להיות עבד השם נותן שלוות נפש

שתפו לזיכוי הרבים
יהי רצון שנזכה להבין ולהפנים כי אין דבר טוב אמיתי לנצח כ"א לבטל דעתנו [המעורבב והמבולבל, המטופש והמדומין] בפני דעת תורתינו הקדושה [הוא רצון הבורא ב"ה] וצדיקיו [שהם זכו לדעת תורה, על רוב תיקון מעשיהם ומידותיהם ותאותיהם עד שזכו שאין להם שום רצון עצמי כי אם רצון השם, וע"י עול התורה אחר תיקון המעשים כנ"ל], ונזכה להיות עבד נאמן להשם י"ת בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו" , הרי שלהיות עבד נאמן הוא שיא המדרגות הקדושות, ועבד אין דרכו לעשות מה הוא רוצה וחושב, אלא מבטל דעתו תמיד בפני אדונו, וזה מה שאומר הפסוק "עבדו את ה' בשמחה" כי טבע ודרך העבד לעבוד את האדון בחוסר שמחה ובעצבות כי זהו טבעה של עבדות הגשמית, כי אין לו שום חיות ממה שעושה שלא מרצונו רצון אחרים, אבל אנחנו בהאי עלמא שפ?ילא, אם נזכה לעבוד את אדונינו בשמחה, דהיינו להפוך את רצונו לרצונניו ולהבין את הזכיה הגדולה שנפלה בחלקינו וגורלינו שזכינו להיות חילי ועבדי המלך מלכי המלכים הישר הרחמן האמיתי וכו' וכ' כי לגדולתו אין חקר, ולהרגיש חיות נפלא ממה שאנו עושים את הדבר הכי נכון שיש לעשות דהיינו רצונו ית' שזה בעצמו הטוב האמיתי בעוה"ז ובעוה"ב אשרינו ואשרינו. ק"ו בעתות שלום ושלווה וכו' כמו"ש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", ועי"ז בעצמו שבעבוד את ה' בשמחה נהיה מרוצים ומקובלים לפניו, ויראה לנו פנים שוחקות ויאיר פניו אלינו ויכניסנו להיכליו.. כל אחד ואחד כפי קרבתו אליו, אשרי העובד את השם בשמחה!! ואשרי ואשרי מי שזוכה לעבוד את ה' באופן שיהי' לו שמחה גדולה ועצומה מקיום המצווה בעצמה, לא בשביל שכר בעוה"ז ולא בשביל עוה"ב, וכל שכן שאין בדעתו פניות של הבל ושטות לקיים המצוות בשביל בני אדם, להשיג מהם כבוד וכו' בבחינת שכר מצווה מצווה, דהיינו שלא רוצה שום שכר, כ"א שיזכה לעשות עוד מצווה, שהעושה כן זוכה להשגות ומדריגות גבוהות ועצומות כמבואר בדברי רבינו ז"ל בתורה בחצוצרות (ליקוטי מוהר"ן קמא, סי' ה) ע"ש. וידוע שהפעולה החיצונית מעוררת את הפנימיות שהאדם נפעל כפי פעולותיו, ואם אין האדם זוכה להתעוררות השמחה בעבודת ה' ע"י התבוננות שכלו, ועשה את עצמו כאילו הוא עובד בשמחה ומתפלל בשמחה ועי"ז באמת יבוא לשמחה, וכמ"ש רבינו ז"ל (בשיחות הר"ן סי' עד) כמשל שאדם עושה א"ע כאילו כועם וברוגז ואכן בא לכעס ורוגז (אזוי ווי איינער שניצט זיך א רוגז) כן בענין התפילה שלפעמים אין לאדם שום התלהבות וחמימות הלב ושמחה ואין לבו בוער כלל לתפילה וצריכים לעשות עצמו כאילו מתלהב וכו' ועי"ז בא לידי התלהבות, וכמ"ש רבינו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (קמא, סי' ער) שכמו שיש התעוררות מאדם לחבירו, כגון כשרואים שאחד אומר תהילים וסליחות בהתעוררות הלב ובלב נשבר אזי חבירו מתעורר ממנו ג"כ, כמו כן יש אצל האדם עצמו התעוררות מיניה וביה שמתעורר מתוך דברי עצמו, ויש בזה כמה בחינות, וש בחינת שאין לו התעוררות כלל ועושה את עצמו מתלהב ומתוך זה בא להתלהבות, ויש המתעורר ומתלהב מעט ומתוך דבריו כגון שצועק "אוי ו?י.. ו?י לי " מתוך כך מתחיל להסתכל על עצמו היכן אני, הלא וי לי, לי ממש, ואף שבתחילה נדמה לו שאמר כראוי, עם כל זה אח"כ רואים את ההפרש. גם מהמעלות של העבד שהוא "ראש קטן" מצד אחד, דהיינו שלא צריך להסתפק ולחיות בדילמה וספיקות כל הזמן האם לעשות כך או כך, מכיוון שיש לו עבודה סדורה מאת אדונו לעשות כן. וזה חוסך הרבה עגמת נפש ותיסכול ונותן שלות הנפש. ועכמ"ל. בברכת התורה שמעון יוסף הכהן ויזנפלד
שתפו לזיכוי הרבים

כתוב/כתבי תגובה