנו שעיקר כלי זיין במלחמתנו מלחמת היצר היא התפילה יש להבין משחז"ל (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר אם ניצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם ניצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק"ש, אם ניצחו מוטב ואם לאו יזכיר יום המיתה שלכאורה קשה ולמה לא הזכיר עיקר הכלי זיין והעצה לנצחו דהיינו התפילה וי"ל דבעל המאמר לא בא לומר דברים ידועים ופשוטים שכל ילד ובר בי רב יודע מזה אלא בא לגלות עוד דרכים וכלים לנצח המלחמה, ואע"פ שבודאי התפילה היא העיקר מ"מ בתפילה לבד לא סגי כי השי"ת רוצה שנעשה ג"כ עוד דברים להראות תוקף וחוזק רצוננו, ועוד משום שעכשיו בעוה"ר לא תמיד דעתנו צלולה להתפלל תפילה המתקבלת ע"כ מצא לנכון לגלות עוד דרכים לנצח מלחמתינו. והנה כשם שאיש חיל צריך להיות מלומד מלחמה בבחי' (שה"ש ג) ששים גבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, והעיקר הוא ידיעה נכונה איך ומתי והשתמש עם כלי נשקו, כך צריך כ"א להיות מלומד תפילה, ולדעת שעל כל התקפת האויב מיד לרוץ לנשק דהיינו לתפילה ללחום אתו. ובכלל "מלומדי מלחמה" לדעת כל ההלכות הקשורות עם התפילה וכן לדעת פירוש המילות מכל הסידור והמחזורים והסליחות והתהילים ושאר ספרי תפילות תחינות ובקשות, וכשם שהלוחם צריך לדעת לכוון למטרה כן המתפלל צריך להתאמץ לכוון בתפילה ולהסיר כל המניעות והבילבולים וכמב"פ שלזה זוכים ע"י בחי' משפט כגון נתינת פרוטה לצדקה לפני התפילה וכמב"פ, כי כשם שיש כישורים מסויימים הנדרשים ללוחם כן הוא בענין התפילה וכמ"ש הרמב"ם (ה' תפילה פ"ד ה"א) שטהרת הידיים וכיסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב הן דברים המעכבים את התפילה. וכשם ששר צבא היוצא למלחמה משתדל לנהל אותה במקום ובשעה הכי מובחרת ונוחה לנצחונו, כך ראוי לכל יהודי להשתדל להתפלל בעת רצון, דהיינו בשחרית כוותיקין שגם מדינא רק אז מקיימים המצוה לכתחילה (כמבואר בשו"ע או"ח סי' פ"ט) וכמ"ש חז"ל (ברכות ט:) כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום וכפירשו התוס' (ד"ה כל), דהיינו כותיקין, וכן בכל עת שהציבור מתפללים וכמ"ש חז"ל (שם ח.) מאי דכתיב (תהלים פט) ואני תפילתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים עיי"ש. וכן בכל פעם שאנו רואים התגלות החסד בעולם וסימנא טבא מן שמיא הוא עת רצון וראוי להתפלל אז כמ"ש (תענית כד:) א"ל רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב, מריבין טב, דמטוביה מטיב לעמיה, אמר ש"מ עת רצון היא, בעי רחמי ואתי מיטרא, וכמ"ש חז"ל (סנהדרין סד.) אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה וכמ"ש (שם קב.) בעת רצון עניתך, עת מזומנת לטובה, ועיין במגן אברהם (סי' א סק"ד) בשם הרקנט"י שסוף הלילה (מה שקורין פארטאגס') הוא עת רצון לבקש צרכיו עיי"ש. וכבר נודע שעיקר העת רצון הוא בחצות לילה דייקא כי כן מבואר היטב בהרבה הרבה מקומות בזוהר הק' וכן איתא ג"כ בהדיא בתלמודא דידן (יבמות עב.) ועיקר חצות הוא תמיד אחר שש שעות מתחילת הלילה הן בקיץ הן בחורף ונמשך עד גמר אשמורה שניה, דהיינו שנמשך ב' שעות וכמבואר בדברי רבינו ז"ל (בל"מ ח"א קמט). ובודאי מי שחושב על סופו ותכליתו צריך להשתדל מאד מאד לנצל כל הזמנים הנ"ל, ובפרט זמן חצות הלילה ועכ"פ לפרקים כגון אחת לשבוע עד שירחם ה' ויוכל לנצלם בקביעות, ועל הנ"ל בעצמו צריך להשתמש עם כלי זיינו ולהרבות בתפילה, ועל זה אמרו חז"ל (אגדת בראשית כט) אשרי אדם שנמצא לו שעה של רצון, ועכ"פ כל העיתים טובים לתפילה וכמ"ש (דברים ד) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראינו אליו וכמ"ש חז"ל (אג"ב כט) א"ל דוד רבונו של עולם בכל שעה שאני מתפלל לפניך עשה אותו עת רצון עיי"ש. וכן לענין מקום התפילה יש להתפלל במקום קבוע, וכמ"ש חז"ל (ברכות ז: כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו, ועיין בשו"ע או"ח (סי' צ) כל הפרטי דינים הנוגעים בזה. וכן בשעת ההתבודדות ראוי להתפלל מחוץ ליישוב ובמקום שיש עשבים דייקא כמבואר בכ"מ בספרי רבינו (עי' בס' השתפכות הנפש) ועכ"פ בביתו בחדר מיוחד לעבודת ה', עיי"ש. ועכ"פ בשעת הדחק כל מקום כשר לתפילה וכמ"ש חז"ל (שו"ט תהלים ד) אמר הקב"ה אני אמרתי כשאתה מתפלל התפלל בביה"כ שבעירך, ואם אתה אינו יכול לילך בבית הכנסת התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול להתפלל התפלל על מיטתך ואם אין אתה יכול לדבר הרהר בלבך. וכשם שלפני שיוצאין למלחמה צריך לבדוק אם הכלי זיין על תיקונו. דהיינו אם החרב חדה כראוי, והקנה שריפה מלא פילווער וכדומה, כך הוא בענין טהרת לבו לפני שעומד להתפלל כמ"ש חז"ל (שמ"ר כב, ד) צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל, וכן איוב אמר (איוב טז) על לא חמס בכפי ותפילתו זכה, זכה דייקא. וכמ"ש חז"ל (ברכות ל.) חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין, וכן צריך לעשות גם כיום כל יהודי, וכדתניא (שם לב:) המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפילתו. וכשם שבכלי זיין צריך לנקותו מכל עפרוריות המונעות שימושו הנכון כן צריך בתפילתו דהיינו שצריך לעשות תשובה גמורה ועכ"פ להרהר בתשובה על כל עוונותיו ובפרט מדבר הידוע לו וכדאיתא בזוה"ק (ויחי, דף רחכ:) מאן דאית ביה חובא ובעי למנעי רחמי עלוי, יכוין אנפוי ורעיונוי לאתקנא גרמיה מההוא חובא, ולבתר יבעי צלותא כד"א (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה בקדמיתא, ולבתר ונשובה וכו'. ובפרט צריך ליזהר מעבירות ופגמים המעכבים ביותר קבלת תפילתו וכדאיתא בזוה"ק (פקודי דף רמט.) אלין דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא, ולבתר דא אפיקו מפומייהו מלה קדישא מלה דאורייתא ומטנפי פומייהו בה, קיימי ומנדין לון וקיימי בהאי נדוייא ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון, וכן מובא בספרים דמי שיש לו עון שעטנז תפילתו אינה מתקבלת וכן המשמיע קולו בתפילתו תפלתו אינה נשמעת וכדאיתא בזוה"ק ויגש (דף רט: בסוף העמוד) מאן דצלי צלותיה קמי מאריה אצטריך ליה דלא למשמע קליה בצלותיה ומאן דאשמע קליה בצלותיה לא אשתמע, וכן מי שאינו מחלק מעשרותיו בעין יפה ובהרחבה, אמרו חז"ל (במדבר יב) שאין תפילתו עולה לשמים, ובתיקוני זוהר (תי' י) איתא, שתפילה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וכן המתפלל בלי הכנעה ובלי מעשים טובים אין תפילתו נתקבלת וכמ"ש חז"ל (אותיות דרבי עקיבא, קטנות א) כל תורה ותפילה שאין בהם מעשים טובים ותשובה התורה בטילה והתפילה אינה רצויה, כל תפילה שאין בה לב נשבר וראש כפוף אינה רצויה, וכן מי שאינו נמשך לשמוע ולעסוק בתורה, תפילתו אינה רצויה וכמ"ש חז"ל (מדרש שוחר טוב, משלי כח) כל מי שאין חביבין עליו דברי תורה גם תפילתו תועבה, וכל מי שאינו נזהר וגם מזלזל בכסף חבירו וכן שאר הענפים מגניבה וגזילה מעכבים עליית תפילתו וכמ"ש חז"ל (שמות רבה כב) כל מי שידיו מלוכלכות בגזל קורא להקב"ה ואינו עונה אותו למה, שתפילתו בעבירה. וכל הנצרך לנקביו ומתפלל תפילתו תועבה כמ"ש חז"ל (ברכות כג ועיין שיחות הר"ן סי' ל' עיי"ש). וכן המתפלל בתוך ביתו וביחידות אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א) המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה של ברזל, ואמרו (איכה רבתי ג) גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, בא אחר הציבור מעשיו נפרטים משל למה הדבר דומה למלך דנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו, בא א' באחרונה אמר המלך תיסתם תיבתו, ומי גרם לו, הרי שבא באחרונה וכדאיתא בזוה"ק (תוספתא ויחי דף רלד) צלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא. דעד לא עאלת ההוא צלותא לאתעטרא בדוכתא אשגח בה קב"ה ואסתכי בה ואסתכי בחובוי ובזכותיה דההוא ב"נ מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין. ובפרט צריך להיזהר בזילזול התפילה עצמה, כי כשם שהלוחם שהשונא מרגיש עליו שכלי זיינו אינו נמצא בתיקונו בשלימות, רודף אחריו ביותר להפילו ביתר קלות, כן הוא בענין התפילה וכדאיתא בזוה"ק (בראשית דף כג:) אי צלותא לאו איהי שלימה כמה מלאכי חבלה רודפין אבתריה כד"א (איכה א) כל רודפיה השיגוה וכו'. ובכללות צריכים לשמור הפה כי גם הוא מסבב אי קבלת התפילה וכדאיתא בזוה"ר (מצורע, דף נג.) ת"ח כל חובי לעלמא קב"ה מכפר עלייהו בתשובה בר מההוא לישנא בישא וכו' מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קב"ה וכדאיתא בזוה"ק (פקודי, רמט:) אינון דמטנפי פומייהו לא אשתמע צלותהון וכנ"ל. וכשם שכלי זיין שמונח הרבה זמן ולא משתמשים בו מקבל חלודה ואינו ראוי לשימוש עד שיטפלו בו, לחדשו, כך הוא בענין התפילה שמי שמתרחק ממנה דהיינו מעבודת התפילה עליו כבדות ואינו יכול להתפלל אפי' כשמתעורר קצת לזה, עד שמחליט בהחלטה חזקה להתאמץ בזה, כי גם בתפילה קיימת בחי' (ספרי עקב) אם תעזבני יום, יומיים אעזבך (ועיין בירושלמי ברכות פ"א ומובא ברש"י ברכות דף ד. ד"ה זה הסומך לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג) וכשם שהלוחם לוקח אתו לכל מקום שהולך נשקו, כך האיש הישראלי צריך שתהי' תפילתו עמו כל הכ"ד שעות של היממה בבחי' משחז"ל (ברכות כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. וכשם שאינו דומה כוח הרבים לכח היחיד במלחמה וכמ"ש (ויקרא כו) אם בחוקותי תלכו וכו' ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו כן הדבר לענין התפילה וכנ"ל וכמ"ש חז"ל (ברכות ו.) מנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא' (תהילים פב) אלקים ניצב בעדת א-ל. וכמ"ש (איוב לו) הן אל כביר ולא ימאס (ופרש"י בברכות ח.) תפילת הרבים לא ימאס, וכמ"ש (תהילים נה) פדה בשלום נפשי מקרב לי (פירש"י ממלחמות הבאות עלי) כי רבים היו עמדי (פירש"י שהתפללו עמי), ועל כן ראוי ונכון להתאסף על כל צרה שלא תבוא בין של רבים ובין של יחיד להתאמץ בתפילה יחד, וק"ו שהי' ראוי להתאסף להתפלל על גלות השכינה וצרה הרוחנית הפוקדת את הרבים ואת היחיד, וזהו באמת פלא גדול מה שאין מתקבצים על כל פנים מנין להתפלל על ההצלחה ברוחניות כי ימינו כצל עובר ואם לא עכשיו אימתי. וכשם שמי שרואה את ישראל חבירו בצרה וסכנה הן מעכו"ם הן מליסטים מזויינים וכיוצא ובידו כלי זיין להצילו, שבודאי שחייב להשתדל להצילו בכל כוחו כפי יכולתו, ואחרת הוה בכלל (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך וכמ"ש הרמב"ם (ספר המצוות, מצוה ל"ת רצז) הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחת, כשנראהו בסכנת מוות או ההפסד ויהי' לנו היכולת להצילו כמו שהי' טובע בנהר ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו או יהי' ליסטים משתדל להרגו ונוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזק ובאה האזהרה באומרו לא תעמוד וגו' וכבר אמרו שמי שיכבוש עצות תכללהו ג"כ זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת עיי"ש ובכלל זה מי שיכול להציל את חבירו ע"י דיבורו באופנים שונים וכמ"ש הרמב"ם (ה' רוצח ושמירת הנפש פ"א הי"ד) שמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים על חבירו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעכו"ם או באונס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו להסיר מה שבליבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלו עיי"ש שעובר ממש על לא תעמוד על דם רעך. והנה רואים אנו שמי שבידו להשתדל בפיוס אע"פ שבודאי אינו בטוח כלל שפיוסו יועיל מאומה מ"מ אם לא השתדל כלל עובר על לא תעמוד על דם רעך ואפי' על עסקי ממון וכנ"ל א"כ מי שיודע בצרת חבירו אם בממון, אם בגוף, אם בנפש ויכול להתפלל עבורו לפני בעל הרחמים ואינו מתפלל לא כל שכן שבבחי' מסויימת הוא יותר גרוע מהנ"ל שכאן יש לו בודאי אוזן קשבת ואין לו שום פחד וטירחא יתירה, וע"כ מצינו שהצדיקים שבכל הדורות היו מתפללים עבור הכלל ועבור הפרט כמו שמצינו אצל אברהם אבינו שהתפלל עבור הצלת סדום, וכן עבור הפרט וכמ"ש חז"ל (ב"ר לט, יז) אברהם הי' מתפלל על העקרות ועל החולים, וכן אצל משה רבינו מצינו שמסר נפשו עבור כלל ישראל וגם עבור הפרט כמו שמצינו שהתפלל עבור מרים. וכל בכל דור ודור וכמ"ש חז"ל (ברכות לד.) ר' חנינא בן דוסא היה מתפלל על החולים, וכן צריך כ"א לעשות וכמ"ש (שם יב) כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא. ואם על חבירו כך על קרובו עאכו"כ וכמ"ש (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם, וכן אם השרוי בצרה הוא תלמיד חכם צריך שיחלה עצמו עליו (כמ"ש שם) ומי שאינו מתפלל עבור כלל ישראל בפרט בעת צרתן ממשיך דינים על עצמו רח"ל וכמ"ש חז"ל (ב"ב צא:) מפני מה נענשו אבימלך ובניו שהי' להם לבקש רחמים על דורן ולא יבקשו. וכל המתפלל עבור ישראל זוכה לישועה ולכבוד וכמ"ש חז"ל (ב"ק צב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, וכמ"ש (פסיקתא רבתי לט) אברהם התפלל בעד אבימלך מיד נטל שכרו שנפקדה אשתו וילדה לו בן, וכמ"ש חז"ל (תנא דבי אליהו רבא פ"ו) הואיל ועמד בתפילה ד' וה' פעמים והציל את ישראל מן המיתה העלה עליו הכתוב כאלו כל התורה כולה של משה היא כמ"ש זכרו תורת משה עבדי. וכשם ששר צבא שהוא באמת נאמן למלך צריך לדאוג בעיקר לטובת ולכבוד המלך ומלכותו ולא לטובת והנאת עצמו כן הוא בענין התפילה וכנודע המשל בענין הדומה לזה מהרב הצדיק ר' דוד לייקעס זצ"ל, מתלמידי הבעש"ט, משל למלך שהי' לו מלחמות גדולות בהרבה מדינות ושלח שרים עם צבאותיו לכל מדינה ומדינה לכבוש אותה, גם למקום אחד שלח את בנו עם חיל הצבא לכבשה. והנה אם הבן שומע כי שרי חיילותיו במקומותיהם הצליחו ונצחו במלחמה הוא שמח מאד, אמנם אם ישמע כי שרי החיל נשתה גבורתם ואבדו חילם מאד יעצב אף כי הוא במלחמתו הצליח, אולם שרי הצבאות הם להיפך מזה, כי כל אחד מהם ישמח מאד אם הוא יצליח במלחמתו וביותר יתענג כאשר השרים לא עמדו במלחמה ונפלו לפני אויב ורק הוא הגיבור אשר כבש את המדינה, וכן הוא בעבודת ה' בכללות כי מי שעובד את ה' באמת ישמח בהצלחת חבירו, וכן בעמדו להתפלל יכוון עיקר תפילתו לטובת הכלל כמו שמצינו אצל משה רבינו שלא הסתכל על עצמו כלל כ"א על טובת כלל ישראל וכמ"ש (שמות לב) אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכמ"ש רבינו ז"ל בס' המידות (תפילה א) צריך האדם להיות נכסף ומשתוקק לטוב הכללי אף על פי שימשך לו לבד הפסד. וכשם שהלוחם שבמערכה לעולם אינו מתייאש ותמיד רץ באמיצות וגבורת הלב לקשרי המלחמה ואפי' בהיותו בסכנה עצומה קרוב לייאוש מתגבר עוד יותר במלחמתו וכמובא שאין גיבור כמתייאש, כך צריך להיות בענין התפילה, ותמיד צריך להיות לבו סמוך ובטוח שהנה הנה השי"ת יקבל תפילתו כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת הלא תראה ששרה אמנו ילדה בהיותה בת תשעים שנה וחנה נפקדה בהיותה בת מאה ושלושים שנה (עי' מדרש שמואל ב, ד) וכן כל הכ"ד ספרים מלאים מניסים ונפלאות שעשה השי"ת בזכות וכוח התפילה וכמ"ש חז"ל (מגילה כו.) כל הניסים והמופתים שפעל אלישע כולם היו אך ורק בזכות התפילה שהתפלל. וזה בחינת משחז"ל (ברכות י.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל, וכמ"ש חז"ל (ברכות לב:) אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנא' (תהילים כז) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' ופירש"י והתחזק ולא תמשוך ידך אלא חזור וקוה. ואמרו חז"ל שמשה רבינו התפלל על כניסת הארץ תפילות כמנין ואתחנן ופסק מלבקש על זה, ואילו הי' מתפלל עוד תפילה היה נענה. וכבר הכריז רבינו ז"ל והודיע שאין שום ייאוש בעולם כלל וזהו אפי' בלי תפילה ומחמת מידת טובו ורחמנותו יתברך וק"ו ע"י תפילה. וכשם שאם יקראהו המלך לבא לפניו עם כלי זיינו ולירות לפניו אל המטרה בודאי שישתדל לכוון מה יותר אל מרכז המטרה ולא יעיז לזרוק חיצים סתם לאוויר כמשוגע שאינו מכוון ושולט על מעשיו, כך צריך להיות בענין התפילה, דהיינו שהן הבקשות והן ההודאות צריכים להיות דברים היוצאים מן הלב. כי איך יתכן לדבר בפני המלך אל המלך ולזרוק סתם מילין מהפה בלי כוונה וישוב הדעת כי אפי' מי שמדבר עם חבירו לא ישתגע לעשות כדבר הזה ק"ו כשמדברים לפני ממ"ה הקב"ה שאין לך חוצפה ושיגעון גדול מזה וכמ"ש בספר חסידים (סי' מו – מובא בקש"ע סי' ו' ס"א) כשנוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצוות השגורות בפי כל אדם, יכוון לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצווה, ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא היגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח לנו ביד ישעי' ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני ותהיה יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה, אמר הקב"ה לישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בו כאדם המחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתי ומתפללים לפני תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם ולא בלב שלם, הם מנקים את ידיהם ומברכים על נטילת ידיים ובוצעים ומברכים ברכת המוציא, שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם, אף בעת שהם מברכים אינם מתכוונים לברכני, לכן ע"כ חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו כמנהג ולא בכוונה וכו' עיי"ש, ומסיים בקצש"ע שראוי לכל אדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול-רם כי הקול מעורר הכוונה ולעניננו כן ראוי להתפלל כל תפילותיו אם אפשר – וכשם שכל שר צבא צריך לחזק רוחו ולהאמין שבידו לחולל ניצחון גדול בעז"ה ואפי' למעלה מכוחו המספרי והיחסי כמו שמצינו אצל אברהם אבינו במלחמתו כנגד המלכים, ואצל גדעון, ואצל דוד המלך וגיבוריו, ואצל החשמונאים וזולתם כן צריך האדם להגביה לבו בדרכי ה' ולהאמין באמונה שלימה שבכוח תפילתו יוכל להביא ישועות לכלל ישראל ולקרב הגאולה ולהוושע בעצמו ולהושיע אחרים בתפילתו וכמ"ש חז"ל (מכילתא דרשב"י משפטים כב) מנין שלא יאמר אדם איני כדאי להתפלל על בית המקדש ועל ארץ ישראל ת"ל שמוע אשמע צעקתו, ומכיון שכל אחד יש לו חלישות דעת בענין זה ומאמין ואינו מאמין בכוחו הגדול ציוונו חז"ל להתחזק להאמין בכל תפילתנו (עיין ברכות לב.) ואשרי המתחזק ומשתדל ומתאמץ בתפילה.
שתפו לזיכוי הרבים

כתוב/כתבי תגובה