ליקוטי מוהר"ן חלק א'

שתפו לזיכוי הרבים
  לקוטי מוהר"ן בעזרת אל עליון אשר שמים וארץ קנה. ונתן לנו את תורתו ממדבר מתנה. נתחיל להדפיס חדושים נפלאים ונוראים על מאמרי רבה בר בר חנה בזכות זה נזכה לעלות לציון ברננה. אל קרית מלך דוד חנה:   א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט): דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים. והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשו עקר החשיבות והחן הוא אצלם. אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה): "אילת אהבים ויעלת חן"; שמעלה חן על לומדיה (ערובין נ"ד:). ועל ידי זה נתקבלין כל התפלות והבקשות: כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל, של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו": וזה בחינת יעקב. כי יעקב זכה לבכורה שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה. (תקונים תקון י"ד, זהר משפטים קכ"א:), כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה". וזה בחינת (בראשית כ"ז): "ויעקבני זה פעמים". ותרגום אונקלוס: וחכמני, וזה בחינת שמש. כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש. וזה בחינת (משלי ד): "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום": וזה בחינת חית - לשון חיות (עיין זוהר פנחס רמ"ה: ובתיקונים תיקון ס"ה). כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (תהלים ע"ב): "לפני שמש ינון שמו", ופרש רש"י: 'לשון מלכות'. וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש (זהר ויחי רל"ח. ורמ"ט:). וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל, ונעשה (ישעיהו ל): "אור הלבנה כאור החמה": אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות, שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שבזה את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויבז עשו את הבכורה"; דהינו השכל כנ"ל, בחינת (משלי י"ח): "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה" וכו' (עין תיקון ח). וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע. כי היצר טוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), (עיין רש"י ועיין זוהר וישב קע"ט ובמ"ר קהלת ובנדרים ל"ב:), בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת מחכמה. ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם), בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה" וכו', כנ"ל. וצריך כל אחד לתן כח לבחינת מלכות דקדשה להתגבר על מלכות דסטרא אחרא. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'. ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדשה? על ידי התורה, שהוא עוסק בכח (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שם: 'לעולם ירגיז וכו' - אי אזיל מוטב, ואם לאו - יעסק בתורה'). וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ל:): 'אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש'. כי על ידי התורה נותן כח למלכות דקדשה. ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר הח' והנ', ונעשה אור הלבנה כאור החמה: וכשזה קם, זה נופל (רש"י בראשית כ"ה פסוק כ"ג), ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב (הושע י"ד): "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם". הינו על ידי דרכי ה', הינו התורה, על ידי זה הצדיקים, שדבקים במלכות דקדשה, הם נתחזקים ומקבלים כח על ידי זה. "ופשעים יכשלו בם" בחינת מלכות הרשעה, בחינת היצר הרע, שנופל ונכנע על ידי התורה, כנ"ל. ועל ידי זה נתקבלים כל התפלות והבקשות, כי עקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאלו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן, שיכנסו הדברים בלבו של זה, שמבקשין ממנו. אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין הנ' והח כנ"ל, ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה (משלי ה): "יעלת חן", ואזי זוכה שדבריו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן, שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהינו זה שמבקשין ממנו. וזה בחינת ת. הינו על ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת ח"ן - על ידי זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב (יחזקאל "ט): "והתוית ת"ו", כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו. נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשין ממנו, כדי שיכנסו דבריו בלבו, ויקבל בקשתו. והחקיקה ורשימה זה בחינת ת"ו כנ"ל וזהו (קהלת ט): "דברי חכמים בנחת נשמעים". נחת דיקא, הינו בחינת חן הנ"ל והת' הנ"ל, ועל ידי זה נעשה אותיות נחת, ואז נשמעים דבריו, ונתקבל בקשתו כנ"ל: ועל כן יעקב שהוא בחינת השכל כנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב (בראשית ל"ג): "כי חנני אלקים" וכו'; ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב (שם): "הילדים אשר חנן" וכו'; ובנימין לא היה אז. ועל כן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב (שם .מ"ג): "אלקים יחנך בני" (עיין ב"ר וישלח פ' ע"ח מקץ פ' צ"ב): ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב (שם ל"ז): "אלה תלדות יעקב יוסף"; כי הוא היה עקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי, (עין זוהר וישלח קע"ו: וישב קפ"ב). ועל כן נאמר ביוסף (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו". 'בכור' הוא בחינת השכל כנ"ל. וזהו 'שורו' - לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל. וזהו הדר לו - תרגם אונקלוס: זיו ליה - לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר; אפלו במקום שהיה אפל וחשך, מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו להשם יתברך. וזה פרוש מה שאמר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג.): האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא: פרש רשב"ם: אש לבנה ומלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה": גלא - הוא היצר הרע: דמטבע לספינתא - הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדשה: ומתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא - כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חורתא - אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. והתורה היא בחינת ואו (עיין זוהר פקודי דרכ"ו). כי הלוחות, ארכן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד.). וזהו בחינת אלותא, דהינו מקלות דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כלה שמותיו של השם יתברך, הינו שהתורה הקדושה היא מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משגע ממש, חס ושלום. כי בעל עברה הוא משגע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. וכמו שהמשגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת 'ומחינן ליה באלותא, דחקיק עליה שמות' וכו', כנ"ל (עיין מ"ר קדושים תחלת פ' כ"ה:): וזהו: "אשרי תמימי דרך". אשרי - לשון הסתכלות. תמימי דרך - בחינת (בראשית כ"ה): "יעקב איש תם"; שהוא בחינת השכל כנ"ל. הינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם" - זה זוכין על ידי התורה: וזהו: ההולכים בתורת ה'. כי על ידי שלומד תורה בכח, על ידי זה נותן כח למלכות דקדשה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפלות והבקשות נתקבלים:   ב לשון רבנו, זכרונו לברכה: ויאמר ה' אל משה: אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ"א): איתא בספרא דצניעותא (עיין אד"ר נשא ק"ל: ובא"ז האזינו רפ"ט.) פרק ב' (זהר תרומה קעז.): 'מנוקבא דפרדשקא משך רוחא דחיי למשיחא'. א כי עקר כלי זינו של משיח הוא התפלה, שהוא בחינת חטם, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", ומשם עקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבש - הכל משם, כמו שכתוב (שם י"א): "והריחו ביראת ה'" וכו'. זה בחינת חטם, וזה עקר כלי זינו, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "בחרבי ובקשתי". ופרש רש"י: 'תפלה ובקשה'. וכמו שכתוב (תהלים מ"ד): "כי לא בקשתי אבטח וכו' באלהים הללנו" (עיין ב"ב קכ"ג.) בחינת: "תהלתי אחטם לך". ב וזה הכלי זין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, הינו שמירת הברית, כמו שכתוב (תהלים מ"ה): "חגור חרבך על ירך" (עיין זוהר ויחי ר"מ:). וכמו שכתוב (תהלים קל"ב): "מפרי בטנך אשית לכסא לך" - זה בחינת משיח, בחינת תפלה. "אם ישמרו בניך בריתי", הינו על ידי בחינת יוסף. ויוסף ששמר את הברית, נטל את הבכורה, שהוא בחינת עבודת התפלה* בחינות פי שנים, כי התפלה הוא פי שנים. שנים שיש בהם שבחו של מקום ושאלת צרכיו (עיין ברכות ל"א. ל"ב. ע"ז ז'). והוא בחינת (תהלים קמ"ט): "וחרב פיפיות בידם". בחינת שתי פיות, בחינת פי שנים. ונטל מראובן על ידי שחלל יצועי אביו (בפ' ויחי), כי היא תלוי בשמירת הברית: *ועל כן יוסף בשביל שזכה לבחינת תפלה, שהיא בחינת "תהלתי אחטם" בחינת חיות הנמשך מנוקבא דפרדשקא כנ"ל, על כן נקרא בן פורת יוסף, שהם בחינת תרפ"ו אורות שהם שבעה שמות: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, קס"א, קנ"א, קמ"ג, שעולין תרפ"ו, שמקבל מנוקבא דפרדשקא, כי פרדשקא בגימטריא תרפ"ו. ג ומי שזכה לחרב הזה, צריך לידע איך ללחם עם החרב, שלא יטה אותה לימין או לשמאל, ושיהא קולע אל השערה ולא יחטא: וזה אי אפשר אלא על ידי בחינת משפט, כי משפט הוא עמודא דאמצעיתא (הקדמה שניה לתיקונים דף י"ז:), הינו שקולע עם כלי זינו אל המקום הצריך, ואינו מטה לימין ולא לשמאל, אלא לאמצע. וזה בחינת (תהלים קי"ב): "יכלכל דבריו במשפט". ובשביל זה קבל יוסף את הבכורה דוקא מיעקב, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "ואני נתתי לך" וכו' - 'אני' דיקא, שהוא בחינת משפט. וזה (תהלים פ"א): "כי חק לישראל הוא", בחינת ברית, כמו שכתוב: "חק בשארו שם"; "משפט לאלהי יעקב", הינו שצריך יוסף לקבל זאת החרב מבחינת משפט, כדי שיכלכל דבריו במשפט. וזה (תהלים ע"ב): "משפטיך למלך תן". שמשיח יקבל מבחינת משפט: ד ועל ידי מה זוכה לבחינת משפט? על ידי צדקה. שעל ידי צדקה אוחזין במדת המשפט, כמו שכתוב (דברים ל"ג): "צדקת ה' עשה ומשפטיו". וכמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב" וכו'. כי צדקה הוא על ידי משפט, כמו שכתוב (שם ע"ה): "אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים". שמוריש לזה, ומעשיר לזה. וכשנותן צדקה הוא בבחינת 'זה ישפיל', שמחסר ממונו, ובבחינת וזה ירים, שמעשיר לעני. נמצא, שאוחז על ידי זה במדת משפט: ובשביל זה צריך להפריש צדקה קדם התפלה (בבא בתרא י. ובשלחן ערוך ארח חיים סימן צ"ב סעיף י), כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט. שיהא קולע אל השערה ולא יחטא: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קכג.): 'למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף? בשביל שכלכל אותו. משל לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו' וכו'. כמו שכתוב (בראשית מ"ז): "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף". כמו (יחזקאל כ"א): "הטף אל דרום" (לשון דבור) "לפי הטף", הינו שהיה שגורה תפלתו בפיו על ידי הצדקה, ועל ידי הצדקה שעשה, נתן לו יעקב, שהוא בחינת משפט, את הבכורה שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם", 'אני' דיקא, שהוא בחינת משפט: ה ועקר של המחשבות זרות הם על ידי קלקול המשפט, כי משפט הוא בחינת עינין. כמו שכתוב (בראשית י"ד): "ויבאו אל עין משפט". זה בחינת (דברים ל"ג): "עין יעקב". ועל ידי קלקול משפט בא קלקול לעינין, כמו שכתוב (דברים ט"ז): "כי השחד יעור עיני חכמים", זה בחינת מחשבות זרות שבתפלה, שהם עננין דמכסין על עינין, כמו שכתוב (איכה ג): "סכתה בענן לך" וכו' (עיין תיקונים תיקון כ"א דף נ:). ולעתיד שיתקן בחינת משפט, כמו שכתוב (ישעיהו א): "ציון במשפט תפדה". אזי יתעבר עננין דמכסין על עינא. כמו שכתוב (שם נ"ב): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ובשביל זה נקרא יוסף (בראשית מ"ט): "בן פרת עלי עין": ו וצריך כל אחד לכון בתפלתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, כמו שמצינו, שהצדיקים קורין זה לזה משה, כמו 'משה שפיר קאמרת' (שבת ק"א:). ומשה זה בחינת משיח, כמו שכתוב (בראשית מ"ט): "עד כי יבא שילה" - 'דא משה משיח' (זוהר בראשית כ"ה: כ"ז.). וכל תפלה ותפלה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה, שהם אברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שיפא בשיפא כל חד לדוכתיה, אלא משה בלחוד, בשביל זה צריך להביא ולקשר כל התפלות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות ל"ט): "ויביאו את המשכן אל משה". והוא יודע לאעלא שיפא בשיפא ולעשות אותה קומה שלמה, כמו שכתוב (שם מ): "ויקם משה את המשכן" (עיין זוהר פקודי רל"ח): וכל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפלה, ונתחדשים שם בבחינת עבור. (כמובא בגלגולים, שכל הנשמות באים בתוך המלכות בבחינת עבור ונתחדשים שם). וזהו (תהלים י"ט): "השמים מספרים כבוד אל", הינו התורה שהוא אש ומים, הינו בחינת הנשמות. ובאים בתוך התפלה, שהוא בחינת כבוד אל, כמו שכתוב (תהלים ס"ו): "שימו כבוד תהלתו", בחינת: "תהלתי אחטם לך". והנשמות עם התפלה, הנקרא כבוד (נ"א נקרא כבוד מצאתי), על שם שהיא מלבשת (בכת"י אותם) אותנו, כי 'ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא' (שבת קי"ג), ועל ידי זה נקראת כבוד אל. והן מאירין זה לזה; הנשמות מאירין להתפלה בבחינת העלאת מין נוקבין, והתפלה מאירה להנשמות בבחינת חדושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עבור, והנשמות המלבשין בתפלה, המובאות לצדיק שבדור הם בבחינת (תהלים מ"ה): "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך". אמר רבה בר בר חנה: זמנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה חלתא אגביה, וקדחה אגמא עלויה. סברינן יבשתא הוא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה. וכד חם גביה אתהפיך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן (בבא בתרא עג:). פרוש רשב"ם:דיתבא חלתא אגביה, שהיה חול נקבץ על גבו: וקדח עשבים על החול: וסברינן יבשתא היא איי הים היא: וזה שאמר רבה בר בר חנה: חזינן להאי כורא וכו', כי בגלותנו, כביכול, הקדוש ברוך הוא בהסתרת פנים, כמו שכתוב (תהלים ל): "הסתרת פניך", שהוא בחינות רחמים, ופנה ערף שהוא בחינות דין. וכל תפלותינו ובקשתנו, על זה שפנה ערף אלינו, שיחזר את פניו, כמו שכתוב (שם פ"ו): "פנה אלי". וכמו שכתוב (במדבר ו): "יאר ה' פניו". וכשאנו רואים ארך הגלות, ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים, - ויש מעמנו בני ישראל שטועים, חס ושלום, בלבם, שכל התפלות הם לריק, אבל באמת כל התפלות - הצדיקים שבכל דור ודור, הם מעלים אותם, ומקימים אותם, כמו שכתוב: "ויקם משה את המשכן". ומעלין כל שיפא ושיפא לדוכתיה, ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שעור קומתה, אז יבוא משיח, דא משה, וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות. וזה פרוש: חזינא להאי כורא - הוא בחינת צדיק הדור, הנקרא דג (עיין מאורי אור ערך דג ובזוהר ויקרא מ"ב. ובדף רע"ח:) זה בחינת משה משיח. דיתבא ליה חלתא אגביה - הינו התפלות שאנו מתפללים על זה, שכביכול פנה ערף אלינו. יתבא ליה - הינו: "ויביאו את המשכן אל משה", כי צריך להביא ולקשר את התפלה להצדיק שבדור. וקדחי עלה אגמא - הינו הנשמות הבאים עם התפלה, בחינת "בתולות אחריה רעותיה" וכו', כי הנשמות הן נקראין עשבין כמו שכתוב (יחזקאל ט"ז): "רבבה כצמח השדה נתתיך". וסברינן יבשתא הוא - הינו שהתפלות אינם עושים פרות, אבל באמת אינו כן, אלא סלקינן ואפינן ובשלינן - הינו כל התפלות סלקינן ועולין. וכל מה שמרבין בתפלה, נבנה השכינה ביותר, ומכינה את עצמה לזווג, וזה 'אפינן ובשלינן', כי אפיה ובשול הם הכנה לאכילה, לבחינת זווג, כמו שכתוב (בראשית ל"ט): "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". כשישתלם קומה של כל השכינה, הינו על ידי רב התפלות, יכמרו רחמיו, ויתהפך מדת הדין למדת הרחמים. וזה כד חם - הינו כאשר יכמרו רחמיו. גביה אתהפך - הינו שיתהפך מדת הדין למדת הרחמים. ואי לא הוי מקרבינן לספינתא - הינו: "למעני למעני אעשה זאת" (ישעיהו מ"ח) כדאיתא במדרש (ויקרא כ"ז): "מי הקדימני ואשלם לו". 'מי עשה לי מזוזה קדם שנתתי לו בית' וכו'. נמצא, שכל מעשים טובים שלנו וכל התפלות - הכל מאתו, ואין ראוי לחשב לקבל שכר על שום דבר. ואף על פי שנראה, שעל ידי תפלתנו ותורתנו יהיה הגאלה, אף על פי כן צריכין אנחנו לחסדו, שבחסדו יגאל אותנו. וזה אי לא מקרבינן לספינתא. זה בחינת חסד, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (קידושין פ"ב.) 'הספנין רבן חסידים', אי לא חסדו, טבעינן, חס ושלום, בגלות. וזה פרוש: אמור אל הכהנים - בחינת תפלה. כמו שכתוב (דברים כ"ו): "את ה' האמרת היום". כהנים - הם בחינת תורה, בחינת נשמות כנ"ל, כמו שכתוב (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" וכו'. אהרן - בחינת משפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל". (חסר וצ"ל) כי צריך לזה בחינת משפט כנ"ל, ואמרת אליהם, ואמרת דייקא (מצאתי בכת"י המועתק מכת"י רבינו ז"ל) כי צריך להביא כל התפלות לבחינת משה משיח (חסר וצ"ל) והוא יקים [אותם כמ"ש ויביאו את המשכן אל משה ויקם משה] את המשכן (מכת"י). והוא יקים את המשכן. וזה פרש רש"י: 'להזהיר הגדולים על הקטנים', הינו צדיק הדור, שהוא בחינת משה מאור הגדול יזהיר ויאיר את התפלה, שהיא בחינת מאור הקטן (עין זוהר פקודי רל"ח). ולנפש לא יטמא בעמיו - הינו על ידי שמירת הברית כנ"ל, כמובא בזהר (עיין זוהר ויקרא ט"ו: ועיין זוהר פקודי רס"ג רס"ד ועיין ת"כ פ"ט) 'עקרא דיצרא בישא - על עירן והיא עקרא דמסאבותא'. וכשישמר את הברית, זוכה לבחינת תפלה כנ"ל, וזוכה לבחינת "תהלתי אחטם לך", כי עקר הריח תלוי בטהרה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה מח.): 'משבטלה הטהרה - בטלה הריח'. כמבאר מעשה בגמרא (שם מט.) 'שאמר: ריחא דחנוניתא אני מריח. אמר ליה: בני, טהרה יש בך':   ג אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא דהוי כאקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי, אתא תנינא בלעה אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנה. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא: רשב"ם אקרוקתא צפרדע: כאקרא דהגרוניא גדול היה כאותה כרך: ואקרא דהגרוניא כמה הוי? שתין בתי תלמודא קאמר לה: אתא תנינא רבה קאמר לה: פושקנצא עורב נקבה: הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר. כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה, טז): מפני מה מצרע - טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע. נמצא, מי שהוא כשר, נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות. וכתוב בזהר (ויקרא נג:), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין. לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזון, הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין. וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקלפה. וכתוב בזהר: כי הצפרים שבקלפה יונקין מדדי המלכות. וכד אתפלג ליליא כדין כרוזא כריז: "כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם" (זוהר ויחי רי"ז: ועיין בע"ח שער הקליפות פ"ב): והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על ידי שילמד בלילה תורה שבעל פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה. כדאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים יט), 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל פה, היה יודע שהוא לילה'. נמצא, שהתורה שבעל פה היא בחינת לילה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד.): "במחשכים הושיבני" - 'זה תלמוד בבלי'. וכתיב (בראשית א): "ולחשך קרא לילה". הינו על ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול. וזהו (איכה ב): "קומי רני בלילה", הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס. אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו (חגיגה יב) ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל: ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקלפה הם מחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה. לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א ט"ז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים ע"ח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות. וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא - ופרש רשב"ם: צפרדע, הינו צפור דעה (עיין תדא"ר פ"ז ועיין בכוונות האריז"ל על ענין דם צפרדע). דהוי כי אקרא דהגרוניא - מלשון "קרא בגרון" (ישעיהו נ"ח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי - הינו על ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על ידי שתין בתי, הינו על ידי שתין מסכתות, ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד. אתא תנינא בלעה - ופרש ר"ש: רבה קאמר לה, הינו על ידי שילמד שלא לשמה יבלע אותה הנחש. וזה שפרש רשב"ם, רבה קאמר לה, הינו על ידי שילמוד בשביל שיתקרא רבי. אתא פושקנצא - ופרש רשב"ם: עורב, הינו על ידי שילמד בלילה, מלשון ערבית (עיין רש"י עירובין כ"ב. ד"ה שמשכים ומעריב) ובלעה - הינו ומגן עליו מן הנחש הנזכר לעיל. וסליק יתיב באילנא - פרש המהרש"א, שהוא בחינת אברהם, שכתוב אצלו (בראשית כ"א): "ויטע אשל" שהוא בחינת חסד, הינו שהחוט של חסד שנמשך עליו מגן עליו מן הנחש הנ"ל. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא - הינו שרבה מתמיה את עצמו, שכל כך גבר עלינו חסדו, שאפלו על זה יכול להגן. ובזה יתישב הסמיכות של המשנה (אבות פרק א): 'עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות'. כי על ידי ששומע הנגינה כנ"ל, הוא מתקן בנין המלכות שלו, וזה 'עשה לך רב', הינו שיתקן בחינת מלכות, וזה על ידי 'קנה לך חבר', הינו על ידי קנה, שהקול יוצא ממנו. שמחבר השני כרובים להיות פנים בפנים "כמער איש ולויות" (מלכים א ז) 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום' (עין בבא בתרא צט. וברשב"ם שם). ואזי כשיתקן בחינת מלכות שלו, ויוכל למשל בכל מה שירצה ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה, ונמצא עולם חרב. לזה אמר: 'והוי דן את כל האדם לכף זכות'. שצריך לדון את כל אדם לכף זכות, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בחרבן העולם, "כי לא לתהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיה מ"ה): ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי עכשו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דעה. כי עכשו מלכות דקדשה בגלות. ועל כן הנגינה שהיא נמשכת מאתר דנביאים מבחינת מחין ודעת דמלכות דקדשה, ועכשו שהמלכות בגלות, ועל כן הנגינה נפגמת, ועל כן החזנים הם בלא דעת, כי אין להם כח עכשו להמשיך הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת מחין ודעת של מלכות דקדשה, כנ"ל. אבל לעתיד שיתעלה מלכות דקדשה, ויהיה "ה' למלך על כל הארץ", אזי תתעלה ותשלם הנגינה בבחינת דעת דמלכות דקדשה, שמשם נמשכת הנגינה כנ"ל. וזהו (תהלים מ"ז): "כי מלך כל הארץ אלהים, זמרו משכיל". כי אזי כשיהיה ה' למלך על כל הארץ ויתעלה מלכות דקדשה, אזי: "זמרו משכיל", הינו שהחזנים המזמרים יהיו בדעת ובשכל. על ידי שיתעלה מלכות דקדשה, ויקבלו הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת דעת ומחין של מלכות דקדשה כנ"ל: שיך לעיל. וזהו (עיין פסחים נ' ועיין זוהר ויחי רי"ט.) "כי גדל מעל שמים חסדך" (תהלים ק"ח). 'שמים' הוא בחינת קול, כמו שכתוב: "משמים השמעת קולך", כי על ידי החסד, הינו בחינת חוט של חסד, הנמשך על ידי שלומד תורה בלילה על ידי זה נתתקן הקול כנ"ל. וזהו: "כי גדול מעל שמים חסדך" כנ"ל: השתי צפרים דקדשה, שמשם הנבואה נמשכת, הם בנין מלכות דקדשה, ועל כן העמדת מלך היה על פי נבואה, ככל מלכות בית דוד שהיה על פי נבואה. והנבואה נמשכת מן הכרובים שהם בחינת שתי צפרים הנ"ל, שהם בנין מלכות דקדשה כנ"ל: מאחר עלות הביאו, הינו מאחר המיניקות, כי הם ינקין לנביאים וכו' כנ"ל. וזהו "מאחר עלות", הינו שדוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינו מאדם כשר, להעלותה אל הקדשה. וזהו: "מאחר עלות הביאו", הינו גם הנגינה, שהיא מאחורי הקדשה בבחינת "מאחר עלות", מאחר המיניקות, כי הנגינה דקדשה הוא מאתר דנביאים ינקין, והנגינה שאינו בקדשה היא בחינת מאחר עלות מאחורי הקדשה. ודוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן נגינה זו גם כן, ועל ידי זה נתעלה מלכות דקדשה כנ"ל. וזהו: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב" וכו', כי על ידי זה זכה למלכות כנ"ל.   ד לשון רבנו, זכרונו לברכה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. (שמות כ) א כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהלים נ"ו): "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר". (עיין ברכות ד"ס ע"ב). וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ.): "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו'. והקשו: וכי האידנא לאו הוא אחד? ותרצו חכמינו, זכרונם לברכה: האידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת. ולעתיד כלו הטוב והמטיב, שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד: ב וזאת הבחינה אי אפשר להשיג, אלא כשמעלה בחינת מלכות דקדשה מהגלות מבין העכו"ם. כי עכשו המלכות והממשלה להעכו"ם, ובשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלהים, כמו שכתוב (תהלים ע"ד): "אלהים מלכי מקדם". וכשמעלין בחינת מלכות מבין העכו"ם, אזי נתקים (שם מ"ז): "כי מלך כל הארץ אלהים": ג ואי אפשר להשיב המלוכה להקדוש ברוך הוא אלא על ידי ודוי דברים לפני תלמיד חכם. על ידי זה מתקן ומעלה בחינת מלכות לשרשה. וזהו פרוש: (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים" - זהו ודוי דברים, זה בחינת מלכות, כמו דבר אחד לדור (סנהדרין ח.). דבר, לשון מנהיג ומושל. ושובו אל ה' - שיתקנו ויעלו את הדברים, את בחינת מלכות, בחינת אלהים אל ה'. הינו כנ"ל: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", הינו שידע, שכל מארעותיו, כלם לטובתו, ויברך על כל הדברים הטוב והמטיב: ד וכשידע כל זאת נקרא ידיעה שלמה, כי עקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה (כמובא בכתבי האריז"ל) זה נקרא דעת, הינו שלא יחלק בין חסד לדין, ויברך על כלם "הטוב והמטיב". וזה נקרא: "ה' אחד ושמו אחד" כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שלעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כלו הטוב והמטיב. וזה ה' אחד, ושמו - זה בחינת אלהים מלכות, כמו שכתוב (שמואל ב' ח): "ויעש דוד שם" אחד גימטריא אהבה, הינו הן ה' שהוא רחמים, הן שמו שהוא בחינת אלהים, בחינת דין - כלם לטובתך מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג): "את אשר יאהב ה' יוכיח" וכתיב (עמוס ג): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם": ה ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ב): "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם". וכל עברה יש לה צרוף אותיות, וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו ועל ידי זה מכניס בחינת הדבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטמאה. הינו שמכניס בחינת מלכות, שהוא בחינת דבר אחד לדור, הוא מכניס אותה בתוך העכו"ם, ונותן להם ממשלה. למשל, אם עבר על דבור של הלאו לא יהיה לך (שמות כ') אזי מחריב הצרוף הטוב של הדבור, ובונה צרוף רע, ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו, ונוקם בו. כמו שכתוב (ירמיהו ה): "עונותיכם הטו אלה", וכתיב (תהלים ל"ד): "תמותת רשע רעה". ועל ידי ודוי דברים יוצא מעצמותיו האותיות החקוקים עליהם, ונעשה מהם הדבור של הודוי. כי הדבור יוצא מעצמותיו, כמו שכתוב (שם ל"ה): "כל עצמתי תאמרנה". ומחריב הבנין והצרוף הרע, ובונה מהם מלכות דקדשה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ז:): בשעה שהלכו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגלגלין. עד שאמר משה: "שמע ה' קול יהודה". שבקש משה מהקדוש ברוך הוא, שיזכר ליהודה הודוי שהתודה, וכן הוי ליה. וזה דוקא עצמותיו היו מגלגלין, על שם: "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם", ועל ידי הודוי נתתקנו, ועלו כל חד לדוכתיה. ויהודה זה בחינת מלכות, רמז, שבחינת מלכות נתתקן על ידי ודוי דברים, וזה נעשה על ידי משה, שזכר משה הודוי, כי כן צריך, שיהיה הודוי לפני תלמיד חכם וכל תלמיד חכם הוא בחינת משה, כמו שאמרו 'משה שפיר קאמרת' (שבת ק"א:), ובזה שזכר משה הודוי, נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות, ונחרב הצרוף הרע שנחקק על עצמותיו. ו וזה בחינת החזרת המלכות לשרשה, כי שרש המלכות הוא אש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קא:): 'למה טעה נבט? שראה שיצא אש מאמתו'; והתורה נקראת אש, שמשם המלכות, כמו שכתוב (ירמיהו כ"ג): "הלוא כה דברי כאש", וכתיב (משלי ח): "בי מלכים ימלכו". ועקר התורה הם התלמידי חכמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כב:): 'כמה טפשאי דקימא מקמי ספר תורה, ולא קימא מקמי צורבא מדרבנן'. וזהו (במדבר ל"א): "כל דבר אשר יבא באש - תעבירו באש". 'דבר' זה בחינת מלכות, שנמשך בתוך הטמאה בתוך חמימות היצר, כמו (קדושין פא.): 'נורא בי עמרם'. 'תעבירו באש' - תקונו על ידי אש, הינו ודוי דברים לפני תלמיד חכם כנ"ל. וזה לשון עברה, שהצרוף של עברה עובר בתוך עצמותיו, מעבר אל עבר. ומצוה - לשון התחברות, כשעושה חבילות חבילות של מצוות, (ויקרא רבה כא): אזי נתחברו שברי עצמותיו, כמו שכתוב (תהלים ל"ד): "שומר כל עצמותיו". ז וזה פרוש (משלי ט"ז): "חמת מלך מלאכי מות", כי חמתו של הקדוש ברוך הוא בשביל המלכות שהשפיל על ידי עוונותיו, "ואיש חכם יכפרנה", הינו בחינת תלמיד חכם, בחינת משה, הוא יכפר לו. כמו שכתוב (מיכה ז): "ועבר על פשע לשארית", 'למי שמשים עצמו כשירים' (ראש השנה יז:). נמצא, כשבא לפני תלמיד חכם ומוציא כל צרופיו לפני התלמיד חכם, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שמשים עצמו כשירים, כמו שכתוב (במדבר י"ב): "והאיש משה ענו מאד", ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כ"ח): "והחכמה מאין תמצא" (עין סוטה כא:). ובזה יש כח לתלמיד חכם לכפר, כמו שנאמר: ואיש חכם יכפרנה. ובשביל זה, כשהתפלל משה על חטא העגל אמר (שמות ל"ב): "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא". כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות, כששומע שמספרין שבחו, כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע, שלא יבוא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה בטול כל הרגשותיו וחמריותיו, אזי יכול האדם, לשמע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות, כמו משה רבנו, שראה כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד", ובודאי על ידי ענותנותו, היה כח ביד משה לכפר עוון העגל. כמו שכתוב: "ואיש חכם יכפרנה". וזה שטען משה: "ואם אין", הינו "אם לא תשא חטאתם", בזה אתה מראה, שאין לי כל כך עניוות, שאוכל לכפר להם עוון העגל. בכן בקשתי - "מחני נא", כדי שלא אכשל בגדלות, שאני רואה ושומע בכל עת ספור שמי ושבחי בתורה, כי מי יוכל לעמד בזה, שישמע ספור שבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו, צריך לך שתשא חטאתם, כמו שכתוב: "ועובר על פשע לשארית" וכו'. וזה (דברים ל"ג): "ויהי בישרון מלך" (עיין מ"ר בהעלותך פ' ט"ו א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך וכן תרגום יונתן ועיין ג"כ בתיקון ט"ו ובזוהר קדושים פ"ג). הינו שמלכות עלה לשרשה, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "וענוים ירשו ארץ", ו'ארץ' היא דינא דמלכותא, כמו שכתוב (איוב כ): "וארץ מתקוממה לו": ח וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא): משל לאחד, שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה, ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך וכו': כי זה ידוע, שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מארבעה יסודות, מארבע מרות, כמובא במשנת חסידים: 'עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם', 'תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח', 'דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי'. 'גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר'. ומי שרוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, הינו ודוי דברים. והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל, ואלו הם השלושה בחינות: הבחינה הראשונה: כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "והיו עיניך רואות את מוריך". וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות: 'דומם' 'צומח', הינו עצבות ותולדותיה, ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מיניק לישראל באור תורתו, והתורה נקראת חלב, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "דבש וחלב תחת לשונך". וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף על פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף על פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו. נמצא, שנתבטל ין המדות רעות של שני היסודות: 'דומם' 'צומח', על ידי הסתכלות פני הצדיק. וזהו 'ומתירא מן הקוצים', שהוא בחינת 'צומח'. 'ופחתים' שהוא בחינת 'דומם'. וכשנזדמן לו אבוקה של אור, זה תלמיד חכם, שהוא אביק באור התורה ועל ידו נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'דומם' 'צומח', ואז נצול מן הקוצים ומן הפחתים: הבחינה השניה: הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר', שהן בחינת 'חיה רעה ולסטים', שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן. כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע, בא עניות, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים", זהו עניות (נדרים ס"ד). גם בגאוה אמרו (קדושין מט:) (ע"ש ועיין סוכה כ"ט: ועיין מגילה י"ג: ברש"י ד"ה ואם הגיס): 'סימן לגסות הרוח - עניות'. ועל ידי צדקה נתעשר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (גטין ז:): 'אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך, שוב אין מראין לו סימני עניות. וזהו, 'כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומלסטים'. 'עמוד השחר' - רמז לצדקה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ח): "כי תראה ערם וכסיתו וכו', אז יבקע כשחר אורך". נמצא, על ידי צדקה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר' שהם בחינת חיה רעה ולסטים: הבחינה השלישית: כשמתודה ודוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שרש נשמתו. וזה 'הגיע לפרשת דרכים', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם סוטה): 'זה תלמיד חכם ויום המיתה', זה בחינת ודוי דברים לפני 'תלמיד חכם'. 'יום המיתה', רמז על ודוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג:): 'כל המומתין מתודין'. וזה נקרא פרשת דרכים כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שרש נשמתו, אזי נצול מכלם. כי קדם שהתודה, אף על פי שהיה אצל התלמיד חכם, ונתן לו ממון, עדין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי י"ד), אבל 'כשהגיע לפרשת דרכים - זה תלמיד חכם ויום המיתה; הינו ודוי דברים לפני תלמיד חכם, אזי נצול מכלם: ט וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל לבו, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שהוא בחינת אין, כמו שכתוב: "והחכמה מאין תמצא". ועל ידי זה אתה נכלל באין סוף. וזה בחינת (עיין תיקון כ"א ותיקון ס"ד) 'זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', שתחזיר את המלכות לאין סוף, שהוא רצון שבכל הרצונות. כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות - מלבש בה רצון השם יתברך. שרצון השם יתברך היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונות אותיות הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות נמשכין מרצון אין סוף, שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבלים חיותם מרצון אין סוף. כמו שכתוב (מגלה לא.): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש ברוך הוא', הינו מלכותו, הינו רצונות 'שם אתה מוצא ענותנותו', הינו רצון אין סוף. וזה בחינת התפשטות הגשמיות. כי כשרוצה להכלל ברצון אין סוף, צריך לבטל את הישות שלו, וזהו שכתוב בזהר (חלק ב' פח:), שהסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה, שאז התגלות רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו, וזה מחמת שבטל משה כל ישותו, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה". וזה פרוש:(דברים ל"ד): "ויקבר אותו בגיא" - זה בחינת אין, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "כל גיא ינשא". "בארץ מואב" - זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, בתוך רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, המלבש ברצונות, בתמונות אותיות, בבחינת מלכות, כמו שכתוב: "בכל מקום שאתה מוצא גדלתו", הינו מלכות בחינת רעוין, "שם אתה מוצא" רעוא, רצון אין סוף. וזה "מול בית פעור", כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש אגדה; מובא בתוספות סוטה יד.): 'למה נקרא שמו פעור - על שם שפוער פיו', כי כשפוגמין במלכות, אזי יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים, אבל משה שתקן מדת המלכות, על ידי זה לא היה יכלת ביד פעור לפער פיו. וזה: "ולא ידע איש", אפלו משה לא ידע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יד.), כי נתבטל לגבי אין סוף. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב". כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו. וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם ההתנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג.), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: "ולא ידע איש", שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו. אבל זאת הבחינה צריך להיות רצוא ושוב, כדי שיתקים ישותו. נמצא כשהוא בבחינת ושוב, אזי צריך להראות גם לדעתו. כי מתחלה, בשעת דבקות היה נתבטל הדעת, כמו שכתוב: "ולא ידע איש", וכשהוא בבחינת ושוב, ששב (לדעתו) לישותו, אז שב לדעתו, וכששב לדעתו, אז הוא יודע אחדות האין סוף וטובו, ואזי אין חלוק בין ה' לאלהים, בין מדת הדין למדת הרחמים. כי באין סוף אין שיך, חס ושלום, שנוי רצון, כי השנויים אינו אלא בשנוי התמונות, אבל על ידי הדבקות של אדם באין סוף, ששם אין שנוי רצון, כי שם רצון פשוט, ואחר כך נשאר בו רשימו מאחדות הזאת, ואחר כך נעשה בבחינת ושוב, אזי הרשימו מראה לדעת, שידע שכלו טוב וכלו אחד: וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים: וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיה, (ומית כ"ה גי' הב"ח בגמ', וכ"ה בדברי רבינו ז"ל להלן בפירוש המאמר). ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא, וחרוב מיניה שיתין מחוזי, ואכלו מיניה שיתין מחוזי, ומלחו מיניה שיתין מחוזי, ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא. וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי מגרמיה מטללתא, ויהבי למבנינהו הנך מחוזי (בבא בתרא עג:): רשב"ם: כורא דג: אכלא טינא שרץ קטן: באוסיה בנחיריו של דג נכנס השרץ: ואידחוהו מיא הדיחוהו המים והשליכוהו ליבשה כדרך ים, שאינו סובל דבר מת: חרבו מיניה שיתין מחוזי שהשליכוהו המים על ששים כרכים ושברן כלם, שהיה גדול כל כך: ואכלו מיניה שיתין מחוזי בעודנו לח: ומלחו מיניה שיתין מחוזי אחרים, שהיו רחוקין משם, מלחו מיניה ונשאוהו למקומן: מחד גלגלא דעינא מגלגל עינו לקחו שמן תלת מאה גרבי: הוה מנסרי לבנות מעצמות הדג אותן מחוזי שהפיל: פרוש: ספינה - לשון חשיבות, בחינת מלכות. שרבה בר בר חנא חקר בשכלו אודות המלכות, איך בני ישראל מעלין אותה. וחזינן האי כורא - ישראל מכנין בשם דגים, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "וידגו לרב בקרב הארץ". דיתבי ליה אכלא טינא בנחיריו - זה בחינת תפלתן של ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", שנתערב שרץ, הינו טמאה בתפלתו ועבודתו ובלבל אותו. ולא היה יכול איש הישראלי הזה לעבד עבודתו תמה. מה עשה האיש הזה? עשה שלש בחינות הנ"ל. הינו התקשרות להצדיק ונתינת הצדקה וודוי דברים. וזה פרוש: ומתה, ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא. והזכיר השלש בחינות מעילא לתתא. ומתה - זה בחינת ודוי דברים, כמו שכתוב: "כל המומתין מתודין". ואידחוהו מיא - זה בחינת צדקה, כמו שכתוב (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים". וכתיב (ישעיהו ל"ב): "אשריכם זורעי על כל מים". ושדיוהו לגודא - הצדיק נקרא גודא, לשון גדר, שהוא גודר פרצותיהן של ישראל (יחזקאל כ"ב; ישעיהו נ"ח) (מגילה י"ג.). וזה: 'ושדיוהו לגודא', שהקריב את עצמו לצדיק. ועל ידי שלש בחינות אלו, וחרוב מיניה שיתין מחוזא שעל ידי המיתה, הינו ודוי דברים, העלה את המלכות מבין הסטרא אחרא. והצדיק הורה לו את הדרך הישר, כמו שכתוב בהפטרת בראשית (ישעיהו מ"ב): "אחריב הרים וגבעות", רמז על חרבן ממשלת העכו"ם. "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", זה בחינת שהצדיק הורה לו דרך ישר. זה בחינת פרשת דרכים כנ"ל. 'ושיתין מחוזא', רמז על עלית המלכות, דכתיב בה (שיר השירים ו): "ששים המה מלכות". ואכלו מינה שיתין מחוזא - רמז על שני מדות רעות של חי מדבר, שעל ידו בא עניות כנ"ל, ועל ידי צדקה מתקן אותם וימשיך שפע. וזה: 'אכלו מיניה'. ו'שיתין מחוזא', רמז על בחינת ששים גבורים, שמשם בא פרנסה, כמו שאמרו (ברכות לג; תענית ב. עין שם): 'גבורות גשמים'. ומלחו מינה שיתין מחוזא - זה רמז על תקון שתי מדות רעות - 'דומם צומח', על ידי קרבתו להצדיק, כי הצדיק הוא "ברית מלח עולם". גם עצבות ותאוות באים מדמים עכורים, ועל ידי מלח פולט הדמים רעים. ו'שיתין מחוזא', זה רמז על ששים אותיות שבברכת כהנים, שהם ביד הצדיק, כמו שכתוב (משלי י): "ברכות לראש צדיק". ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא - גרבי משחא, זה בחינות הדעת, כי "שמן משחת קדש" (שמות ל), זה בחינת שכל. ותלת מאה, זה בחינת משה, שהוא בחינת מה שהצדיק מקטין את עצמו, בבחינת מה. בשלש בחינות צריך להקטין את עצמו, כמו שכתוב (ירמיהו ט): "אל יתהלל חכם, גבור ועשיר". נמצא שבכל בחינה מאלו שלש בחינות הוא נעשה מה. ועל ידי זה יש לו התפשטות הגשמיות, ומדבק באור אין סוף, שאין שם שום שנוי רצון, אלא: ה' הוא האלקים, כנ"ל, הינו כלו הטוב והמטיב. וזה בחינת 'חד גלגלא דעינא', כמובא באידרא (זהר נשא קלז:): 'ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי', זה בחינת כלו הטוב והמטיב. נמצא כשהצדיק עושה עצמו מה, מדבק את עצמו לעינא חד דרחמי, הינו לאין סוף, ואחר כך כשחוזר בבחינת רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אין סוף האחדות הרצון הפשוט שם דרך המה שלו, ונעשה ממה מאה, כמו שנאמר: 'אל תקרי מה אלא מאה' (עיין מנחות מ"ג: ועיין רש"י ותוספות), ונעשה תלת מאה מתלת מה, וממשיך אור הזה לדעתו ולשכלו, הינו גרבי דמשחא, שהוא בחינת שכל, כנ"ל. אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא: כי הדרן ואתאן לבתר תריסר ירחי שתא וקחזינן דהוי מנסרא מגרמיהו לבנינא הנך מחוזא - כי מאחורי הקדשה, שהם שנים עשר שבטים, שעל ידם נתתקן מלכות הנ"ל (עיין זוהר ויחי רמא), ואחריהם הוא הטמאה. ויש בני אדם שיוצאין מהקדשה, וזה שספר התנא, שהדר וחזר לעין באלו שהם בתר תריסר ירחי שתא, שהם אחורי שנים עשר שבטים דקדשה, שיוצאין מכלל ישראל על ידי מעשיהם הרעים. וחזינן דהוו מנסרי מגרמיהו - הינו שעל ידי מעשיהם הרעים החקוקים על עצמותם, והחקיקה עובר מעבר לעבר כנסירה ממש. אבל על ידי שאיש הישראלי הנ"ל נתעורר בתשובה על ידי שרץ קטן שבנחיריו, על ידי שהרגיש טמאה קטנה שמבלבלת אותו, על ידי תשובתו גורם, שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדשה. ויהבי לבנינא הנך מחוזא - שעוזרים גם הם לעובדי השם, שיבנו הנך מחוזא הנ"ל: וזה פרוש: אנכי ה' אלהיך - פרוש הן ה' הן אלהיך תבין, שכל זאת אנכי, הינו שתקים: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", הינו כלו הטוב והמטיב, כנ"ל. אשר הוצאתיך מארץ מצרים - דאיתא במדרש (בראשית רבה טז), כי כל הגליות נקראים על שם גלות מצרים, מפני שהם מצרים לישראל. הינו שעל ידי הצדיק נתבטל מלכותם וממשלתם של העכו"ם, כי על ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדשה כנ"ל. מבית עבדים - זה רמז על בטול המדות רעות של ארבע יסודות, המכנים בשם עבדים, כי כל הארבעה יסודות הם מתחת גלגל הירח. והירח מכנה בשם עבד, כמובא בזהר (וישב קפ"א): "הנה ישכיל עבדי" - דא סיהרא. פרוש: על ידי הצדיק עולה המלכות מן הסטרא אחרא, ונתבטלים המדות רעות, ועל ידי זה האדם בא לבחינת עולם הבא, לבחינת: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר":   ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני וכו' (תהלים צ"ח) א כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. וענין התפלה הן בשני פנים. הינו קדם גזר דין מתפללין כסדר התפלה, ואין צריך להלביש התפלה, אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל, ולא יקטרגו. כמו שכתוב (דניאל ד): "בגזרת עירין פתגמין", הינו לאחר גזר דין, אזי "במאמר קדישין שאלתין", אזי הצדיקים מלבישים שאלתם במאמר: ב אבל איך ידעינן בין קדם גזר דין בין לאחר גזר דין - על ידי המצוות שאנו עושים, יכולין אנחנו לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות ד): 'שכר מצוה מצוה', כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. וזהו החלוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים, כפרוש רש"י: "וידבר משה אל ראשי המטות וכו' זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר ל), פרש רש"י: כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'", נוסף עליהם משה, שהתנבא: ב"זה הדבר". כי בחינת "כה" הוא אספקלריא שאינה מאירה, ו"זה הדבר" הוא בחינת אספקלריא המאירה. ואלו השתי בחינות נביאות יש בעבודת הבורא. יש אדם העושה המצוה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה, אלו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה, לא היה עושה אותה, וזה בחינת "כה", אספקלריא שאינה מאירה. כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק (עיין זוהר ויחי ק"ך), כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, הינו אחר עולם הזה. ושלום שכר נקרא בשם נביא, כי ראשי תבות של: יבא ברנה נשא אלמותיו, ושם בפסוק הזה נרמז על שלום שכר (תהלים קכ"ו): "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", שמצטער בעשיתה, "בא יבא ברנה נשא אלמותיו", שישמח לעתיד, כשיקבל שכר המצוות. ראשי תבות של יבא ברנה נשא אלמותיו, ראשי תבות נביא. אבל נביא שמתנבא ב"זה הדבר", שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת: "זה הדבר", בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו. ומי שהוא במדרגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, הוא יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. כי המצוות הם קומה שלמה, והם מחיין את כל הקומות, הן קומת אדם, הן קומת עולם, הן קומת שנה, כי עולם שנה נפש, הן מקבלין החיות מהמצוות, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וכל מעשהו באמונה", וכתיב (שם קי"ט): "כל מצותיך אמונה". והקדוש ברוך הוא, הוא אחדות פשוט עם המצוות. וכשמעשה הקדוש ברוך הוא כתקונן וכסדרן, אזי הקדוש ברוך הוא משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב (שם ק"ד): "ישמח ה' במעשיו". כמו בעל מלאכה, שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה, והשמחה של הקדוש ברוך הוא היא מלבשת בהמצוות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא, שמשמח במעשיו, וזה בחינת (שם קמ"ט): "ישמח ישראל בעושיו". נמצא כשיש איזה צער ודין בעולם שנה נפש, אזי בודאי נגרע משמחת הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (בראשית ו): "ויתעצב אל לבו", וכמו שכתוב (סנהדרין מו.): 'שכינה מה אומרת - קלני מראשי' וכו'. וזה שנכנס בתוך השמחה. יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה אם הוא קדם גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין. גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות. אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, הינו מצוות התלויים בראש, ידע שהדין נגזר על ראשי עולם שנה נפש, וכן בשאר קומת המצוות. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא; ועין ביצה טז.): 'בשבת - זכרהו מאחד בשבת', הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות, שבהם נבראו עולם שנה נפש. [וזהו] (דברים כ"ד): "ביומו תתן שכרו", שיהא שכרו מהמצוות בעצמן, "ולא תבוא עליו השמש", שלא יעשה המצוות בשכר עולם הבא, שהיא אחר ביאת שמשו אחר מותו: ג ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד): "נתת שמחה בלבי". ואי אפשר ללב לשמח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמו שכתוב (שם צ"ז): "ולישרי לב שמחה". ועקמומיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נט.): 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב', ורעמים הוא בחינת קול שאדם מוציא בכח בתפלתו, ומזה נעשה רעמים. כי איתא בזהר (פינחס רלה:) 'כד קלא נפיק ואערא בעבי מטרא אשתמע קלא לבריתא ודא אינון רעמים', ועקר הרעמים הם מגבורות, כמו שכתוב (איוב כ"ו): "ורעם גבורותיו מי יתבונן". ובשביל זה אנו מברכין: שכחו וגבורתו וכו'. והגבורות הם בחינת כח וגבורה, שאדם מוציא את הקול בכח גדול, והקול הזה פוגע בעבי מטרא, הינו בחינת מחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:): "באר מים חיים ונוזלים מן לבנון" - 'מן לבונא דמחא'. וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא לבריתא, הינו בחינת רעמים, וזהו (תהלים ע"ז): "קול רעמך בגלגל", הינו בגלגלתא דמחא, כד אערא בגלגלתא דמחא, נעשה מהקול רעמים, ונשמע לבריתא. וזה (שם מ"ט): "פי ידבר חכמות", הינו הדבור היוצא מפי פוגע בחכמה, הינו בגלגלתא דמחא, ועל ידי זה: "והגות לבי" וכו', הינו (עי"ז שנתעורר הרעם (כצ"ל). שנתעורר על ידי זה הרעם, נתעורר הלב, כמו שאמרו: 'קול מעורר הכונה' עיין ברכות כ"ד: ובהרא"ש ורבינו יונה שם ובש"ע סי' ק"א. [ובסי' ס"א סעיף ד']. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:) 'מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין', כי מי שיש בו יראה, קולו נעשה רעמים, כי רעם מסטרא דיצחק, כמו שכתוב: "ורעם גבורותיו", ועל ידי זה דבריו נשמעין, הינו משתמע קלא לבריתא, כי תמן תליא שמיעה (זוהר פנחס ר"ל. ובתיקון ע), כמו שנאמר (חבקוק ג): "ה', שמעתי שמעך יראתי". וזה פרוש (תהלים ק"ג): "גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו". איתא בזהר (לך צ.): 'זכין למשמע קלין מלעילא', הינו על ידי הגבורות נעשה רעמים, ועל ידי זה הלב שומע, והינו: "והגות לבי תבונות", וכמו שכתוב (מלכים א' ג): "ונתת לעבדך לב שומע", וגם דבריו נשמעין לבריתא, וזהו: "לשמע בקול דברו". וזה בחינת קול השופר, דא שופר של איל, אילו של יצחק (זוהר פנחס רל"ה:) בחינת: "ורעם גבורותיו". וזהו (תהלים פ"ט): "אשרי העם יודעי תרועה", 'יודעי' דיקא, שיפגע הקול במח, בחינות עבי מטרא, ויהיה בבחינת רעמים, ומי ששומע תקיעת שופר מאיש ירא וחרד, בודאי לא ידאג כל השנה מרעמים, כמו שכתוב: "בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת", שבקול השופר הופיע עליהם מקולות וברקים: ד אבל צריך לפנות את המחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות. מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות, כדי כשיוציא את הקול ויפגע במחו, יתעבד ממנו רעם, אבל כשגלגלתא דמחא אטום בטמאה, כמו שכתוב (ויקרא י"א): "ונטמתם בם", אזי אין קולו נשמע. גם ישמר יראתו, שממנו תוצאות הקול, כמו שכתוב: "ורעם גבורותיו", שלא יהיה לו יראה חיצונית, וזה (אבות פרק ג): 'אם אין חכמה אין יראה'; אם אין יראה אין חכמה. וזהו (שבת נו: ובסנהדרין כא:): 'ירד גבריאל ונעץ קנה בים'. פרוש: מהשתלשלות הגבורות, הינו יראה חיצונית, נעץ קנה בים החכמה. קנה דא בחינת קול היוצא מהקנה (ברכות ס"א. ועיין זוהר פנחס רל"ד.) הינו על ידי השתלשלות הגבורות, שהיא בחינת סוספיתא דדהבא, יראה חיצונית, נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, ולא ישתמע לבריתא. ועקר לשמר מחו שלא יחמיץ, וזהו (תהלים ס"ח): "גער חית קנה", כדאיתא בזהר (פינחס רנ"ב): קנה חי"ת תשבר ותעשה ממנה ה"א, ותעשה מאותיות חמץ - מצה, הינו שלא תחמיץ חכמתך. וזהו לשון גער - לשון מריבה, כי מצה - לשון מריבה. דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אחרנין, דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. הינו כשתשמר את חכמתך שלא יכנס בו חכמות חיצוניות, שלא תהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת קנה דסטרא אחרא, כנגד 'קנה חכמה קנה בינה' דקדשה, על ידי זה תנצל מבחינת חמץ, שהיא סטרא דמותא, כדאיתא מחמצת, תמן סטרא דמותא. ותאמין, כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים, אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אחרנין, וזה פרוש (משלי ט"ו): "אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" - לשון תלונה ומריבה (ועיין זוהר חדש ס' ויצא וילן שם כד"א וילונו העם). כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים תדע, שזה משמיעין אותך תוכחה, על שפגמת בטפי מחך, שעל זה נאמר (משלי ב): "כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים", שאתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ, בחינת ירד גבריאל וכו', ותדע שנעץ קנה, הינו חכמות חיצוניות נעוצים בים חכמתך, ובודאי אם לא היה נפגם מחך, לא היה נשמע לך מריבות שבין הצדיקים, ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים, מחמץ למצה, מחי"ת לה"א, ותשוב מיראה רעה, מקול פגום, מחכמה פגומה ליראה טובה, לקול טוב, לחכמה טובה. וכשתשמר את מחך מבחינת חמץ, שלא יהיה אטום, אזי יפגע קולך בגלגלתך, ויתעבד רעם, ויתפשט עקמומיות שבלבך, ואז תזכה לשמחה, כמו שכתוב: "ולישרי לב שמחה", וזה פרוש (תהלים פ"א): "אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה", 'מי מריבה' זה בחינת מצה, בחינת מחין. על ידי זה נעשה רעמים: ה ותדע, שצריך לשתף הגבורות בחסדים, שמאלא בימינא, כמו שכתוב (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו", כי עקר התגלות על ידי החסדים, כמו שכתוב (שם ק"י): "שב לימיני". וכן צריך לשתף האהבה עם היראה כדי שיתעבד רעמים, וזה מסטרא דימינא, מחא חורא ככספא (תקון ע). וזה "וישב הים", הינו ים החכמה, "לפנות בקר" דא בקר דאברהם (עיין זוהר תרומה ק"ע:) בחינת: "אברהם אוהבי" (ישעיהו מ"א). "לאיתנו" דא גבורות הינו בחינת: "קול רעמך בגלגל". וזהו (שיר השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כי עקר התגברות על ידי האהבה כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו'. וזהו פרוש (תהלים כ"ט): "אל הכבוד" 'אל' דא חסד. 'כבוד' דא חכמה, כמו שכתוב (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו". 'הרעים' דא בחינת רעמים, הינו הגבורות בחינת רעמים צריך לשתף עמהם אהבה כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה שיתעבד מהם רעמים, ותתגבר על אויביך כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו': וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכורא תלתא יומא ותלתא לילותא, איהו בזקיפו ואנן בשפולי. וכי תימא, לא מסגי ספינתא טובא? כי אתא רב דימי אמר כמיחם קמקומא דמיא מסגי שתין פרסי, ושדי פרשא גירא וקדמה ליה איהי. ואמר רב אשי ההוא גילדנא דימא הואי, דאית ליה תרי שיצא (בבא בתרא עג:). רשב"ם: שיצא סנפיר: בין שיצא לשיצא סנפירין בגב הדג, אחד לצד הראש ואחד לצד הזנב: איהו בזקיפו שהיה הולך כנגד הרוח: ואנן אזלינן בשפולי כמו שהרוח הולך, דמים של ים אינם נובעין, אלא על ידי רוח הולכין בהן: כמיחם קמקומא דמיא כשיעור שמחממים קמקומא של מים חמין: ושדיא פרשא גירא כשהיה שום אדם יורה בחץ ובקשת על שפת הים לארץ, הוי חזינן דקדמה לה ספינתא לחץ: ספינתא - לשון חשיבות, דא בחינת גבורה יראה, כמו שכתוב (ישעיהו ל"ג): "יראת ה' היא אוצרו", שהיא עקר החשיבות. שיצא - לשון צרה, כמו שכתוב (במדבר ט"ז) "ואכלה אתם כרגע", ותרגומו: 'ואשצי יתהון'. תלתא יומא ולילותא - דא בחינת מצוות, שיש בהם משכלות ומקבלות וחקות, וכתיב בהם (יהושע א): "והגית בו יומם ולילה". איהו בזקיפו ואנן בשפולי - זה בחינת: "ישמח ה' במעשיו, ישמח ישראל בעושיו". כמיחם קמקומא דמיא - דא מחא, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "ונוזלים מן לבנון". מסגא שתין פרסי - דא בחינת גבורות, ששים גבורים, ורעם גבורותיו. וכי שדי פרשא גירא - 'פרשא': דא בחינת חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות, דברים המצמצמין הוא מפרש אותם. גירא - דא (תהלים קמ"ד): "שלח חצך ותהמם", דא בחינת: "שב לימיני" וכו'. קדמה ליה איהי - דא בחינת יראה שהיא קדם, שהיראה היא קודמת, כמו שכתוב (שם קי"א): "ראשית חכמה" וכו'. שרבה בר בר חנא ספר, שהלך כל כך במדת היראה, וראה גדל כח היראה, עד שיכול להבין על ידה בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, וזהו בין שיצא וכו'. והדר מפרש איך יכול להבין, הינו על ידי המצוות, שהם בחינת תלתא יומא וכו', יכול להבין. ודוקא כשעושין אותן בשמחה, ועל ידי שמחת המצוות יכול להבין. כי הקדוש ברוך הוא משמח במעשיו, והשמחה היא מלבשת במצוות, כנ"ל, ואנחנו משמחין למטה גם כן בהקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: "ישמח ישראל בעושיו", ואין רצוננו בשום שכר, אפלו שכר עולם הבא, כנ"ל. וזה, 'איהו בזקיפו ואנן בשפולי', לפי שמחתו כן שמחתנו, ועל ידי זה אנחנו יכולין להבין. והדר מפרש איך להשיג בחינת שמחה, על ידי בחינת רעם. וזהו: כי אתא רב דימי אמר: כמיחם קמקומא דמיא וכו', הינו בחינת: קול רעמך בגלגל. שיתין זה בחינת גבורות, הפוגעין בגלגלתא, ונעשה ממנו רעמים. ואשתמע קלא: זה בחינת הקול מעורר הכונה, בחינת: לא נבראו רעמים וכו'. והדר אמר, שעקר התגברות הגבורות אינו אלא על ידי חסדים. וצריך לאכללא שמאלא בימינא, כנ"ל, ואף על פי כן צריך לאקדמא את היראה (עיין תקונים בהקדמה), כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה [קדושין ב:]: 'דרכו של איש לחזר אחר אשה. משל לאדם, שאבדה לו אבדה' וכו'. פרוש: כי אהבה הוא בחינת איש ויראה היא בחינת אשה, כידוע. ועל כן צריך להקדים את היראה, כי אז תבוא אליו האהבה ממילא, כי האהבה הולכת ומחזרת אחר היראה תמיד, כי בעל אבדה מחזיר אחר אבדתו כנ"ל; כך שמעתי מפיו הקדוש בפרוש). וזהו בחינת: וכי שדא פרשא גירא וכו' ואמר רב אשי: האי גלדנא דימא וכו' ג'י'ל'דנ'א הוא בחינת שם אג"לא שהוא בחינת גבורות, כי הוא ראשי תבות: א'תה ג'בור ל'עולם א'דני, כמובא (ז"ח פר' תרומה), כי גלדנא הוא אותיות אג"ל, ושם אדנ"י בשלמות הינו שם אגל"א, כנ"ל. וזה פרוש: בחצצרות וקול שופר - וכו', היינו על ידי בחינת קול דנפיק, כנ"ל, על ידי זה ירעם הים וכו', נעשה בחינת רעמים, בחינת: "קול רעמך בגלגל". תבל וישבי בה - דא בחינת לבא וערקין דילה, כמו שאמרו: לא נבראו רעמים וכו', כי תבל - אותיות תיו לב. תיו - לשון רשימה, כמו שכתוב (יחזקאל ט): "והתוית תו", שנרשם הקול בלב, כמו שנאמר: לא נבראו רעמים וכו'. ועל ידי זה: נהרות ימחאו כף - בחינת שמחה, כנ"ל, "ולישרי לב שמחה". ועל ידי השמחה יחד הרים ירננו - רנה: לשון תפלה, כמו שכתוב (מלכים א' ח): "לשמע אל הרנה" וכו'. הרים בחינת צדיקים (עיין מ"ר בא פ' ט"ו). הינו על ידי שמחת הלב יכולין להתפלל ולהלביש את תפלתן במאמר, כשיבינו כי נגזר הדין, וזה פרוש יחד, שמלבישים תפלתם בספורים יחד.   ו ויאמר ה' אל משה, קרא את יהושע וכו' (דברים ל"א) א כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום (עיין תנד"א פי"ג, מ"ר במדבר פ' ד'.). כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה): "כבד מלכים חקר דבר", והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם): "כבד אלהים הסתר דבר", כי אסור לחקר על הכבוד הזה. ב ואי אפשר לזכות לכבוד הזה, אלא על ידי תשובה. ועקר התשובה - כשישמע בזיונו, ידם וישתק, כי לית כבוד בלא כ"ף (זוהר פנחס רנ"ה:). והכ"ף הוא כתר (שם ובתיקונים), בחינת אהיה, בחינת תשובה, כי אהיה דא אנא זמין למהוי. הינו קדם התשובה, עדין אין לו הויה, כאילו עדיין לא נתהוה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא, וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בבחינת אהיה, הינו שיהיה לו הויה בעולם, הינו אנא זמין למהוי. וזה בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא לח: לט.): 'הבא לטהר מסיעין לו משל לאחד, שבא לקנות אפרסמון. אומרים לו: המתן' וכו', וזה בחינת כתר, כמו שכתוב (איוב ל"ו): "כתר לי זעיר ואחוך". אבל קדם התשובה אזי בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו, כי עדין לא הכין את עצמו למהוי בעולם, והסתרת פני אהיה גימטריא דם*, הינו שפיכות דמים ובזיונות, על שם (שמואל א ב): "ובזי יקלו", כי עדין הדם שבחלל השמאלי שבלב, ששם מדור היצר הרע, כמו שכתוב (קהלת י): "ולב כסיל לשמאלו", עדין הוא בתקף ועז. ובשביל זה באין עליו בזיונות ושפיכות דמים, כי זה בחינת הסתרת והחזרת פני אקי"ה, גימטריא - דם. *פרוש: כי אחורי שם אהיה הוא בגימטריא דם, כמובא. הינו כשכותבין השם באחורים, דהינו א, אה, אהי, אהיה, שחוזרין בכל פעם לאחור, הוא בגימטריא דם, וזהו בחינת החזרת והסתרת פני אהיה, שעולה דם: ותקון לזה, שיהפך דם לדם, שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים ולא ידקדק על בזיון כבודו. וכשמקים דם לה', אז הקדוש ברוך הוא מפיל לו חללים חללים, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "דום לה' והתחולל לו והוא יפיל לך חללים" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל גטין ז.), הינו: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים ק"ט), הינו על ידי זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי, וזה בחינת זביחת היצר הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי, כמו שכתוב (שם נ): "זבח תודה יכבדנני", ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג:) על זביחת היצר הרע: ג וצריך לאחז תמיד במדת התשובה, כי מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי" (משלי כ), כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפלו זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה. (וזהו: מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי", הינו מי יוכל לומר, שלבו זך וטהור מפניות, אפלו בשעה שאומר: חטאתי וכו'. וזהו: "מי יאמר וכו': טהרתי מחטאתי", הינו שיהיה טהור מן החטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי גם אז אינו זך וטהור בלי פניות, כנ"ל). נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה, הינו על חטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי עליו נאמר (ישעיהו כ"ט): "בשפתיו כבדוני", כי על ידי תשובה זוכה לכבוד ה', "ולבו רחק ממני". ואפלו אם יודע אדם בעצמו, שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה. כי מתחלה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות. נמצא, שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, על שהתגשם את רוממות אלקותו. וזה בחינת עולם הבא, שיהיה כלו שבת, הינו כלו תשובה, כמו שכתוב (דברים ל): "ושבת עד ה' אלקיך", כי עקר עולם הבא הוא השגת אלקותו, כמו שכתוב (ירמיהו ל"א): "וידעו אותי למקטנם ועד גדולם". נמצא בכל עת שישיגו השגה יתרה, אזי יעשו תשובה על ההשגה הראשונה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: (שם בסנהדרין): 'כל הזובח את יצרו', הינו בחינת תשובה, בחינת: "ולבי חלל בקרבי", בחינת דם לה', בחינת אקיה, בחינת כתר, בחינת כבוד, כנ"ל, 'ומתודה עליו', הינו שמתודה על זביחת יצרו, הינו שעושה תשובה על תשובתו והשגתו הראשונה, 'כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות'. כי תשובה הראשונה, בחינת כבוד עולם הזה. ואחר התשובה שזוכה להשגה יתרה, ומכיר ביותר את רוממות אלקותו, ועושה תשובה על תשובתו, זאת התשובה הוא בחינת כבוד עולם הבא. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ.): "אור יקרות וקפאון" (זכריה י"ד), 'אור שהוא יקר בעולם הזה, יהיה קפוי וקל לעולם הבא'. נמצא בעולם הבא, כשיזכו להשגה יתרה באלקותו, בודאי יתחרטו ויעשו תשובה על השגת עולם הזה, כי השגת עולם הזה בבחינת גשם נגד השגת עולם הבא. וזה כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות, כי זביחת היצר היא תשובה הראשונה, הוא בחינת כבוד עולם הזה, והודוי על זביחת היצר, הינו תשובה שניה, היא בחינת כבוד עולם הבא, שהכבוד הראשון נעשה קפוי וקל, נגד הכבוד השני. וזה שאומר הקדוש ברוך הוא (תהלים נ): "אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך", כי האדם על ידי שמחריש, נעשה בחינת אקיה, כנ"ל. אבל הקדוש ברוך הוא, מה שמחריש לאדם, אין זה בשביל אקיה, חס ושלום, כי זה אין שיך אצל הקדוש ברוך הוא. אין זה אלא כדי שיקבלו ענשם בעולם הבא, שאז מסדרין לעיניו עוונותיו, ויוכיח אותו על פניו, וזה: אוכיחך ואערכה לעיניך: ד וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (זהר ויקהל ריג:, האזינו רצב.). וזה בחינת (תהלים קל"ט): "אם אסק שמים - שם אתה", בחינת עיל, בחינת בקי ברצוא. "ואציעה שאול - הנך", בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב. וזה (שיר השירים ו): "אני לדודי ודודי לי". 'אני לדודי', - זה בחינת עיל. 'ודודי לי' זה בחינת ונפיק. [וזה סוד כונת אלול], וזה עקר כבודו. וזה (ישעיהו נ"ח): "וכבדתו מעשות דרכיך". 'דרכיך' לשון רבים. הינו עיל ונפיק, וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה', כמו שכתוב: "וכבדתו מעשות דרכיך" הינו שזוכה לכתר, כי לית כבוד בלא כף, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו [וזה סוד כונת אלול]: ה ועל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת חיריק, כמובא בתקונים (בהקדמה ז.). "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כ"ד) - דא חיריק, וזה בחינת (ישעיהו ס"ו): "והארץ הדם רגלי". 'הדם' - זה בחינת דמימה, וזה בחינת הנקדה התחתונה של תמונת א. ונקדה העליונה שעל האלף זה בחינת כתר, בחינת (יחזקאל א): "וממעל לרקיע אשר על ראשם אבן ספיר דמות כסא", 'דמתכסיא לעילא מוא"ו שבאל"ף, דמתקריא רקיע' (שם בתקונים), והנקדה היא כסא דמתכסיא, כמו שכתוב (חגיגה יג.): "במפלא ממך אל תדרש, ובמכסה ממך אל תחקר", וזה בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", בחינת כתר. והוא"ו שבתוך האלף, הוא רקיע, שמים, אש ומים, בחינת הבושה שנשתנה פניו לכמה גונין (עיין חא"ג ברכות ו: [בד"ה מאי כרום]). וזה בחינת רקיע כלליות הגונין. ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא, כמו שכתוב (שם ביחזקאל): "ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה", 'כי לית אדם בלא אל"ף' (שם). וזה אותיות אדם, אלף דם. הינו על ידי דם לה', נעשה אל"ף, ונעשה אדם לשבת על הכסא (עיין זוהר תזריע דף מח). כי הוא"ו שבתוך האלף הוא רקיע כלליות הגונין, הינו הבושה, כנ"ל. והנקדה התחתונה היא השתיקה והדמימה, כמו שכתוב: "והארץ הדם רגלי", וזה בחינת חיריק, בחינת: "ותחת רגליו", והנקדה העליונה הוא כסא דמתכסיא, בחינת תשובה, בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", בחינת: "במכסה ממך אל תחקר", בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא וכו', ונעשה אדם לשבת על הכסא", בחינת: "כמראה אדם עליו מלמעלה". ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, שהשמש מאיר ללבנה, ונעשה יחוד בין משה ויהושע, כי (בבא בתרא עה.) 'פני משה כפני חמה', ודא נקדה העליונה, בחינת כסא, בחינת משה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "וכסאו כשמש נגדי", בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא". והנקדה התחתונה היא יהושע, בחינת לבנה, בחינת: "ותחת רגליו כמעשה לבנת", דא לבנה. והוא"ו שבתוך האלף הוא הרקיע, הוא בחינת האהל, כמו שכתוב (שמות ל"ג): "ויהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל". ו'אהל' הוא רקיע, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "וימתחם כאהל לשבת", וכתיב (תהלים ק"ד): "נוטה שמים כיריעה", וזה (שמות כ"ו): "יריעות האהל". וכסא העליון, הינו נקדה העליונה נחלקת לשלש טפין. כי תשובה צריך להיות בשלש תנאים, כמו שכתוב (ישעיהו ו): "פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב". ואלו השלש בחינות הם נקדת סגו"ל, 'וסגול דא חמה' (תקונים בהקדמה ז:), הינו פני משה כפני חמה. ו וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזלינן במדברא, וחזינן הני אוזי דשמיטין גדפיהו משמניהו, וקא נגדי נחלי דמשחא מתותיהו. ואמינא להו: אית לי מניכו חולקא לעלמא דאתי? חדא דליא לי אטמא, וחדא דליא לי גדפא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל לתן עליהם את הדין: (בבא בתרא עג:) רשב"ם: דשמיטין גדפיהו נפלו נוצה שלהם מרב שומן: דליא לי גדפא הגביה לי הכנף, רמז - זהו חלקך לעתיד לבוא: לתן עליהם את הדין שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים, לאותן אוזין, מחמת שומנן: שהלך - לחקר במדה הטובה של ענוה, שאדם משים עצמו כמדבר לדוש (עיין עירובין נ"ד.) שהכל דשין עליו. וראה חכמים, וזה בחינת אוזי, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נז:): 'הרואה אוז בחלום יצפה לחכמה'. דשמיטין גדפיהו - פרש רש"י: נוצות, זה בחינת מחלקת ובזיונות, כמו שכתוב (דברים כ"ה): "כי ינצו אנשים", הינו שאין משגיחין על מחלקת ובזיונות שמבזין אותן, ושומעים חרפתן ואינם משיבים. ועל שם השתיקה נקראים חכמים, כי (אבות ג): 'סיג לחכמה - שתיקה': [כי השתיקה היא בחינת כתר*]. וזה לשון דשמטין, כמו שכתוב (דברים ט"ו): "שמוט כל בעל משה ידו", הינו שלא יתבע עלבונו. *(כי על ידי השתיקה זוכין לתשובה, שהיא בחינת כתר, כנ"ל. וזה בחינת: 'סיג לחכמה שתיקה'. 'סיג' דיקא, זה בחינת כתר, שהוא בחינת סיג וגדר סביב סביב, שמסבב ומכתיר ומעטיר את החכמה, וזה הכתר, שהוא בחינת סיג, נעשה מהשתיקה, כנ"ל. וזהו: 'סיג לחכמה שתיקה', כנ"ל). וזה פרוש משמניהו - מלשון: "שמנת עבית", (כלומר: מחמת שאוחזין עצמן בבחינת (דברים ל"ב): "שמנת עבית"), הינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבים, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותם, כמו שכתוב (שם): "וישמן ישרון". (בחינת השמן לב כו', ואזניו כו', פן יראה כו', שהתשובה צריך להיות בשלשה תנאים אלו). ונגדי נחלי דמשחא מתחותיהו - הינו על ידי השתיקה זוכין לכבוד אלקי, שהוא בחינת שמן, כמו שכתוב (תהלים מ"ה): "אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך", וזה בחינת (שם כ"ד): "מלך הכבוד". ואמינא להו: אית לי מיניכו חולקא לעלמא דאתי? חדא דליא לי אטמא - זה בחינת: "והארץ הדם רגלי", בחינת נקדה התחתונה, כנ"ל. וחדא דליא לי כנף - זה בחינת כסא, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "ולא יכנף עוד מוריך", זה בחינת הנקדה העליונה. הינו שהראו לרבה בר בר חנה, שגם הוא זכה לאלו הבחינות. 'אמר רבי אלעזר: עתידין ישראל לתן עליהם את הדין' - כי ישראל נקראים אדם, וקודשא בריך הוא וישראל - כלא חד. וישראל, שהם בחינת אדם, ישבו על הכסא (עיין זוהר חיי שרה קכ"ו: ובתנחומא פ' קדושים [פ"א]) כמו שכתוב: "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וישראל יתנו דין לכל באי עולם, הינו הם ישפטו בעצמן כל הדינין: ז וזה פרוש: (תהלים מ"ז): "ידבר עמים תחתינו ולאמים תחת רגלינו", זה בחינת חיריק נקדה התחתונה של אלף, שהוא בחינת: "ותחת רגליו", בחינת: "והארץ הדם רגלי". "יבחר לנו את נחלתנו", זה בחינת משה, בחינת נקדה העליונה של האלף, בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא", וכסאו כשמש. פני משה כפני חמה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (זבחים קיט.): 'ר' שמעון אומר: נחלה זו שילה', 'שילה דא משה' (זהר בראשית כה: ובתקון כא). "את גאון יעקב", זה בחינת וא"ו שבתוך אלף, בחינת אהל, בחינת אור, שמשה מאיר ליהושע, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויעקב איש תם יושב אהלים". וזה בחינת (סנהדרין כ:): 'שלשה דברים שנצטוו ישראל, שיכלו זרעו של עמלק', זה בחינת: "ידבר עמים תחתינו", 'ולמנות להם מלך', זה בחינת "גאון יעקב", בחינת (במדבר כ"ד): "דרך כוכב מיעקב", בחינת מלך, 'ולבנות להם בית הבחירה', זה בחינת משה, בחינת דעת, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לג.): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', וזה בחינת: "יבחר לנו את נחלתנו":. (מסימן ד' עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה) וזה פרוש: "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" - משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה. "והתיצבו באהל" - זה בחינת הרקיע, בחינת הוא"ו שבתוך האלף. "ואצונו" - כי משה היה צריך אז למסר הכל ליהושע, "ואין שלטון ביום המות" (קהלת ח), כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע, על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא: ח וכלל כל הענין כלול בתמונת אלף, שהוא נקדה העליונה, ונקדה התחתונה ווא"ו. ודוק מאד. והוא ענין שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: שקדם כניסת ישראל לארץ הזהרו לקים שלש מצוות: 'להכרית זרעו של עמלק' 'ולבנות להם בית הבחירה' 'ולמנות מלך'. 'להכרית זרעו של עמלק' היא בחינת יהושע, נקדה התחתונה. כי עקר מחית עמלק תלוי ביהושע, כמו שכתוב (שמות י"ז): "צא הלחם בעמלק", וכמבאר בזהר הענין (בשלח סה:). 'ולבנות בית הבחירה' הוא בחינת משה, נקדה העליונה, כי 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', ומשה הוא בחינת הדעת. 'ולמנות מלך' הוא בחינת רקיע, הוא"ו שבתוך האל"ף, כמו שכתוב: "דרך כוכב מיעקב", שקאי על שיקום מלך מיעקב, "ודרך כוכב" הוא בחינת רקיע, שיש בו כוכבים ומזלות. והינו "מיעקב", כי "יעקב איש תם ישב אהלים", בחינת רקיע, כמו שכתוב: "וימתחם כאהל", כמבאר בזהר, שיעקב הוא בחינת וא"ו. כי שלש מצוות אלו הם בחינת תשובה, והבן. (מן וכלל עד כאן כפול לעיל בשנוי לשון קצת): (שיך לעיל), וזה סוד כונות אלול. שמעתי קצת כטפה מן הים. עין שם בכונות של אלול, מבאר שם, שכלל כונות אלול הוא, "הנותן בים דרך", שצריכין להאיר בחינת דרך בים וכו', וזה הדרך הוא בחינת שתי פעמים השם יב"ק, כי שתי פעמים יב"ק עולה דרך, וזה נמשך מבחינת שני שמות, שהם קס"א ס"ג, כי אלו שני שמות - קס"א ס"ג, הם עולים בגימטריא שתי פעמים יב"ק, שהוא בגימטריא דרך, כנ"ל. וצריך לכון שם קס"א בסגול, ושם ס"ג בחיריק. וסגול דקס"א וחיריק דס"ג הם עולים תי"ו, כי שם קס"א הוא שם אקי"ק במלואו כזה: אלף קי יוד קי, שהם יוד אותיות, וכל אחת נקדה בסגול, וסגול הוא שלש נקדות, ועל כן הוא עולה שלשים, ועל כן יוד פעמים סגול עולה שי"ן. וס"ג הם יוד אותיות של מלוי הוי"ה, יוד קי ואו קי, וכל אחת נקדה בחיריק, עולה ק', ושניהם - חיריק דס"ג וסגול דקס"א עולים יחד תיו, בגימטריא פשוטה, ואז על ידי כל בחינות הנ"ל, הימין פשוטה לקבל תשובתו, כי ימין במלואו עולה דרך עם השלש אותיות, שהוא שתי פעמים יב"ק וכו', עין שם. כל זה מבאר מתוך כונת אלול. ועתה בוא וראה והבן איך כל הכונות הנ"ל מרמזים ונעלמים בדרך נפלא ונורא מאד בתוך התורה הנ"ל, כי מבאר שם, שמי שרוצה לעשות תשובה, צריך שיהיה לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב, שהוא בחינת עיל ונפיק, בחינת: "אם אסק שמים שם אתה", שהוא בחינת בקי ברצוא, "ואציעה שאול הנך", שהוא בחינת בקי בשוב וכו', כמבאר לעיל, עין שם. והפרוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגר מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת: "אם אסק שמים ואציעה שאול" וכו', הינו בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף על פי כן אל יעמד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזהו בחינת בקי ברצוא, בבחינת עיל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל אפלו בשאול תחתיות, גם כן אל יתיאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו. ודקדק רבנו, זכרונו לברכה, וקרא ענין זה בלשון בקי, כי היא בקיאות גדולה מאד מאד, שיזכה לידע ליגע עצמו ולטרח בעבודת ה' תמיד, ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר, ואף על פי כן אל יפל משום דבר, ואפלו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום, אף על פי כן אל יפל בדעתו כלל, ויקים: "ואציעה שאול הנך", כנ"ל: ועל פי סוד נעלם בזה סוד כונות אלול הנ"ל, כי בקי הוא בחינת שם יב"ק הנ"ל, שהוא אותיות בקי (עיין זוהר משפטים קט"ז:, וזוהר פנחס רכ"ג.). וזה שזוכה לשני הבקיאות הנ"ל, שהם שתי פעמים בקי, דהינו בקי ברצוא בקי בשוב, על ידי זה זוכה לדרך התשובה, כי שתי פעמים בקי, שהם בחינת שתי פעמים יב"ק, הנ"ל, עולה בגימטריא דרך כנ"ל. כי על פי הכונות נעשה זה הדרך מבחינת סגול דקס"א וחיריק דס"ג, שהם בגימטריא שתי פעמים יב"ק, כנזכר לעיל. וזה בעצמו סוד, בחינת שני הבקיאות הנ"ל, כי בקי ברצוא, שהוא בחינת "אסק שמים", זה בחינת סגול דקס"א, כי אסק אותיות קס"א. ובקי בשוב, שהוא בחינת: "ואציעה שאול הנך", זה בחינת חיריק דס"ג, מלשון: "אל תס"ג גבול עולם", שהוא בחינת שמסיג גבולו ומחזירו לאחוריו, שזה בחינת ירידה, שהאדם נופל, חס ושלום, ממדרגתו, והוא נסוג אחור, חס ושלום. אף על פי כן יחזק את עצמו, ואל יתיאש עצמו לעולם, כי גם שם נמצא השם יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", כנ"ל, וזה בחינת שם ס"ג, כנ"ל. כי סגול דא חמה, שהוא נקדה העליונה שעל האלף, הנחלקת לשלש טפין, שזהו בחינת "אסק שמים", בחינת סגול דקס"א, שהוא אותיות אסק, כנ"ל. וחיריק הוא בחינת נקדה התחתונה של האלף, שהוא בחינת: "ואציעה שאול הנך", שהוא בחינת חיריק דס"ג הנ"ל. וזה שכתב שם למעלה בהתורה הנ"ל: "וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל אזי הוא הולך בדרכי התשובה", כי משני פעמים בקי, שהם בחינת קס"א וס"ג, "אסק שמים ואציעה שאול" וכו', על ידי זה נעשה בחינת דרך, שהוא בגימטריא שתי פעמים בקי, שהם קס"א וס"ג וכו', כנ"ל. כי עקר דרך התשובה זוכין על ידי שני הבקיאות הנ"ל, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו, כי ימין בגימטריא דרך, שהם שתי פעמים בקי, כנ"ל. ופשוטה בגימטריא סגול דקס"א וחיריק דס"ג, שהם בעצמם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, שהם בחינת מה שצריכין לבקש השם יתברך תמיד, הן למעלה הן למטה, בחינת: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך", שהם בחינת שני הבקיאות הנ"ל, ועל כן כשיש לו שני הבקיאות הנ"ל, אז הוא הולך בדרכי התשובה, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו. והבן הדברים היטב, כי הם דברים עמקים מאד. ועל פי זה תבין לקשר התורה היטב, שמה שכתב בסוף מענין נקדה העליונה ונקדה התחתונה של האלף, זהו בעצמו בחינת שני הבקיאות הנ"ל, (כי זה אינו מבאר בפרוש בהתורה הנ"ל, רק על פי כונות הנ"ל מובן זאת ממילא למשכיל), וזהו בעצמו בחינת תשובה על תשובה, שכתב שם, כי זביחת היצר הרע, שהוא בחינת דם לה', שהוא בחינת תשובה הראשונה, שהוא בחינת כבוד עולם הזה, זה בחינת נקדה התחתונה, שנעשית מבחינת הדמימה והשתיקה, מבחינת דם לה'. וכל זה הוא בחינת חיריק דס"ג וכו', שהוא בחינת בקי בשוב, כנ"ל. ותשובה השניה שעושה על תשובתו הראשונה, שהוא בחינת כבוד העולם הבא, בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", זה בחינת נקדה העליונה, בחינת כתר, שהוא בחינת משה, בחינת סגול וכו'. והבן הדברים היטב, איך כל הדברים הנאמרים שם, בהתורה הנ"ל, נקשרים ונכללים אחר כך ביחד בקשר נפלא ונורא, והמשכילים יבינו קצת: ועקר הדבר, שעל ידי שהאדם, כשהוא במדרגה התחתונה מאד, ואף על פי כן הוא מחזק עצמו ומאמין שגם שם יש לו תקוה עדין, כי גם שם נמצא השם יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", אזי ממשיך על עצמו הקדשה משם הקדוש הויה במלוי ס"ג, שהוא מחיה את כל הנסוגים אחור מקדשתו להחזיקם לבל יפלו לגמרי, חס ושלום, וזה בחינת בקי בשוב, שזה הבקיאות הוא בחינת שם יב"ק הקדוש, בחינת שם ס"ג. וכן כשאדם זוכה לבוא לאיזו מדרגה בקדשה העליונה, ואף על פי כן אינו עומד שם, והוא מתחזק ומתגבר לעלות יותר ויותר, אזי ממשיך הקדשה על עצמו משם הקדוש אקי"ק במלוי קס"א, שהוא בחינת בקי ברצוא. כי האדם - כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו יתברך, כן גורם ליחד השמות למעלה וממשיך על עצמו הקדשה משם והבן היטב: והנה מבאר לעיל, שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחברו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחינת כתר כנ"ל, עין שם, כי 'סיג לחכמה שתיקה' כנ"ל, כי צריכין לזהר מאד לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו החולקים עליו ומבזין אותו, צריך לדונם לכף זכות ולשתק להם, ועל ידי זה נעשה בחינת כתר. כמובא במדרש: 'משל לאחד, שמצא את חברו שהוא עושה כתר. אמר לו: בשביל מי, אמר לו: בשביל המלך. אמר לו: כיון שהוא לצרך המלך, כל אבן טוב שתמצא, תקבענו בו' (ויקרא רבה פרשה ב), כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצא, דהינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשם יתברך כנזכר לעיל. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'הוי דן את כל אדם לכף זכות'. נמצא, שעל ידי שדנים את הכל לכף זכות, שעל ידי זה שותקין לו כשמבזה אותו, כי מוצאין בו זכות, שאינו חיב כל כך במה שמבזה אותו, כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו', על ידי זה נעשה בחינת כתר, הינו כנ"ל, שעל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת כתר, כנ"ל. והבן:   ז לשון רבנו, זכרונו לברכה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא): אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: השוו אשה לאיש (קדושין לה: בבא קמא טו.). ואיתא במכילתא: 'יכול יהיו התלמידים לומדין ואינם מבינים - תלמוד לומר: "אשר תשים לפניהם" - ערכם לפניהם כשלחן ערוך': א דע, כי עקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי, תשורי מראש אמנה" (עיין תנחומא פ' בשלח [פ"י]). ואמונה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה למעלה מהטבע, כי הטבע מחיב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו. ועקר אמונה, בחינת תפלה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה". ושם עקר עליות התפלות, כמו שכתוב (בראשית כ"ח): "וזה שער השמים". ובשביל זה, כשפגם אברהם "במה אדע" (שם ט"ו), ובזה פגם בירשת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפלה, היה גלות מצרים. ודוקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים עשר נסחאות התפלה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא הפוך הנסים, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפלה, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש את כפי". וכל הגליות מכנים בשם מצרים (ב"ר ט"ז), על שם שהם מצרים לישראל. וכשפוגמין באמונה, בתפלה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צז.): 'אין משיח בן דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; הינו, שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים, ומכסים כל הנסים בדרך הטבע. כי עקר הנסים בארץ ישראל, כי (תענית י.) 'ארץ ישראל שותה תחלה', ושתיתה מהתהומות, שהם לשון: "ותהם כל העיר" (רות א), שעל דבר נסי תמהין העולם. וזה (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", כי יש נסין עלאין, שהוא בחינת תהום עלאה; ויש נסים תתאין, שהם בחינת תהומא תתאה. ומלאך שכלול מכל הנסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כה:), שהוא בחינת עגולים, בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך"; ופריטא שפותה, שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שם נ"א): "אדני שפתי תפתח", והוא כללות הנסים. וזה פרוש: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; כי יש בני אדם המכסים כלליות הנסים, הכלולים במלאך דפריטא שפותה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי עקר הגאלה תלוי בזה, כמו שכתוב: "תבואי, תשורי מראש אמנה". ב אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת, כמובא בזהר (בלק קצח:): "והיה צדק אזור מתניו ואמונה" וכו' (ישעיהו י"א) - הינו צדק, הינו אמונה. ואמרו שם: 'אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת'. ג ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; כמו שכתוב (תהלים נ"א): "הן אמת חפצת" - כשאתה חפץ אמת; "בטחות ובסתם חכמה תודיעני". כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג, וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה. "הנחש השיאני" (בראשית ג) - לשון נשואין, עצות הנחש שקבלה הוא בחינת נשואין, ועל ידי נשואין הטיל בה זהמא. ובמעמד הר סיני פסקה זהמתן (שבת קמו. עין רש"י שם), כי שם קבלו תרי"ג עטין דקדשה (זהר יתרו פ"ב:), והיתה להם נשואין בקדשה. ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין? כי (ברכות סא.) 'הכליות יועצות', וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע. נמצא, כשמקבלין עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע; והכל לפי אדם, אם רשע או צדיק. ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כו:) ונקראת 'תושיה', כי הם תרי"ג עטין, כמו שכתוב (משלי ח): "לי עצה ותושיה". ועצות הם במקום נשואין, בחינת זווג המתיש כח. ועצת הצדיק הוא כלו זרע אמת. וזה פרוש (ירמיה ב): "ואנכי נטעתיך שורק" - בחינת הגאלה, כמו שכתוב (זכריה י): "אשרקה להם ואקבצם", ועל ידי מה? על ידי: "כלו זרע אמת" (שם בירמיה סיום הפסוק "ואנכי נטעתיך" הנ"ל) - על ידי עצת הצדיקים תבוא לאמת. ועל ידי זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת, ועל ידי זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על ידי עצה שמקבל ממנו. וזה: "הן אמת חפצת בטחות" - בכליות; "חכמה תודיעני" - שאזכה לקבל טפי המח, טפי השכל, על ידי עצה שאקבל מהם; ואז אזכה לאמת, כי הטפי השכל נקרא "כלו זרע אמת". ד ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנחש, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף; כמובא בתקונים (תקון יח): "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. "וערות אביהם לא ראו" - כי ציצית מכסה על עריין. אבל חם, דהוא יצר הרע, דמחמם גופה דבר נש בעברה, הוא ארור, כמו שכתוב (שם): "ארור כנען", כמו שכתוב (שם ג): "ארור אתה מכל הבהמה". והשמלה הינו ציצית, הוא שמירה מעצת הנחש, מזהמת הנחש. וזה בחינת (שם מ"ט): "בן פרת עלי עין" - בשביל ציצית, לשון (שיר השירים ב): "מציץ מן החרכים", על ידי זה זכה לבן פרת, שנשמר מנשואין של נחש, מזווג של הסטרא אחרא, וזכה לזווגא דקדשה. וזה: "פרת", לשון זווג, לשון: "פרו ורבו". ועקר הנאוף תלוי בעינים, כמו שאמרו (סוטה ט:): 'שמשון הלך אחר עיניו', וכמו שכתוב (במדבר ט"ו): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושמירת ציצית, שהוא בחינת עינים, הוא שמירה מעצת הנחש, ויכול לקבל העצות מצדיק, שהוא כלה זרע אמת. ה וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טיעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקימין כי חמרי חורתא. ושמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי; ועכשו שנשבעתי, מי מפר לי. רשב"ם: "שנשבעתי" - מן הגלות, כדכתיב קראי טובי בנביאים. תא ואחוי לך טורא דסיני, שהוא בחינת עצות, כי שם קבלו תרי"ג עטין. חזאי דהדרן לה עקרבא, הינו שיש עצת נחש, עצת רשעים, שעל ידיהם אין יכולים לקבל עצת צדיקים, זרע אמת. וקימו כי חמרי חורתא - זה בחינת ציצית, שהוא שמירה מעצת הנחש, מנאוף; כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות מג:): 'איזה ענשו גדול, של לבן או של תכלת? ואמרו: משל לאחד, שצוה להביא לו חותם של זהב, הינו תכלת, וחותם של טיט, הינו לבן'. וזה: "חמרי" - לשון חמר וטיט; "חורא" - הינו לבן, כי עכשו זה עקר הציצית. ושמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי. פרש רבנו שמואל: על הגלות, הינו, על ידי ציצית יכולין לבוא לעצת צדיקים, לבחינת אמת; ועל ידי אמת באים לאמונה כנ"ל; ועל ידי אמונה בא הגאלה כנ"ל. וזה ששמע חרטת השם יתברך על הגלות, כי הציצית שהם 'חמרי חורא' גרם כל זה. וזה פרוש: "ואלה" - כל מקום שנאמר 'ואלה' מוסיף; זה בחינת יוסף, בחינת שמירת הברית, בחינת ציצית. המשפטים - זה בחינת 'כלו זרע אמת', כמו שכתוב (תהלים י"ט): "משפטי ה' אמת", שזוכה לעצת צדיקים, לבחינת אמת. אשר תשים לפניהם - זה בחינות 'כד אתחבר בה אמת', וזה בחינת 'השוו אשה לאיש', כי זה איש ואשה הם בחינת התחברות אמת ואמונה, ובזה תלוי הגאלה כנ"ל. וזה: 'יכול שיהיו התלמידים לומדים ואין מבינים - תלמוד לומר וכו', ערכם לפניהם כשלחן ערוך', זה בחינת הגאלה, שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "ומלאה הארץ דעה". (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה) (השמטות השיכים להתורה הזאת): התפלה הוא בחינת אמונה, והוא בחינת הנסים, כי נס למעלה מטבע, ולזה צריך אמונה כנ"ל, עין שם. ובשביל זה, התפלה מסגל לזכרון, כי תפלה הוא בחינת אמונה כנ"ל. ושכחה הוא ענין, שהיה לפנינו דבר מה ונשכח ועבר מאתנו. (והיא דרך ההנהגה על פי מערכת המזלות, שמתנהג כסדר יום אחר יום, והוא הפוך האמונה. מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד, והוא מחיה ומקים הכל תמיד, והוא למעלה מהזמן, אין כאן שכחה, ודו"ק). ומעתה תראה נפלאות בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קד.): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין'; כי מס הוא בחינת השכחה, ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ט:): 'אין דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד'. כי מס בגימטריא מאה, ועד מאה שולט השר של שכחה. וזה שהמתיקו חז"ל: מ"ם וסמ"ך, הינו מס שהוא בחינת השכחה, בנס היו עומדין, כי נס הוא הפך השכחה, כי נסים הם בחינת התפלה, בחינת אמונה, שהיא הפך השכחה, כנ"ל. ודע וכו' כי ציצית שמירה לנאוף וכו', על שכם שניהם זה בחינת ציצית וכו'. וזה (בראשית ל"ז): "הלא אחיך רעים בשכם", הינו בחינת ציצית כנ"ל, שהיא שמירה לנאוף, והוא בחינת שמירת הברית, שהיא בחינת יוסף. על כן אמר יעקב ליוסף: "הלוא אחיך רעים בשכם", שהוא בחינה שלך; "לכה ואשלחך אליהם". וזה פרוש: "ואנכי נטעתיך שורק" וכו', כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על ידי עצה שמקבל ממנו. וזה שורק הוא בחינת שורק שהוא תלת טפין, כמו שכתוב בזהר (ובתקונים, תקון נ"ו), והוא תלת מחין. כי הוא ענין אחד, כי הטפה באה מהמח ומגיעה להכליות, שהן כלי ההולדה, שמבשלין הזרע. כן השכל נולד גם כן במח ומגיע עד הכליות היועצות. ותלת מחין, הוא בחינת (ישעיהו ו): "השמן לב וכו' ואזניו וכו' ועיניו וכו', פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב וכו'", כלומר, שאינו רוצה לדבק עצמו לצדיקים פן יראה וכו'. אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצה, אזי הוא בחינת כליות יועצות, שהם כלי ההולדה, שמקבל הטפה מח המתחלקת לתלת טפין, תלת מחין כנ"ל; ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וכו', שהם בחינת השלשה מחין - ושב ורפא לו. וזהו: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת", והבן. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה וכו', וזה רמז גם כן בפתח דבריו: אמר לי ההוא טיעא, ופרש רבנו שמואל: בכל מקום סוחר ישמעאל; כי ישמעאל הוא בחינת התפלה, כמו שכתוב (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'ארי קביל ה' ית צלותיך', והוא בחינת אמונה כנ"ל. וזהו סוחר, מלשון סחור סחור (בחינת מקיפים), שהוא בחינת אמונה כנ"ל, "ואמונתך סביבותיך" (תהלים פ"ט). וזהו (רות ג): "ופרשת כנפך על אמתך", כי ציצית דקדשה, שהם כנפי מצוה, הוא שמירת הברית והוא בחינת זווג דקדשה. וזהו ששאל חגי הנביא (חגי ב): "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם", כי פגם הברית - העדר הלחם, כמו שכתוב (משלי ו): "בעד אשה זונה עד ככר לחם", והבן: "ותשב באיתן קשתו וכו', משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט) אבהן ובנין, בחינת התפלה יעקב ובניו. סגלה לחולה - להסתכל על הציצית. והסוד בפסוק (שם מ"ח): "הנה בנך יוסף בא אליך". כי כל אלו התבות מרמזין על הציצית, דהינו מנין החוטין והחליות והקשרים, (כמבאר ב"פרי עץ חיים" בשער הציצית, פרק ד', בהג"ה, עין שם (ז"ל הפע"ח ט"ל כריכות הם קנ"ו כמנין יוסף וסמ"ך גודלין יש בכל הכנפות עם הציצית כמנין הנה וכמנין בנך חוליות וקשרים. והחוטין הם ל"ב והם שזורין הרי ס"ד כמנין בא אליך ע"כ: וזהו: "הנה בנך יוסף בא אליך", דהינו בחינת ציצית כנ"ל, על ידי זה "ויתחזק ישראל".   ח ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וכו' (זכריה ד', והוא הפטרת שבת חנכה). א הנה יקר גנוחי ונה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי, כי הוא שלמות החסרונות. כי על ידי בחינת הנשימה, שהוא הרוח חיים, נברא העולם, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם". וחדוש העולם יהיה גם כן בבחינת הרוח, כמו שכתוב (שם ק"ד): "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה". והוא גם כן חיות האדם, כי חיות האדם הוא הנשימה, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויפח באפיו נשמת חיים", וכתיב (שם ז): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". וכמו שאמרו חכמים: 'אם תחסר הנשימה - תחסר החיים'. נמצא, כי עקר חיות כל הדברים הוא בבחינת רוח; וכשיש חסרון באיזה דבר, עקר החסרון הוא בבחינת החיות של אותו הדבר, שהוא בחינת הרוח חיים של אותו הדבר, לאשר הרוח הוא המקים הדבר. והאנחה הוא אריכת הנשימה, והוא בבחינת "ארך אפים", דהינו מאריך רוחה. ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה, הוא ממשיך רוח החיים להחסרון, כי עקר החסרון הוא הסתלקות הרוח חיים כנ"ל, ועל כן על ידי האנחה משלים החסרון. ב אך מאין מקבלין הרוח חיים? דע, שעקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור, כי עקר רוח החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב (שם א): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" - הוא התורה, והצדיקים דבקים בתורה, ועל כן עקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקשר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח. וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו" - 'שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד' (כמו שפרש רש"י שם). כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח חיים של כל אחד ואחד כנ"ל. וזה בחינת (ברכות ג:): 'רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד' - כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה; ורוח צפון שהיתה מנשבת בו הוא בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" הנ"ל, כי רוח צפון הוא בחינת הרוח הצפון בלבו של אדם (עיין תיקון ס"ט) שהוא בחינת הרוח חיים. כי צפון חסר (בבא בתרא כה:), והחסרון הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "ויתן לך משאלת לבך"; "ימלא ה' כל משאלותיך" (שם כ). ועקר הרוח חיים הוא בלב, וכמו שכתוב בתקוני זהר (תקון יג): 'כלהו שיפין מתנהגין בתר לבא כמלכא' כו', כמא דאת אמר (יחזקאל א): "אל אשר יהיה שם הרוח ללכת" כו'. כי הרוח הוא בלב, והחסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב, ועל כן נרגש החסרון בלב. ועל כן כשנתמלא החסרון שהוא בבחינת הרוח כנ"ל - נאמר: "ויתן לך משאלת לבך, ימלא ה'" וכו', הינו כנ"ל. ועל כן ישראל, שהם מקבלין הרוח חיים מהתורה, נקראים על שם צפון, כמו שכתוב (תהלים פ"ג): "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך". ג אך רשעים הדוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז, מאין מקבלין הם הרוח להשלים החסרון? אך דע שיש רב דקלפה והוא בחינת עשו, כמו שכתוב בעשו (בראשית ל"ג): "יש לי רב"; והוא בחינת אלופי עשו, וכמו שתרגם אונקלוס: "רברבי עשו" - בחינת הרב דקלפה. ומהם מקבלין הרשעים הרוח, והוא בחינת רוח הטמאה, בחינת רוח סערה, כמו שכתוב (שם כ"ז): "הן עשו אחי איש שעיר" (עיין תיקון ס"ט. ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו. ועל כן: "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י) - "יפיח" דיקא, שמתגבר עליהם על ידי בחינת רוח פיו, שהוא גדול בשעתו, אך שאין לו קיום כלל ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופה ונשמתה (עיין תיקון יח); וכמו שכתוב (דברים ז): "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו"; 'ומשלם' - לשון שלמות החסרון שנמשך לו, דהינו בחינת אריכת הרוח. וזהו: 'אל פניו', כי פניו הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (ישעיהו ג): "הכרת פניהם ענתה בם" - זה החטם (יבמות קכ.), שהוא בחינת הרוח, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". אך הוא להאבידו, כי אף שהוא גדול לפי שעה - לסוף נאבד כנ"ל. וזהו בחינת (ירושלמי תענית פ"ב ה"א): ארך אפים לרשעים (ועיין עירובין כב). כי הרוח הנשימה הוא בבחינת ארך אפים; והינו מאריך אפה וגבי דילה (ב"ר פ' ס"ז). כי אף שלפי שעה הרוח גדול ותקיף, בחינת מאריך אפה, אך לסוף גבי דילה כנ"ל. ועל כן נקראים ישראל (ישעיהו נ"ד) "עניה סערה", כי הם עכשו תחת ממשלת עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה הנ"ל. אך הדבוק בצדיקים מקבל הרוח חיים, שלמות החסרון, מהצדיק והרב דקדשה. ד ועל כן "ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז), כי החסרון הוא מחמת עוונות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת נה.): 'אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון', כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". ועל כן הצדיק, הממשיך רוח החיים ומשלים החסרון, מכפר העון. והוא מגדל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו להיות הרוח חיים אצל הצדיקים, דהינו שהם יקבלו הרוח חיים מהתורה, והם ממשיכין רוח החיים אל החסרונות ובזה מכפרין העוונות. וזהו בחינת שלש עשרה מדות (שמות ל"ד): "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים". 'ארך אפים' - הוא בחינת הרוח, שהוא מאריך רוחה, בחינת אנחה על החסרון; והינו "ורב חסד ואמת", כמו שאמרנו, שמקבלין הרוח חיים מהצדיק רב דקדשה, שהוא "רב חסד", הפך עשו רב דקלפה, שהוא אדמוני, תקף הדין. והינו "ואמת", כי הצדיק מקבל הרוח חיים מהתורה, שנקראת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו". והינו "נצר חסד לאלפים"; 'לאלפים' - זה בחינת אלופי עשו, רברבי עשו שהם רב דקלפה. וזהו: "נצר חסד" - שחסד, בחינת הרב דקדשה, נוצר וממתיק בחינת אלופי עשו, רברבי עשו. ועל כן "נשא עון ופשע", כי על ידי רוח החיים, שלמות החסרון, שממשיכין מהצדיק על ידי אנחה, על ידי זה נתכפרין העוונות, שזהו בחינת "ואיש חכם יכפרנה" כנ"ל. וזהו "נשא עון ופשע", כנ"ל. ה והנה, כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון, שמתאנח עליו ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח וממשיך הרוח מהרב שלו דקלפה, והרוח שלו גדול בשעתו, ועל כן "כל צורריו יפיח בהם", כנ"ל, ויוכל להזיק לו, חס ושלום. ועל כן לאו כל אדם יכול להתגרות ברשעים, אם לא מי שהוא צדיק גמור. וצדיק גמור הוא, כשהוא בבחינת (משלי י"ב): "לא יאנה לצדיק כל און", דהינו שכבר גרש ובטל כל הרע שלו, עד שבטוח שלא יארע לו שום מכשול עברה: והענין - כי יש ארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר; ולמעלה בשרשם הם ארבע אותיות הוי"ה (עיין סוף תיקון כ"ב) ולמטה הם מערבים טוב ורע. והצדיק גמור שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי, עד שלא נשאר לו שום רע מאחד מארבעה יסודות הנ"ל, שהם כלל המדות כידוע, וכשהוא בבחינה זו מתר להתגרות ברשעים: והענין - כי כל רשע, ההכרח שיהיה לו צנור שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון, והצנור הוא - דרך המדה רעה מארבעה יסודות שהמשיך והגביר - הוא הדרך והצנור שמקבל דרך שם הרוח חיים שלו להשלים חסרונו. וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מכרח לירד להמדה רעה ההיא שהגביר עליו הרשע, להכניעה ולקלקל הצנור ההוא של הרשע, שמקבל משם החיות שלו. ועל כן מכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור, שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח סערה, שהוא הרוח חיים של הרשע, לשלט ולהזיק, חס ושלום, להצדיק בעת שיורד להמדה רעה של הרשע לקלקלה, כי אין להרע שום תפיסה ואחיזה בהצדיק גמור, ואין לו מקום לאחז בו. (וגם מהמדה רעה בעצמה שיורד להכניעה אין לו שום תפיסה, חס ושלום, רק מה שיורד לתוכה הוא להכניעה ולהשפילה, בבחינת (בראשית י"ג): "ויעל אברם ממצרים"): וזהו (תהלים קמ"ז): מ'שפיל ר'שעים ע'די א'רץ - ראשי תבות: אש, רוח, מים, עפר, שהם כל הארבעה יסודות, שהם כלל כל המדות, שצריכין לבררם בברור גמור, עד שלא יהיה בו שום אחיזה משום רע שבשום מדה מהארבעה יסודות הנ"ל, ואזי הוא צדיק גמור כנ"ל. ואז דיקא, כשמבדיל הרע מארבעה יסודות - אש, רוח, מים, עפר - אזי הוא משפיל רשעים עדי ארץ כנ"ל. מה שאין כן צדיק שאינו גמור, אף שאין לו שום עברה, אף על פי כן עדין לא הבדיל הרע לגמרי והרע עדין בכח, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים, כי יש מקום להרע לאחז בו, ויוכל להזיק לו, חס ושלום, האריכות רוח של הרשע, שהוא גדול בשעתו בבחינת רוח סערה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:): והכתיב: "אל תתחר במרעים"? (תהלים ל"ז) 'מי שלבו נוקפו אומר כן'; פרש רש"י: 'הירא מעברות שבידו' - 'שבידו' דיקא. זהו שאמרנו, כי באמת אין לו שום עברה, רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה, חס ושלום, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים כנ"ל. וזהו: "תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא מציעא עא [ושם בברכות]: 'צדיק ממנו בולע' - 'בולע' דיקא, כי הוא בולע אותו ממש באריכת הרוח שלו, שהוא גדול בשעתו; אבל צדיק גמור אינו בולע, כי אין לבו נוקפו מחשש מכשול עברה כנ"ל, כי כבר בטל הרע לגמרי מכל המדות והתאוות של כל הארבעה יסודות. ועל כן זה הצדיק גמור וכל הנלוים אליו מתרים להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות של כל המדות רעות שלהם, שהגבירו על עצמם ולשברם ולבטלם, ועל ידי זה הוא משפיל רשעים עדי ארץ, כנ"ל: ו ולבוא לזה - להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב - הוא על ידי תורה ותפלה, ולמוד התורה יהיה ללון לעמקה של הלכה (עיין זוהר בהר קי"א:) הינו ללמד פוסקים. כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע, שנאחזין מבחינת אסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שיש בהתורה; וכל זמן שאינו מברר ההלכה הוא מערב טוב ורע; ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת (משלי י"א): "ודרש רעה תבואנו"; עד אשר הוא מעין ומברר הפסק הלכה ומברר האסור והמתר וכו', דהינו על ידי למוד פוסקים, אזי מפריש הטוב מהרע (עיין זוהר בהר דף קי"א). אך לזכות לזה השכל, שיוכל ללון לעמקה של הלכה, הוא על ידי תפלה, כי משם נמשך השכל: ז והענין, כמו שכתוב בתקוני זהר (תקון י"ד, כט:): 'גן - דא אוריתא', כי התורה נקראת גן, ונשמות ישראל המעינים ומבינים בהתורה הם בחינת עשבין ודשאין דאתרביאו בגן. ומאין הם גדלים? הוא ממעין, דא חכמה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "מעין גנים". ומהיכן מקבלין החכמה והשכל שהוא בחינת המעין? הוא מהתפלה, כמו שכתוב (יואל ד): "ומעין מבית ה' יצא" - הוא התפלה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ו): "כי ביתי בית תפלה". והוא בחינת מביא מכח אל הפעל. כי תפלה הוא בחינת חדוש העולם, כי תפלה הוא שמאמין שיש מחדש אשר בידו לעשות כרצונו לשנות הטבע, והוא בחינות בריאה בכח, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית", שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה כנ"ל; והתורה היא בחינת בריאה בפעל, כמו שכתוב (משלי ח): "ואהיה אצלו אמון" - אמן, לשון פועל, כי בהתורה נברא העולם. וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת חדוש העולם והוא בחינת בריאה בכח, והוא בחינת התעוררות החכמה שהוא בתפלה, כנזכר לעיל: "ומעין מבית ה' יצא", זה התפלה, כי שם נתעורר החכמה כנ"ל, ומשם נמשך המעין הוא החכמה אל התורה, ושם יוצא אל הפעל, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה", כי בהתורה הוא התגלות החכמה, ועל ידי זה נעשה מעין גנים, שהמעין משקה הגן, ועל ידי זה אתרביאו עשבין ודשאין כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לב:): 'המעין בתפלתו בא לידי כאב לב' וכו', שנאמר (משלי י"ג): "תוחלת ממשכה מחלת לב". מאי תקנתה? יעסק בתורה, שנאמר: (שם) "ועץ חיים תאוה באה". זהו שאמרנו, כי בהתפלה עדין הוא בכח ואינו יוצא אל הפעל, עד שבא אל התורה, שהיא בחינת בריאה בפעל, ואזי נעשה בקשתו, על ידי שיוצא מכח אל הפעל. והינו דכתיב: ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. עדן - הוא בחינת התפלה, כי עדן "עין לא ראתה", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לד:), שזהו בחינת תפלה שהוא למעלה מן הטבע, כי על ידי תפלה משנה הטבע כנ"ל [שזהו בחינת עדן "עין לא ראתה", כי למעלה מהטבע אין לנו שום תפיסא]. והינו: ונהר יצא מעדן - הינו מהתפלה, כנ"ל: "ומעין מבית ה' יצא"; להשקות את הגן - הוא התורה כנ"ל, "מעין גנים". וכאשר נמשך מעין החכמה מהתפלה אל הגן שהוא התורה, אזי אתרביאו עשבין ודשאין - נשמות ישראל, כלומר שגדלים בהגן ומבינים ומשכילים בהתורה, ואזי זוכה ללון בעמקה של הלכה לברר הדין, האסור והמתר, הטהור וכו', ובזה מפריש הטוב מהרע כנ"ל. וזהו: ומשם יפרד, כי על ידי זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב, ואזי: והיה לארבעה ראשים - הם ארבע אותיות הוי"ה, שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות כנ"ל: ח וזהו בחינות ארבע ציצית, כי ארבע ציצית הם בחינת הרוח חיים, וכמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח", שעל ידי זה מכניעין הרוח סערה, שהוא הרוח של המתנגדים החולקים על הצדיקים אמתיים, שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקלפה, שהוא בחינת עשו איש שעיר כנ"ל. ועל כן ציצית הוא לשון שער, כמו שכתוב (שם ח): "ויקחני בציצית ראשי". כי על ידם נכנע עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה כנ"ל. וזה בחינת טלית לבן שנתעטף הקדוש ברוך הוא וסדר שלש עשרה מדות (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ראש השנה י"ז:), כי השלש עשרה מדות הן בחינות הרוח חיים דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת טלית, שהוא ארבע כנפות, בחינות הרוח מארבע רוחות כנ"ל. והינו טלית לבן - הפך בחינות רוח דקלפה, בחינת עשו, שהוא "אדמוני כלו כאדרת שער" (בראשית כ"ה), ופרש רש"י: 'כטלית' - כטלית דיקא, בחינת טלית דקלפה, שהוא בחינת טלית אדום, שמשם נמשך הרוח של הרשעים כנ"ל. ועל ידי טלית דקדשה, שהוא בחינת טלית לבן, מכניעין אותו, כי משם נמשך הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת שלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל. ועל כן נתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית לבן דיקא וסדר לפני משה שלש עשרה מדות של רחמים, הינו כנ"ל, כי על ידי טלית דקדשה, שהוא בבחינות מקיף, שהוא בחינת הרוח חיים, בחינות (קהלת א): "סובב סבב הולך הרוח", נכנע טלית דקלפה, בחינת הרוח דקלפה: וזהו (איוב ל"ח): "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה" - כי על ידי הארבע כנפות, שהם בחינת הרוח חיים דקדשה, שהם בחינת הארבע ראשים הנ"ל, על ידם וינערו רשעים, בחינת מ'שפיל ר'שעים ע'די א'רץ, ראשי תבות: א'ש, ר'וח, מ'ים, ע'פר, כנ"ל. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: אמר לי ההוא טיעא, תא ואחוי לך מתי מדבר. אזלי וחזיתינהו, ודמו כמאן דמבסמו. וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכה דחד מניהו, ועיל טיעא תותה ברכה, כי רכיב גמלא וזקיפא רמחה ולא נגע בה. פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מניהו ולא הוי מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מניהו? דגמירי, דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה. אזלי אהדרתה, והדר מסתגי לן. פרוש רשב"ם: טיעא - סוחר ישמעאל: אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמבסמו - שהיו שוכבין בפנים צהבות כשתויי יין: אפרקיד - פניהם למעלה: ועיל טיעא תותה ברכה - כלומר, ראיתי שטיעא היה הולך תחת ברכי המת, רכוב על הגמל ורמחו בידו, ולא נגע בה בברכה: שקלא חדא קרנא - כנף הטלית להראותו לחכמים, ללמד ממנו דין ציצית, אי כבית שמאי אי כבית הלל, כדלקמן: ולא הוי קא מסתגי לן - בהמות שהיינו רוכבין לא היו יכולין להלך. תא ואחוי לך מתי מדבר - הינו שהראה לו הרשעים שאינם דבקים בצדיקים, והם נקראין מתי מדבר, כי מדבר לא היתה רוח צפונית מנשבת בו (יבמות עב.) - הינו בחינת רוח החיים דקדשה, שהיא בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד כנ"ל. והרשעים הללו, שאינם דבקים בצדיקים, ואין להם הרוח דקדשה, והם בחייהם קרואים מתים; והראה לו מהיכן מגיע להם שלמות החסרון. וזהו שהראה לו: דהוו דמו כמבסמי - פרש רבנו שמואל, כשתויי יין, בחינת עשו אדמוני, שהוא הרב דקלפה, אשר משם מקבלין הרשעים הרוח חיים שלהם להשלים החסרון. וזהו: וגנו אפרקיד - פרש רבנו שמואל, פניהם למעלה - פניהם זה בחינת הרוח כנ"ל: הכרת פניהם וכו'; והינו למעלה, כי הרוח שלהם גדול לפי שעה עד אשר עולה הצלחתם למעלה כנ"ל, בחינת כל צורריו יפיח בהם כנ"ל. והוה גבה ברכה דחד מניהו - זה מורה על גדל ההצלחה של הרשעים, כי העדר ההצלחה נקרא "ברכים כושלות" (ישעיהו נ"ה): 'וגבה ברכה' הינו רום ההצלחה. ועיל טיעא תותה ברכה - הינו הצדיק שנקרא טיעא, כמו שפרש רבנו שמואל בכל מקום: 'סוחר ישמעאל', וסוחר הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (קהלת א): "סובב סבב הולך הרוח", והינו הצדיק שמקבל הרוח מהקדשה. וזהו: 'סוחר ישמעאל' - על שם (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", כי הצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד, כי הוא איש אשר רוח בו כנ"ל. כי רכיב גמלא - בחינת (משלי י"א): "גומל נפשו איש חסד" - זה בחינת רב חסד כנ"ל. וזקיף רמחא - רומח הוא בחינת רוח מ"ם, בחינת "ורוח אלקים מרחפת על-פני המים", הינו התורה שנתנה למ' יום, ששם הרוח-חיים כנ"ל; כלומר, שהצדיק היה לו בחינת הרוח שמקבל מהתורה כנ"ל, ועם כל זה נחית תחות ברכה, תחת הצלחת הרשע, בחינת "כבלע רשע צדיק ממנו". וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו - הינו שפסק ושבר המדה רעה מאחד מארבע יסודות שהגביר והמשיך הרשע על עצמו, שהוא הצנור שלו כנ"ל. וזהו: 'וקא פסקי קרנא דתכלתא' וכו', הינו שפסק אחת מן הציצית שלהם, שזה בחינת מה שפסק ושבר המדה רעה שלהם שהוא הצנור שלהם, כי כל המדות רעות נמשכין מארבעה יסודות, ששרשם ארבע ציצית כנ"ל. ולא מסתגי לן - כלומר, שאף על פי כן לא עלתה לו להשפיל את הרשע ולצאת מתחת ברכיו, אף על פי שפסק ושבר המדה רעה של הרשע שנמשכת מארבעה יסודות ששרשם ארבע ציצית כנ"ל, שזהו בחינת 'וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו' כנ"ל, אף על פי כן לא היה יכול להשפילו ולצאת מתחת ברכיו, בחינת 'ולא מסתגי לן', שפרושו שלא היו יכולין לצאת משם, הינו כנ"ל. אמר לי: דלמא שקלית מידי מניהו? - הינו, שמא יש לך אחד מארבע יסודות שלא תקנת בשלמות להפריד ממנו הרע לגמרי, ועל כן לא מסתגי לן; כמבאר לעיל, שכל זמן שנשאר בו איזה אחיזה בעלמא מהרע של איזה מדה, אינו יכול להכניע את הרשע. וזהו: 'דלמא שקלית מידי מניהו' - שמא לקחת קצת מהם, הינו, שמא יש בך עדין איזה אחיזה מאיזה מדה רעה של הרשעים, שלקחת לעצמך איזה מדה ותאוה שלהם, ועל כן 'לא מסתגי לן' - ועל כן אין אנו יכולין לצאת מהם כנ"ל. דגמירי, דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה. - הינו כנ"ל, שיש לנו קבלה, שכל מי שלוקח לעצמו איזה דבר תאוה ומדה רעה של הרשעים, הינו שיש בו עדין איזה אחיזה מהמדות רעות שלהן, אינו יכול לצאת מהם ולהכניעם כנ"ל. אזלי אהדרתה - הינו שהחזרתי מה שהיה אצלי איזה מעט אחיזת הרע מהמדות רעות שלהם, החזרתי והפרשתי ממני. והדר מסתגי לן - שאז עלתה בידינו לצאת מתחת ברכיו להכניעו ולהשפילו; כמבאר לעיל, שצדיק גמור שמפריש מעצמו כל אחיזת הרע שלהם לגמרי, הוא יכול לצאת מהם ולהכניעם ולהשפילם, בבחינת "משפיל רשעים עדי ארץ" כנ"ל: וזהו: ראיתי והנה מנורת זהב - היא התורה, הנחמדים מזהב. וגלה על ראשה - פרש רש"י: 'מעין', הוא המעין היוצא מבית ה', הוא התפלה. ושבעה נרתיה - הם הנשמות דאתרביאו בגן, הנחלקים לשבע כתות עיין מדרש שוח"ט מזמור י"א). שבעה ושבעה מוצקות - הם מ"ט אורות, שהוא אור הגנוז לעתיד (כמו שפרש רש"י שם), בחינת עדן עין לא ראתה, שהוא בחינת התפלה כנ"ל. ושנים זיתים עליה - פרש רש"י: 'שני אילנות', הינו אילנא דחיי ואילנא דמותא, הינו טוב ורע כנ"ל. וזהו: אחד מימין ואחד משמאל - כנ"ל. "ומשם יפרד", שנפרד הרע מהטוב, זה לימין וזה לשמאל. ואמר אל המלאך מה אלה. ויען וכו' לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי - הינו בחינת הרוח חיים הנ"ל, בחינת "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח" וכו' כנ"ל; כי על ידי תורה ותפלה, שעל ידי זה מבררין הטוב מן הרע כנ"ל, שזה בחינת כל מראה המנורה כנ"ל, על ידי זה זוכה לרוח החיים ונשלם כל החסרונות כנ"ל. (וזהו: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר" וכו' - כי זרבבל היה אז הצדיק הדור, ועמדו כנגדו כמה רשעים לבטלו מעבודתו, כמבאר בפסוקים רבים. ועל זה נאמר שם: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" וכו', שעל ידי בחינת המשכת הרוח חיים הנ"ל שממשיך הצדיק הגמור וכו' כנ"ל, על ידי זה יכניע ויפיל כל השונאים, בחינת "מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר", שכל המונעים העומדים לפניו כהר, כלם יתבטלו על ידי בחינת הרוח חיים הנ"ל, כנ"ל). ט והנה מבאר למעלה, כי הרוח חיים הוא בהתורה, בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" כנ"ל. ועל כן במצרים, שהיה קדם קבלת התורה, ולא היה להם מהיכן לקבל הרוח חיים, נאמר בהם (שמות ו): "מקצר רוח", כי לא היה להם מאין לקבל הרוח חיים שהוא בחינת ארך אפים, מאריך רוחה כנ"ל, ועל כן נאמר בהם 'מקצר רוח', שהוא הפך ארך אפים, שהוא בחינת הרוח חיים שממשיכין על ידי אנחה להשלים החסרון כנ"ל, כי הרוח הוא שלמות החסרון כנ"ל, בחינת "ויתן לך משאלת לבך". וזהו בחינת: "הרחב פיך ואמלאהו" - שנתמלא החסרון. וזהו בחינת מלאפום - מלא פום. והענין, כי מלאפום הוא יוד ואו, והוא בחינת יו"ד מיני דפיקין, כנגד יו"ד הדברות. והדפק הוא על ידי הרוח, כידוע. ועל כן הם עשרה מיני דפיקין, כנגד עשרת הדברות, כי הרוח שהוא הדפק הוא בהתורה כנ"ל, והואו הוא בחינת המשכת הרוח. והינו מלאפום - מלא פום כי על ידי המשכת הרוח נשלם החסרון, שזהו בחינת "הרחב פיך ואמלאהו" - שנתמלא החסרון כנ"ל, שזהו בחינת מלאפום - מלא פום כנ"ל. וזהו שדקדק: (תהלים פ"א): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים", וקבלו התורה אשר שם הרוח, ואזי דיקא "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת מלאפום כנ"ל, בחינת שלמות החסרון. כי דיקא אחר יציאת מצרים, בחינת "המעלך מארץ מצרים", שאז נתבטל בחינת מקצר רוח הנ"ל, כי קבלו התורה ששם הרוח חיים כנ"ל, על כן אז דיקא: "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת שלמות החסרון, בחינת מלא פום, בחינת "ימלא ה' כל משאלותיך" כנ"ל. ועל כן נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, כי ציצית בחינת הרוח חיים, בחינת מארבע רוחות וכו' כנ"ל. גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה, שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים, וכל חלק וחלק מתתר"ף חלקים יש בו גם כן צרוף השם, וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק (עיין ר"ח שער היראה פ' יוד) ולא זכיתי לשמע באור ענין זה היטב. גם שכחתי קצת מזה, והמשכילים יבינו. "רכב אלקים רבתים אלפי שנאן" (תהלים ס"ח), 'אלפי' - בחינת אלופי עשו, ועל ידי 'רכב אלקים רבתים' - בחינת קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה - על ידי זה 'אלפי שנאן', כמו שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ג:): 'אל תקרי שנאן אלא שאינן', הינו שעל ידי קבלת התורה, ששם הרוח דהרב דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו, רברבי עשו, שהם בחינת הרב דקלפה, בבחינת 'אלפי שאינן', שאלופי עשו, רברבי עשו, נתבטלין ואינן: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי, בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" (ישעיהו כ"ד). "מכנף הארץ" - זה בחינת כנפי הציצית, ששם הרוח חיים, שהוא בחינת כנור של דוד שהיה מנגן על ידי הרוח צפונית וכו' כנ"ל (עיין זוהר שלח קע"ה:) כי הנגינה והזמירות נמשכין מהרוח חיים שבכנפי ראה כידוע. וזהו: "זמרת שמענו", בחינת הנגון של כנור של דוד, שהוא בחינת הרוח חיים, שהוא בחינת כנפי הציצית, בחינת מכנף הארץ כנ"ל. ועל ידי זה מכניעין הרשעים, בבחינת "לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". וזהו: "צבי לצדיק", פרש רש"י: 'עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים' - הינו כנ"ל, כי על ידי הרוח חיים הנ"ל מתגברין הצדיקים על הרשעים כנ"ל. וזהו: "ואמר רזי לי" וכו' אוי לי - פרש רש"י, 'שנגלו לי שני רזים: רז פרעניות ורז ישועה, והרי תרחק הישועה עד' וכו' - הינו כנ"ל, כי הרוח של הרשע גדול בשעתו, בבחינת רוח סערה, שמשם כל הצרות ואריכת הגלות של ישראל. וזהו: "בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" - כי יניקת הבוגדים והרשעים הוא מבחינת פגם הבגדים, דהינו פגם הציצית, שהם בכנפי הבגד, דהינו מפגם הארבעה יסודות, שאחיזתן ושרשם העליון הוא בחינת ארבע ציצית כנ"ל. אבל סוף כל סוף: "פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ" וכו' - כי כל הרשעים יכרעו ויפלו, כי לסוף כלה ונאבד וכו' כנ"ל, כי הצדיקים גמורים מכניעין אותם ומשפילים רשעים עדי ארץ על ידי הרוח חיים שלהם, שהוא בחינת ציצית, בחינת "מכנף הארץ זמרת שמענו" כנ"ל. כנור של חמש נימין - בחינת התורה; וכן כתוב בזהר (צו לב.): 'ותופשי התורה - אלין דתפשין בכנורא'. חמש אני אית לראה (חלין מ"ז.) - כי רוח החיים הוא בהראה, ומשם המשכת הרוח של האנחה, כידוע בחוש, ועל כן אית לה חמש אני לראה, כנגד חמשה חמשי תורה (עיין תיקון כ"ה:) ה' נימין דכנור דדוד, ששם הרוח חיים כנ"ל: (עין בתקונים, תקון י: כנפי מצוה, אנון ה' קשרין לקבל שמע וכו', דאנון לקבל ה' נימין דכנור דדוד וכו', עין שם. גם עין בהשמטות הזהר):   ט (לשון רבנו, זכרונו לברכה) תהמת יכסימו, ירדו במצולת וכו' (שמות ט"ו). א כי עקר החיות מקבלין מהתפלה, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "תפלה לאל חיי". ובשביל זה צריך להתפלל בכל כחו, כי כשמתפלל בכל כחו ומכניס כחו באותיות התפלה, אזי נתחדש כחו שם, בבחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים (רבה אמונתך") וכו'. כי אמונה היא תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", תרגומו: 'פרישן בצלו': ב ודע, שיש שנים עשר שבטים, כנגד שנים עשר מזלות (תקון יח, ובתקון כא), וכל שבט ושבט יש לו נסחא מיחדת ויש לו שער מיחד לכנס דרך שם תפלתו, וכל שבט מעורר בתפלתו כח מזלו שבשנים עשר מזלות; והמזל מאיר למטה ומגדל הצמח ושאר דבריו הצריכים אליו. וזה פרוש (במדבר כ"ד): "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". 'וקם' - זה בחינת עמידה, בחינת תפלה. כששבט מישראל עומד להתפלל, על ידי זה מעורר כוכב, והכוכב הוא דורך ומכה הדברים שיגדלו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה, פרשה י): 'אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב ומלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו: גדל!'. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קיח.): 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף וקשה זווגו [כקריעת ים סוף]' וכו' (סוטה ב). כי הים סוף נקרע לשנים עשר קרעים, כנגד שנים עשר שבטים (פרקי דרבי אליעזר, מב; עין תקון כ"א נט.), ובני ישראל בתפלתם גורמים זווגא דקדשא בריך הוא ושכינתה, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "סלו לרכב ערבות" - 'רוכב', דא קדשא בריך הוא, 'ערבות', דא שכינתה, שנתערב בה כל הגונין; ולפי הזווג שגורם בתפלתו, כן זוכה לזווגו; והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף שהם שנים עשר. וגם ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים בתפלתם (עיין זוהר ויקרא ז: פנחס רכ"ו. רמ"א:) כמו שכתוב (שם ק"ה): "ויעמידה ליעקב לחק", 'וחק לשנא דמזונא הוא' (ביצה ט"ז.), 'ואין עמידה אלא תפלה' (ברכות ו:). וזה פרוש (תהלים צ"ט): "שמרו עדתיו וחק נתן למו" - 'עדות' זה תפלה, כמו שכתוב (שם קכ"ב): "שבטי יה עדות להדות לשם ה'". גם אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבועות ל.): 'אין עדות אלא בעמידה'; ועמידה זה תפלה, שאנו מעידין על אחדותו. וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו, כן נותנין לו פרנסתו. וזה: 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף', הינו מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים, לפי שתים עשרה שבטי יה. וצריך לזה זכות גדול, שיזכה אדם להעלות תפלתו דרך שער השיך לשבטו. וזה שאמר אבא בנימין (ברכות ה:): 'כל ימי הייתי מצטער על שני דברים: על תפלתי שתהא סמוך למטתי' - הינו כנ"ל, שיתפלל דרך שער המטה שלו, כי יש שנים עשר מטות, וכל אחד יש לו שער מיחד, והתפלל על שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. וזה לשון מטה, כי מטה לשון זווג, כמאמר הסמוך: על מטתי שתהא נתונה וכו', ומטה הוא בחינת זווג. גם מטה היא בחינת פרנסה, כמו שכתוב (ויקרא כ"ו): "בשברי לכם מטה לחם", כי שנים עשר מטות גורמין זווג ומפרנסין כנ"ל: 'קשה זווגן וקשין מזונותיו' וכו'. גם התפלל על שבטו, שיזכו לשני שלחנות. וזהו: 'ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא כה:): 'הרוצה להחכים וכו', הרוצה להעשיר' וכו'. ויעקב, שהוא כלול כל השנים עשר שבטים, והיה יודע כל מטה ומטה בשרשו - בשביל זה כתיב בה (בראשית מ"ט): "ויאסף יעקב רגליו אל המטה". 'רגליו' - זה בחינת תפלה, כמו שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" (עיין ברכות יד:), הינו, שהיה מאסף כל התפלות, כל אחת לשרשה. גם היה כח בידו לתן חלק מחלקי עולם ליוסף, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" וכו', כי על ידי תפלתו היה משפיע חיות לכל שלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל ועולם הכוכבים ועולם המלאכים. וזה: שכ"ם - שפל, כוכב, מלאך, כי כל זה זכה על ידי תפלתו, כמו שכתוב (שם): "אשר לקחתי מיד וכו' בתפלתי ובקשתי": ג אבל כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקלפות ומסבבין אותו, ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל, כמו שכתוב (איכה ג): "סכת בענן לך מעבור תפלה", וכתיב (תהלים י"ב): "סביב רשעים יתהלכון", שהרשעים, הינו הקלפות, מסבבין אותו. 'כרם זלת' - הינו בשעת התפלה, 'שהיא עומדת ברומו של עולם' (ברכות ו:). ודע, שיש פתחים הרבה בחשך הזה לצאת משם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא לח:): 'הבא לטמא, פותחין לו - יש לו פתחים הרבה' עיין תו' שבת ק"ד. בד"ה אית). נמצא, שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת משם. אבל האדם הוא עור ואין יודע למצא הפתח. ודע, שעל ידי אמת זוכה למצא הפתח, כי עקר אור המאיר הוא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה' אורי וישעי"; ועל ידי שקר הוא מסלק את הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (שמות כ): "לא תשא את שם ה' לשוא", כי על ידי שוא מסלק את הקדוש ברוך הוא, כי "דבר שקרים לא יכון לנגד עיניו" (תהלים ק"א). אבל על ידי אמת, הקדוש ברוך הוא שוכן עמו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל" וכו'; וכשהקדוש ברוך הוא עמו, הוא מאיר לו איך ליצא מהחשך המונע אותו בתפלתו, כמו שכתוב: "ה' אורי". וזה פרוש: (בראשית ו) "צהר תעשה לתבה", פרש רש"י: 'יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טוב'; והחלוק שבין חלון לאבן טוב - כי החלון אין לו אור בעצמו, אלא דרך שם נכנס האור, אבל כשאין אור, אין מאיר; אבל אבן טוב, אפלו כשאין אור מבחוץ הוא מאיר בעצמו. כן יש בני אדם שדבורם הוא חלון, ואין כח להאיר להם בעצמם; וזה: יש אומרים, ואמירתם נעשה חלון; ויש שאמירתם נעשה אבן טוב ומאיר. ודע, שהכל לפי גדל האמת, כי עקר האור הוא הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא הוא עצם האמת, ועקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת. וזה: "ואל אמה תכלנה מלמעלה", לשון (שמואל ב י"ג): "ותכל נפש דוד". אמה - היא ה' מוצאות, הכלולים מאש ומים, הינו שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקדוש ברוך הוא מלמעלה לשכן אצלך; וכשישכן אצלך, הוא יאיר לך. וזה: אמה תכלנה מלמעלה - ראשי תבות אמת, כי על ידי אמת הקדוש ברוך הוא חומד מלמעלה לשכן עם האדם, כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו" וכו'. ואז: "ופתח התבה בצדה תשים", הינו התבה היוצאת באמת, היא תשים לך פתח בחשך שאתה נצוד בו. וזה: "בצדה" - הינו הקלפה הצד ציד, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "כי ציד בפיו", כי מתחלה לא היה יכול לדבר מחמת החשך הסובב אותו, ועל ידי שיוצא מתוך החשך ומתפלל היטב, על ידי זה הוא מתקן "תחתים שנים ושלישים", הינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכל. (אך אי אפשר להתפלל, רק כשלומד תורה, כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות ב); וכתיב (משלי כ"ח): "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" - כתב יד החברים). ד וצריך כל אדם לקשר את תפלתו לצדיק הדור. והצדיק יודע לכון השערים ולהעלות כל תפלה ותפלה לשער השיך. כי כל צדיק וצדיק הוא בחינת משה משיח, כמו שאמרו (שבת ק"א:): 'משה, שפיר קאמרת', וכתיב (בראשית מ"ט): "עד כי יבא שילה" - 'דא משה' (זהר בראשית כה:); ומשיח הוא כלול כל התפלות, ובשביל זה יהיה משיח 'מורח ודאין' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה סנהדרין צג:), כי התפלות הם בחינת חטם, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך" (עיין זוהר נשא ק"ל): וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זמנא חדא הוי קאזלינן במדברא, ואתלוי בהדן ההוא טיעא, דהוה שקיל עפרא ומורח לה. ואמר: הא ארחא לדוכתא פלן והא ארחא לדוכתא פלן. אמרינן לה: כמה מרחקינן ממיא? ואמר לן: הבו לי עפרא. יהבינן לה. אמר לן: תמניא פרסי. תנינן ויהבינן לה, אמר לן: דמרחקינן תלתא פרסי. אפכית לה ולא יכלית לה. רשב"ם: טיעא - סוחר ישמעאל: והפכינן - האי עפרא בהאי עפרא, לנסותו אם יהיה בקי כל כך. זמנא חדא אתלוין בהדן ההוא טיעא, סוחר ישמעאל - זה בחינת צדיק הדור, שהוא כלול כל התפלות כמשיח. ותפלות זה בחינת סוחר ישמעאל, כמו שכתוב (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'קביל ה' צלותיך'. וזה סוחר, כי סביב - תרגומו סחור. וזה בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך". ואתלוין בהדן ההוא טיעא, - שקשרנו את עצמנו עם צדיק הדור, שהוא בחינת משיח, כלליות התפלה. ושקיל עפרא ומורח ואמר: הא לדוכתא פלן והא לדוכתא פלן. עפרא - זה בחינת תפלה, כמו שכתוב (ישעיהו מ"א): "יתן כעפר חרבו", וחרב זה בחינת תפלה, כמו שכתוב: "בחרבי ובקשתי". ומורח - כי יש לו כח הזה להריח, על ידי שהוא כלול כל התפלות, וכתיב: "ותהלתי אחטם לך". ואמר: הא לדוכתא פלן - שהיה יודע שערי תפלות, והיה יודע כל תפלה השיך לשבטו. ואמרינן לה: כמה מרחקינן ממיא? ואמר: הבו לי עפרא. ויהבינן לה. אמר לן: תמניא פרסי. תנינן ויהבינן לה, אמר לן: תלתא פרסי. אפכית ולא יכלית לה. - הינו, אמרינן לה: כמה אנן מרחקינן ממיא - מבחינת (איכה ב): "שפכי לבך כמים נכח פני ה'". אמר לן, תמניא בחינות, הינו למוד התורה, שהוא חמשה חמשי תורה, ושלשה תפלות. תנינן ויהבינן לה - תנינן, לשון למוד, ואחר הלמוד, יהבינן לה להריח, כמה מרחקינן מזאת הבחינה של מים. ואמר לן, תלתא פרסי - הינו שלשה בחינות תפלות. והראה לנו סימן על זה, שעדין לא הגענו למדרגה זאת שנתפלל כל כך בכונה עד שנשפך לבנו לפניו כמים. והא ראיה: אפכית כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה", כי כל התפלות הם בחינת חרב אצל משיח; ואם היו התפלות בבחינה הנ"ל, בודאי לא היה משיב צור חרבו, וזה סימן שעדין לא הגענו למדרגת "שפכי לבך כמים נכח פני ה'". ה ותפלה הוא בחינת נסים, שהוא אין דרך הטבע; כי לפעמים הטבע מחיב איזו דבר, והתפלה מהפכת את הטבע. ועקר הנסים, הינו עקר התפלה, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ואמונה זה תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה" כתרגומו. ובשביל זה היא גבוה מכל הארצות (זבחים נד:), על שם שעקר הנסים שם הם, וכתיב (ישעיהו ס"ב): "הרימי נס". ובשביל זה נקראת ארץ כנען; כנען - לשון סוחר, בחינת אמונה, כמו שכתוב: "ואמונתך סביבותיך". וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י.): ארץ ישראל שותה תחלה. והגשמים באים מתהומות, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא"; ותהום לשון נס, (עיין בר"ר פ"ד מעשה נסים יש בדבר ועיין רש"י שם:) כמו שכתוב (רות א): "ותהם כל העיר", כי על נס, הינו על דבר חדוש, מתמיהין. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית כה:): 'קול התור נשמע בארצנו' לענין גשמים, כי עקר הגשמים נשמע בארץ ישראל, כי שם התהומות, הינו הנסים, הינו אמונה, תפלה. וזה לעמת זה עשה אלקים - ומצרים הוא הפך ארץ ישראל, זה לעמת זה, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שמצרים לעמת ארץ ישראל, לעמת הנסים. ובשביל זה אין מקום תפלה במצרים, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש כפי". בשביל זה, כשפגם אברהם בארץ ישראל, בשעה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא על ירשת ארץ אמר (בראשית ט"ו): "במה אדע" - על ידי זה ירדו אבותינו למצרים, כי פגם באמונה, הינו ארץ ישראל, בחינת נסים, וירד יעקב ובניו למצרים, ששם הפך הנסים, שזה לעמת זה. וירדו דוקא יעקב ובניו, כי הוא פגם בארץ ישראל, בחינת תפלה, וירדו יעקב ובניו, שהם בחינת תפלה, שהם בחינת שנים עשר שערי תפלה. ועל ידי שעקר התפלה הם יעקב ובניו כנ"ל, על ידי זה לא זכה לארץ ישראל, לבחינת תפלה, אלא יעקב ובניו, כמו שכתוב (בראשית כ"א): "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולא כל יצחק (נדרים לא.). וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית ח.): 'אין הגשמים יורדין אלא בשביל אמנה', הינו בחינת ארץ ישראל, שהוא בחינת תפלה, בחינת אמונה; והיא שותה תחלה, ששם התהומות בחינת נסים, כמו שכתוב: "ותהם כל העיר". וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם ח:): 'בשעה שהגשמים יורדין, אפלו פרוטה שבכיס מתברכת'; 'פרוטה' - זה בחינת קול התור. ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'האי רודיא דמיא לתור, ופריטא שפותה', והוא עומד בין תהומא לתהומא, שהוא כלול משני התהומות, שהוא כלליות הנסים. וזה: 'פרוטה שבכיס', שפעמים נתכסה כח הנסים; ועל ידי הגשמים נתברך הפרוטה, הינו הנסים, 'דפריטא שפותה'. ואלו בני אדם המכחישים כל הנסים ואומרים שהכל דרך הטבע, ואם רואים איזהו נס, הם מכסים את הנס עם דרך הטבע, שאומרים שזה דרך הטבעים - נמצא שפוגמים בתפלה, כי התפלה היא נסים, שמשנה את הטבע; ופוגמים באמונה, שאין מאמינים בהשגחת הבורא יתברך; ופוגמים בארץ ישראל, שהוא מקום הנסים, כמו שכתוב: "וקול התור נשמע בארצנו", וכמו שאמרו: 'ארץ ישראל שותה תחלה', כי שם התהומות מקום הנסים, כמו שכתוב: "ותהם כל העיר". ועל ידי זה צריך לפל בגלות מצרים, כי זה לעמת זה עשה כנ"ל, וכל הגליות מכנים בשם מצרים, על שם שהם מצרים לישראל (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה בראשית רבה טז). וזה פרוש: תהמת יכסימו - מי שמכסה את הנסים, ומראה לכל דבר שהוא דרך הטבע ירדו במצולת כמו אבן - (בראשית מ"ט) "משם רעה אבן ישראל" תרגומו: 'אב ובנן'. מצולת - זה בחינת מצרים, שנאמר (שמות י"ב): "וינצלו את מצרים". כמו 'אב ובנן' - הינו יעקב ובניו, שהם בחינת תפלה, בחינת נסים, בחינת ארץ ישראל. לפי ירידתם ולפי הפגם שפגם בתפלה ובאמונה ובארץ ישראל, כן צריך לירד לעמק הגלות של מצרים, כמו שירדו יעקב ובניו למצרים, כשאמר אברהם במה אדע על ירשת ארץ. (עד כאן לשונו, זכרונו לברכה)   י ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו'. (שמות כ"א): א כשיש , חס ושלום, דינים על ישראל - על ידי רקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים: ב כי עקר גדלתו של הקדוש ברוך הוא הוא, שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל, כמובא בזהר (יתרו סט:): 'כד אתא יתרו ואמר: "כי עתה ידעתי כי גדול ה'" וכו', כדין אתיקר ואתעלא שמא עלאה': ג ולעכו"ם אי אפשר להם לידע גדלתו של הקדוש ברוך הוא, כי אם על ידי בחינת יעקב, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", כי הוא גלה אלקותו של הקדוש ברוך הוא יותר משאר האבות. כי אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח.). ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם מהר; ויעקב קראו בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם יותר משדה, הינו שיעקב קרא את מקום הבית המקדש, שהוא מקום התפלה בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם, כי העלה את התפלה מהר ושדה לבחינת בית, שיש בו תפיסה לבני אדם יותר מהר ושדה; כי בבחינת בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ו): "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"; וכשהוא בבחינת בית, כדין אתיקר שמא עלאה כנ"ל: וזה פרוש: (תהלים מ"ח): "גדול ה' ומהלל מאד", כלומר אימתי גדול ה'? כשהוא מהלל מאד מסטרא דמותא, שהוא בחינת עכו"ם (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה ט) על פסוק (בראשית א): "והנה טוב מאד", "מאד" 'זה מלאך המות'), כשהוא מהלל מהם, אזי הוא גדול, כי הוא עקר גדלתו. ואימתי הוא מהלל מהם? "בעיר אלקינו הר קדשו", דהינו כשבחינת הר נעשה עיר אלקינו, שהוא ישוב בני אדם, בחינת בית, שהוא משג יותר מהר ושדה; דהינו כשמעלין את בחינת התפלה מבחינת הר לבחינת עיר ובית, שאז יש גם לעכו"ם השגה כנ"ל, אז דיקא גדול ה', כי זה עקר גדלתו יתברך, כשגם הרחוקים יודעים ממנו יתברך כנ"ל. ד וענין זה - להעלות התפלה מבחינת הר ושדה לבחינת בית, בחינת עיר אלקינו, כדי שיתגלה מלכותו גם לעכו"ם, שיהיה להם גם כן השגה באלקותו יתברך שמו - אי אפשר להעשות כי אם על ידי צדיקי הדור, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קטז.): 'מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים'; כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור. כי יש בעלי גאוה, שאינם רוצים שילכו לצדיקים, ואומרים שהן בעצמם יכולים להתפלל, ומונעים גם אחרים כשיש להם צער או חולה לילך לצדיקים - עליהם נאמר (בראשית כ): "השב אשת האיש" וכו', כי זה הבעל גאוה מכנה בלשון אבימלך: אבי לשון רצון, כי הוא רוצה למלך, והינו אבימלך. כי באמת צדיק מושל בתפלתו, כמו שכתוב (שמואל ב כג): "צדיק מושל" וכו'; והוא מתגאה בעצמו שיכול להתפלל ויש לו הממשלה, ועל כן מכנה בשם אבימלך, כי הוא רוצה למלך ואומר: אנא אמלך. וזה פרוש: "השב אשת האיש". אשת - ראשי תבות "אדני שפתי תפתח" (תהלים נא) זה בחינת תפלה; דהינו השב אשת בחינת התפלה, להצדיק, כי נביא הוא; כי 'הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים' (חלין ס:) ומשגר תפלה סדורה בפיו, כדי שיהנה מתפלתו. וזה: כי נביא הוא, לשון ניב שפתים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לד:): "בורא ניב שפתים" - אם שגורה תפלתו בפיו וכו'. וזה: השב ראשי תבות: הר שדה, בית; זה רמז שתפלת הצדיק היא בשלמות, שמעלה אותה מבחינת הר ושדה לבחינת בית כנ"ל. אבל אלו הבעלי גאוה מעכבים תאותו של השם יתברך ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים; אבל האמת אינו כן, כי כל התעניתים שהתענו, אין זה אלא כמו שק שיש בו חורים הרבה, וכשמריקים את השק, אף על פי כן נשארו בו החורים. והגוף נקרא שק, כמאמר התנא: שיננא, שרי שקך (שבת קנב.). ואם התבוננו בעצמן היו רואים, אחר כל התעניתים עדין נשארו אצלם כל תאותם קשורים בשקם, הינו בגופם; ולא תאותם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תאות אביהם שיש אצלם משעת ההולדה, מחמת שלא נתקדש אביו בשעת זווג, גם זה קשור בגופם עדין. ובודאי אלו היו רואים את כל זה, חרדה גדולה היה נופל עליהם, כי היו רואים איך הם עומדים במדרגה פחותה ושפלה. וזה פרוש (בראשית מב): ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו - אחר כל התעניתים, שהוא הרקת השק, בחינת הגוף, עדין - והנה איש צרור כספו - שקשור וצרור כספו ותאותו בשקו וגופו; ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם - הינו, לא די צרורות כספיהם, שהוא תאוות עצמן, כי אם גם המה ואביהם, הינו התאוות של אביהם, גם המה לא נפלו מהם. וזהו: וייראו - כי חרדה נפלה עליהם, ואזי לא היו רוצים להשתרר ולמלך: וזה פרוש: ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו וכו' - זה רמז על תוכחת השכל, כי השכל מוכיח את הבעלי גאוה הרוצים להתגדל. כי יעקב הוא בחינת השכל, כמו שתרגם אונקלוס (בראשית כז): "ויעקבני" - 'וחכמני'. וזה: אביהם, כי אב בחכמה (מגילה י"ג.), והינו שהשכל מוכיחם ואומר להם: אתי שכלתם, כי 'כל המתגאה - חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו:). יוסף איננו - זה בחינת תקון המעות, הינו עדין לא תקנתם המעות שהוא לחרפה ולקלון, ויש לכם להתביש מחמתו, כי תקון המעות הוא בחינת יוסף, על שם (בראשית ל): "אסף אלקים את חרפתי". ושמעון איננו - הינו, על ידי שאין לך בחינת יוסף, אין לך בחינות שמעון; ושמעון הוא בחינת (שם כ"ט): "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", כי אתה אינך שנוא, כי מחמת שלא תקנת את עצמך, בודאי אינך יכול להוכיח אחרים, כי יאמרו לך קשט עצמך תחלה וכו' (ב"מ קז:); ועל כן אינך שנוא, כי המוכיח הוא שנוא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (כתבות קה:): 'האי צורבא מרבנן דמרחמי לה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא'; נמצא שהמוכיח הוא שנוא. ואת בנימין תקחו - זה מורה על גדלות, כי פרש רש"י (בראשית לה): בנימין, על שם ארץ ישראל, בן ימין, וארץ ישראל הוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד:). והינו, לא די שאין לכם כל הבחינות הללו, עם כל זה - ואת בנימין תקחו, שאתם לוקחים לעצמכם גדלות. והינו דסים השכל המוכיח אותם: עלי היו כלנה - כי הכל נופל עלי, כי כל המתגאה - חכמתו מסתלקת ממנו: ה והעצה היעוצה לבטל הגאוה, שהיא העבודה זרה, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "תועבת ה' כל גבה לב" (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה סוטה ד:), העקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתקונים (תקון כא מ"ח:): 'בתרועה דאיהו רוחא, אתעביר אל אחר'; וצדיק הוא בחינת רוחא, כמו שכתוב (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו", ועל ידו נכנע רוח גבוה, אל אחר, ונעשה מאחר, אחד, כי הוא קוצא דאות ד' (תקון כא נ"ה:), שממנו ארבע רוחות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח". וזה לשון תרועה, לשון (תהלים ב): "תרעם בשבט ברזל" (תקון י"ח ותקון כ"א), כי הוא משבר רוח גבוה, אל אחר, כפירות: ו וזה בחינת רקודין והמחאת כף. כי רקודין והמחאת כף נמשכין מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף; וכמובא בתקונים (תקון כא נ"א:): 'והאי רוחא נשב בשית פרקין דדרועא ובשית פרקין דשוקין', והיא בחינת המחאת כף ובחינת רקודין. וזהו בחינת: "לבו נשא את רגליו" (בראשית רבה, ויצא, פרשה ע), הינו על ידי הרוח שבלב באים הרקודין; הינו על ידי הצדיק שהוא בחינת רוח כנ"ל, נתבטל הגאוה כנ"ל, כמו שכתוב (תהלים ל"ו): "אל תבואני רגל גאוה", ונתבטל העבודת אלילים, כמו שכתוב: "ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח) - 'זה עבודת אלילים' (ב"מ פ"ו: ומובא ברש"י שם): וכשנתעלה הרגלין על ידי הרקודין, בחינת נשא לבו את רגליו, ונתבטל הגאוה, הינו העבודה זרה, על ידי זה נמתקין הדינים; כי 'כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, ראה), וכשנתעבר העבודה זרה, נתעבר החרון אף ונמשכין חסדים, ואז הרגלין הם בבחינת רגלי חסידיו (שמואל א ב), הינו בבחינת חסדים, הינו בחינת "חסדי דוד הנאמנים" (ישעיהו נ"ה) - 'הנאמנים' דיקא, כי נתבטלו המינות והכפירות. וגם זה בחינת המחאת כף, כי על ידי הרוח נתגלה הארת הידים, כמו שכתוב (שיר השירים ה): "קול דודי דופק"; 'דופק' - זה בחינת רוח, כמובא בתקונים (תקון כה ס"ח.), וסמיך לה: "דודי שלח ידו מן החור" - זה בחינת התגלות הארת הידים, הינו בחינת המחאת כף, ואז נתבטל העבודה זרה, הינו הכפירות, וזה בחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה". נמצא, שעל ידי הצדיק, הינו בחינת רוח שבלב, נתגלה הארת הידים והרגלים, הינו בחינת רקודין והמחאת כף, ונתבטל הגאוה והכפירות, ונתרבה האמונה, ואז נתקים (תהלים כ"ו): "רגלי עמדה במישור", שהוא בחינת אמונה. כי המינות היא בחינת נטיו רגלי, כמאמר אסף (שם ע"ג): "כמעט נטיו רגלי", שנאמר שם על שהשיאו לבו למינות, כמבאר שם; "ורגלי עמדה במישור" מורה על אמונה, ואז נתקים "ויהי ידיו אמונה": ז והתורה היא גם כן בחינת ידין ורגלין, כי יש בהתורה נגלה ונסתר: נגלה הוא בחינת ידים, כמו שכתוב: "דודי שלח ידו מן החור" - 'מן החור', הינו חרות על הלוחות (שמות ל"ב), שהוא בנגלה; ונסתר הם בחינות רגלין, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (סכה מט:): "חמוקי ירכיך" - 'מה ירך בסתר' וכו'. וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת ב"בית" ומסימת ב"למד", ששם משכן הרוח דנשיב בשית פרקין דדרועין ושית פרקין דרגלין, הינו בנגלה ובנסתר: ח וזה בחינת מרדכי ואסתר, והמן, בחינות פורים, בחינת גורל שהפיל המן, בחינת עמר שעורים. כי המן בחינת העבודת אלילים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שעשה עצמו עבודת אלילים (מגילה י:), ובשביל זה הפיל פור הוא הגורל בחדש שמת בו משה (שם י"ג:), כי משה הוא מבטל העבודה זרה, ובשביל זה נקבר מול בית פעור, כדי לבטל העבודה זרה שבפעור, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) (ועי"ש בתוס'). כי משה גימטריא חרון אף (כמובא במגלה עמוקות אופן קלז), כי הוא מבטל חרון אף של העבודה זרה, כי הוא קבל התורה שהוא בחינת ידין ורגלין כנ"ל, שעל ידיהם נתבטל העבודת אלילים כנ"ל. ועל כן הפיל פור בירח שמת בו משה, כי חשב כי כבר מת משה המבטל כח העבודת אלילים, ואין עוד מי שיוכל לבטל כח העבודת אלילים: אבל מרדכי ואסתר היה להם כח לבטל העבודת אלילים של המן, ובשביל זה בימיהם קבלו ישראל התורה מחדש, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פח.): "קימו וקבלו" - 'קימו מה שקבלו כבר'. וזה: קימו וקבלו. קימו - זה בחינת רגלין, וקבלו - זה בחינת ידין, והוא בחינת התורה בעצמה כנ"ל. וזה בחינת מרדכי ואסתר. 'מרדכי - מר דרור' (חלין קלט:) - דרור, לשון חרות, זה בחינת ידים, כמו שכתוב: "דודי שלח ידו מן החור" כנ"ל; ואסתר הוא בחינת שוקין, מה ירך בסתר כנ"ל. וזה לשון פורים, הינו בטול העבודת אלילים, כמו שכתוב (ישעיהו ס"ג): "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי". ועל ידי הארת מרדכי ואסתר, הינו בחינת הידין ורגלין, נתבטלו הכפירות ונתרבה אמונה בעולם על ידיהם, כמו שכתוב (אסתר ב): "ויהי אמן את הדסה", ובה כתיב (שם): "כאשר היתה באמנה אתו", כי שניהם הם בחינת אמונה (עיין תיקון כא נז נח ועיין מ"ר שה"ש בפסוק זאת קומתך) וזה נעשה על ידי הרוח כנ"ל. וזה בחינת (מגלה ז.): 'אסתר ברוח הקדש נאמרה', הינו בחינת "לבו נשא את רגליו", כי עקר העכו"ם תלוי בה, שהיא בחינת רגלין, כמו שכתוב (משלי ה): "רגליה יורדות מות", ועל כן עקר תקון העבודת אלילים על ידה. ועל כן דיקא 'אסתר - ברוח הקדש נאמרה'; אף שבאמת תקון העבודת אלילים הוא גם כן על ידי מרדכי כנ"ל, רק מחמת שעקר העבודת אלילים תלויה בה, ועל כן על ידה עקר התקון. ועל כן נקראת המגלה על שם אסתר, והינו דדיקא 'אסתר - ברוח הקדש נאמרה', כי הרוח הוא בלב, ועל ידו נתגלה הארת הידים והרגלים, רק העקר תלויה ברגלים, בחינת אסתר. וזה בחינות עמר שעורים. עמר - זה בחינת מרדכי - עין מר, מר דרור - דרור לשון חרות, הינו בחינת חרות על הלחת (עיין תיקון נה פ"ח) [כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נד.): אל תקרי חרות אלא חרות], שהוא בחינת התורה בנגלה, שהוא בחינת "עין בעין" (במדבר י"ד). שעורים זה בחינת אסתר ברוח הקדש, כמו שכתוב (דברים ל"ב): "כשעירים עלי דשא" שהוא לשון רוח. ובשביל זה כשבא המן למרדכי, מצאו עוסק בעמר שעורים, אמר להם: עמר שעורים דידכו אתי ונצח אותו ואת בניו, כמבאר במדרש (אסתר רבה פרשה י מגילה טז.); כי על ידי עמר שעורים, שהוא בחינת ידין ורגלין, שהם בחינת המחאת כף ורקודין, נתבטל העבודה זרה שהוא בחינת המן בחינת גאות כנ"ל. ובשביל זה צוה המן לעשות עץ גבה חמשים אמה, כי רצה לבטל כח של חמשים יום של ספירת העמר, שהוא הכח של מרדכי ואסתר: ט וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזלי וחזאי תרי בזעי דהוי נפיק מניהו קטרא. שקל גבבא דעמרא ומשיה במיא ואנחה ברישה דרמחה ועילה התם, וכי אפיק, הוי אחרך אחרוכי. אמר לי: אצית! מה שמעית? ושמעת דהוי אמרין: משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. אמר לי: כל שלשים יומא מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאין. רשב"ם: בזעי - בקעים דכתיב: ותבקע האדמה וגו' קטרא - עשן. שקל גבבא דעמרא - לקח גזת צמר ושראה במים. ואחרך אחרוכי - הני גבבי, ואף על פי ששרו אותה במים. אצית - הסכת ושמע. ושמעת דקאמרי - שהרי ירדו חיים שאולה. כל תלתין יומין - כל ראש חדש. בקלחת שמהפכין אותו כדי שתתבשל: בלועי דקרח - כדאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה יח; ירושלמי סנהדרין פרק חלק): 'קרח מין היה', הינו בחינת העבודת אלילים, מינות. וחזאי תרי בזעי דהוי נפיק מניהו קטרא. - הינו בחינת החרון אף שגורמים במינות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה: 'כל זמן שעבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם'; 'ותרי בזעי', זה בחינות תרי נקבי האף, שיוצא מהם העשן, כמו שכתוב (תהלים י"ח): "עלה עשן באפו". ושקיל גבבא דעמרא - זה בחינת עמר כנ"ל, ומשיה במיא - זה בחינת שעורים, בחינת אסתר ברוח הקדש, שהוא בחינת רגלין כנ"ל. כי הרגלין הם אפיקי מים, כי הם בחינת ערבי נחל, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (סכה נג.): 'רגלוהי דבר נש אנון ערבין לה'; 'ערבין' - זה בחינת ערבי נחל, אפיקי מים, הינו בחינת מרדכי ואסתר, בחינת ידים ורגלים, בחינת המחאת כף ורקודין כנ"ל. ואנחה ברישה דרמחא - רמח, דא רוח מ"ם, שהוא מארבע רוחות באי הרוח, כי המ"ם היא ארבע רוחות, שהיא בחינת רוח הצדיק דנשב בידין ורגלין כנ"ל; וראש הרמח הוא הצדיק, כי ממנו תוצאות הרוח, כמו שכתוב: "איש אשר רוח בו" כנ"ל. ואפקינהו, ואחרך אחרוכי - אחרך, לשון חיים ואריכות ימים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין נד:): 'לא יחרך רמיה צידו' - 'לא יחיה ולא יאריך', והינו: 'ואיחרך איחרוכי', לשון חיים ואריכת ימים; כי על ידי בטול הגאוה, הינו העבודה זרה, על ידי זה החכמה על תקונה כנ"ל, ועל ידי חכמה יחיה ויאריך ימים, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו'. אמר לי: אצית להו ושמעת דאמרין: משה ותורתו אמת - שהן מודין על האמת; כי כשמתקרב את עצמו לצדיקים כדי לקבל מהם הרוח כנ"ל, ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה, ואז מכירין אפלו אלו שהם מסטרא דמותא את גדלת הבורא יתברך שמו כנ"ל. ואמר לי: כל שלשים יומין מהדרא להו גיהנם להכא ואמרי הכי: משה ותורתו אמת - פרש רבנו שמואל: בכל ראש חדש. כי כל דבר יש לו שרש, ושרש התשובה הוא ראש חדש, כי בראש חדש אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו עלי כפרה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (לשון זה הוא בחולין ס.) (שבועות ט.), וזה בחינת תשובה, והתשובה הזאת נשתלשלה בכל הנבראים בראש חדש, ובשביל זה גם קרח ועדתו מכרחים לאיזה חרטה בראש חדש; אבל התשובה אינה מועיל להם, כי עקר התשובה היא רק בעולם הזה, כי מי שטרח בערב שבת וכו' (עבודה זרה ג.); ונמצא בודאי לא נפטרין בזה ההודאה שהן מתחרטין ומודין מדין גיהנום, ועל כן מהדרא להו גיהנום להכא, כי אין נפטרין בזה. ואף על פי כן אין גיהנום בראש חדש כמו בשאר ימים (זהר תרומה קנ:), והגיהנום של ראש חדש אינו אלא החרטה, שמתחרטים ומודים ומתבישין, זה בעצמו גיהנום שלהם. וזהו דדיק: מהדרא להו גיהנום להכא, דהינו מה שמהדרא להו להכא, שחוזרים ומודים, הוא הגיהנום שלהם. י וזה פרוש: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי איתא במכילתא: 'אשר תשים לפניהם - השוו אשה לאיש לכל דינים שבתורה'; פרוש, לכל דינים שבתורה שצריך להמתיקם, צריך להשוות, הינו ליחד, קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר. וזה פרוש: ואלה - 'כל מקום שנאמר ואלה, מוסיף על הראשונים' (בראשית רבה, נח פרשה ל), בחינת תוספת ורבוי, בחינת גאוה, עבודה זרה, כמו שכתוב (דברים ז): "לא מרבכם חשק ה'", שפרושו גאוה (ע"ש בפירש"י ובחולין פ"ט.). וזה בחינת: 'מוסיף על הראשונים', שהוא בחינת המן עמלק, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק", ותקונו: המשפטים, בחינת רוח, כמו שכתוב (ישעיהו כח): "ולרוח משפט וכו' משיבי מלחמה", כי על ידי הרוח נתתקן הגאוה והעבודת אלילים כנ"ל. ועל ידי זה: אשר תשים לפניהם, הינו 'השוו אשה לאיש לכל דינים שבתורה', הינו בחינת המתקת הדינים, כי 'כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף ודינים בעולם'; ועל ידי הרוח הנ"ל נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה ונמתקין הדינים, ונסתלק חרון אף מן העולם. והנה, כלל הדברים אלו, שעל ידי הצדיק, שהוא בחינת הרוח, אתעבר אל אחר, כפירות, ועל ידי הרוח באים רקודין והמחאת כף, כי על ידי הצדיק שהוא בחינת הרוח נתעלו הרגלין, ונתגלה הארת הידים, ונתרבה האמונה, כמבאר למעלה. ועל כן כתיב ביוסף, שהוא בחינת הצדיק (בראשית מ"א): "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", כי בלעדי בחינת יוסף, שהוא בחינת הצדיק, אי אפשר להעלות ולהרים הידים והרגלים כנ"ל. והנה, מכלל הדברים אתה שומע, שנגלה הוא בחינת ידים, ונסתר הוא בחינת רגלין, בחינת מרדכי ואסתר; ואף שנסתר הוא למעלה מנגלה, עם כל זה התגלות הנגלה הוא במקום גבוה, דהינו הידים, והנסתר - ברגלין, שהיא למטה מידים. והענין עמק, אך הוא ענין שכתוב בזהר, תנאים בשוקין ואמוראים בידין. ואף שהתנאים למעלה מאמוראים, מכל מקום הם במקום שהוא למטה ממקום האמוראים, וכן נביאים וכתובים, וכבר מבאר על זה תרוץ (עיין בפירוש שנדפס בסוף התיקונים בדף י' שם מבואר ענין זה): (עוד ראה זה מצאתי מכתב יד רבנו, זכרונו לברכה, בעצמו מענין התורה הנ"ל, וזהו:) ואלה המשפטים אשר תשים וכו'. גאות - מודעת זאת בכל הארץ שהיא מדה מגנה וצריך לברח ממנה, אבל יש בני אדם שרודפים אחר כבוד ורוצים למלך ולהנהיג את העולם, ואומרים שיש לאל ידם לעשות פדיונות ולהתפלל תפלות; ועליהם נאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה". כי זה ידוע שהקדוש ברוך הוא [חסר, וכך צריך לומר: שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, וצריך לילך אצלם שיתפללו עליו] עליהם. אבל בעלי גאוה אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם, וגם אין מניחים שאר בני אדם שילכו אצל צדיקים שיתפללו עליהם, כי אמרו אלו בעלי גאוה, שגם הם צדיקים ויכולים להתפלל, ואין צדיק בארץ יותר מהם. ובזה הם נקראים בשם אבימלך - אבי לשון רצון, כמו "ולא אבה ה' אלקיך" וכו':   יא אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מ"ב): א כי יש יחודא עלאה ויחודא תתאה, הינו: שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (זהר בראשית יח:), וכל אחד מישראל צריך שיהיה נעשה זאת על ידו, על ידי זה יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה; כי מי שהוא במדרגה פחותה, הוא עדין רחוק מתבונות התורה, רק על ידי אמצעות הדבור יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה, הינו על ידי שהוא מדבר בהתורה בדבורים, כמו שכתוב (משלי ד): "כי חיים הם למוצאיהם" - 'למוציאיהם בפה' כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, ערובין נד.), מאיר לו הדבור בכל המקומות שצריך לעשות תשובה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כב.): 'פתח פיך ויאירו דבריך'. ובכל פעם ופעם, על ידי כל תשובה ותשובה, הוא הולך ממדרגה למדרגה, עד שיוצא ממדרגה פחותה ובא לתבונות התורה לעמקה. וזה ששאלו יוחני וממרא למשה (מנחות פה.): 'תבן אתה מכניס לעפרים? השיב להם: אמרי אנשי, למתא ירקא, ירקא שקל'. 'תבן' - זה בחינת תבונה, כמו שכתוב (משלי ב): "תבונה תנצרך", שהם הבינו שמשה רוצה להכניס תבונות התורה בישראל, ועל כן שאלו, כי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הם משולים לעפר (עיין מגילה טז.) ואיך יוכל להביאם למדרגה גבוהה, לתבונות התורה? וזה: 'תבן' - לשון תבונות התורה, 'אתה מכניס לעפרים' - זה בחינת עפר, הינו מדרגה פחותה. 'השיב להם: אמרי אנשי', הינו על ידי האמירות, על ידי הדבור של איש הישראלי, הוא מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה. וזהו: 'למתא ירקא' - למקומות שצריך לעשות תשובה. 'ירקא' - הוא בחינת תשובה, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה פרשה מג): "וירק את חניכו" - אוריקן בפרשת שופטים, הינו שזרזם לעשות תשובה, כי פרשת שופטים נאמר על תשובה: "מי האיש הירא ורך הלבב" - 'הירא מעברות שבידו' (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, סוטה מג) (ועיין בהקדמת תיקונים ירוק מסטרא דאימא דאיהו תשובה קו ירוק). וזהו: 'אמרי אנשי, למתא ירקא', הינו על ידי האמירות והדבור של איש הישראלי, 'למתא ירקא' - למקומות שצריך לעשות תשובה יאיר לו הדבור, שיוכל לעשות תשובה. וזה: 'ירקא שקל' - בחינת תשובת המשקל, שהדבור יאיר לו שיוכל לעשות תשובת המשקל ממש: ב אך לדבור שיאיר לו אי אפשר לזכות, כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך, הינו על ידי ענוה וקטנות. כי עקר בחינת הדבור הוא מכבוד, כמו שכתוב (תהלים כ"ד): "מי הוא זה מלך הכבוד", הינו מלכות פה (תקו"ז בהקדמה שני', פתח אליהו:). כי כשהתורה באה לתוך דבורים פגומים לפה פגום, לא די שאין דבורי התורה מאירים לו כי אם גם התורה עצמה נתגשם ונתחשך שם מפיו, כמו שכתוב (יהושע א): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", בחינת "וימש חשך" (שמות י), הינו שלא יתגשמו ויתחשכו מפיך, כי על ידי שאין משגיחין שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות הינו על ידי גדלות, על ידי זה אין יכולין לפתח פה, בבחינת (תהלים י"ז): "סגרו פימו דברו בגאות"; כמעשה דלוי בר סיסא, שהעלוהו לבימה, וטפת רוחו עליו, ולא אניבון (ירושלמי יבמות פרק יב). כי על ידי הגאות, הוא בחינת עבודת אלילים (סוטה ד:). ובעבודת אלילים כתיב: "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז), 'וכל העומד לשרף כשרוף דמי, וכתותי מכתת שעורה', כמובא בגמרא (ראש השנה כח.) לענין שופר של עבודת אלילים; וכיון שמכתת כתית שעורה, אין לו כלי הדבור לדבר עמהם. אך כשהוא נזהר ושומר כבוד ה' שיהיה בשלמות, שהוא נבזה בעיניו נמאס, על ידי זה יוכל לדבר דבורים המאירים, בבחינת (יחזקאל מ"ג): "והארץ האירה מכבודו", והם מאירים לו לתשובה, ויכול לבוא לתבונות התורה לעמקה כנ"ל: ג וכבוד בשלמות, אינו כי אם על ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה (שמות ד), ועל ידי וא"ו הוא בבחינת (תהלים ל): "כבוד ולא ידם"; כי כל מקום שנאמר וא"ו, הוא מוסיף (פסחים ה.), הינו בחינת תוספות קדשה, הינו שמירת הברית, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה: 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה' (ויקרא רבה כ"ה, הובא ברש"י), כי זה תלוי בזה, גאות ונאוף, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה ד:) על פסוק (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד". ועל כן ברית מכנה בשם שד"י, כמו שכתוב (בראשית ל"ה): "אני אל שדי פרה ורבה", כי שדי הוא בחינת 'שיש די באלקותי לכל בריה' (כמובא בפירש"י לך לך יז). וכשאינו שומר הברית, הינו על ידי גאות, הוא עושה לעצמו עבודת אלילים, הוא מראה שאין די לו באלקותו, עד שצריך עבודת אלילים, ועל כן פוגם בשדי, שיש די באלקותו לכל בריה; וכששומר הברית, הוא זוכה לאור המאיר לו לתשובה כנ"ל: ד ואור הזה הוא בחינת טל אורות (ישעיה כו:) הכלולים בואו של כבוד, בבחינת (איוב ל"ג): "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר". 'פעמים שלוש' - הם בחינת טל אורות של מלוי שלש אותיות ראשונות (פרוש, כי שלש אותיות ראשונות של שם הויה במלוי אלפין הם בגימטריא ט"ל, והם בחינת טל אורות, והם כלולים בהוא"ו של השם). (עיין זוהר תצא ר"פ) 'עם גבר' - שהם כלולים בברית, כי כאיש גבורתו (עין ב"מ פ"ד:). ועל שם זה נקרא ברית בעז (תקון לא) - בו עז, בו תקפא. אבל כשאינו שומר הברית, הוא מקלקל הט"ל אורות וממשיך על עצמו על הפרנסה, הינו ט"ל מלאכות, כמובא בזהר (ח"ג רמד.): 'מאן דזרק פרורין דנהמא, עניות רדף אבתרה, כל שכן מאן דזרק פרורין דמחא'. וזה: בו עז, בו כלול שני הבחינות, הינו ל"ט אורות - מי ששומר הברית, ול"ט מלאכות - מי שפוגם בו; כי עז עם הכולל - שתי פעמים טל: וזה: "משכן משכן" (שמות לח) שתי פעמים - שתי פעמים ל"ט, כי ל"ט מלאכות גמרינן ממשכן (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, שבת מט:). ומי ששומר את בריתו, אף על פי שהוא עושה הל"ט מלאכות - הם בבחינת מלאכת המשכן, הינו משכן בבנינה, בחינת ל"ט אורות; אך מי שפוגם בברית - המלאכות שלו הם בבחינת משכן בחרבנה, בבחינת ל"ט מלקות (תקון מח), בחינת (דברים כ"ה): "ארבעים יכנו ולא יוסיף", הינו בחינת פגם הברית, שהוא בחינת תוספות כנ"ל: ה ושמירת הברית יש בו שני בחינות: יש מי שזווגו בששת ימי החל, ואף על פי כן הוא שומר את בריתו על פי התורה, שאינו יוצא מדיני התורה; ויש מי שהוא שומר הברית, שזווגו משבת לשבת. והוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזה בחינת שדי של שבת, שאמר לעולמו די (בראשית רבה מו, חגיגה יב) שצמצם את עצמו מכל המלאכות וזה בחינת יחודא עלאה. ויש בחינת שדי של חל, שגם בחל יש צמצומים ממלאכה לחברתה, וזה בחינת מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, בחינת ששה סדרי משנה (כמובא בזהר הקדוש (בתו"ן בהקדמה ובתי' יח, ובכתבי האריז"ל) ששמו כשם רבו, כמו שכתוב (שמות כ"ג): כי שמי בקרבו (כמובא בפירש"י שם); וזה בחינת יחודא תתאה, הינו שהקדוש ברוך הוא מלביש את עצמו במט"ט בששת ימי החל ומנהיג העולם על ידו: ו וזה בחינת הלכה וקבלה. קבלה היא בחינת (תהלים כ"ט): "השתחוו לה' בהדרת קדש" ראשי תבות קבלה; והלכה היא בחינת (שם ק): "הריעו לה' כל הארץ" ראשי תבות הלכה, כמובא בכונות. "השתחוו לה' בהדרת קדש" זה בחינת יחודא עלאה, הינו זווג של שבת, וזה בחינת ברית עלאה, ששם עקר ההשתחויה, בבחינת (בראשית מ"ב): "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו", והוא בחינת הדרת קדש, בבחינת (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו". "הריעו לה' כל הארץ" זה בחינת יחודא תתאה, הינו זווג של חל, שהוא בבחינת מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, ששה סדרי משנה. וזה: 'הריעו' (לשון תרועה וזמרה), בבחינת (ישעיהו כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו", כי מט"ט הוא בבחינת כנף, לשון "ולא יכנף עוד מוריך" (שם ל), כי בו מתלבש הקדוש ברוך הוא בששת ימי החל כידוע: ז וזה בחינת רזין, ורזין דרזין. רזין - הוא בחינת הלכה, רזין דרזין - הוא בחינת קבלה; התלבשות הקבלה בהלכה - הוא בחינת הנהגת הקדוש ברוך הוא בששת ימי החל, שהוא בחינת יחודא תתאה. וזה בחינת: (סיום הפסוק מכנף הארץ הנ"ל) "צבי לצדיק רזי לי רזי לי". 'צבי לצדיק' - הינו בחינת קדשת הזווג, יש בו שני רזין, הינו יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת הלכה וקבלה, בחינת רזין ורזין דרזין: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (חלין ס.): "יהי כבוד ה' לעולם", שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאילנות למינהו, נשאו דשאים קל וחמר בעצמן: מה אילנות, שהם גבוהים ואינם תכופים, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, כל שכן אנן, שאנו קטנים ותכופים, שצריכים לצאת למינהו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם". כי באמת גם הגדולים, שזווגן אינם תכופים, רק משבת לשבת, גם להם הזהירה התורה על שמירת הברית, שישמרו את עצמן, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ושמרו בני ישראל את השבת" - ראשי תבות ביאה, כמובא בכונות; הינו אף על פי שזווגו הוא רק משבת לשבת, אף על פי כן צריך שמירה גדולה, בחינת ושמרו וכו'; כל שכן הקטנים, שהם בחינת דשאין, שזווגם תכופים, גם בששת ימי החל, מכל שכן שצריכים שמירה גדולה לשמר את בריתם, שישמרו את עצמם על פי התורה, בבחינת למיניהם. מיד כששמע שר העולם - שהוא מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, בחינת דשאים, בחינת יחודא תתאה; פתח ואמר: "יהי כבוד ה'" - כבוד דיקא, כי על ידי שמירת הברית בשני הבחינות הנ"ל, הכבוד בשלמות כנ"ל. נמצא, שעל ידי שמירת הברית בשני הבחינות הנ"ל, שהוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, הינו מאילנות ודשאים, גדולים וקטנים, זווג של שבת וזווג של חל, בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין - אזי הכבוד בשלמות כנ"ל; ועל ידי הכבוד זוכה לדבור המאיר, ועל ידי הדבור יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה כנ"ל: וזה שאמר רבה בר בר חנה: זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזאי להאי צפרתא, דהוי קאי עד קרסלה במיא, ורישה ברקיע. ואמרינן: לית מיא, ובעינן למיחת לאקורי נפשין. נפק ברת קלא ואמר לן: לא תחותו להכא, דנפלא לה חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין, ולא מטי לארעא. ולא משום דנפישא מיא, אלא משום דרדיפא מיא. אמר רב אשי: האי, זיז שדי הוא, דכתיב: "וזיז שדי עמדי": רשב"ם: וחזינן להאי צפרתא וכו' הכי גרסינן. ואמרינן ליכא מיא - היינו סבורין שאינן עמקין, הואיל ולא קאי במים אלא עד קרסוליה. חצינא - גרזן או מעצד. לבר נגרא - חרש עצים. ולא משום דעמיקא מיא - מהלך שבע שנים לא הגיע החצינא לקרקע. אלא משום דרדיפי מיא - מתוך חריפות הנהר לא היה נצלל עדין, ולא מחמת העמק בלבד. וזיז שדי עמדי - ראשו מגיע לרקיע: צפרתא - זה בחינת הדבור, שהוא אמצעי בין האדם, שהוא נתהוה ממיין דוכרין ונוקבין, ובין השמים, שהוא בחינת תבונות התורה, כמובא (ויקרא רבה ט"ז ובערכין טז:) על מצרע שצריך להביא שתי צפרים: 'יבוא פטטיא ויכפר על פטטיא'. וזהו: דקאי עד קרסלה במיא - כי מאחר שהדבור צריך להאיר לו בכל המקומות שצריך לעשות שם תשובה, הוא לפעמים בבחינת (רות ג): "ותגל מרגלתיו (עיין תיקון כ"א ותיקון ע') ותשכב", שהדבור צריך להאיר באדם, שהוא למטה במדרגה פחותה. ועל כן נקרא הדבור צפרתא דקאי עד קרסלה במיא. מיא - הוא בחינת האדם, שנתהוה ממיין דוכרין ומיין נוקבין כידוע, והדבור, שהוא בחינת צפרתא קאי עד קרסלה, אצל האדם שהוא במדרגה פחותה, כדי להאיר לו, בבחינת ותגל מרגלתיו וכו' כנ"ל, וזהו דקאי עד קרסלה במיא כנ"ל. ואמרינן לית מיא - הינו שהבינו שאי אפשר לזכות לדבור אלא על ידי כבוד בשלמות, שיהיה האדם בעיניו אפס ואין. וזהו: לית מיא, שהאדם יחזיק עצמו לאין. ובעינן לנחותי - לשון שפלות, הינו להיות שפל וענו; אך שהיה לאקורי נפשין - לשון (ישעיהו י"ג): "אוקיר אנוש מפז", הינו שהיה הענוה בשביל גדלות, כדי להתכבד ולהתיקר; כי מחמת שיודעין גדל בזוי הגדלות, על כן הם ענוים, בשביל להתכבד ולהתיקר על ידי הענוה, וזהו בחינת עניוות שהוא תכלית הגדלות. וזהו: ובעינן לנחותי - להיות שפלים וענוים, לאוקורי נפשין - כדי שעל ידי זה נהיה יקרים וחשובים, כי הגאוה מבזה מאד. נפק ברת קלא ואמר, לא תחותו להכא - לא תחותו להיות שפלים בשביל זה, בשביל לאוקורי נפשין; שהזהירם הבת קול שלא יהיו ענוים בשביל להתיקר ולהתכבד, כי זה עניוות היא תכלית הגדלות. דנפלה חצינא לבר נגרא הא שבע שנין, ולא מטיא לארעא - שהבת קול הודיעה להם שרש הגדלות, כדי שיתרחקו עד קצה אחרון, ולא יחותו להכא, שלא יהיו ענוים בשביל גדלות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ד): 'מאד מאד הוי שפל רוח', הינו שהודיעה להם, שהגדלות הוא מנפילות ההתפארות והגאוה של הקדוש ברוך הוא, שהוא לבושו, כמו שכתוב (תהלים צג): ה' מלך גאות לבש. וזה: דנפלא חצינא - בחינת לבוש, כמו שכתוב (שם קכ"ט): "וחצנו מעמר". בר נגרא - זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (שם ק"ד): "המקרה במים עליותיו", וכמאמר (חלין ס.): 'אלקיכם נגר הוא'; מנפילת הלבוש הזה נתהוה הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עכו"ם, שעל ידי זה גלו ישראל מארצם, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (גטין פח.): לא גלו ישראל עד שעבדו בה שבע בתי עכו"ם. ובשביל זה נקרא עכו"ם בלשון תפארת, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ד): "כתפארת אדם לשבת בית", כי העבודה זרה, שהוא הגדלות, הוא מנפילת התפארותו. וזהו: הא שבע שנין - זה בחינת הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עבודה זרה כנ"ל. וזהו: ולא מטי לארעא - הינו שעל ידי העוון הזה עדין לא חזרנו לארצנו, כי על ידי העוון הזה שהוא הגדלות, שהוא כעובד עבודה זרה, בחינת שבע בתי עבודה זרה, על ידי זה גלינו מארצנו כנ"ל, ועל ידי זה עדין לא חזרנו לארצנו - הכל על ידי העוון הזה של הגדלות, שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל (עיין תדא"ר פרק ל"א). וזהו: ולא משום דנפישי מיא - הינו, לא תאמר שבשביל זה לא מטי לארעא, דהינו שאין יכולין להגיע ולשוב לארץ ישראל משום דנפישי מיא, מחמת שהעכו"ם הם רבים, בחינת "רבים הגוים האלה" (דברים ז), שהם בחינת מים רבים (שה"ש ח'. עיין באהל"ק אות ל"ד): אלא משום דרדיפי מיא - שהם רודפים אחר הכבוד שהוא בחינת מים, בחינת "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים" (תהלים כ"ט), על ידי זה אין יכולין להגיע ולחזר לארץ ישראל, הינו על ידי רדיפת הכבוד והגדלות, כי עקר אריכת הגלות שאין יכולין לשוב לארצנו הוא רק מחמת עוון הגדלות ורדיפת הכבוד כנ"ל. כל זה הודיעה להם הבת קול גדל בזוי הגדלות, כדי שיתרחקו מהגדלות עד קצה אחרון כנ"ל, ואז כבוד השם יתברך בשלמות כנ"ל, ואז זוכין לדבור המאיר, שהוא בחינת צפרתא הנ"ל כנ"ל. אבל איך זוכין לזה, לשבר הגדלות והכבוד של עצמו לגמרי, ושיהיה כבוד השם יתברך בשלמות - הוא על ידי שמירת הברית בשתי בחינות הנ"ל, שהם בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזהו שאמר רב אשי: האי זיז שדי הוא - הינו בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, שעל ידי יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית בשתי בחינות כנ"ל, על ידי זה הכבוד בשלמות, ועל ידי כבוד בשלמות זוכין לצפרתא, שהוא הדבור, שהוא אמצעי בין מיא לרקיע כנ"ל, כי זיז הוא בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת מכנף הארץ כנ"ל. כי איתא במדרש רבה (בראשית רבה יט, ויקרא רבה כב): 'עוף אחד יש, בשעה שמפריש את כנפיו הוא מחשיך את השמש, וזיז שמו'; וזה בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת מכנף הארץ, שבו מתלבש ברית עלאה, שהוא בחינת השמש (עיין זוהר שמות ג: וזוהר פנחס רי"ז.) שדי - זה בחינת יחודא עלאה כנ"ל: וזה אני ה' יחודא עלאה, הוא שמי יחודא תתאה; וכבודי לאחר לא אתן זה בחינת כבוד בשלמות, ותהלתי לפסילים זה בחינת הדבור, כמו שכתוב: "תהלת ה' ידבר פי" הכל כנ"ל:   יב לשון רבנו, זכרונו לברכה תהלה לדוד ארוממך אלהי וכו' (תהלים קמ"ה): א מה שאנו רואים, שעל פי הרב הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכון גדול מאת השם יתברך. כי יש בחינת יעקב ולבן: יעקב הוא הצדיק המחדש חדושין דאוריתא ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'למחר לקבל שכרם' (ערובין כב.); ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב - לשון עקב וסוף, שכרו לבסוף. ולבן הוא תלמיד חכם, ש"ד יהודי (עיין זוהר פנחס רנג:) שתורתו להתיהר ולקנטר, ותלמיד חכם כזה, נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה א, עין מתנות כהונה): וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד חכם אלא על ידי תורה שבעל פה, כי זה שיודע ללמד חמש אינו נקרא תלמיד חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזהר (ויצא קנג:, ויחי רמה:): צדיקים ירשו ארץ - צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו הם: זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל פה, זה צדיק עליון; וצדיק התחתון, זה שלומד החדושין; ותורה שבעל פה הינו שכינתא, כמו שכתוב (בפתח אליהו): 'מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה'. וכשהשכינה הנקרא תורה שבעל פה באה בתוך תלמיד חכם שד יהודי, זה נקרא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'. וכשהאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק, שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחינת נשיקין (עיין זוהר פנחס ר"כ אתא האי טולא ונשיק לי':). ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא; כי הפסק הזה הוא דבורו של התנא, ודבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב): "לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל פה, כמו שכתוב (שם א): "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חדוש ומדבר זה החדוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל פה שחדש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, עכשו כשלומדים את החדוש הזה, וכשמכניסין הלמוד והחדוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחדש זה החדוש עם רוח ממללא, הינו עם הדבור הלומד זה החדוש עכשו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין (זוהר משפטים קכ"ד: תרומה קמ"ו פקודי רנ"ו:) נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחדשו התנאים, על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא. אבל תלמיד חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק דין, עליו כתוב (משלי כ"ז): "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה, כל שכן שנבלה טובה הימנו. ואפלו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על ידי זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יבמות צז): 'שפתותיהם דובבות בקבר', וזה על ידי בחינת נשיקה: וזה בחינת: (בראשית כ"ט) וישק יעקב לרחל, וישא קלו ויבך, פרש רש"י: 'שצפה ברוח הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה'. רחל - בחינת תורה שבעל פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כ"ז): "כבשים ללבושך", כמו שכתוב (ישעיהו ג): "שמלה לכה קצין תהיה לנו". כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו'. וזה בחינת: וישק יעקב - הוא התנא, לרחל - היא התורה שבעל פה שחדש, שנשק ודבק את רוחו ברוח הקדש שבשכינה. ויבך - שצפה ברוח הקדש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל פה, וראה שבגלות הזה על פי הרב הלומדים אינם הגונים; נמצא שעל ידי למודם שילמדו לא תכנס רוח הקדש של רחל, של תורה שבעל פה, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר על ידי למודו של רשע, ועל ידי זה ויבך על גלותו. ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חדוש בשם עצמו ולא בשם התנא, נמצא שעל ידי זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו (עיין סנהדרין צ':): ב ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה, ואיך מניח התורה שבעל פה את הלמדן לילך ברשעתו? תשובה על זה: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא - פרוש: בשעה שהגיד הצדיק התורה שבעל פה, הגיד אותה בבחינות (הושע י"ד): "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". וזה: "כי אחי אביה הוא" ברמאות, בבחינת "ופשעים יכשלו בם"; "וכי בן רבקה הוא" הכשרה, וזה בחינת "צדיקים ילכו בם". ולא עוד, ותרץ ותגד לאביה - הינו זאת הבחינה של "ופשעים יכשלו בם" בא לו בנקל יותר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא:): 'אני חכמה שכנתי ערמה', כי כשאדם לומד תורה, נכנס בו ערמימיות. וזה: "ותרץ" כאדם שרץ במהירות ובנקל; ותגד לאביה שהתורה היא מגדת להלמדן ערמימיות. (וזהו: ותרץ ותגד) לאביה, שהערמימיות בא בנקל ובמהירות יותר לאדם, כי הקדשה צריך סיוע מלעלא, כמו שאמרו (יומא לח עבודה זרה נה): 'הבא לטהר, מסיעין לו', אבל הערמימיות פותחין, יש לו פתחים הרבה (עיין שבת ק"ד. תד"ה אית) ובא לו בנקל: ג ואם יקשה לך: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר, שאומר תורתו שיכול לסבל שני משמעות: משמעות טוב, דהינו 'צדיקים ילכו בם' ומשמעות להפוך, דהינו 'ופשעים יכשלו בם'. אבל דע, שהתנא היה צדיק גמור, ותורתו זכה מבלי פסלת; ומה שנראה בה משמעות ערמומיות, זה, כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה, כמו שכתוב (משלי ג): "משמאלה עשר וכבוד" - בשביל זה נפל התנא בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה, לבחינת שמאלה (כדי שעי"ז יקבל שפע ופרנסה. כך מועתק בפל"ח), כדי שעל ידי זה בחינת שמאלה יקבל שפע ופרנסתו לעולם, ולהמשיך להם עשר וכבוד, כמו שכתוב: "משמאלה עשר וכבוד"; אבל מצד התנא אין נפתל ועקש. ועל זה צריך הלמדן לידע קדם למודו, שבשעה שיושב ללמד, הצדיק שבגן עדן צית לקלה, כמו שכתוב (שיר השירים ח): "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (וכמובא בזהר לך לך צב.) (ובזוהר פנחס רי"ג ובשביל זה טוב ללמוד פוסק עם הבאר הגולה כדי להזכיר שם התנא או הפוסק שחידש זה הדין כדי לדבק רוחו ברוחו של זה הצדיק שחידש הדין וכנ"ל): וזה: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו - הינו, כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחתו, בחינת כשרות, שלמד ואמר זאת התורה בכשרות לשמה, ויעקב, הינו התנא, צית לקלה. וירץ לקראתו ומחבק ומנשק לו, הינו שעל ידי למודו מתדבק רוח התנא ברוחו, זה בחינת נשיקין; ויביאהו אל ביתו - שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלומד עכשו, כי שם ביתו, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". ויספר ללבן - לשון ספיר ואור, שרוח התנא מאיר להלמדן ומבאר לו את הדברים האלה - פרש רש"י: שלא בא אלא מתוך אנס אחיו, שנטל ממנו ממונו; פרוש, שרוח התנא מודיע להלמדן, שלא בא התנא לבחינה הזאת, שיסבל תורתו משמעות ערמימיות, אלא מתוך אנס אחיו שנטל ממונו, כדי 'בשמאלה עשר וכבוד', כדי להמשיך להם שפע גשמיות. כשידע הלמדן כל זה, יאמר לבן: אך עצמי ובשרי אתה, דהינו שיתקשר הלמדן עם התנא בהתקשרות גדול. וישב עמו חדש ימים - ויתישב בדבר עם רוח התנא, איך לחזר בתשובה, לחדש ימיו שעברו בחשך, בבחינת (תהלים ק"ג): "תתחדש כנשר נעוריכי". אבל תלמיד חכם, שד יהודי, אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן אחותו; "ויאמר לו אחי אתה" - שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכלו רמאות, חס ושלום, ואינו רוצה לחזר בתשובה, ודובר על צדיק עתק בגאוה ובוז: ד ודע, שזה מכון מאת השם יתברך, שהקדוש ברוך הוא מפיל איזה צדיק גדול בפיו של הלמדן; הינו הלמדן דובר רעות על הצדיק, כדי שהצדיק יקח התורה שבעל פה, הינו השכינה, מהגלות שבפה הלמדן, ומעלה אותה לשרשה ממדרגה למדרגה: מתחלה לבחינת חבוק, ואחר כך לבחינת נשוק, ואחר כך לבחינת זווג. כמו שכתוב (שיר השירים ב): "אני חבצלת השרון" - בתחלה היא ירקה כחבצלת (עין בזהר ויחי רכא. אמר קז.), כמו שאמרו (מגלה יג.): 'אסתר ירקרקת היתה'. וזה בחינת חבוק - "וימינו תחבקני" (שה"ש ב). כי השמחה בא מהלב, כמו שכתוב (תהלים ד): "נתתה שמחה בלבי", והלב הוא בינה (פתח אליהו) ששם יין המשמח, שהוא עלמא סתימא, בחינת (שם קד): "ויין ישמח לבב". והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פח:): 'הנעלבים וכו', שמחים ביסורים ועושים מאהבה'. ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חבוק, "וימינו תחבקני"; ועל ידי השמחה ששמח ביסורין [הוא] מעלה לבחינת "אני חבצלת השרון", לבחינת לב, כמו שכתוב: "נתתה שמחה בלבי"; ואז הוא בבחינת (תהלים ע"ג): "צור לבבי", שבבחינת תורה שבעל פה הנקראת צור, כמובא בתקונים (תקון כ"א מג.): 'אלמלא לא הכה משה רבנו, עליו השלום, את הצור, לא היו צריכין לטרח כל כך בתורה שבעל פה'. וזה בחינת (בראשית י"ד): "וירק את חניכיו", שאברהם הוא בחינת ימין, בחינת חבוק; 'וירק' - זה בחינת קו הירק, שנמשך מבינה ומקיף את כל העולם (עיין חגיגה יב). וחניכיו זה בחינת חסדים, כמובא במדרש (בראשית רבה מג), לשון חניכתו, ששמן אברהם כשמו; הינו שקו הירק מבחינת אני חבצלת, בחינת אסתר ירקרקת, זאת עליה יש לשכינה על ידי חבוק ימין. ועקר בנינה על ידי חכמה, שאז ראויה לזווג, כמו שכתוב (בראשית כ): "וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי" וכו', ואז: "ותהי לי לאשה", שאז היא ראויה לזווג (כמובא בזהר אמר ק: רבי אבא שלח לה לרבי שמעון, אמר: אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא? שלח לה: וגם אמנה וכו' עין שם). ואיתא בפרוש ספרא דצניעותא, שהנשיקין היא על ידי החכמה, כשנתעוררים השפתים עליונים, שהן נצח והוד עליונים, לבחינת זווג, לבחינת התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדבקא גופא בגופא. נמצא, כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין של תורה שבעל פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה שהיה מקדם שנתקלקל - כשיש לו זאת החכמה, אזי על ידי החכמה הזאת השכינה היא מבחינות (שיר השירים ב): "שושנת העמקים", מבחינת נשיקין, בחינת "שפתותיו שושנים", בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא, בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק. וזה (שיר השירים ה): "שפתותיו שושנים", על ידי בחינת נשיקין; "נטפות מור עבר" לשון מעבר לעבר, הינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון, וזה (שם ז): הדודאים נתנו ריח ששני דודים הינו שני הצדיקים נתנו ריח: וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא, דהוה קא רהט אקופא דשורא דמחוזא, ורהט פרשא כי רכב סוסיא מתתאי, ולא יכיל לה. זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא וקימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידה ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מניהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעת מלכותא וקטלה. רשב"ם: הורמיז - שד הוא, כדאמרינן בסנהדרין: מפלגך לתתאי דהורמיז. אקופא דשורא - על שני החומה; והאי עבדא, להודיע צדקותיו של הקדוש ברוך הוא, שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיק, וגם שלא לצאת בדרך יחידי. ורהט פרשא - לפי תמו. ולא יכיל לה - שהיה השד רץ ביותר. ומיהו, הפרש לא היה מתכון לכך. מסרגין - שהיה אכף וסרגא נתונין על הפרדות. אתרי גשרי דדונג - שם אותו נהר, והיו רחוקים זה מזה, והשד מדלג מפרדה זו לפרדה זו. תרתי כסי דחמרא - שניהם מלאים יין. והוה מורק - תרויהו ביחד, זה בתוך זה, בהדי דקא משור, ואין נשפך אפלו טפה אחת, ואף על פי שהיה אותו היום רוח סערה, שהיו עולים יורדי הים באניות עד לב השמים ויורדים עד תהומות מכח הרוח, ואף על פי כן לא נפלה טפה לארץ. יעלו שמים וגו' - פסוק הוא גבי יורדי הים בתהלים. שמעת בי מלכא וקטלה - מלכא דשידא, שאין דרכו של שד להראות לבני אדם, והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם. ואית דאמרי: בי מלכא - קיסר, שהיה ירא שלא יטל מלכותו, שהיה אותו שד מאדם שבא על שדה, והיה דר בין האנשים. לדידי חזי לי הורמיז - פרש רבנו שמואל: שד הוא. בר ליליתא - זה תלמיד חכם, שד יהודאין, וזה: 'בר ליליתא', כמובא במדרש (שוחר טוב תהלים יט): 'איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע? ומובא, כשלמד עמו תורה שבעל פה, ידע שהוא לילה', וזה בר ליליתא, שעקר הלמדן מתורה שבעל פה. והוה רהט אקופא דשורא - זה צדיק הדור, שתלמיד חכם, שד יהודאין, רודף את הצדיק הדור שנמשל לחומה, כמאמר חכמינו, זכרונו לברכה (בבא בתרא ז:): 'תלמיד חכם אין צריך לנטירותא', עין שם. ורהט פרשא - פרש רבנו שמואל: 'לפי תמו'. פרשא - זה התנא, שחדש זאת התורה ופרשה אותה יפה והוציא לאור תעלומה, גם אותו רודף, אבל לפי תמו, כי תלמיד חכם, שד יהודי, אינו מכון לרדף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא. כי רכב סוסיא מתתאי - כי הלמדן, על ידי שלומד תורת התנא, על ידי זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא; החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפלה לו (עיין זוהר פנחס רכ"ח:).וזה מתתאי, כי התחתונים גורמים בלמודם להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות" וכו'. אבל 'ולא יכיל לו' - שהתנא לא יכול לסבל נשיקתו, כי נבלה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך: איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר, ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא יכול הלמדן להכשל. ותרץ על זה: זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא - כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שעל ידי זה ימשיך לעולם תרתי חיותא; כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני - ארך ימים בימינה, וחיות גשמי - "בשמאלה עשר וכבוד"; והתנא מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה] בשביל חיות גשמי. קימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי - כמו אדם שעומד על גשר של שעוה ואינו יכול לעמד - קופץ על גשר השני; ומחמת שגם השני של שעוה, קופץ על הראשונה, קופץ מהאי להאי. כן התנא - עקר למודו תמיד לשמה, ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללמוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו למוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה; ומחמת קדשתו ופרישותו, שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה, כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמד עליו. שוור לתוך לשמה, ומלשמה - מחמת הכרח לטובת העולם - שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה ומזה לזה, ועל ידי זה יש בתורתו בחינת "ופשעים יכשלו בם". התקון לכל הנ"ל. ונקיט תרי כסא דחמרא בידה - כי יש שני בחינת יין, בחינת תורה שבעל פה, בחינת יין מלכות רב (אסתר א), ובחינת בינה לבא, שמחת הלב, "ויין ישמח לבב", גם הוא בחינת יין. ומורק מהאי להאי - שימשיך קו ירק מהאי, בבחינת "וירק את חניכיו" כנ"ל. וזה חבוק, שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין, על ידי זה השכינה, שהוא תורה שבעל פה, היא בבחינת חבוק, בבחינת "אני חבצלת", ירקה כחבצלת, שיהיה החבוק בשלמות. וזה: ולא נטפא מניהו לארעא; ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה - הינו, שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון - זה בחינת "יעלו שמים"; "ירדו תהומות" - זה בחינת צדיק תחתון, זה בחינת נשיקין, בחינת "נטפות מור עבר" כנ"ל; ועל ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת "נטפות מור עבר"? על ידי החכמה כנ"ל. וזה: ושמע מלכותא וקטלה - הינו שישכיל וישמע את התורה שבעל פה, הנקרא מלכות פה, וישכיל מצרופיו היוצאים מתלמיד חכם, שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החרופין והגדופים היוצאים מפה תלמיד חכם שד יהודי, ישמע תורה שבעל פה, על ידי זה קטלה - כי עקר חיות של הקלפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה, כל זמן שהיא אינה בשלמות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות. כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עקר בנינה, וכשנבנית בשלמות - על ידי זה וקטלה לשד יהודי: וזה פרוש: תהלה לדוד, תהלה - לשון ערבוב, כמו שכתוב (איוב ד): "ובמלאכיו ישים תהלה". דוד - זה בחינת תורה שבעל פה; הינו כשהתורה שבעל פה נופלת ונתערבב לצרופים אחרים כנ"ל. ארוממך אלקי המלך - התרוממות שלה על ידי אלקי, בחינת חסד אל כל היום (תהלים נ"ב). המלך - לבחינת בינה לבא, שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו). ואברכה שמך - הינו אחר כך מעלה את התורה שבעל פה לבחינת חכמה כנ"ל, הנקרא ברוך על שם רבוי דברכאן, כי החכמה היא מקור הברכה (עיין זוהר תרומה קס"ב. האזינו רפ"ט. ובתיקון ע', ובבחיי פ' ויחי ופרשה בשלח):   יג אשרי העם ידעי תרועה וכו' (תהלים פ"ט) (עיין בסוף הספר כל התורה הזאת מכת"י רבינו ז"ל בעצמו בנוסח אחר.: א להמשיך השגחה שלמה אי אפשר, אלא עד שישבר תאות ממון, ושבירתה הוא על ידי צדקה. כי איתא בזהר (פינחס רכד.): 'רוחא נחת לשכך חמימא דלבא, וכד נחת רוחא, לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי'. 'רוחא' - זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה, על ידו מקררין חמימות תאות ממון. וזה בחינת (תהלים ע"ו): "יבצר רוח נגידים" - שהרוח ממעט תאות הנגידות והעשירות. 'נגונא דליואי' - זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר. כי הנגינה זה המשא ומתן, כמו שכתוב (שם פ"א): "שאו זמרה ותנו תף". 'חדוה' - זה ששמח בחלקו, וזה בחינת קטרת, שמקשר חמום הלב עם הרוח, וזה (משלי כ"ז): "קטרת ישמח לב", וזה בחינת (דברים ל"ג): "ישימו קטרה באפך", שעל ידי בחינת קטרת הנ"ל נתבטל בחינת (בראשית ג): "בזעת אפך תאכל". וזה בחינת התגלות משיח, שאזי יתבטל חמדת הממון, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו". וזה בחינת (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'". 'וכל זמן שיש עבודה זרה זאת של ממון בעולם, חרון אף בעולם' (עיין סנהדרין קי"ג ועיין ספרי פ' ראה:); וכפי הבטול של עבודה זרה זאת - כן נתבטל החרון אף, בבחינת "רוח אפינו משיח ה'", ונתמשך חסד בעולם, בבחינת (תהלים י"ח): "ועושה חסד למשיחו". וכשיתגלה חסד הזה, יתמשך הדעת, שהיא בנין הבית, בבחינת (שם ה): "ואני ברב חסדך אבוא ביתך", כמו שכתוב בזהר (פינחס רכ:): 'וימינא דא זמין למבנא בי מקדשא - כי הדעת הוא בחינת בית, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לג): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש' וכו': ב וזה בחינות התגלות התורה של לעתיד לבוא, כמובא בזהר (עיין זוהר בהעלותך קנ"ב) שלעתיד יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה; כי עקר קבלת התורה על ידי השכל, שהוא משה משיח (זוה"ק בראשית כ"ה כ"ז), כמו שכתוב (משלי כא): "עיר גברים עלה חכם". ומי שיש לו בחינת משה משיח, יוכל לקבל תורה, ויכול להמשיך הארת התורה ללמד שאר בני אדם; כי התגלות התורה בא מיחודא דקדשא בריך הוא ושכינתה, כמו שכתוב (שם א): "שמע בני מוסר אביך" וכו' - 'אביך' דא קדשא בריך הוא, 'ואמך' דא כנסת ישראל (זהר יתרו פה. פינחס ריג.); ויחודם - על ידי העלאת נפשות ישראל בבחינת מיין נוקבין, והחכם יכול לקח הנפשות ולהעלותם בבחינת מיין נוקבין, בבחינת (שם יא): "ולקח נפשות חכם", ועל ידי היחוד הזה נולד התורה; וכשעולה החכם עם הנפשות, בבחינת עיר גברים עלה חכם, על ידי זה - "וירד עז מבטחה": ג ונפש - זה בחינת רצון, שכל אלו בני אדם הבאים לחכם הדור, כל אחד ואחד יש לו איזהו רצון, והצדיק לוקח כל הרצונות ועולה עמהם, ואחר כך - "וירד עז מבטחה", בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב"; 'רצוא' - בעליות הנפשות, 'ושוב' - בחזרת הנפשות, עם התגלות התורה. וזה שמובא בתקוני זהר (תקון ע, קט.): 'רצוא' - דא נוריאל, 'ושוב' - דא מט"ט שר הפנים; נוריאל - דא נור דלוק (זהר בראשית כג: ובתקונא שבעין) בחמימות תאות ממון, ושוב - דא מט"ט שר הפנים, דאיהו רשים בשם מש"ה, דאיהו משיח; שהוא "רוח אפינו", שעל ידו נשתכך החמימות. וזה: שככה - גימטריא משה (זהר בהר קיא: פינחס רלא.), שהוא משכך אלילי כסף וזהב; רצוא - דא רצון, שהוא הנפש, ושוב - דא משה, שמקבל התורה: ד ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), שהם תלת גונין דעינא, ובת עין. וזה שמתחלת התורה ב'בראשית' (תקוני זהר דף יח:): תמן ראשי, תמן בת. ראשי - "אלה ראשי בית אבתם" (שמות ו), שהאבות הם תלת גונין דעינא; תמן בת - דא בת עין. נמצא, כשחכם מביא תורה כנ"ל, נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו; וכל אחד, כפי קרובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עליו. כי עקר כח הראות, מחמת שמכה בדבר הנראה, וחוזר כח הראות מחמת ההכאה לעינים, ונצטיר הדבר הנראה בעינים, ואז העינים רואים את הדבר הנראה, כי הראות מביא את הדבר לתוך העינים. אבל כשהדבר הנראה הוא רחוק, אז קדם שיגיע כח הראות להדבר הנראה, מתפזר בתוך האויר ונתעכר, ואין מגיע בהכאה על הדבר, ועל ידי זה אין חוזר הראות לעינים, ואז אין העינים רואין, כי עקר הראות הוא מחמת ההכאה. וזה (תהלים פ): "שוב נא הבט משמים וראה" - שישוב הבטה שמביט משמים עלינו, ישוב על ידי ההכאה, ישוב הראות לעיניו, ואז: 'וראה', כי הראיה על ידי השבת ההבטה. וזה בחינת: "והחיות רצוא ושוב"; והחיות - הינו התורה, שהיא החיים, 'רצוא' - בבחינת הבטה מעלא לתתא, 'ושוב' - בבחינת הכאת הראות בדבר הנראה, ונחזר לעינים ונצטיר בעינים, כי העינים הם כמראה לטושה, שנתראה בהם כל דבר שעומד כנגדו. ועל ידי שאנחנו קרובים אל התורה, נמצא שאנחנו קרובים אל הראות, ועל ידי זה כח הראות נחזר לעיניו, ונתראים ונצטירים אנחנו בעיניו. אבל העכו"ם, מחמת שהם רחוקים מהתורה, הם רחוקים מהשגחתו, והשגחתו אין מגיע עליהם בהכאה. נמצא השגחתו על העכו"ם בחצי הראות, בבחינת רצוא, ועלינו השגחתו בשלמות: ה וזהו בחינת תקונא דמרכבתא עלאה ומרכבתא תתאה - שעל ידי החכם שלוקח הנפשות ועולה עמהם, וירד עז מבטחה, נתתקנו שני המרכבות. כי יש ארבע חיות בבחינת נפש, וכסא, ויושב על הכסא. אריה שבבחינת נפש - זה בחינת (שיר השירים ה): "אריתי מורי עם בשמי"; 'מורי' - זה בחינת "מרת נפש" (שמואל א א), בחינת (מלכים ב ד): "ונפשה מרה לה", זה בחינות פגם הנפש, פגם הרצון; כשרוצה דבר תאוה זה הרצון, הוא פגם ומרה לנפש. ועכשו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו, וחכם הדור לוקח כל הרצונות ולוקט אותם אחד לאחד, כדי להעלות אותם כנ"ל, ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו. וזהו בחינת: 'אריה' - לשון לקט, שמלקט מרת הנפש, הינו פגם הנפש; "עם בשמי" - עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב. ובחינת שור שבנפש - זה האור המצחצח שנתוסף בנפש מחמת הקבוץ, שנתקבץ פזורי הנפש, ואז מאיר הנפש ביותר, כי כשהרצון אין מאיר, אז הנפש בבחינת ונפש רעבה, כי עקר הרעב מחמת העדר האור, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא עד:): "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" - 'מכאן שהסומא אינו שבע', כי עקר השבע מחמת האור שיראה בעיניו, ועל ידי שאינו רואה, אין נתמלא נפשו, הינו רצונו, כי "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו); וכשמצחצח נפשו בצחצחות האור, אזי "ונפש רעבה מלא טוב" (תהלים ק"ז), בבחינת (ישעיהו נ"ח): "והשביע בצחצחות נפשך". וזה בחינת שור, לשון הסתכלות, בחינת מראה עינים מהלך נפש. ונשר שבבחינת נפש - זה החדוש שנתחדש הנפש בעליתה בבחינת עבור. וזה בחינת נשר - "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהלים ק"ג). ואדם שבנפש - זה בחינת (בראשית ב): "ויהי האדם לנפש חיה", כי האדם בחינות מסכני ועתירי, כמו שכתוב (בהקדמת הזהר יג:): "נעשה אדם בצלמנו" - עתירי, "כדמותנו" - מסכני. וכשנתלקטו הנפשות, אזי הם בבחינת אדם, נפשות גדולות וקטנות, בבחינת מסכני ועתירי. ואופנים - הן הגופין, כי עקר פעלותיהן של הגופין אינו אלא מן החיות שבנפש, שהנפש מראה פעלותיה על ידי איברי הגוף, ואין לגוף שום תנועה עצמית, והכל על ידי כחות הנפש. וכסא שבבחינת נפש - הוא נפש החכם שנתכסה, בבחינת (משלי ג): "יקרה היא מפנינים" [כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ד:) מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים], כי מחמת שנפש החכם הוא יקר, הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה. והאדם היושב על הכסא - הוא דעתו של החכם, כי "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי י"ט). ויש ארבע חיות בתורה: אריה שבתורה, כי התורה נקרא עז - "ומה עז מארי" (שופטים י"ד); ושור שבתורה - זה בחינת (משלי ח): "בי שרים ישרו"; ונשר שבתורה - זה בחינת חדושין דאוריתא, בבחינת "תתחדש כנשר". ואדם שבתורה - זה בחינת (במדבר י"ט): "זאת התורה אדם", ויש בה קלות וחמורות, שהם בחינת מסכני ועתירי; וכסא שבבחינת תורה - הם דברים שכסה עתיק יומין (פסחים קיט. ועין זהר בהעלתך קנב.), והם מכסים את עצמן בספורי התורה; ויושב על הכסא - הוא עתיק יומין, בבחינת (דניאל ז): "ועתיק יומין יתב"; ואופנים שבתורה - הן הן גופי הלכות (עיין זוהר הנ"ל): וזה שמביא בתענית (כג:): מעשה דרבי יונה: כד הוה אצטריך עלמא למטרא, אמר: אזיל ואיתי בזוזא עבורא; והוי קאי באתרא עמיקי, באתרא צניעא מכסי שקא, ועל ידי זה ואתי מטרא. כד הוה מצטריך עלמא למטרא - הינו לתורה, כמו שכתוב (דברים ל"ב): "יערף כמטר לקחי". אמר, אזיל ואיתי בזוזא עבורא. עבור זה בחינת ע"ב רי"ו (עיין תיקון י' ותיקון כ"א ותיקון ס"ט); ע"ב הוא שכוך, רי"ו - זה בחינת חמימות. בזוזא - זה בחינת תאות ממון, הינו דאזל לשכך תאות ממון כנ"ל. והוה קאי באתרא עמיקי - על ידי ששכך תאות ממון זכה לאתרא עמיקי, שהוא בחינת חסד, כמראה החמה עמקה מן הצל (שבועות ו:), וחסד הוא אור יום, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "יומם יצוה ה' חסדו"; ועל ידי החסד זכה לבנין הבית, לבחינת שכל כנ"ל. וזה: אתרא צניעא, שהוא בית המקדש, שהוא השכל, כמו שכתוב (משלי י"א): "ואת צנועים חכמה". והוה מכסי שקא - זה בחינת לקיחת הנפשות להעלות אותם, כנ"ל: "ולקח נפשות חכם", וכלליות הנפשות הם מכנים בשם שק, כי הם מתעדנים משקיא דנחלא, בבחינת "והשביע בצחצחות נפשך", ועל ידי זה: ואתי מטרא - שהמשיך תורה, בבחינת "וירד עז מבטחה": ו אך צריך לבקש מאד ולחזר אחר חכם כזה, ולבקש מהשם יתברך, שיזכה למצא חכם כזה, שיקבץ הנפשות, בבחינת: "ולקח נפשות חכם", ויעלה אותם ויורד עמהם תורה. כי גם החכם בעצמו אי אפשר שיעשה זאת בשכל אחד, כי הם שני שכליים: מה שמקבץ הנפשות הוא שכל אחד, ומה שמעלה אותם ומוריד עז מבטחה הוא שכל אחר. וזה בחינת שין של שלשה ראשים ושין של ארבעה ראשים, שהשני שינין הם השני שכלים: וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלא תלת מאה פרסי. זמנא חדא הוי אזלינן בארחא, ודלינן גלא, עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, דהוי כמבזר ארבעין גריוא בזרא דחרדלא; ואי דלינן טפי, הוה מקלינן מהבלא. ורמיא לה גלא קלא לחברתה ואמרה לה: חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפית, וניתי אנא ונחרבה. אמרה לה: פוק חזי גבורתא דמרך, דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שנאמר: האותי לא תיראו נאם ה' וכו': רשב"ם: בין גלא לגלא וכו' - משום דקאמרינן בסמוך, 'ורמא גלא קלא לחברה', אצטריך לאשמעינן דמשלש מאות פרסי שמע קולו של חברו. דלינן גלא - יותר משעור גבהו השליכנו למעלה עד לרקיע; אי נמי, הבלא דרקיע נפיש עד מהלך קרוב לת"ק שנה שיש מן הרקיע לארץ. מרבעתא - שכיבא. דכוכבא זוטא - כוכב קטן שבקטנים. בזרא - בית זרע ארבעים כור של חרדל, דנפישי מכל שאר זרעים. מקלינן מהבלא - נשרפין מחם הכוכב. ורמא לה גלא - נתן קולו, כלומר, צעק, כדגמת תהום אל תהום קורא לקול וגו', ושמא המלאכים הממנים עליהם הם. שבקית מידי בעלמא וכו' - מפני שהגביה כל כך, היה סבור שיצא חוץ לשפת הים ושטף את העולם. ונחרבה - מפני עוון הדור. אמר לה - גלא לחברה. פוק חזי גבורתא דמרך וכו' - כלומר, אין לי רשות לצאת. כמלא חוטא דחלא - כמלא רחב החוט איני יכול לצאת חוץ מן החול. שנאמר האותי לא תיראו - תלמודא קאמר לה. נחותי ימא - הינו ממשיכי ימא דאוריתא לזה העולם. בין גלא לגלא תלת מאה פרסי - שהוא בחינת שין הנ"ל. ורומיא דגלא תלת מאה פרסי - שהוא בחינת שין שניה הנ"ל (הינו בחינת שני השכליים הנ"ל, שהוא השכל של קבוץ הנפשות, והשכל של העלאת הנפשות להמשיך תורה, שאלו שני השכליים של הצדיק שהוא חכם האמת הם בחינת שני שינין כנ"ל). והגלים הם הנפשות, בבחינת צהלי קולך בת גלים, שהיא בת אבהן (כמו שדרשו רבותינו ז"ל סנהדרין צד:). (עיין זוהר ויחי רמ"ט:): בין גלא לגלא - אלו החכמים שהם בין גלא לגלא, הינו מחברים כל הנפשות, בבחינת "ולקח נפשות חכם". תלת מאה פרסי - שהיא בחינת שין אחת. ורומיא דגלא תלת מאה פרסי - הינו להעלות הנפשות, זה בחינת שין אחרת. זמנא חדא אזלינן בארחא - הינו שאנחנו נכנסנו לעורר זווג, הנקרא ארח, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): "ארחי ורבעי". ודלינן גלא - הינו שדלינן הנפשות למעלה, בבחינת עיר גברים עלה חכם. עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא - הינו שגרמנו זווגא עלאה. מרבעתא - זה בחינת זווג, כמו שכתוב: "ארחי ורבעי". שכינתא נקראת בשעת זווג כוכבא זוטא, כמובא בזהר (בלק קצא.), 'אתעבידת נקדה זעירא מגו רחימתא, כדין אתחברא בבעלה', עין שם. והוה כמבזר ארבעין גריוא בזרא דחרדלא - כמובא בזהר (פינחס רמט:): 'האי חיה כד אתעברא, אסתתמת ולא יכילת לאולדא, עד דאתיא נחש ונשך בעריתא, כדין אתפתחת ונפק מנה דמא, והיא שתית לדמא'. וזה בחינת 'בזרא דחרדלא', הינו בחינת טפת דם כחרדל, דנפק מנה מחמת הנשיכה בבית הזרע. 'בזרא' - פרש רבינו שמואל: 'בית זרע'. ואחר כך אולידת, והתולדה הזאת היא התורה כנ"ל, והתורה הזאת היא הולכת דרך ארבעים יום, הינו בחינת שאר חיותא שהם ארבעים, עשרה לכל סטר, כמובא שם (בזהר הנ"ל), וזה בחינת ארבעין גריוא, בחינת ארבעין חיותא, שהם ארבעים יום של התורה: ואי דלינן טפי, הוה מקלינן מהבלא - כי (קהלת ח): "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים" וכו', ועל ידי ההבל הזה רבים נתפקרו, שרואים "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". ואי דלינן הרבה נפשות, אזי בודאי הוה מקלינן - לשון קולא, 'מהבלא' - מהבל הזה, ולא היה הבל הזה כל כך קשה על העולם. ורמיא גלא קלא לחברתה: חברתי, מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפיתה, וניתי אנא ונחרבה - הינו, כשאחר כך, כשכל אלו הנפשות חוזרים מעבור הנ"ל, ועל ידי הכלליות נתוסף בהם אהבה זה לזה, ואז מעוררין אלו לאלו ואומרים זה לזה ומזכירין זה את זה: אחי, שמא שבקת איזה מדה בעולם הזה, שעדין היא מושלת עליך ואין אתה יכול להתגבר עליה. וניתי אנא ונחרבה - הינו אסיע לך לכלות את המדה הזאת ממך. והשיב לו: פוק חזי גבורתא דמרך, שהוא החכם הנ"ל; ראה כמה כחו גדול, דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר - פרש רבנו שמואל: אפלו כמלא רחב החוט לא יכלתי לצאת חוץ מן החול; פרוש: את שואלת אותי, שמא שבקתי מדה בעולם שעדין לא תקנתי אותה - תדע חברתי, שעדין אני משקע בכל התאוות, ועדין לא יצאתי מן החול אל הקדש אפלו כמלא חוט, ובודאי מי שהוא במדרגה כזאת, בודאי לית דעבר - הינו שאי אפשר לו לבוא לבחינות עבור הנ"ל (עיין זוהר ויקהל קצ"ה: רי"ג:); ואף על פי כן, פוק חזי גבורתא דמרך - הינו כח החכם, שכל כך כחו חזק, שאפלו נפש שלי העלה בעבור: וזה פרוש: אשרי העם - זה בחינת השגחה, ידעי תרועה - זה בחינת יעקב (עיין תיקון נ"ה), שהוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". ה' - זה בחינת הויות, בחינת חסדים. באור פניך - זה בחינת השכל, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו". יהלכון - אלו הנפשות, בחינת מהלך נפש. (עוד מצאתי כתב יד רבנו, זכרונו לברכה, ששיך להתורה הנ"ל, אך מצאתי רק קצה הניר, ולא נכתב שם רק סופו של ענין, וחסר התחלת הענין, וזהו:) התורה , שהיא בחינת ראיה, טנת"א כנ"ל, "כל בשר יחדו" - זה בחינת לקיטת הנפשות כלם, בבחינת לקח נפשות חכם כנ"ל; כי פי ה' דבר - כל זה נעשה על ידי רוח נדיבה כנ"ל, שהוא פי ה', כמו שאמרו חז"ל: בפיך זו צדקה (עד כאן לשונו ז"ל). ומובן הדבר, שמביא המקרא: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" ומבאר כל המאמר הנ"ל, שהוא מפרש בפסוק זה, אך בעוונותינו הרבים חסר פרוש רישה דקרא (עיין בסוף בנ"א של כת"י רבינו ז"ל בעצמו מובא כל הפסוק הזה):   יד תקעו בחדש שופר בכסא וכו' (תהלים פ"א). א להמשיך שלום בעולם, צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו, הינו ליראה, כמו שכתוב (דברים כ"ח): "ליראה את השם הנכבד". ב ואי אפשר להעלות את הכבוד אלא על ידי תורת חסד; "ותורת חסד" - אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סכה מט:): 'זהו הלומד תורה על מנת ללמדה', כי זה עקר כבודו, כמובא בזהר (יתרו סט.): 'בשעתא דשאר עכו"ם אתין ואודן לקדשא בריך הוא, כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא, כמו גבי יתרו: בשעתא דאמר יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים", כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא'. נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה - הן גרים שמגירין, הן בעלי תשובה, שגם הם היו מבחוץ - וכשמקרבין ומכניסים אותם לפנים, זהו כבודו: ועכשו הכבוד בגלות, כי עקר הכבוד אצל העכו"ם, ואנחנו בני ישראל שפלים ונבזים. ולעתיד לבוא, שיתגלה כבודו מבין החשך, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "ונגלה כבוד ה'" וכו', כי "אז יטו כלם לעבדו שכם אחד" (צפניה ג), "אז יאמרו בגוים לכו ונלכה באור ה'" (שם ב). וכבוד נקרא אור, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג): "והארץ האירה מכבודו": ג ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה, אלא על ידי תורה, כמו שכתוב (משלי ה): "יפוצו מעינותיך חוצה", שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות ו): 'אין כבוד אלא תורה'. וזהו (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל", ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא מציעא פה.): 'אלו שמקרבין בני אדם לעבודת השם יתברך'; כי זהו נקרא "מוציא יקר", הינו כבוד, "מזולל" - מזילותא דגלותא. וזה (תהלים קי"ג): "רם על כל גוים ה'", הינו כשהעכו"ם מודין ומשבחין לה, אזי "על השמים כבודו", אזי נתעלה הכבוד מהחשך. ואי אפשר לבוא להתעוררות התשובה - הן לרשעי ישראל, הן לגרים - אלא על ידי התורה שמאירין להם אל מקום שהם שם, כמו שכתוב: "יפוצו וכו' חוצה" - 'חוצה' דיקא; כי התורה הם ששים רבוא אותיות, כנגד ששים רבוא נשמות, ויש לכל הנשמות שרש למעלה במחשבה דקדשא בריך הוא, כי 'ישראל עלו במחשבה תחלה' (בראשית רבה א). ועל ידי זווג הנשמות נבראים נשמות גרים (עיין זוהר שלח דקס"ח ע"א), וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה - זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה; ועל ידי הזווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה נבראים נשמות גרים. גם הפושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו (כי נקרא 'פושעי ישראל', נמצא ששם ישראל נקרא על כל פנים עליו עדין, מאחר שנקרא פושעי ישראל), 'אף על פי שחטא, ישראל הוא' (סנהדרין מד.), יש לו אחיזה ושרש במחשבה עליונה, ועל ידי ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו בין שאר השרשים, ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, ועל ידי הארה הזאת חוזר בתשובה. ד וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים פא.): 'מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים? מפני שלא ברכו בתורה תחלה' - שצריך כל אדם, ובפרט תלמיד חכם, לברך ולהאיר בלמוד תורתו בשרש הנשמות, הינו במחשבה תחלה, כי שם שרשנו. נמצא, כשמביא הארה וברכה לתוך תחלת המחשבה, ועל ידו מתנוצצין ומתברכין הנשמות, נמצא כשממשיך נשמה לבנו, בודאי הוא ממשיך נשמה בהירה וזכה, ועל ידי זה גם בנו יהיה תלמיד חכם; אבל כשאין מאיר ומברך את התחלה על ידי למודו, אז כשממשיך נשמה לבנו, הנשמה היא בבחינת (שיר השירים ה): "אני ישנה", ואינה מאירה - מפני זה לא יהיה בנו תלמיד חכם, וזה מפני שלא ברכו בתורה תחלה, הינו שרש הנשמות, בבחינת ישראל עלה במחשבה תחלה: ה ואין אדם זוכה לתורה, אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל (ערובין נד): "וממדבר מתנה", שישבר גאותו מארבע בחינות שפלות. כי צריך האדם להקטין את עצמו לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו, ולפעמים, שהוא בעצמו קטן שבקטנים - וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגת עצמו, וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחינת (שמות ט"ז): "שבו איש תחתיו": וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי האי אורזילא בר יומא, דהוי כהר תבור. והר תבור כמה הוי? ארבעה פרסי. ובי משכא דצוארה - תלתא פרסי, ובי מרבעתא דרישה - פרסא ופלגא. ורמא כופתא, וסכרא לירדנא. רשב"ם: אורזילא בר יומא - ראם בן יום אחד, דאותו היום נולד: כהר תבור - כן היה גדול. בי מרבעתא דרישה - מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע. רמא כופתא - הטיל רעי. סכרא - הרעי לירדנא לפי שעה, עד שמסמסוהו המים מעט מעט. אורזילא בר יומא - הינו בחינת כבוד, שהוא בעכו"ם, בזלותא. וזה: אור זילא. אור - הינו בחינת כבוד, כמו שכתוב: "והארץ האירה מכבודו". ולמה נקרא בר יומא - כי לא יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו; וכתיב בה: אימתי יבוא מר? היום - "היום אם בקלו תשמעו" (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה סנהדרין צח.), ובכל יום מוכן הכבוד לצאת מזילותא. והוה כהר תבור - שראה שהעלאת הכבוד תלוי בזה שאדם משבר גאותו - כפי השתברות גאותו, כן הוא העלאת הכבוד, כי כבודו נתעלה על ידי התורה כנ"ל, ואין אדם זוכה לתורה אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל: "וממדבר מתנה". וזה: הר תבור; הר - לשון גדלות, כמו שכתוב (תהלים ל): "העמדת להררי עז", ותבור - לשון שבירה. והר תבור כמה הוה, ארבע פרסי - הינו ארבע בחינות שפלות הנ"ל שצריך להקטין: לפני צדיקים, בינונים, רשעים, ולפני מדרגת עצמו, ושידמה בעיניו כאלו לא בא עדין לפני מדרגתו שהוא בה. וזה: הר תבור ארבע פרסי - ששבירת הגדלות הם בארבע בחינות הנ"ל. ומשכא דצוארה תלתא פרסי - זה בחינת הדברים שדרך בני אדם להתגדל בהם, הם שלשה דברים, וצריך לשמר את עצמו מהם, כמו שכתוב (ירמיה ט): אל יתהלל חכם בחכמתו וכו', והם שלש בחינות: חכם, גבור, עשיר. והגדלות נקרא משכא דצוארא, בבחינת (תהלים ע"ה): "תדברו בצואר עתק". ומרבעתא דרישה פרסא ופלגא - זה בחינת זווג הנעשה בראשית המחשבה; מרבעתא - לשון זווג, כמו שכתוב (שם קלט): "ארחי ורבעי". ועל ידי זווג הזה נעשה פרסא ופלגא: פרסה - זה רמז על המשכת הנשמות לבניהם, זה מכנה בשם פרסה שלמה; והתנוצצות שהנשמות מתנוצצין ומאירין ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה ומולידין נשמות גרים - זה מכנה בשם פלגא, כי עדין רחוקים מהקדשה מאד ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, כמו שכתוב (זכריה ג): "הסירו הבגדים הצאים", כי אלו הבגדים הצואים הם מונעים אותם מלחזר לקדוש ברוך הוא, והם מפסיקים כמו נהר המפסיק, שאי אפשר להלך דרך אותו הנהר, וצריך להשליך הבגדים הצואים. וזה: רמא כופתא וסכרא לירדנא - על ידי שמפשיטין ומשליכין מעליהם הבגדים הצואים, נתבטלים כל המניעות והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה. וזה: וסכרא לירדנא - כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ. ובשביל זה נקראים בשם פלגא, כי עדין צריך להשליך מהם הבגדים הצואים, כדי להסיר המפסיקים והמונעים והמסכים המבדילים בינם לבין הקדשה. אבל, אלו הנשמות שתלמידי חכמים ממשיכין לבניהם כנ"ל - זה מכנה בשם פרסה שלמה, כי אין להם מסכים המבדילים. וזה: 'וכבדתו (ישעיה נח) - כבדהו בכסות נקי', (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק: ולקדש ה' מכובד וכו', שבת קיט.). 'כסות נקי' - הינו להשליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך, "אם תוציא יקר מזולל", להחזיר בני אדם בתשובה ולהמשיך נשמות הגרים. וגרים שמתגירין, הם באים תחת כנפי השכינה, ובשביל זה נקרא גר צדק (כמובא בהקדמת הזהר ו). וזה שמובא בזהר (יתרו בר"מ צג.): 'כסות נקי, דא כנפי מצוה' - הינו שכינה הנקראת מצוה, בבחינות (תהלים קיט): "כל מצותיך צדק". וזהו: 'וכבדתו', שזה עקר כבודו, שיכניס גרים תחת כנפי השכינה כנ"ל: ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה; לפי הכבוד שמכבד את יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו, כי שם שרש הכבוד, בבחינת (שם טו): "ואת יראי ה' יכבד". כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם: ז ועקר הדבר - שיכבד יראי השם בלב שלם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (קדושין לב:): 'דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלקיך', ושם עקר הכבוד, כמו שכתוב (ישעיהו כ"ט): "בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני": ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל, ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום. ויש שני מיני שלום: יש שלום בעצמיו, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום, כמו שכתוב (תהלים ל"ח): "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". ועל ידי היראה, זוכה לשלום בעצמיו, כמו שכתוב בזהר (יתרו עט.): באתרא דאית דחילא, תמן תשתכח שלמתא, כמו שכתוב (שם לד): "כי אין מחסור ליראיו". כשיש שלום בעצמיו, אז יכול להתפלל. כי עקר התפלה על ידי היראה, בבחינת (משלי ל"א): "אשה יראת ה' היא תתהלל", כי התפלה במקום קרבן (שו"ע או"ח סי' צ"ח סעיף ד'). ובקרבן כתיב בה (ויקרא כ"א): "כל אשר בו מום לא יקרב"; וכשאין בו מום, הינו באתרא דאית דחילא, אזי יקרב לעבד עבודתו תמה. וזה שכתוב בחנה (שמואל א א): "וחנה מדברת על לבה" - על ידי היראה זכתה לתפלה, כי עקר היראה הוא בלב כנ"ל, ועל ידי תפלה זוכה לשלום הכללי, הינו שלמות העולמות, כי על שם זה תפלה נקרא קרבן, על שם קרוב העולמות לשלמותן: ט וזה שאמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי. אזלי וחזאי, דעביד כוי כוי. שקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיעא. בהדי דמצלינא בעותא, ולא אשכחיתה. אמרי: איכא גנבי הכא. אמר לי: גלגלא דרקיע הוא דהדר. נטר עד למחר כי השתא, ומשכח לה. רשב"ם: היכא דנשקי ארעא ורקיעא - מקום גבוה היה שם, שנושקים יחד זה לזה. ולאו הינו סוף העולם, דהא מהלך העולם ת"ק שנה הוי, וארץ ישראל אמצעיתו של העולם היא, דכתיב: ישבי על טבור הארץ, והינו מקומו של רבה בר בר חנה. סלתאי - סל לחם שלי. דהדר - חוזר, כדאמרינן בפסחים: גלגל חוזר ומזלות קבועים. דנשקי ארעא ורקיעא - זה בחינת שלום בעצמיו. ארעא - זה בחינת גוף, רקיעא - זה בחינת נשמה, כמו שכתוב (תהלים נ): "יקרא אל השמים מעל" - זה הנשמה, "ואל הארץ" - זה הגוף (סנהדרין צא:). וכשיש ביניהם שלום, על ידי זה עבידי כוי - על ידי זה נעשה תפלה, כנ"ל, בבחינת (דניאל ו): "וכוין פתיחן לה בעליתה". ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע. סלתא - זה פרנסה, כמו 'מי שיש לו פת בסלו' (יומא עד:), הינו שלא רצה לעסק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפלותיו לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו; אפלו אלו תפלות המפרשים בתפלה שהם לצרך הגוף, כגון "רפאינו" ו"ברך עלינו" ושאר צרכי הגוף, לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו, אלא בשביל נשמתו, שהיה מכון לפרנסת נשמתו ולרפואתה. וזה: ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע. - ששקל לתפלה שהוא לצרך הגוף, ואנחה בתפלה, הכל לצרך נשמתו, כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות, נתקן גם בגשמיות. ועד דמצלינא בעותי, לא אשכחה - הינו אחר כך לא מצא כדי פרנסתו, אף על פי שתקן ברוחניות, אף על פי כן לא נמשך לו שפע בגשמיות. אמר: איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי. השיב לו: גלגלא דרקיעא דהדרא - הינו גלגולין דנשמתין, היא הגורמת שאין לצדיק כדי פרנסתו, כמו שכתוב גבי רבי פדת (תענית כה.): 'אי בעית דאחרוב עלמא, ואפשר דאיברית בשעתא דמזונא' (עיין תיקון ס"ט ד"ק ע"ב): וזה (בראשית ו): "קנים תעשה לתבה" - איתא במדרש (בראשית רבה לא): 'מה קנים מטהרין את המצרע, אף תבתך מטהרתך'. 'המצרע' - זה נרגן מפריד אלוף (משלי טז), ומפריד בין איש ואשתו, ועל ידי זה: בדד ישב (ערכין טז.); וקנים מטהרים אותו, אף תבתך, הינו תבת התפלה, מתקנין את המחלקת ועושה שלום הכללי, שלום כל העולמות. וזה שמסימין התפלה בשלום: י וזה פרוש: תקעו - לשון שלום, כמו שכתוב (ישעיהו כב): "ותקעתיו יתד במקום נאמן". בחדש שופר - בהתפארות חדש, הינו התעלות כבודו על ידי התקרבות הגרים או בעלי תשובה. בכסא - זה בחינת יראה, שהוא שרש הכבוד; וכסא - לשון התכסיא, שזה בחינת: 'דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך', שזה הדבר מכסה מעין כל. ליום - זה בחינת שלום בית, כי יום הוא בחינת אור, כמו שכתוב (בראשית א): "ויקרא אלקים לאור יום", ואור הוא שלום בית, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת כג:): 'נר שבת קודם לקדוש היום', כי שלום בית קודם. חגנו - זה בחינת תפלה, עבודה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קיח.): 'למה נסמכה פרשת עכו"ם למועדים? לומר, כל המבזה את המועדות כאלו עובד עבודת אלילים'. נמצא שמירת המועד זה בחינת עבודה תמה 'ואין עבודה אלא תפלה' (ספרי פ' קב:) ועל ידי תפלה יבוא לשלום הכללי כנ"ל. נמצא מי שרוצה להמשיך שלום הכללי, צריך להעלות הכבוד לשרשו הינו ליראה, ועל ידי היראה הוא זוכה לשלום בית, ועל ידי שלום בית הוא זוכה לתפלה, ועל ידי תפלה הוא זוכה לשלום הכללי: יא זאת התורה שיך על פסוקים אלו (תהלים קמ"ה): "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" וכו'. "טוב ה' לכל" - זה בחינת תפלה, שמאמין בה', שהקדוש ברוך הוא טוב לכל - הן לרפואה, הן לפרנסה, הן לכל הדברים. כשמאמין כך, בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קדשא בריך הוא, ולא ירדף אחר תחבולות רבות; כי מי שאין מאמין בהקדוש ברוך הוא, צריך להשתדל אחר תחבולות רבות. למשל, כשצריך לרפואה - צריך להשתדל אחר עשבים רבים, ולפעמים אלו עשבים הצריכים לו אינם בנמצא במדינתו, והעשבים הנמצאים אינם טובים למכתו. אבל הקדוש ברוך הוא טוב לכל המכות לרפאותם, והוא בנמצא תמיד, כמו שכתוב (דברים ד): "מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו". ועל ידי התפלה זוכה לשלום הכללי. וזה: "ורחמיו על כל מעשיו" - הינו שרחמי השם יתברך יתמשך על כל הברואים, וכל הברואים ירחמו אחד על חברו (עיין ב"ר פר' לג) ויהיה שלום ביניהם, כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', לא ירעו ולא ישחיתו", כי יהיה שלום ביניהם. וזה: "ורחמיו על כל מעשיו", כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): 'כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים', כמו שכתוב: "ונתן לך רחמים ורחמך". ואחר כך מפרש הפסוק איך יזכה לתפלה, על ידי שלום בית יהא שלום בעצמיו, בין גופו ונפשו כנ"ל. וזה: "יודוך כל מעשיך" - 'מעשיך' - זה בחינת עשיה, בחינת גוף; "וחסידיך יברכוכה" - 'חסידיך', זה בחינת נפש, כמו שכתוב (משלי י"א): "גמל נפשו איש חסד". ואחר כך מפרש הפסוק, איך יזכה לשלום בית - על ידי שיעלה כבוד השם יתברך לשרש היראה, הנקראים גבורות. וזהו: "כבוד מלכותך יאמרו" - שיתגלה כבודו ויתעלה לשרשו; וזהו: "וגבורתך ידברו" - 'וגבורה' זה בחינת יראה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נט.): "ואלקים עשה שייראו מלפניו" - 'אלו רעמים', וכתיב (איוב כ"ו): "ורעם גבורותיו מי יתבונן": (מסימן יב עד כאן - לשונו, זכרונו לברכה) יב וזה בחינת מצות נר חנכה, שמצותה להדליק סמוך לפתח הבית (שבת כ"א: ובש"ע סי' תרע"ב). כי הדלקת הנר הוא בחינת הארת הכבוד, בחינת "והארץ האירה מכבודו", כנ"ל, ועל כן מצותה להדליק סמוך לפתח הבית - דא פתחא עלאה, בחינת יראה (עיין ז"ח פ' תשא ובהקדמת הזוהר ז: י"א), הינו להחזיר הכבוד לשרשו, דהינו ליראה כנ"ל. ואימתי עולה הכבוד? כשמחזירין בני אדם בתשובה ועושין בעלי תשובה וגרים, שזה עקר כבודו כנ"ל. וזהו שזמן הדלקת נר חנכה, שהוא הארת הכבוד, הוא 'משעת יציאת הכוכבים, עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא: ובשלחן ערוך סימן תרע"ב). 'יציאת הכוכבים' - בחינת (דניאל יב): "מצדיקי הרבים ככוכבים", דהינו שהם מצדיקי הרבים, ועושין בעלי תשובה וגרים, שעל ידי זה מאיר הכבוד וחוזר לשרשו שהוא היראה כנ"ל, ועל ידי זה זוכין לשלום, ונתבטל המחלקת כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' (השוק הוא מקומות החיצונים); 'רגל' - זה בחינת "נרגן מפריד אלוף" הנ"ל, דהינו בעלי לשון הרע ומחלקת, ההולכים ומרגלים ומדברים רכילות ולשון הרע ועושין מריבה ומחלקת בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בחינת (תהלים ט"ו): "לא רגל על לשונו". וזהו שצריכין להאיר ולהדליק נר חנכה סמוך לפתח, דהינו להאיר הכבוד ולהחזירו לשרש היראה כנ"ל, עד שיזכה לשלום ויבטל ויכלה הנרגן מפריד אלוף. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שיתבטל בעלי לשון הרע ורכילות אשר רגל על לשונם, ויתרבה השלום בעולם. ועל ידי השלום זוכין לתפלה, ועל ידי זה זוכין לשלום הכללי, שלום בכל העולמות. ואזי כשזוכין לשלום הכללי, אזי יתבטל כל המשא ומתן מן העולם, כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות; ואם היה רצונם שוה - לא היה אפשר שיהיה נעשה שום משא ומתן. נמצא, שכל המשא ומתן והסחורות הוא רק על ידי בחינת מחלקת, שאין שלום בין הרצונות. וזה בחינת (בראשית י"ג): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט, והכנעני אז בארץ"; 'כנעני' - זה בחינת סוחר, כמו שפרש רש"י על פסוק (הושע י"ב): "כנען בידו" וכו', הינו על ידי בחינת ריב ומחלקת, בחינת "ויהי ריב" וכו', על ידי זה: "והכנעני אז בארץ", על ידי זה יש סוחרים ומשא ומתן בעולם; אבל, לעתיד לבוא, שיהיה השלום המפלא בעולם, כמו שכתוב: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי", אזי יתבטל המשא ומתן, כמו שכתוב (זכריה י"ד): "ולא יהיה כנעני עוד" כנ"ל. וזהו גם כן בחינת 'עד שתכלה רגל מן השוק', הינו שמצוה להדליק נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו בחינת שלום, שנעשה על ידי החזרת הכבוד כנ"ל, עד שיתבטל כל המשא ומתן כנ"ל. וזהו: 'עד שתכלה רגל מן השוק' - שלא ישאר שום רגל בשוק, כי יתבטל כל המשא ומתן על ידי השלום כנ"ל: יג (שיך לעיל) לפי הכבוד שמכבד יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו. כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות - כל אחד לפי בחינתו, כן הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם וכו'. ועל ידי זה, הינו על ידי הכבוד שמכבד יראי השם, שהוא בחינת החזרת הכבוד לשרשו, דהינו ליראה, על ידי זה זוכין לשלום, כמבאר לעיל היטב. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קיט:): 'המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו', כי המבזה תלמיד חכם ומזלזל יראי השם, נמצא שפוגם בכבוד, ואינו מחזירו לשרש היראה, ואזי אין זוכה לשלום, ועל כן אין רפואה למכתו, כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלקת, כי כל החולאת הם בחינת מחלקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה, ועל ידי זה בא חולאת כידוע. ועל כן כשמבזה תלמיד חכם ופוגם בשלום, על כן אין רפואה למכתו כנ"ל, כי עקר הרפואה על ידי השלום כנ"ל, בבחינת: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נ"ז): גם בעת אמירת התורה הנ"ל הזכיר רבנו, זכרונו לברכה, מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: 'אין מספידין בחנכה' (שבת כא: ובשלחן ערוך סימן תר"ע), ואיני זוכר מה שפרש בו. (והנראה לעניות דעתי, כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד, שנפגם על ידי הסתלקות הצדיק הזה, שהיה מצדיק את הרבים, שעל ידי זה עקר הארת הכבוד כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי' (סנהדרין מו:). ועל כן בחנכה אין מספידין בו, כי אז מאיר הכבוד על ידי נר חנכה כנ"ל). לעיל. וזהו: ולפני כבוד ענוה (משלי טו), כי על ידי ענוה זוכין לכבוד, כמבאר לעיל, שעקר התעלות הכבוד הוא על ידי גרים ובעלי תשובה שעושין, וזה זוכין על ידי תורת חסד וכו'; ולתורה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי ענוה וכו', כמבאר לעיל. נמצא שאי אפשר לזכות לכבוד דקדשה, כי אם על ידי ענוה, וזהו: "ולפני כבוד ענוה", כנ"ל: יסוד הענין חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי. להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת אם תוציא יקר מזולל כנ"ל, הוא תקון קרי - אתון דדין כאתון דדין.   טו לשון רבנו, זכרונו לברכה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וכו' (שמות יט): א מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז, הינו סודות התורה שיתגלה לעתיד, צריך להעלות מדת היראה לשרשה: ב ובמה מעלין את היראה? בבחינת משפט, כמו שכתוב (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ", וארץ הוא בחינת יראה, כמו שכתוב (תהלים ע"ו): "ארץ יראה", הינו שישפט את כל עסקיו, כמו שכתוב (שם קי"ב): "יכלכל דבריו במשפט", הינו שישפט וידין בעצמו כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים, ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה, ותשאר אך יראת השם ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי 'אם אין דין למטה - יש דין למעלה' (דברים רבה ה); וכששופטין את האדם במשפט דלעלא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים מא): '"למשפטיך עמדו", אזי "הכל עבדיך" - לעשות דין בזה האדם'. אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר. וזהו (תהלים נ): "ושם דרך" - מי ששם ארחותיו (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה סוטה ה:), הינו ששופט ארחותיו, כמו שכתוב (שמות כ"א): "ואלה המשפטים אשר תשים" (עיין ב"ר פ' כ"ו משפטים פ' ל) על ידי זה "אראנו בישע אלקים" - זה בחינת יראה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "את האלקים ירא"; הינו בחינת יראה עולה מהקלפה ומהאמות על ידי משפט, כי מתחלה היתה נתלבש בקלפה. וזהו שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר, משר או מגנבים ושאר פחדים - זה הוא שהיראה נתלבש בזה הדבר, כי אם לא היה נתלבש היראה בזה הדבר, לא היה כח בזה הדבר להפחיד את האדם: ג ושרש היראה הוא דעת, כמו שכתוב בעץ החיים, שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין, כמו שכתוב (משלי ב): "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". ועקר הדעת הוא בלב, כמו שכתוב (דברים כ"ט): "ולא נתן לכם לב לדעת". גם שם עקר היראה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לב:): דבר המסור ללב, נאמר בו: "ויראת מאלקיך" הינו שידע ממי יתירא, הינו ליראה את השם הנכבד יראת הרוממות (עי' לקמן סימן קנד): ד וכשמגיע לבחינת דעת, זוכה להשגת התורה, כמו שכתוב (משלי ח): "אני חכמה שכנתי ערמה", ששכונת התורה אצל בר דעת, כמו שכתוב (דניאל ב): 'קדשא בריך הוא יהב חכמתא לחכימין'. אבל יש שני בחינות תורה: יש בחינת נגלה ובחינת נסתר; אבל לבחינת נסתר אינו זוכה אלא לעתיד לבוא, אבל בזה העולם זוכה לבחינת נסתר על ידי תפלה במסירת נפש, ולתפלה זוכה - על ידי תורה שבנגלה, כי התורה שהיא בנגלה היא בחינת סיני, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות סד.): 'סיני ועוקר הרים, הי מניהו עדיף? והשיבו: סיני עדיף, כי הכל צריכין למרי חטיא'; והתורה שבנגלה הכל צריכין לה, אבל התורה שבנסתר - זעירין אנון דצריכין לה. ובחינת סיני הוא בחינת שפלות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ה.), שהניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים, ולא נתן התורה אלא על הר סיני. וחכמינו, זכרונם לברכה, אמרו (שם ה:), שתפלת השפל אין נמאסת, כמו שכתוב (תהלים נ"א): "לב נשבר" וכו'. ועל ידי תפלה שהיא במסירת נפש, שמבטל כל גשמיותו ואין גבול, וכשאין גבול, אזי יכול להשיג התורה שלעתיד, שהיא אינה גבול ואין נתפסת בגבול: ה וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא, דהוי כי אקרא דהגרוניא. ואקרא דהגרוניא כמה הוי? שתין בתי. אתא תנינא בלעה. אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסלק יתב באילנא. תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל: אי לאו דהוי התם לא הימנה. רשב"ם: אקרוקתא - צפרדע. כאקרא דהגרוניא - גדול היה כאותה כרך. ואקרא דהגרוניא כמה הוי, שתין בתי - תלמודא קאמר לה. אתא תנינא - רבה קאמר לה. פושקנצא - עורב נקבה. באילנא - על ענף אחד כדרך העופות. לא הימני - לא האמנתי. אקרוקתא - פרש רבנו שמואל: צפרדע. וזה בחינת עלית היראה לשרשה, הינו דעת; כי צפרדע היא מלה מרכבת: צפר דעה (תנא דבי אליהו ז' ובכונות ההגדה), וצפור הוא בחינת יראה, בחינת ארץ, כמו שכתוב (ישעיהו כ"ד): "מכנף הארץ זמירות" וכו', וכמו שכתוב (שם ס): "מי אלה" - אותיות 'אלקים' - כעב תעופינה" וכו', ודעה היא שרש היראה. ודמיא לאקרא דהגרוניא - לשון (שם נ"ח): "קרא בגרון", שזה בחינת תורה שבנגלה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין נד.): 'למוציאיהם בפה', כי על ידי עלית היראה לבחינת דעת, זוכין לתורה שבנגלה. ואקרא דהגרוניא כמה הוה, שתין בתי - זה בחינת תפלה, כי כשאנו קוראין להקדוש ברוך הוא בתארים של בשר ודם, והוא נמצא לנו בכל קראנו אליו - זה חסד השם יתברך, כי אם לא היה בחסדי השם יתברך, לא היה כדאי לקרא ולכנות את השם יתברך בתארים ושבחים ותבות ואותיות, אבל זה הכל חסד של השם יתברך. וזה: 'שתין בתי' - זה בחינת חסד, בחינת אברהם, כמו שכתוב (שיר השירים ו): "ששים המה מלכות", פרש רש"י: 'זה בחינת אברהם'; 'ובתי' - 'לשון בתי מלכות' (סוטה י"א: ומובא ברש"י שמות א' י"ט). וזה (שם ב): "סמכוני באשישות" - כמו שמשימין אשישות כנגד אור גדול, כדי להסתכל באור הגדול על ידי אשישות, כן גזר חסדו לסמך אותנו בתארים ושבחים האלו. וזה לשון: "סמכוני", שהוא בחינת סמ"ך, ובחינת ששים המה מלכות, בחינת אברהם, שהוא בחינת סמ"ך בתי. ואתא תנינא ובלעה - תנינא זה בחינת נחש, שמסית את האדם שיתפלל לתועלת עצמו, כמו: הב לנא חיי ומזונא, או שאר תועלת. ואתי פושקנצא ובלעה - פרש רבנו שמואל, עורב; ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין כב.): 'מי שמשחיר פניו כעורב ומי שנעשה אכזרי על בניו כעורב', הינו שמתפלל בלי שום כונת תועלת עצמו, ואינו חושב לכלום את עצמו, ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו, ונתבטל כאלו אינו בעולם, כמו שכתוב (תהלים מ"ד): "כי עליך הרגנו כל היום". וזה בחינת (שיר השירים ה): "שחורות כעורב". ועל ידי זה: סלק ויתב באילנא - שזוכה לבחינות תורה שבנסתר, כמו שכתוב (תהלים י"ח): "ישת חשך סתרו", שסתרי תורה - אדם זוכה להם על ידי חשך, הינו מסירת נפש, שמשחיר פניו כעורב, כי הם בחינת חשך על שם עמק המשג. וזה בחינת: 'סלק ויתב באילנא', ששם מדור הנשמות, כמו שכתוב (זהר משפטים צט.): 'כל נשמתין מאילנא רברבא נפקין'. והוא בחינת עולם הבא, ששם אריכות ימים, כמו שכתוב (ישעיהו ס"ה): "כימי עץ ימי עמי". וזה זוכה על ידי תפלה, כי 'הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של ישראל' (עיין חולין ד"ס:), וכשישראל מתפללין לפניו וממלאין תאותו, אזי נעשה כביכול בבחינת אשה, שהוא מקבל תענוג מעמנו, כמו שכתוב (במדבר כ"ח): "אשה ריח ניחח לה'" - על ידי הריח ניחוח שמקבל נעשה בבחינת אשה, "ונקבה תסובב גבר" (ירמיה ל"א), שהקדוש ברוך הוא נעשה בבחינת מלבוש נגלה, הינו מבחינת שהיה מתחלה בנסתר, עכשו נתגלה על ידי התפלה, וקדשא בריך הוא ואוריתא כלא חד, ואז על ידי התפלה נתגלה אוריתא, הינו סתרי אוריתא. תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא - הינו, כמה נפיש חילא דהאי סתרי תורה, שאין יכולים להתלבש בשום דבר מגבל, בשום גוף, אלא במי שמשחיר פניו כעורב ונעשה כעורב על בניו: ו וזה בחינת (אבות ו): 'חמשה קנינים שקנה בעולמו'. 'תורה קנין אחד' - זה בחינת תורה שבנגלה; 'שמים וארץ קנין אחד' - זה בחינת העלאת היראה לדעת; 'ארץ' זה בחינת יראה כנ"ל, 'ושמים' זה בחינת דעת, כי דעת הוא חבור, כמו שכתוב (בראשית ד): "והאדם ידע". וזה בחינת 'שמים' - אש ומים מחברין יחד (חגיגה יב. בראשית רבה ד). 'אברהם קנין אחד' - זה בחינת תפלה, בחינת שתין בתי, ששים המה מלכות כנ"ל. 'ישראל קנין אחד' - זה בחינת משפט המעלה את היראה כנ"ל, כמו שכתוב (תהלים קמ"ז): "חקיו ומשפטיו לישראל". 'בית המקדש קנין אחד' - זה בחינת סתרי אוריתא, שזוכין להם על ידי התפלה, שהיא בחינת אברהם. וזה (שם ע"ח): "הר זה קנתה ימינו", שזה ימין, בחינת תפלה, בחינת אברהם. ונקרא הר על שם עמק המשג; ונקרא בית המקדש, בחינות קדש, בחינות ראשית; "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כ"ב) - ולא יאכל בו אלא מקדשיו ומקראיו, ובית המקדש הוא בחינת סתרי אוריתא: ז וזהו פרוש: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ממלכת - זה בחינת תורה שבנגלה, כי "בה מלכים ימלכו" (משלי ח), ומלכות הוא בחינת נגלה, כי 'אין מלך בלא עם', והכל צריכין למלך, כי הכל צריכין למרי חטיא. וכהנים - זו בחינת תפלה, בחינות אברהם כנ"ל, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים לב.), שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אתה כהן לעולם וכו'. וגוי קדוש - זה בחינת בית המקדש, בחינות תורה שבנסתר, הנקרא קדש. ועל ידי מה זוכה לאלו הבחינות? על ידי שיעלה ויקשר בחינת יראה לבחינת דעת על ידי בחינת משפט כנ"ל. וזהו: אלה הדברים אשר תדבר - זה בחינת יראה, הנקרא דבר, כי עקר הדבור שם הוא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): 'מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים'. משה - הוא בחינת דעת, וזה: 'אשר תדבר' דיקא; וזה (שמות י"ח): "כי יהיה להם דבר בא אלי", שישראל שהם בחינת משפט כנ"ל, הם מעלין ומקשרין (היראה) לבחינת משה, לבחינת דעת. וזה: אל בני ישראל - דיקא, כי הם בחינת משפט, כמו שכתוב: "חקיו ומשפטיו לישראל". נמצא, שעל ידי שמקשרין היראה על ידי משפט לבחינת דעת, זוכין לתורה של נגלה, ועל ידי תורה שבנגלה זוכין לתפלה, ועל ידי תפלה זוכין לסתרי אוריתא. דבר - זה בחינת יראה, כמו שכתוב (מלאכי ג): "אז נדברו יראי ה'": ח זאת התורה שיך על פסוק (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ" וכו'. עיני - זה בחינות דעת, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם". גם דעת הם עשר שמות [הוי"ה], גימטריא שני פעמים עין כידוע. בנאמני - זה בחינת אהרן, כמובא במדרש שוחר טוב; ואהרן הוא בחינת משפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל". ארץ - זה בחינות יראה כנ"ל. לשבת עמדי - זה בחינות סיני, שפלות, "אשכן את דכא" (ישעיהו נ"ז) כנ"ל. הלך בדרך תמים - זה בחינות תפלה, בחינת אברהם כנ"ל, כמו שכתוב (בראשית י"ז): "התהלך לפני והיה תמים". הוא ישרתני - זה בחינת סתרי אוריתא, זה בחינת הוא, בחינות עולם הבא (זהר ויצא קנד: קנח:): ברוך הבוחר בעדת מי מנה, אשר עד כה עזרנו לשמע פלאות כאלה על מאמרי רבה בר בר חנה. תא חזי כמה נפיש חילה דהאי אילנא. כען ברשותא דמלכא עלאה, קדמיכון יסיק לתמידא אמרי יאי, רב טוב הצפון וגנוז במאמרין קדישין דאריותא דבי עלאה, אנון מחצדי חקלא דהוו משתעי, די בהון גניזין עטין קדישין דנפקין מאוריתא דעתיקא סתימאה. לכו חזו מפעלות ה', דרכו נפלאה, רבה אילנא ותקף, ורומה מטא לצית שמיא, וחזותה לסוף כל ארעא, אנבה סגיא וחזוה יאי. שמעו ותחי נפשכם, ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.   טז רבי יוחנן משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינא האי כורא דאפיק רישה ממיא, ודמיא עינה כתרי סהרי, ונפיץ מיא מתרתי אוסיא כתרי מברי דסורא (בבא בתרא עד.). רשב"ם: ונפיץ - ושפך. אוסיא - נחיריו. מברי דסורא - נהרות שבסורא. וחזינא האי כורא - שהוא הצדיק, המכנה בשם דג, כידוע (עיין מאורי אור ערך דג). דאפיק רישה ממיא, ודמיא עינה כתרי סהרי, ונפיץ מיא מתרי אוסיא כתרי מברי דסורא - כי אי אפשר לצדיק להיות מחשבתו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות צט.): 'פעמים בטולה של תורה זו היא קיומה'. וכד אפיק רישא ממיא - הינו כד מפיק את עצמו מחכמות עליונות, אזי: ודמיא עינה כתרי סהרי - כי פקיחת עינים מכנים על שם החכמה, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם". וכשעוסק בחכמתו, אזי עיניו בבחינת שמש, וכשמסלק את עצמו מחכמה עליונה, הוה זה כמו ביאת שמש, וכשבא השמש אזי נשתארים עיניו בבחינת סהרי, כי סהרא אין מאירה אלא כד נסתלק השמש. וזה בחינת: 'ועינינו מאירות כשמש וכירח' - לפעמים מאירות כשמש, כד אנחנו דבקים בחכמה, ולפעמים מאירות כירח, כד מסלקין את עצמנו מלשוטט בחכמה. ונפיץ מיא מתרי אוסיא - הם בחינת תרין משיחין (עיין זוהר פנחס רמ"ו: רנ"ב:), שאליהם העכו"ם ידרשו וימשכו את עצמם אליהם, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "ונהרו אליו כל הגויים". וזה: 'תרי נהרות דסורא'. 'סורא' - זה בחינת עכו"ם, על שם עבודה זרה, כמו שכתוב (שמות ל"ב): "סרו מהר מן הדרך", והם נכללים בשתי אמות: עשו וישמעאל. ועל ידי אלו תרין משיחין, שהם תרי אוסיא, בחינת יכה ד): "רוח אפינו משיח ה'", על ידם יגאלו וימשכו כנהרות אצלם ללמד דבר ה'. ותרין אמין, עשו וישמעאל, אנון תרין עננין דמכסין על העינין, שאין יכולין להאיר תמיד בבחינת שמש. ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו, כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו, ויתבטל, חס ושלום, חכמתו לגמרי. אבל על ידי תרין משיחין, שיפוצו מעינותיהם חוצה, ויהפך לכלם שפה ברורה, אז יתקים (ישעיהו ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה", ואז לא יצטרך לבטל מדבקותו. (מסימן טו עד כאן - לשון רבנו, זכרונם לברכה)   יז ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו, ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם וייראו. ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה (בראשית מ"ב). א כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה. כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך. כי יש בכל דבר רצון השם יתברך, הן בכלל הבריאה, דהינו מה שהשם יתברך רצה לברא את העולם בכלל, וכן בפרטי הבריאה, בכל דבר ודבר בפרט, יש רצון השם יתברך, דהינו שהשם יתברך רצה שזה הדבר יהיה כך: בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזאת, ודבר אחר יש לו תמונה אחרת וכח אחר וטבע והנהגה אחרת. והצדיק מחפש ומבקש תמיד אחר אלו הרצונות, להשיג ולידע רצון השם יתברך בכל דבר, כגון: מפני מה היה רצון השם יתברך שהארי יהיה לו כח וגבורה כזו, ובזו התמונה, ובזאת הטבע וההנהגה שיש לארי; ולהפך, יתוש קטן הוא חלש כח מאד, ויש לו טבע ותמונה והנהגה אחרת. וכן בפרטי פרטיות, כגון בהאריה בעצמו: מפני מה זה האיבר של האריה צורתו כך, ויש לו כח וטבע כזאת, ואיבר אחר יש לו צורה אחרת וכח וטבע והנהגה אחרת. וכן בשאר כל הברואים שבעולם - דומם, צומח, חי, מדבר - שבכלם יש שנויים רבים לאין מספר בין כל אחד לחברו, וכן בכל אחד ואחד בעצמו יש בו שנויים רבים בפרטי פרטיות בין כל איבר ואיבר, וכיוצא בזה בעשבים ואילנות ושאר פרטי הבריאה, שבכלם יש שנויים רבים מאד בתמונותיהם ובכחותיהם והנהגותיהם; והכל היה מחמת רצון הבורא יתברך שמו, שרצה שזה יהיה כך וזה כך. והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם על ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: 'בראשית - בשביל ישראל, שנקרא ראשית' (ויק"ר פל"ו) כי 'ישראל עלה במחשבה תחלה' (ב"ר פ"א), דהינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כלו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל. וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל. כי יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות, ואפלו בפחות שבישראל, אפלו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא פושעי ישראל, יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה. והצדיק, על ידי שמבקש ומחפש תמיד, ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל, על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך שהיה לו בכל הבריאה, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, כי כל הרצונות של כל הבריאה, הכל היה בשביל ההתפארות של ישראל כנ"ל, וכל דבר ודבר נברא ברצונו, בזה הכח ובזה הטבע והנהגה, כפי ההתפארות שיש בכל אחד מישראל. נמצא, כשיודע ומוצא ההתפארות שיש בישראל, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, יודע כל הרצונות שיש בכלל הבריאה ובפרטי הבריאה ובפרטי פרטיות. (כי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל הוא שרש הבריאה, הינו: כלליות ההתפארות של כלליות ישראל, מה שהשם יתברך מתפאר עם כלל ישראל, זהו שרש כלליות כל הבריאה בכלל; וכן פרטיות ההתפארות, מה שהשם יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בפרטיות, זהו שרש של אותו דבר הפרטי של הבריאה, שנברא בשביל זה ההתפארות; וכן בפרטי פרטיות, שההתפארות שהשם יתברך מקבל בפרטי פרטיות מכל איבר ותנועה של כל אחד מישראל, זהו שרש של פרטי פרטיות של הבריאה, דהינו של כל איבר ואיבר בפרטי פרטיות של כל נברא ונברא. והכלל, כי עקר הבריאה היה בשביל ההתפארות שיתפאר עם ישראל, וזה ההתפארות הוא השרש והחיות של כל הבריאה בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, כי כל הרצונות של השם יתברך בבריאת עולמו, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, היה כפי ההתפארות שמקבל מישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כלליות הבריאה נבראת בזאת התמונה ובזה הסדר וההנהגה שיש לכלליות הבריאה, כפי כלליות ההתפארות שמקבל מכלל ישראל; וכן כל דבר בפרט נברא בזה התמונה ובזה הטבע, כפי פרטיות ההתפארות שמקבל מכל אחד מישראל בפרט וכן בפרטי פרטיות כנ"ל. ועל כן הצדיק, על ידי שמוצא ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל תמיד, בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, על ידי זה הוא יודע טעם כל הרצונות שהיה להשם יתברך בכל הבריאה, בכלל ובפרט וכו', כי כל הרצונות של הבריאה בכלל וכו' היה כפי ההתפארות שיקבל מישראל בכלל וכו' כנ"ל. והבן הדברים היטב, כי הם דברים עמקים מאד, ומהם תוכל להבין גדלת הבורא יתברך וגדלת ישראל וגדלת הצדיקים אמתיים, איך הם מסתכלים בעולם, שיודעים בכל עשב ועשב וכן בכל נברא שבעולם טעם תמונתו וכחו והנהגתו בפרטי פרטיות, וכנזכר לעיל - על כן הארכתי לחזר הדברים, מגדל דקותם ועמקותם). ועל ידי זה שהצדיק מגלה ההתפארות של השם יתברך שמתפאר עם עמו ישראל, שעל ידי זה נתגלין כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, על ידי זה נתגלה היראה והאהבה. כי על ידי התגלות ההתפארות נתגלה היראה. וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל, שהם מתפארים עמו יתברך, על ידי זה נופל יראה, כי ההתפארות של ישראל הוא בחינת תפלין, שנקראים פאר (ברכות יא), ועל ידם נתגלה יראה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו): 'מנין שהתפלין הם עז לישראל, שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"'. נמצא, שעל ידי התגלות ההתפארות שמתפארין ישראל עמו יתברך, על ידי זה נופל יראה, - כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל, שזה בחינת תפלין של השם יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם) (מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין וכו'. ואיתא שם, שהתפלין של השם יתברך כתוב בהם ההתפארות, שהוא יתברך מתפאר עם עמו ישראל, כדאיתא שם, שתפלין דמארי עלמא כתיב בהו: ומי כעמך ישראל וכו', כי מי גוי גדול וכו') - על ידי ההתפארות הזאת מתגלה היראה של השם יתברך, דהינו ליראה מלפניו יתברך, ועל ידי זה נתגלה היראה אפלו על שנאני שחק. כי באמת מלפני המלך בודאי הכל יראים וחרדים, אך אף על פי כן ביום הלדת המלך, ביום גנוסיא דמלכא, שלובש המלך בגדי התפארות, אז נתגלה היראה יותר ויותר. כי אף על פי שגם קדם הכל היו יודעים מהמלך, עם כל זה מתפעל נפש הרואה יותר ויותר, כידוע. (פרוש, כי כל דבר שרואים בעינים, מתפעל נפשו מזה יותר מאם היה יודע אותו בידיעה לבד, בלי ראיה גמורה בעינים, כמובא בספרים. כגון: כשמספרים לאדם גדלת המלך, אף על פי שיודע הדברים בברור, אף על פי כן אין מתפעל נפשו כל כך להתירא כל כך מהמלך כמו בעת שרואה בעיניו ממש את גדלת המלך, כשהוא לבוש בבגדי התפארותו ומנהיג חילותיו וכו', שאז נופל עליו יראה יותר, כי הנפש מתפעל יותר על ידי הראיה). ועל כן על ידי שהצדיק מגלה ההתפארות שמתפאר בישראל, שזה בחינת יום הלדת המלך, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנולד בחינת המלכות. כי עקר בחינת המלכות הוא רק על ידי ישראל, שמקבלין מלכותו, כי אין מלך בלא עם. ואז, ביום הלדת המלכות, יום גנוסיא דמלכא, דהינו שנתגלה ההתפארות של ישראל, אז מתפעל נפש הרואה, ונתגלה ונופל יראתו על כלם, ואפלו על שנאני שחק. וזה בחינת (תהלים ס"ח): "על ישראל גאותו" - כשנגלה גאותו ותפארתו על ישראל, אזי: "ועזו בשחקים". 'עז' זה בחינת יראה כנזכר לעיל: מנין שהתפלין הם עז וכו', דהינו שנתגלה יראתו אפלו על שנאני שחק, כי מתפעל נפש הרואה כנ"ל. ועל ידי התגלות ההתפארות, שזה בחינת התגלות היראה, על ידי זה נתגלה הרצון, שזה בחינת אהבה. כי כן דרך המלך ביום גנוסיא דמלכא, שלובש בגדי התפארות, שאז נופל יראה גדולה על כלם והכל חרדים וזוחלים מפניו, שאחר כך מגלה המלך רצונו לכל אחד ואחד, ומחלק ונותן מתנות לכל אחד ואחד לפי כבודו, כפי רצון המלך ואהבתו שיש לו לכל אחד ואחד, שזהו בחינת אהבה. וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות שמגלין הצדיקים, שמתפאר השם יתברך עם ישראל, על ידי זה הם מגלין הרצונות של השם יתברך שיש בכל דבר ודבר כנ"ל, כן ביום גנוסיא דמלכא, שאז הוא התגלות ההתפארות, אזי הוא התגלות רצונו יתברך, כי אחר כך הוא מגלה רצונו לכל אחד ואחד, ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, לכל אחד ואחד כפי רצונו כנ"ל. וזה בחינת התגלות האהבה, כי מתחלה, בעת התגלות ההתפארות, נפל פחדו ויראתו על כלם; ואחר כך, כשרואים רצון המלך וקרבתו לכל אחד ואחד, על ידי זה מתקרבים אליו ואוהבים אותו. (פרוש: כמו שעל ידי ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, על ידי זה היו כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, כמו כן על ידי היראה שנעשה מהתגלות ההתפארות הזאת כנ"ל, על ידי זה נתגלה אחר כך הרצון, שמתרצה המלך אחר כך לכל אחד ואחד ומקרבם ברצונו וכו' כנ"ל, שזה בחינת אהבה כנ"ל. נמצא שיראה ואהבה נמשכין על ידי הצדיק, שמגלה ההתפארות, שעל ידי זה מוצא כל הרצונות שהיה להשם יתברך בכל הבריאה וכו' כנ"ל, שעל ידי זה נעשה יראה ואהבה כנ"ל). וזה בחינת (תהלים פ"ט): "כי תפארת עזמו אתה, וברצונך תרום קרננו". "תפארת עזמו" - זה בחינת היראה, שנתגלה על ידי התגלות ההתפארות כנ"ל, כי עז הוא בחינת יראה כנ"ל; ואזי "ברצונך תרום קרננו", כי מגלה רצונו, ומרומם קרנם של כל אחד ואחד כנ"ל, שעל ידי זה התגלות האהבה כנ"ל - נמצא שהצדיק מגלה היראה והאהבה: ב וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, בבחינת (ישעיהו נ): "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". "שמים" - זה בחינת אש ומים, הינו יראה ואהבה, נתלבשים בקדרות ונחשכים ונתכסים בשק, דהינו שנחשך אצלו היראה והאהבה - זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל. כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול; ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעם ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק, שעל ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב. וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום מערת המכפלה, שהוא שער גן עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאד, אף על פי כן אצלו היה מקום חשך ואפלה, ועל כן מכרו בשמחה רבה לאברהם, כמובא (זהר חיי שרה קכ"ח). וכמו כן כשנחשך אור הצדיק, שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חשך אצלו - וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות, דהינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה ד): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו", כי על ידי מעשיהם הרעים אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב, כי אם להרע, ועל ידי כסילות השכל, על ידי זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק: ג והתקון לזה, להכניע ולבטל כסילות השכל, הוא על ידי בחינת מזבח, כי עקר יניקת הכסילות, דהינו הקלפות, הוא רק מבחינת מזבח (עין זהר תרומה קל"ט), הינו בחינת אכילה, כי 'שלחנו של אדם מכפר כמזבח' (ברכות נ"ה), ומשם עקר יניקתם. ועל כן אפלו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם. אך צריך שלא לתן חיות להקלפות, כי אם כדי חיונו בצמצום ולא יותר. ואז כשהמזבח כתקונו, הינו שהאכילה בכשרות כראוי, אזי נכנעים הקלפות, הינו הכסילות, כי אינו נותן להם כח וחיות, כי אם כדי חיונו בצמצום, שזה מכרח לתן להם, כידוע, אבל אינו נותן להם שום כח וחיות יותר מכדי חיותם. ועל כן על ידי אכילה בכשרות נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כמו שמצינו בגמרא (בבא קמא עב.), בבעיא דבעא רבא מרב נחמן וכו', לצפרא אמר לה וכו', והאי דלא אמרי לך באורתא - דלא אכלי בשרא דתורא וכו'. נמצא שעל ידי שלא אכל, לא היתה דעתו צלולה, כי על ידי האכילה נכנע הכסילות ונתגדל השכל. אבל כשאוכל כזולל וסובא, שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקלפות, דהינו הכסילות, יותר מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל; אבל על ידי אכילה כראוי נכנעין כנ"ל. וזה בחינת (זבחים נ"ג.): 'מזבח בחלקו של טורף', זה בחינת (תהלים קי"א): "טרף נתן ליראיו", בחינת אכילה בכשרות, שעל ידי זה מכניעין וטורפין אותן, הינו את הקלפות והכסילות. אבל על ידי פגם המזבח, הינו פגם האכילה, על ידי זה נותן כח להכסילות, ונעשה מטורף - טרוף הדעת, שמתגבר על ידי זה כנ"ל. ד ולהשלים פגם המזבח הוא על ידי גרים, כי כל העבודה זרה אין להם כח כי אם מפגם המזבח. וזה שכתוב (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי", כי אף שהם עובדי עבודה זרה, כל כחם הוא בא מפגם חלקי המזבח. ועל כן אמר השם יתברך: מקטר ומגש לשמי, כי כחם הוא מהניצוץ הקדוש של המזבח דקדשה שנפל לשם. ועל ידי הגרים, על ידי שכל אחד משליך אמונתו והולך אחר אמונת ישראל, על ידי זה מכניע העבודה זרה שנעשה מפגם חלקי המזבח, ואזי חוזרין ניצוצי חלקי המזבח למקומם ונשלם המזבח: וזה בחינות (במדבר כ"ג): "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", ותרגומו: 'ונכסי עממיא יירת'. 'יאכל טרף' - זה בחינות שלמות המזבח, בחינת 'מזבח בחלקו של טורף' כנ"ל, וזה נעשה על ידי 'ונכסי עממיא יירת', הינו על ידי גרים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא מ"ב. נ"ג: קמ"ט. ובכמה מקומות) לענין ירשת הגר: כל הקודם בנכסי הגר זכה: ה אך איך אפשר לעשות גרים, והלא הם רחוקים מאד מקדשת ישראל, ומאין בא זאת שיבוא להם על הדעת שיתגירו? אך דע, שזה נעשה על ידי בחינות (משלי י"ט) "הון יסיף רעים רבים", הינו על ידי צדקה שנותן לתלמיד חכם, שהוא כלול מכמה נפשות ישראל. כי באמת איך אפשר לעכו"ם לבוא לאמונת ישראל, והלא הם רחוקים מאד מישראל? ואיך אפשר לדבר להם שישמעו ויבואו להאמונה הקדושה? אך כמו כשאחד רחוק מאד מחברו, ואי אפשר לדבר אליו שישמע, צריך לכתב לו כתב - כן צריך לשלח בחינת כתב להם, עד שיוכלו לשמע אף שהם רחוקים, כי עקר חוש השמיעה הוא מחמת שאותיות הדבור נחקקים באויר, והאוירים מכים זה בזה עד שבא לאזן השומע. ועל כן כשהאויר נח וזך וצלול, אזי כשמדבר אחד שיכול לדבר, אזי נשמע הדבור למרחוק, כמו שרואין בחוש; אבל כשיש רוח סערה, אזי אי אפשר לחברו לשמע, כי הרוח מבלבל ומפריד חלקי האוירים ונתפזרים, עד שאי אפשר לחברו לשמע אפלו הקול, מכל שכן הדבור בעצמו: ועל ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו רעים ואוהבים. כמו שאמר מונבז (בבא בתרא יא): 'אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות'. נמצא, שכל מה שנותן צדקה ליותר אנשים, על ידי זה הוא קונה לו רעים יותר, ועל ידי זאת האהבה שקונה על ידי הצדקה, על ידי זה נזדכך האויר; וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על ידי זה נתרבה יותר האויר הנח והזך, כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח, שרוחם נחים זה מזה, כי אין רוח רעה, שהוא שנאה, שיפריד ביניהם, כי השנאה היא בחינת רוח רעה, כמו שכתוב (שופטים ט): "וישם ה' רוח רעה בין אבימלך ובין אנשי שכם", ופרש רש"י: 'שנאה'. נמצא ששנאה הוא בחינת רוח רעה, בלבול האויר, שעל ידי זה אין יכולין לשמע הדבור; ולהפך, אהבה ורעות הוא בחינת אויר הנח והזך, שעל ידי זה נשמע הדבור למרחוק. וזה נעשה על ידי צדקה, בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל ידי צדקה הוא לוקח לו רעים ואוהבים, שעל ידי זה נעשה בחינת האויר הנח והזך כנ"ל. וכל מה שמרבה לתן צדקה ליותר אנשים, נתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך, כי כשנותן צדקה לאיש אחד, נמצא שקונה לו אוהב אחד, ואזי נתדבק רוחו ברוחו ונעשה שטח קטן של אויר הנח והזך; וכשנותן צדקה לשני אנשים, נעשה שטח יותר גדול של אויר הנח והזך. וכן כל מה שמרבה לתן ליותר אנשים, וקונה לו רעים ואוהבים יותר, בבחינת "הון יסיף רעים רבים", נתגדל ונתרבה יותר ויותר השטח של האויר הנח והזך. ועל כן העקר לתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל, כי בצדקה שנותן להם לבד הוא קונה לו רעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל ידי זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל. ואזי כשהאויר נח וזך, אזי כשמדבר זה שיכול לדבר דבור הישראלי, הינו דבור הקדוש, אזי זה הדבור נכתב ונחקק בהאויר, בבחינת (תהלים מ"ה): "לשוני עט סופר מהיר", ואזי הולך הדבור ונשמע למרחוק, בבחינת (אסתר ט): "ושמעו הולך בכל המדינות", כי מחמת שהאויר נח וזך, יכולים לשמע למרחוק, ואזי זה הדבור נכתב בספריהם של העכו"ם, מדינה ומדינה ככתבה, ואזי מוצאים העכו"ם בספריהם הפך אמונתם, כמו שמצינו כמה גרים שנתגירו מחמת זה, מחמת שמצאו בספריהם הפך אמונתם. ומאין בא זאת, שימצאו עתה מה שהוא מתנגד לאמונתם? אך זה בא על ידי הדבור של הצדיק, שנחקק ונכתב בהאויר, בבחינת "לשוני עט סופר מהיר", והאויר היה זך ונח על ידי בחינת "הון יסיף רעים רבים", עד שהלך הדבור, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", ונחקק ונכתב שם בספריהם, ועל ידי בחינה זאת מצאו בספריהם הפך אמונתם ועל ידי זה נתגירו, כמו שמספרין מכמה גרים שנתגירו על ידי זה, על ידי שמצאו בספריהם הפך אמונתם, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל כנ"ל. וזה בחינת (אסתר ו): "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" - 'מרדכי' הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה, כמו שכתוב: "איש יהודי", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג): כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי. הינו שהדבורים שהגיד מרדכי, שהם דבורים של כפירת עכו"ם, הם נכתבים בהאויר, עד שנמצא כתוב בספריהם כנ"ל. וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שהדבורים אשר הגיד מרדכי, שהם דבורי אמונה של הצדיק האמת, נמצא כתוב בספריהם, כי הדבור של הצדיק הלך למרחוק עד שנכתב ונחקק שם בספריהם, שעל ידי זה נמצא בספריהם הפך אמונתם, כי נמצא בספריהם הדבורים קדושים אשר הגיד מרדכי, שהוא בחינת הצדיק כנ"ל, וזהו: "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. ואזי כשבאים אלו העכו"ם ומוצאים שם הפך אמונתם, מזה נעשים גרים, בבחינת (אסתר ח): "ורבים מעמי הארץ מתיהדים": ו אך מאין בא, שאלו דיקא ימצאו בספריהם הפך אמונתם ויחזרו ויכירו אמונת ישראל, והאחרים אינם מוצאים כלל ונשארים באמונתם. אך דע, שזה מחמת בחינת הטוב הכבוש תחת ידם, הינו בחינת חלקי נשמות ישראל הכבוש אצלם, כי כל הטוב הוא רק בחינת נשמות ישראל, הינו כשמתגברים העכו"ם ואינם מניחים לישראל לעשות מצוות, כמו שהיה נמצא שגזרו שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת (עין ראש השנה י"ט. בבא בתרא ס. מעילה י"ז). נמצא, שהטוב שהיו ישראל צריכין לעשות הוא כבוש תחת ידם. וכן כשמונעין את ישראל מעבודת השם יתברך על ידי גרמא שגורמין, על ידי המסים וארנוניות שמטילין עליהם, וכן על ידי שמונעין טובות מישראל, שעל ידי כל זה נכבש הטוב תחת ידם, דהינו חלקי נשמות ישראל. ובתחלה זה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו. ועל ידי הדבור הישראלי, שיוצא ונכתב בספריהם כנ"ל, אזי זה הטוב הכבוש שם מוצא אותו בספריהם, דהינו שמוצא שם הפך אמונתם, ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו, איך שבא ממקום עליון מאד, דהינו שהוא חלקי נשמות ישראל, שכל העולמות נבראו בשבילם, ו"המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו" (דברי הימים א', ד), 'כי הקדוש ברוך הוא נמלך עם נשמות ישראל לברא את העולם' (בראשית פ"ח; מדרש רות פ"ב), ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה ועתה היא כבושה בידם, ויבוא, חס ושלום, לכליון והפסד, ורוצה להמשיך ולחזר למקומו. ומחמת שכבר נקשר ונתפס מאד הטוב אצלם בקשרי קשרים, על כן כשמתחיל הטוב לחזר, אזי מושך ותולש עמו עוד מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים שבאים להתגיר, שהם בחינת הרע שנתלש מהם עם הטוב, על ידי שחזר הטוב למקומו, כי אי אפשר להטוב לחזר בעצמו, מחמת גדל ההתקשרות שנתקשר ונתהדק שם מאד, ובהכרח שיתלש עמו מהרע, וזה הוא בחינת הגרים: וזה בחינת (ישעיהו מ"ד): "זה יכתב ידו לה'", פרש רש"י: 'אלו בעלי תשובה', הינו בחינת הטוב ששב וחוזר למקומו, וזה נעשה על ידי בחינת כתב כנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל. "ובשם ישראל יכנה" (שם) - אלו הגרים, כי על ידי ששב וחוזר הטוב, על ידי זה נעשה גרים כנ"ל. וזהו : "בכתב ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבאו" (יחזקאל י"ג), הינו כשאין בחינת כתב ישראל, שעל ידו נעשין גרים כנ"ל, על ידי זה: "ואל אדמת ישראל לא יבאו", הינו שאין זוכים לשלמות המזבח, שנקרא 'מזבח אדמה' (שמות כ', ועין בראשית רבה פרשה י"ד), ששלמותו על ידי גרים כנ"ל. וזהו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" (דברי הימים א' כ"ח), כי שלמות השכל הוא על ידי כתב כנ"ל, כי על ידי כתב הנ"ל, בחינת "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי" כנ"ל, על ידי זה נעשין גרים, ועל ידי גרים נשלם המזבח, ועל ידי שלמות המזבח נשלם השכל כנ"ל; נמצא שעל ידי בחינת הכתב הנ"ל נשלם השכל. וזהו: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" כנ"ל. וזהו : "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך" - זה בחינת תשובה, שחוזר הטוב למקומו כנ"ל, כי שדי הוא בחינת תשובה, ששב בתשובה על פגם עבודה זרה, כי שדי הוא בחינת שיש די באלקותי לכל בריה (כמובא בפירש"י לך לך י"ז:), ואין צריך לשום עבודה אחרת. "להפנות אליך כל רשעי ארץ" - זה בחינת הגרים. "יכירו וידעו כל יושבי תבל" - זה בחינת שלמות הדעת שנעשה על ידי זה כנ"ל. וזה : "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך" (איוב כ"ב), שעל ידי בחינת כסף תועפות, הינו בחינת "הון יסיף רעים רבים", שעל ידי זה נעשה אויר מעופף, שנזדכך האויר כנ"ל, על ידי זה נעשה בחינת שדי, הינו תשובה וגרים, כי שדי הוא בחינת תשובה כנ"ל: ז ודע שלפעמים, כשהרע רואה שהטוב משתוקק וממשיך עצמו ורוצה לחזר למקומו, אזי הם מתגברים על הטוב ביותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, דהינו שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם, דהינו שמתחילים לחשב מחשבות על זה הטוב, ועל ידי זה מכניסים את הטוב בתוך העלם והסתר יותר, בפנימיות מחשבתם, ואזי יוצא הטוב על ידי הולדה שמולידים, כי הטוב הוא גנוז ונעלם בפנימיות מחשבתם ומחם כנ"ל, ומשם ההולדה, ועל כן יוצא הטוב בזרע הילודים, ואזי אין כח בהרע של הילודים להתגבר על הטוב שבתוכם, ואזי יוצא הטוב על ידי הילודים ונעשו גרים. וזה בחינת (תהלים פ"ז): "ה' יספר בכתוב עמים, זה ילד שם סלה". "בכתוב" - זה בחינות הטוב שיוצא על ידי בחינת הכתב כנ"ל. וזהו: "זה ילד שם סלה", שנתלבש הטוב, בהילודים ויוצא על ידם כנ"ל. וזה שפרש רש"י: "זה ילד שם", שהם ישראל שנטמעו בעכו"ם, הינו בחינת הטוב הכבוש אצלם, שהוא בחינת חלקי נשמות ישראל כנ"ל. וזה בחינת: "לא ישכב עד יאכל טרף" - זה בחינת שלמות המזבח כנ"ל; "ודם חללים ישתה", ותרגומו: 'ונכסי עממיא יירת', הינו בחינת גרים הנ"ל. וזה: 'ונכסי עממיא', הינו בחינת הטוב שנתכסה אצל העכו"ם, שהביאו אותו בהעלם והסתר בפנימיות מחשבתם כנ"ל, שיוצא על ידי זרע הילודים ונעשין גרים, ועל ידי זה נשלם המזבח כנ"ל: ח וזה פרוש: רב ספרא משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא כורא דאפיק רישא ממיא, ואית לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים. והוינא שין פרסה, ואזלינא לפמא דלויתן. אמר רב אשי: ההוא עזא דימא הוי, דבחישא, ואית לה קרני (בבא בתרא ע"ד). רשב"ם: בריה קלה - מבריות קטנות שבים: לפמה דלויתן - שיאכלני היום: עזא דימא - שכל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החלדה; בשחיטת חלין: דבחישא - חופרת בים בקרניה לבקש אחר מזונותיה: חזינא האי כורא דאפיק רישא ממיא וכו'. כורא - זה בחינת הטוב, שהם חלקי נשמות ישראל עם הגרים הנ"ל; כי דגים, אסיפתן הוא מטהרתן (עין חלין כ"ז:) - זה בחינת חלקי הנשמות, בחינת (איוב ל"ד): "רוחו ונשמתו אליו יאסף", ובחינת גרים, בבחינת (תהלים מ"ז): "נדיבי עמים נאספו", ועל שם זה החכמים נקראים "בעלי אספות" (קהלת י"ב), שהם מאספים הטוב עם הגרים. וזה הטוב עם הגרים אפיק רישה ממיא, הינו שמוציא את השכל משטיפת המים הזידונים, שהוא הכסילות השוטף על השכל, כנ"ל. והוי לה קרני, וחקיק עליהו: אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסי, ואזלינא לפמא דלויתן. קרנא - זה בחינת צדקה, שהוא בחינת "הון יסיף רעים" הנ"ל, שהוא עקר הקרן הקימת לעולם הבא, כמאמר מונבז (בבא בתרא י"א): אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. וחקיק עליהו, הינו על ידי הצדקה נעשה חקיקה, בחינת הכתב הנ"ל כנ"ל, בבחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", להטוב הכבוש בין העכו"ם, ומעוררו בתשובה לשוב לשרשו, כי הטוב זוכר את עצמו. אנא בריה קלה שבים, הינו, שאני למעלה מכל העולמות. ים הינו: המם הוא ארבע עולמות, יוד הוא בחינת החכמה שמתפשט בכל העולמות, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". וזהו בריה קלה שבים, הינו שכמו שהדבר הקל הוא צף למעלה, כן הנשמה, שהוא הטוב, הוא למעלה מכל העולמות. והוינא שין פרסה, דהינו שהנשמה נזכרת שהיתה בבחינת 'ישראל עלה במחשבה תחלה', והקדוש ברוך הוא נמלך בה בבריאת העולם, בבחינת "המה היוצרים ישבי נטעים עם המלך במלאכתו", שנמלך בנשמותיהן של ישראל בשעת בריאת העולם, דהינו שהיא נזכרת שהיתה במעלה גדולה כזו כנ"ל, ועתה היא הולכת לכליון והפסד, חס ושלום. שין - זה בחינת המחשבה, שנחלקת לשלש ראשים: מחשבות שכליות, מחשבות מדותיות, מחשבה מעשיות. פרסה - בחינת רגל, הינו עצה, כמו (שמות י"א): "וכל העם אשר ברגליך" - הנמשכים אחר עצתך, הינו שהנשמה נזכרת שהיתה תחלה במחשבה, ובה נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו. והשתא אזלינא לפמא דלויתן, הינו לכליון והפסד, חס ושלום, ועל ידי זה מרחמת על עצמה ונתעוררת לשוב לשרשה כנ"ל, ונעשין בעלי תשובה וגרים כנ"ל. אמר רב אשי: האי עזא דימא דבחישא ואית לה קרני. עזא - זה בחינת עז, הינו יראה, בחינת "כי תפארת עזמו אתה" הנ"ל. דבחישא, הינו בחינת הצדיק, שמחפש תמיד אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל. ואית לה קרנא, הינו בחינת "וברצונך תרום קרננו", הינו האהבה שנתגלה על ידי הצדיק כנ"ל, כי על ידי כל בחינות הנ"ל נתגלה אור הצדיק, שעל ידי זה זוכין ליראה ואהבה כנ"ל. ט וזה: "ויהי הם מריקים שקיהם", הינו בחינת "לבשו שמים קדרות ושק וכו'". 'שמים' הינו יראה ואהבה כנ"ל; וכשהם מריקים את השק והחשך מן היראה והאהבה - והנה איש צרור כספו בשקו. צרור כספו - זה בחינת הצדיק, בחינת (משלי ז): "צרור הכסף לקח בידו", שהם הצדיקים, כמו שפרש רש"י שם. בשקו, הינו שאור הצדיק נתחשך ונתלבש ונתכסה בקדרות ושק, הינו שמרגישים שהשק והחשך שהיה על היראה והאהבה, זה מחמת שק וחשך, שנחשך להם אור הצדיק כנ"ל. ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם, הינו שראו והכירו, שצרורות כספיהם תלוי בהחמר והצורה, שנקרא המה ואביהם. המה - זה החמר, שהם כלי המעשה, ואביהם - הוא השכל שנקרא אב, בחינת אב בחכמה (מגילה י"ג:), הינו כנ"ל, שהתגלות אור הצדיק, שיזכו להכירו ולהבין ולטעם ולראות אורו הגדול, הוא תלוי בשלמות המעשים ובזכות השכל. ויאמר להם יעקב אביהם, הינו תוכחות השכל, שמוכיח את החמרים, שהם כלי המעשה, שהוא תולה הסרחון בכלי המעשה. וזה: אתי שכלתם, שעל ידי המעשים העכורים גורמים כליון והפסד להשכל. יוסף איננו - זה בחינת "הון יסיף רעים רבים" הנ"ל, ושמעון איננו - זה בחינת "ושמעו הולך בכל המדינות", הנעשה על ידי בחינת "הון יסיף" כנ"ל, ואת בנימן תקחו - זה בחינת מזבח בחלקו של טורף, שהוא בנימין, שעקר שלמות השכל תלוי בזה כנ"ל; דהינו שהשכל מוכיח ואומר, שעקר החסרון שנתעכר המח הוא תלוי רק בכלי המעשה, דהינו צדקה, שהיא תלוי במעשה, בחינת (ישעיהו ל"ב): "והיה מעשה הצדקה", שעל ידה נשלם השכל כנ"ל, כי כשנותנין צדקה, על ידי זה נעשין גרים כנ"ל, ועל ידי זה נשלם המזבח, שהוא בחינת שלחנו של אדם, דהינו שזוכין לאכל בקדשה, ואזי נשלם השכל, ואזי זוכין לראות אור הצדיק, ועל ידי זה מקבלין ממנו יראה ואהבה כנ"ל.   יח רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוה קאזלינא בספינתא, וחזינן ההוא קרטליתא, דהוו מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא. נחית בר אמוראי לאתויי, ורגש, ובעי דנשמטה לאטמה, וזרק זיקא דחלא ונחת. נפק ברת קלא ואמר: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה לשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי (בבא בתרא ע"ד) רשב"ם: קרטליתא - ארגז: דמקרי בירשא - כך שמו: בר אמוראי - אדם שיודע לשוט במים: בעי דנשמטה לאטמא - שבקש לחתך ירכו: זרק לה חלא - חמץ, וברח מריחו לים: למשדיא בה - להצניע בו: לשון רבנו זכרונו לברכה רבי יונתן משתעי: זמנא חדא הוי קאזלינא בספינתא, וחזינא האי קרטליתא וכו'. א דע, כי לכל דבר יש תכלית, ולתכלית יש עוד תכלית אחר, גבה מעל גבה. למשל: תכלית בנין הבית - כדי שיהא לאדם מקום לנוח, ותכלית המנוחה - כדי שיוכל בכח הזה לעבד את השם, ותכלית העבודה וכו'. ותכלית של כל דבר הוא מחבר להמחשבה והשכל, יותר מהדבר שזה התכלית בא ממנו, וקרוב התכלית להמחשבה בקרוב יותר מהדבר, כי סוף מעשה - במחשבה תחלה; נמצא שהסוף והתכלית הוא תחלה במחשבה וקרוב לה, ומהתכלית נשתלשל המעשה. למשל: כשעולה במחשבה לבנות לו בית, בודאי הבית אינו נבנה בבת אחת, אלא צריך להכין עצים, ולסתת ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו, ואחר כך נבנה ונשלם הבית. נמצא שלמות הבית, שהיא תכלית הבנין וסופו, היה במחשבה תחלה. נמצא שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה. ב ודע, שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא. ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם, כי זאת התכלית עליו נאמר (ישעיהו ס"ד): "עין לא ראתה וכו'". אבל הצדיקים באמת, גם הם יכולים לתפס במחשבתם תכלית עולם הבא. וכל אחד ואחד מישראל, לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית, כפי הפרת הכעס ברחמנות. הינו כשבא אדם לכלל כעס, לא יפעל בכעסו שום אכזריות, ואדרבא, ימתיק הכעס ברחמנות, בבחינת: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג), ועל ידי זה נעשה עטרה לענוים, הבורחים מכבוד ושררה ועושין עצמן כשירים, וכשנתעטרין בעטרה של רחמנות, בבחינות (תהלים ק"ג): "המעטרכי חסד ורחמים", אזי מקבלין את הכבוד והשררה בעל כרחם. וזה בחינות (ישעיהו כ"ח): "עטרת צבי לשאר עמו" - 'למי שמשים עצמו כשירים' (מגלה ט"ו:). כי זה שהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם, זאת המחשבה בא להם מבחינת הסתרת פני השם, על ידי מעוט אמונה שיש בישראל, כי לפי רב הכפירה, חס ושלום, כן הסתרת פני השם, ואין רוצה להנהיג אותם. וההסתרה הזאת היא בחינות כעסו וחרון אפו, הבא על ידי עבודת אלילים, כמאמר: כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם (ספרי פרשת ראה). ואפלו כשאין עבודת אלילים בעולם, אלא שהאמונה אין כל כך בשלמות, אז גם כן החרון אף והסתרתו לפי התמעטות האמונה. ומחמת שחרון אפו כרגע, כמו שכתוב (תהלים ל): "כי רגע באפו", על ידי זה אין נרגש, אלא כשיש עבודת אלילים בעולם; אבל בלא עבודת אלילים, אלא בחסרון משלמות אמונה, אזי בודאי אינו נרגש מעט החרון אף שבחלק הרגע, ואין נכר הסתרת פני השם. אבל ההשתלשלות של החרון אף כשבא להצדיקים, אזי מסתירים פניהם מהעולם ואינם רוצים להנהיג את העולם. ומחמת שהחרון אף הוא מעט מן המעט מחלק הרגע, על ידי זה אינם תולים הסתרת פניהם ברגז, אלא תולים הסתרת פניהם בקטנותם, ועושים עצמן כשירים ואומרים שאינם ראויין להנהיג העולם. ובאמת גם הם אינם יודעים ומרגישים את החרון אף, כי הוא מעט מן המעט. וזהו: כשהקטין משה את עצמו מלילך למצרים ולהיות מנהיג, אמר (שמות ג): "מי אנכי כי אלך אל פרעה", ושאר דבריו - כתוב (שם ד): "ויחר אף ה' במשה", פרוש: זאת ההקטנה שלא רצה להיות מנהיג, זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' כנ"ל. אבל על ידי שנמתק הרגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם, ומרחמים על העולם ונתרצים בהנהגתו, ומקבלים על עצמן השררה של ההנהגה, ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם, בבחינת (ישעיהו מ"ט): "כי מרחמם ינהגם". נמצא שזאת הרחמנות היא עטרתם, שמעטר אותם במדת מלכות ומנהיג. וזה בחינות: קרטליתא דמקבעי בה אבנים טובות. קרטליתא - פרש רש"י: 'ארגז'. ארגז - זה בחינות רגז הנ"ל, 'ואבנים טובות' - זה בחינות עטרה הנ"ל, בחינות רחמנות הנ"ל. והדרי לה מיני דכורי דמקרי בירשא - זה בחינות אמונה, כמאמר (מגלה י:): "תחת הנעצוץ יעלה ברוש", זה מרדכי; ונקרא יהודי, על שם שכפר בעבודת אלילים, כמאמר (שם י"ג): 'כל הכופר בעכו"ם נקרא יהודי'. ג ולפעמים חושב אדם בעצמו שיש לו רחמנות על העולם, ורוצה בהנהגתו; ובאמת זהו הרודף אחר הכבוד, ותולה רדיפתו ברחמנות, ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה. כי כל זמן שאין לאדם אמונה בשלמות שאין שלמות אחריו, בודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה. ואפלו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמרי(עיין תוספתא שבת ף' ז' ח'), אף על פי שהוא מאמין בהשם יתברך, בודאי אין לו לקבל המנהיגות, כי המנהיגות עקרה בבחינת רחמים, ועקר הרחמים - בהסרת עכו"ם, אפלו שמץ עכו"ם; ואפלו כשהוא אומר צבי הפסיקו (סנהדרין דס"ה:) אין לו רחמנות בשלמות; בכן אין לו לקבל המנהיגות אפלו מי שיש לו אמונה גדולה, עד שיפשפש את עצמו, שלא ישאר אצלו אמונות שאין צריך להאמין, כגון דרכי האמרי הנ"ל, ושיהיה "תמים עם ה' אלקיו" (דברים יח), אז הרחמנות באמת ולו ראוי להנהיג. אבל מי שאין לו אמונה בשלמות, ונדמה שיש לו רחמנות על העולם ורוצה להנהיג את העולם - זה בחינת (סוטה מ"ט:): והמלכות תהפך למינות, כי מעט המינות פוגם במלכות, בבחינת ההנהגה, ומהפכה למינות, כמו שמהפך את המלכות לעצמו, שהוא מין מעט. ד ודע, שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה, שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה. ודע, שעקר המלכות - שרשה בחכמה, בשביל כדי לידע איך להנהיג ולמלך. לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים, כי בזה תכון מלכותו ויתקים מדינתו. וזה בחינות (דברים ל"ג): "ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם", הינו, על ידי ראשי עם, שהם המחין והחכמה, על ידם תכון בחינת המלכות, ועל ידי אהבת החכמים תכון המלכות. וכשבא למלך איזהו שנאה על החכמים - ידוע להוי לה, שמן השמים יורידוהו ממלכותו, כי אין קיום לעולם בלא החכמה, בבחינת (משלי כ"ט): "מלך במשפט יעמיד ארץ", והמשפט הוא בחינת חכמים, בבחינת (ויקרא כ"ו): "ואם את משפטי תגעל נפשכם", ודרשו (בתו"כ. ומובא בפרש"י שם): 'זה השונא את החכמים'. נמצא זה שאין לו אמונה בשלמות מחמת דרכי האמרי - כשבא לקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקים בידו המלכות והמנהיגות, ובודאי לא יתקים בידו, כי עקר המלכות תלוי במשפט כנ"ל. אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות, עד שמפריד את האמונה מהנהגה, מבחינת המלכות, מלהחזיק במלכות - אזי יכול להיות שיתקים המלכות בידו, כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים, כי האמונה נפרדה מהמלכות. וזה: ונחית בר אמוראי לאתויי, ובעי דנשמטה לאטמה. בר אמוראי - זה שאין לו אמונה בשלמות כנ"ל. אטמה - זה בחינת (ישעיהו ל"ג): "אטם אזנו משמע דמים", דלא שמע בזלותא דצורבא מדרבנן (מכות כ"ד) - הינו בירשא הנ"ל רצה להפיל אותו לשנאת חכמים. וזרק זיקא דחלא ונחת. חלא - בחינת התגברות המינות, בחינת (תהלים ע"ג): "כי יתחמץ לבבי", על ידי זה ונחת את הבירשא הנ"ל. ה ובאמת מלכי העכו"ם, אף על פי שמולכים עלינו, אין במלכותם מבחינת מלכות ישראל ולא נגעו בה, כי מי שרוצה לגע בה - זה וזה לא נתקים בידם, הינו אפלו מלכותם על האמות העולם נטלה מהם, כי האמונה שסביב מלכותנו מפיל את חכמתם, שמלכותם תלוי בהם כנ"ל. וזה שכתוב במפלת מצרים (ישעיהו י"ט): "נואלו שרי צען" על ידי אולת, הינו נפילת חכמתם - נפלה מלכותם. וזהו שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר: אתה מלך עלינו לכרגא, אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות, את וכלבא שוה (ויקרא רבה פרשה ל"ג; במדבר פרשה ט"ו ומדרש שיר השירים); הינו שאמרו, שלא נגע במלכות ישראל השיך לאמונתנו, כי אמונתנו סובבת את המלכות ושומרת אותה מלגע בה זר, ומפיל את רודפיה לשנאת חכמים. אם לא שתקפה יד המינות על האמונה עד שמפיל את האמונה, ואז יכול לקבל מלכותנו, חס ושלום, בבחינת "וזרק חלא ונחת" כנ"ל. ו אבל דע, שמן השמים אין מניחים אותו לקח אותה, בבחינת: ונפקת ברת קלא: מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי. הינו על ידי שלמות האותיות של דבורי אמונה, שהוא בחינת אשת רבי חנינא בן דוסא; כי רבי חנינא בן דוסא זה בחינת אמונה, כי מדתו - אמונה, בחינת (ברכות י"ז:): 'וחנינא בני די לו בקב חרובין'; 'קב חרובין' - מדת אמונה; 'חרובין' - בחינת ברושים, בחינת בירשא הנ"ל; וא'ש'ת' - זה בחינות האותיות, ששלמותם על ידי אמונה, בבחינת ראשי תבות: א'בנים ש'למות ת'בנה (דברים כ"ז). ואבנים הן האותיות, כמאמר (ספר יצירה): שלשה אבנים בונות ששה בתים. ואותיות נשלמים על ידי אמונה, בבחינת (צפניה ג): "אז אהפך אל העמים שפה ברורה" וכו', הינו על ידי אמונה, שהוא בחינת "לקרא כלם בשם ה'", על ידי זה אהפך שפה ברורה, בחינת שלמות הדבור. ושלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים, כי כל העולמות נבראו על ידי אותיות, ושלמות האותיות הוא היוד (עיין ז"ח שה"ש ע"פ אם לא תדעי) שהוא בחינת עולם הבא הנברא ביוד (כמו שאמרו רבותינו ז"ל מנחות כ"ט:), כי היוד היא נקדה אחרונה המשלים את תמונת כל אות, כי כשחסר נקדה אחרונה המשלים תמונת האות, אזי בודאי אין שלמות לאות ואין לה תמונה. ואותיות הם במלכות ומנהיגות הנ"ל, בבחינת 'מלכות פה' (בפתח אליהו), כי עקר ההנהגה על ידי הדבור, כי אי אפשר להנהיג ולצוות אלא על ידי הדבור. נמצא , על ידי השלמות אותיות אמונה שבמלכות, על ידי זה הצדיקים יודעים את התכלית של עולם הבא, כי הצדיקים המנהיגים את העולם בבחינת "צדיק מושל" (שמואל ב כ"ג), הם אוחזים במדת המלכות, ועל ידי אחיזתם במלכות אוחזים באותיות שבה, ועל ידי אחיזתם באותיות השלמים הם אוחזים בתכלית, שהיא שלמות האותיות, שהיא בחינת יוד, בחינת עולם הבא. וזה בחינת תכלת, שהיא בחינת תכלית (עיין זוהר שלח קע"ה: פנחס רכ"ו: ובתיקון כ"א), שנתגלה בתוך הקרטליתא - בתוך המנהיגות והמלכות כנ"ל, על ידי אשת רבי חנינא בן דוסא, על ידי "אבנים שלמות תבנה", לצדיקיא לעלמא דאתי - שהצדיקים משיגים התכלית, שהוא עלמא דאתי כנ"ל. וזה בחינת (משלי ג): "בכל דרכיך דעהו", שיוכל אדם להשיג התכלית בכל דבר, כי כל דבר נברא באותיות, ובכל אות יש בו שלמות, הינו הנקדה אחרונה שהיא יוד, בחינת עולם הבא, שהיא התכלית, המשלים תמונת האות כנ"ל. ז והתכלית נקרא תכלת, כי התכלת מערב שחר עם לבן, והוא גון שבין שחר ולבן; וכשנתחבר שחר ולבן, כמו הכתב שהוא בחינת שחר על גבי לבן - בודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להניר שהוא לבן, במקום הדבוק והקרוב, שם הם מערבים שחר עם לבן, בבחינת תכלת. ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית, כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הניר, בודאי הדיו רחוק מהניר מעט, עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עמק הניר, ואז נדבק שחרות הדיו בעמק בקרוב גדול - נמצא שהקרוב הוא סוף ותכלית, ובמקום הקרוב שם הניר והדיו הם מערבים בבחינת תכלת כנ"ל, כי כן הדבר, שהתכלית שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, כנזכר לעיל. [נראה לעניות דעתי לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות, ותחלת המחשבה הוא בחינת לבן העליון כידוע; נמצא שסוף המעשה, שהוא התכלית, שהוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה, הוא בחינת תכלת, שהוא חבור שחר ולבן. והבן]. ח וזה דוקא בת קול שיצא, כי בחינת בת קול - התכלית של כל הדברים, הינו שמהפך כל דבר מראשו לסופו, שהוא התכלית, בבחינת "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב), שהוא הסוף והתכלית. כי בת קול הוא מה ששומעין כשאחד מוציא קול ביער או במקום אחר, אז שומע כאלו אחר גם כן מוציא קול כזה. וזה אנו שומעין בחושינו, כשאדם מוציא איזהו דבור, אזי שומעין גם כן זה הדבור בעצמו - נמצא שהבת קול מהפך את הדבור מראשו לסופו, ומקרב סופו לעצמו. למשל, כשאדם מוציא דבור של 'ברוך', בודאי יוצא האות בית בראשונה ונתרחק מאדם; ואחר כך מוציא הריש של 'ברוך', ואז הריש קרוב אל המוציא מהבית, וכן הכף שמוציא באחרונה הוא קרוב לאדם הזה יותר מהריש; והבת קול לוקחת זאת התבה 'ברוך' ומהפכת אותה מראשה לסופה, ומהפכת את הבית שתהיה קרוב לאדם יותר מהריש, והריש מהכף. נמצא שהכף שהיא סוף ותכלית של התבה, שהיתה רחוקה מתחלה מהבת קול בתכלית הרחוק, עכשו היא קרובה בתכלית הקרוב, כי כן אנו שומעין, שבת קול מוציא תבת 'ברוך': בתחלה בית, ואחר כך ריש, ואחר כך כף, נמצא שהכף שהיא התכלית, שהיתה מתחלה בתכלית הרחוק מהבת קול, עכשו נתקרב בתכלית הקרוב, כי הבת קול הפך את התבה. וזה שנפק ברת קלא, בת קול דוקא הודיע את זאת: מה אית לכו בהדי קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן דוסא, דעתידא לשדיא בה תכלתא לצדיקיא לעלמא דאתי: עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה [סיום המשתעי, דהינו: רב יהודא הנדואה משתעי, ושאר המאמרים כאלה, המובאים שם בבבא בתרא אחר מאמרי רבה בר בר חנה, שהם: אמר לי הונא בר נתן וכו', ומעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע - הכל יבוא על נכון בספר לקוטי תנינא בסימן ג' וד' וה'. לך נא וראה שם, תמצא מרגוע לנפשך]: עד הנה עזרונו רחמיך לסים מאמרי ה"משתעי", אשר הסתירו בהם גנזיא דמלכא כלהו תנאי וכלהו אמוראי. כען אציתו למלוי דנפקין בהדרתא, שפר עלה לחוויה באפי מלכותא. בחכמתא יגלה לכון קצת להודעותא, גדלת הבורא גניזין עלאין הצפונים ב"ספרא דצניעותא". אתיא ותמהיא די עבד עמנא אלקא שמיא לגלות לנו עטין דאוריתא, בדרך נפלא ונורא השוה לכל נפש לזכות להתקרב על ידם לדי ברא כלא למעבד לה רעותא. בריך שמה לעלא מן כל ברכתא ושירתא: ספרא דצניעותא   יט תפלה לחבקוק הנביא על שגינות וכו' (חבקוק ג). איתא בספרא דצניעותא, פרקא קדמאה (זהר תרומה, קע"ו:): עד לא הוי מתקלא, לא הוי משגיחין אפין באפין. א כי קשה להעולם: על מה צריך לנסע להצדיק לשמע מפיו, הלא אפשר לעין בספרים דברי מוסר? אך באמת הוא תועלת גדול, כי יש חלוק גדול בין השומע מפי הצדיק האמת בעצמו ובין השומע מפי אחר האומר בשמו; מכל שכן כששומע מפי ששמע מפי השומע, כי יורד בכל פעם מדרגא לדרגא רחוק מפי הצדיק. וכן בין השומע מפי הצדיק למעין בספר הוא חלוק גדול ביותר: ב כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו כמו במראה, עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר יתחרט חברו תכף על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו, כי על ידי שיביט בפנים שלו יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משקע בחשך: ג כי גדל יקר הערך של לשון הקדש - שבו נברא העולם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה י"ח, הובא בפרש"י): "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב) - 'לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש'. וזה בחינת חוה, בחינת (תהלים י"ט): "ולילה ללילה יחוה", הינו בחינת הדבור של לשון הקדש, שבו נברא העולם. וזה בחינת: "לזאת יקרא אשה", הינו הדבור, כמו (בראשית מ"ט): "וזאת אשר דבר להם". ועל ידי לשון הקדש רוממנו מכל הלשונות, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקדש, הינו שהרע - שיש להלשון של האמה אחיזה בו נתבטל ונופל על ידי לשון הקדש, ואין לו שליטה על ישראל, וזה בחינת: 'לשון נופל על לשון'. והרע הכולל , שכל הרעות של שבעים לשון כלולין בו, דהינו תבערת המדורה של תאות נאוף, שכל השבעים לשון משקעין וכלולין בו, נופל ונתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקדש. וזה בחינת מדורה של שבעין כוכבין הנזכר בזהר הקדוש (ויקהל ר"ג.), הינו הרע הכולל, שהוא תבערת המדורה של תאות נאוף, שכל השבעין אמות כלולין בו. וזה בחינת חשמ"ל - חיות אש ממללות (חגיגה י"ג); חיות אש - בחינת חוה אשה, הינו בחינת לשון הקדש כנ"ל, שעל ידו מתמלל ומשתבר אש המדורה של שבעין כוכבין. וזה בחינת מ"ל מחשמ"ל, שהם בחינת מדורה של שבעין כוכבין, שנתמלל ונתבטל על ידי לשון הקדש, כי על שם זה נקרא לשון הקדש, כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה (מדרש רבה קדושים פרשת כ"ד). וזה שפרש רש"י (בראשית שם): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", 'מכאן שנאסר להם עריות - רוח הקדש אומרת כן'; 'רוח הקדש' הינו לשון הקדש (עיין זוהר אחרי ס"א:), כמו (תהלים ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם", שעל ידי לשון הקדש נאסר ונתקשר התאוה של תאות נאוף, הינו המדורה של שבעין כוכבין, שאין לו שליטה על ישראל על ידי לשון הקדש, בבחינת 'לשון נופל על לשון' כנ"ל, שהרוח שטות (סוטה ג) נתבטל על ידי רוח הקדש. וזה בחינת תקון הברית, שהוא בחינת רוח הקדש, בבחינת "ולא קמה עוד רוח באיש" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל זבחים קט"ז). וזה: "ויסגר בשר תחתנה" - לא נצרכה אלא למקום החתך (ברכות ס"א), הינו חתוך הדבור. וזה (שם): "ויבן" - עשאה כאוצר, שעקר עשיה ותקון של לשון הקדש תולה ב"יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו ל"ג), כמו שכתוב (קהלת י"ב): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא". וזה: כאוצר של חטים, הינו היראה הוא אוצר, שבו תלוי עשיה ותקון של 'חטה' - כ"ב אותיות של לשון הקדש (תקון ט"ז). וזה בחינת (תהלים ס): "אלקים דבר בקדשו", שדבור הקדש תולה ב"אלקים ירא". ויוסף, על ידי שהיה לו שלמות לשון הקדש, כמו שכתוב (בראשית מ"ה): "כי פי המדבר אליכם" בלשון הקדש, על כן כתוב בו (שם מ"א): "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו"; רוח אלקים - הינו תקון הברית, בבחינת "ולא קמה עוד רוח באיש", כי בלשון הקדש תלוי תקון הברית, בבחינת "מכאן שנאסר להם עריות", כי זה בלא זה אי אפשר להיות, הינו תקון הברית ושלמות לשון הקדש הם תלויים זה בזה. וזה (משלי כ"ט): "ורעה זונות יאבד הון" - אל תקרי 'מהונך' אלא 'מגרונך' (עיין משלי ג' בהגה ברש"י שם וכן הובא בבאה"ט או"ח סי' נ"ג בשם הפסיקתא. אמנם בפסיקתא עצמה איתא ממה שחננך אם נתן לך קול ערב וכו'), שהוא בחינת לשון הקדש, כי מי שפוגם בברית מאבד לשון הקדש. וזה (שם ג): "כבד את ה' מהונך" - כבד דיקא, כי בו תלוי בחינת כבוד, כי הפך הכבוד הם חרפות ובזיונות. והם תולים במקום עריין, כמובא בתקונים (תקון נ"ח): "ולא יתבששו" - אין בשת אלא במקום עריין; עריין הוא פגם הברית, בבחינת ערלה, בחינת (בראשית ל"ד) "כי חרפה היא לנו". וזה: 'כבד', שהוא הפך של חרפות ובזיונות, שהוא תולה ב'הונך', הינו בגרונך, שהוא שלמות לשון הקדש כנ"ל. ושם יוסף, על שם שלמות לשון הקדש, שהוא תקון הברית, בבחינת (שם ל): "אסף אלקים את חרפתי", כי בו תלוי כבוד, כי אין בשת אלא במקום עריין כנ"ל. ונחש , שהוא הרע הכולל הנ"ל - כשאין שלמות בלשון הקדש, אזי הוא הולך ושולט על לשון הקדש, בבחינת 'נחש שלטנותה על בשרא' (כמובא בזהר הקדוש) (עי' הוה"ק נח ס"ה. פקודי רס"ט.), הינו בחינת חוה הנ"ל, שהיא בשר מבשרו (בראשית ב), בבחינות "בשר קדש" (חגי ב). וזה בחינת נחש, שפתה לחוה והטיל בה זהמא (שבת קמו), שהוא הרוח סערה (יחזקאל א) הרוח שטות, אשת כסילות (משלי ט), והולך ומפתה את הרוח הקדש, שהוא לשון הקדש, אשה חכמה (שמואל ב יד), בבחינת "חכמות נשים" (משלי י"ד), ומטיל בה זהמא. וזה בחינת (בראשית ד): "לפתח חטאת רבץ"; לפתח, הינו 'פתחי פיך' (מיכה ז) של לשון הקדש, שהחטאת הזה רובץ לינק ממנו: ד ודע, שאשת כסילות הזאת, שהוא כללות הרע של שבעים לשון, אי אפשר להם לינק מאשה חכמה, מלשון הקדש הנ"ל, אלא על ידי בחינת 'עץ הדעת טוב ורע', שעל ידו הוא מפתה את הלשון הקדש ומטיל בה זהמא. ועץ הדעת, שיש בו שני כחות שהן טוב ורע, הוא אמצעי בין לשון הקדש, שהוא אשה חכמה, שכלו טוב, ובין לשון של שבעין עממין, שכלו רע: ועץ הדעת טוב ורע זה לשון תרגום, שהוא אמצעי בין לשון הקדש ובין לשון של שבעין עממין. ולשון עממין, כשרוצים לינק מלשון הקדש, אי אפשר להם לינק ממנו אלא על ידי לשון תרגום. לשון תרגום הוא בחינת "אשה משכלת" (משלי י"ט), בחינת משכיל על ידי תרגמן (פסחים קי"ז), כי לשון תרגום יש בו טוב ורע - לפעמים הוא בחינת משכיל, ולפעמים הוא בחינת משכל. ואשת כסילות הזאת היא מפתה את האשה חכמה על ידי אשה משכלת, כי עקר תגברת הקלפה אינו אלא על ידי לשון תרגום, בבחינת (דברים כ"ו): "ארמי אבד אבי", ובבחינת (במדבר כ"ג): "מן ארם ינחני בלק", שהוא לשון תרגום, שהוא לשון ארמי, שדרך שם מתעוררים לינק מהקדשה. ועקר בנינה ושלמות של לשון הקדש אינו אלא על ידי שמפילין הרע של התרגום ומעלין את הטוב שבתרגום ללשון הקדש, שעל ידי זה נשלם לשון הקדש. ולבן הארמי, שהוא ארמי אבד אבי הנ"ל, רצה לינק מהקדשה על ידי התרגום, ועל כן קרא לו "יגר שהדותא" (בראשית ל"א); ויעקב היה מעלה את התרגום ללשון הקדש, ועל כן קרא לו "גל עד" בלשון הקדש. וזה (שם ב): "ויפל ה' אלקים תרדמה" - מספר תרגום כמובא (עיין לק"ת להאריז"ל פ' ואתחנן), כי על ידי התרגום עקר בנינה של לשון הקדש. ועל ידי שמעלין את הטוב שבתרגום ללשון הקדש ומפילין הרע שבו, נופלין כל השבעים לשון, בבחינת 'לשון נופל על לשון'. וזה: "ויפל" - נוטריקון: פ'ה ל'הם ו'לא י'דברו, (תהלים קטו קלה) כי על ידי בחינת תרדמה, שהוא בחינת לשון תרגום, שעל ידי זה עקר בנינה של חוה, שהוא בחינת לשון הקדש, על ידי שמעלין הטוב שבו ומפילין הרע שבו כנ"ל, על ידי זה נופלין כל השבעים לשון, בבחינת "פה להם ולא ידברו" - ראשי תבות ויפל וכו' כנ"ל. ויוסף, על ידי שהיה לו שלמות לשון הקדש, על ידי זה היה יכול לפשר חלמין, כי עקר החלום הוא בשנה, הינו בתרדמה; ושלמות לשון הקדש הוא על ידי תרדמה, שהוא בחינת תרגום כנ"ל, ועל כן יוסף, שזכה לשלמות לשון הקדש, שעקר שלמותו על ידי תרדמה כנ"ל, על כן היה יודע לפשר חלמין שבתרדמה [כי זכה לברר את בחינת לשון התרגום, את בחינת התרדמה, דהינו להעלות הטוב שבו ללשון הקדש ולהפיל הרע שבו, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על ידי לשון תרגום כנ"ל, ועל כן היה יודע לפתר החלום שבשנה ותרדמה שהוא בחינת תרגום, כי היה יודע לברר הטוב והאמת שיש בהחלום, שהוא בחינת תרדמה, בחינת תרגום, כי הוא זכה לברר את לשון תרגום, שזהו עקר בחינת שלמות לשון הקדש על ידי התרגום שזכה לזה כנ"ל]: ה וזה בחינת מקרה לילה (דברים כג). שהרוח סערה, הינו הרוח שטות, הינו השבעים לשון, עולה על ידי תרגום, על ידי תרדמה, על ידי שנה, ויונק מלשון הקדש, מרוח הקדש, מברית קדש. כי מי שיש לו שלמות לשון הקדש, מקרר את חמימותו בלשון הקדש, בבחינת (תהלים ל"ט) "חם לבי בקרבי וכו', דברתי בלשוני", שמקרר חמימותו בדבור של לשון הקדש, בבחינת: "זאת הפעם עצם מעצמי", 'מכאן שנתקררה דעתו בחוה' (יבמות ס"ג). אבל מי שאין לו שלמות לשון הקדש, אזי הרוח סערה מקרר אותו במקרה לילה בשנה, בבחינת (דברים כ"ה) "אשר קרך בדרך", לשון קרירות; 'בדרך' הוא בחינת (משלי ל): "כן דרך אשה מנאפת", שהרוח סערה הולך דרך התרגום, שהוא בחינת נגה, ויונק מן החשמ"ל הנ"ל. ואלישע היה יורש מאליהו רוח הקדש, ועל ידי זה היה מקבל ממנו שלמות לשון הקדש, בבחינת (מלכים ב' ב): "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" - פי שנים, הינו לשון הקדש, כי 'שנים מקרא ואחד תרגום' (ברכות ח), על ידי זה כתיב בה (שם ד): "איש קדוש עבר עלינו תמיד", 'שלא ראתה קרי על סדינו' (ברכות י:), כי על ידי שלמות לשון הקדש נצולין ממקרה לילה כנ"ל, כי על ידי שלמות לשון הקדש זוכין לתקון הברית כנ"ל, כי עקר שלמות לשון הקדש הוא על ידי תרגום, שהוא בחינת תרדמה ושנה, דהינו על ידי שמבררין את בחינת התרגום, בחינת התרדמה כנ"ל, ועל כן אז נצולין ממקרה לילה שבתרדמה כנ"ל. וזה שבקש דוד (תהלים ק"מ): "ראש מסבי עמל שפתימו יכסמו". "ראש מסבי" - הוא בחינת (יחזקאל א): "נגה לו סביב", שהוא ראש המסבבין את הקדשה; "עמל שפתימו יכסמו" - העמל והרע שבו יתבטל; ועל שאר לשונות העמים, שהם בחינת מדורה של שבעין כוכבין הנ"ל, "ימוטו עליהם גחלים", "כי מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל ט"ו); הינו כי בחינת נגה, שהוא בחינת תרגום, צריכין שיתברר, שיפל הרע שבו, והטוב שבו יתברר ויעלה ויהיה נכלל בתוך הקדשה, הינו בלשון הקדש, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על ידי לשון תרגום כנ"ל. ושאר לשונות העמים, שהם בחינת רע גמור, צריכין לכלותם לגמרי, בבחינת "ימוטו עליהם גחלים וכו'" כנ"ל. וזה בחינת שלהובא דאשא היורדת בערב שבת על ראש הקלפות, שלא יכללו בנגה לינק מהקדשה; פרוש, כי בערב שבת, בכניסת שבת, נכלל נגה בקדשה, ואז רוצין גם שאר הקלפות הטמאות לגמרי לעלות אל הקדשה, ואז יורד שלהובא דאשא על ראשם ונופלים למטה; שזהו סוד כונת רחיצת מים חמין בערב שבת, כמבאר בכונות. וזהו בחינה הנ"ל, שצריכין לברר הטוב שבתרגום שהוא בחינת נגה, שיהיה נכלל בלשון הקדש, ושאר לשונות העכו"ם, שהם בחינת רע גמור, צריכין להפילם ולבטלם לגמרי - הינו כנ"ל: ו וכשמעלה הטוב שבתרגום ומשלים את הלשון הקדש שבו נברא העולם, על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של האותיות של לשון הקדש שיש בכל דבר שבעולם. כי כל דבר יש בו כמה צרופי אותיות, שבו נברא זה הדבר, ועל ידי שלמות לשון הקדש על ידי לשון תרגום, על ידי זה נתעוררין ונתגדלין הכח של אלו האותיות שיש בכל דבר ודבר. וזה (במדבר י"ד): "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר"; "לאמר" - דא גלוי עריות (כמו שאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין נ"ו:), הינו בחינת המדורה של שבעין כוכבין הנ"ל, שהוא בחינת תאות נאוף, שנתבטל על ידי הדבור של לשון הקדש כנ"ל. וזהו: "כאשר דברת לאמר", הינו כפי הדבור של לשון הקדש, שעל ידו נאסר עריות ונתבטל תאות נאוף כנ"ל, כמו כן יגדל כח ה', כי כפי השלמות שמשלים את הדבור של לשון הקדש, שהוא בחינת שבירת ובטול תאות נאוף, כן נתגדל ונתעורר כח ה' שבמעשה בראשית, שהם האותיות שיש בכל דבר ודבר שבעולם כנ"ל (עיין זוהר פנחס רמ"ה.): ז ומי שיכול להתעורר התנוצצות האותיות שבכל מעשה בראשית שיש בכל דבר, אזי אכילתו ושתיתו וכל תענוגיו אינו אלא מהתנוצצות האותיות שבאכילה ושתיה, בבחינת (רות ג): "ויאכל וישת וייטב לבו"; "וייטב לבו" הינו בחינת התנוצצות האותיות של ל"ב אלקים שבמעשה בראשית שיש בכל דבר. וזהו: "וייטב לבו" - אין טוב אלא אור, כמו שכתוב (בראשית א): "וירא אלקים את האור כי טוב". וזהו: "ויאכל וישת וייטב לבו", שהיתה אכילתו ושתיתו מהארת והתנוצצות האותיות של ל"ב אלקים שבסעדתו שאוכל. וזה: "וייטב לבו" - זה ברכת המזון (זהר ויקהל רי"ח. ומדרש רבה רות פרשה ה), שהיתה אכילתו ושתיתו מהתנוצצות האותיות שיש בהאכילה ושתיה, שזהו בחינת ברכות המזון, כי המזון נתברך על ידי שלמות לשון הקדש, על ידי שמעוררין ומאירין את האותיות שיש בכל דבר, ומשם צריכין שתהיה עקר האכילה ושתיה ושאר התענוגים כנ"ל: ח וכל חכם פשוט [פרוש, שהוא חכם לבד אף על פי שאינו צדיק] יכול לידע האותיות שבו נברא הדבר הזה שאוכל. כי מי שיודע הכח של מתיקות ומרירות, חריפות ומליחות, שזה מרכך וזה מקשה, זה מגדיל וזה מקטין, זה מכוץ וזה מרחיב, ויודע התחלקות האותיות, שנחלקין לשלש אמות אמ"ש ושבע כפולות, ושנים עשר פשוטות, ויודע האותיות השיכים לכל ספירה וספירה, ויודע כח של כל ספירה, שזה רך וזה קשה וכו', אזי על ידי שטועם איזה דבר או רואה איזה דבר, הוא יודע ומבין הצרופי אותיות שבו נברא זה הדבר. כי כל דבר נשתנה בטעמו וריחו ותמונתו - הכל לפי צרופי אותיות של לשון הקדש, ששקל הקדוש ברוך הוא בחכמתו וברצונו הפשוט כך וכך אותיות שיברא בהם דבר זה, וכך וכך אותיות שיברא בהם דבר זה. וזה בחינת חסרות ויתרות ונקדות שיש בהתורה, שהכל לפי המשקל, שגורעין ומוסיפין לפי המשקל, שצריך לגרע לפעמים או להוסיף לפעמים איזה אות או נקדה כדי לכון המשקל של כח השם, הכל לפי חכמתו ורצונו, כי כן חיבה חכמתו ורצונו יתברך, שישקל כך וכך אותיות ונקדות, ויברא בכח הזה ואותיות ונקדות אלו הדבר הזה, כדי שיהיה לו טעם הזה וריח הזה ותמונה הזאת; וכן שקל כך וכך אותיות ונקדות אחרות וברא בהם דבר אחר, כדי שיהיה לו כח וריח וטעם ותמונה אחרת כפי אותן האותיות, וכן בכל דבר שבעולם. ומי שהוא חכם לבד, יכול להבין כל זאת בחכמתו, שידע האותיות שיש בכל דבר כנ"ל - אבל שירגיש ויתענג רק מהצרופי אותיות, בבחינת "ויאכל וישת" כנ"ל, זה אי אפשר כי אם למי שהביא שלמות בלשון הקדש, והביא התנוצצות חדש בלשון הקדש של כל דבר, הינו בהאותיות שיש בכל דבר - זה יכול לקים "ויאכל וישת" כנ"ל. [פרוש: כי על ידי חכמה לבד יכולין לידע האותיות שיש בכל דבר, כשיודעין כל הנ"ל, דהינו למשל כשרואה דבר שטעמו מתוק, ויודע שמתיקות - כחו לרכך, ויודע מאיזה ספירה נמשך זה הכח של המתיקות והרכוך, כגון מספירת חסד, ויודע איזה אות מכ"ב אותיות שיך לספירת חסד, אזי יודע שאותו האות מלבש בדבר הזה, וכן כיוצא בזה בכל הדברים שבעולם וכנ"ל. אבל אף על פי שהוא חכם גדול כל כך, שיודע כל זאת בברור, שיודע האותיות שיש בכל דבר (שצריכין לזה להיות בקי גדול מאד בכל חכמת האמת, שהוא חכמת הקבלה, ובכל חכמת הטבע והיסודות, כמובן למשכיל, שאי אפשר לידע כל זאת, כי אם חכם גדול מאד בקבלה ובשאר חכמות), אף על פי כן יכול להיות שאכילתו ושתיתו ותענוגיו יהיו עדין מגוף הדבר ולא מהתנוצצות האותיות, כי לזכות שיהיו כל תענוגיו רק מהאותיות שבכל דבר, זה אי אפשר כי אם כשזוכה לשלמות לשון הקדש, דהינו כשזכה לשבר תאות המשגל לגמרי ולהשלים את הלשון הקדש, עד שהביא התנוצצות חדש בלשון הקדש, דהינו בהאותיות שיש בכל דבר - זה הצדיק שאוחז בזה, הוא דיקא זוכה לזה, שאינו מרגיש שום תענוג משום דבר אכילה ושתיה ושאר התענוגים שבעולם, כי אם מהתנוצצות האותיות שיש בכל דבר, אשרי לו]. וזה בחינת: "ומציון יסעדך" (תהלים כ), שיהיה סעדתך, הינו האכילה ושתיה וכל התענוגים, מציון וסימן האותיות המצינים ומסמנים בכל דבר, כי הטעם והריח והתמונה הוא ציון וסימן על האותיות שיש בדבר הזה. וזה: "ישלח עזרך מקדש"; "עזרך" - זה בחינת (בראשית ב) "אעשה לו עזר", בחינת חוה, הינו לשון הקדש כנ"ל; וזה "מקדש", בחינת לשון הקדש. וזה: ישלח' עזרך' מקדש' - סופי תבות חשך, הינו בחינת תרדמה, שהוא בחינת תרגום, שעקר שלמות לשון הקדש על ידי התרגום כנ"ל. וכשיש לו שלמות הזה, על ידי זה "ומציון יסעדך" כנ"ל. ט ומי שאוחז במדרגה זו, "ומציון יסעדך", מזה מאיר לבו. כי שם הלב הוא על ידי שמקבל ונזון משופרא דשופרא (עיין זוהר פנחס רט"ז: ובדף רכ"א:) מל"ב אלקים של מעשה בראשית, שהם בחינת האותיות שיש בכל דבר, שכלם נמשכין מבחינת ל"ב אלקים של מעשה בראשית. ועל ידי התנוצצות האור שמקבל הלב מל"ב אלקים הנ"ל, על ידי זה מתנוצץ פניו באור הזה, בבחינת (משלי ט"ו): "לב שמח ייטב פנים", וכשפניו מאירות בהזדככות הזה, אזי יוכל האחר לראות פניו בפנים הזה כמו במראה, ולהתחרט ולשוב בתשובה כנ"ל. וזה בחינת (דברים ה): "פנים בפנים דבר ה' עמכם", הינו על ידי שיש עמכם דבור ה', הינו שלמות לשון הקדש, על ידי זה מתנוצץ הפנים ומאירות כל כך, עד שיוכל להתראות פנים בפנים: וזה: עד לא הוי מתקלא - הינו שלמות לשון הקדש, הנקרא מתקלא, על שם ששקל הקדוש ברוך הוא ברצונו האותיות כנ"ל, בבחינת (איוב כ"ח): "לעשות לרוח משקל", ששקל הקדוש ברוך הוא כך וכך אותיות לכל דבר ודבר, כדי שיהיה לו טעם וריח ותמונה הזאת כפי רצונו כנ"ל. וקדם שהיה הלשון הקדש בשלמות לא הוי משגיחין אפין באפין - עדין לא היה בחינת 'פנים בפנים', כי אי אפשר לזכות לבחינת פנים מאירות הנ"ל שהם בחינת 'פנים בפנים', כי אם על ידי בחינת מתקלא, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל, כי עקר בחינת פנים בפנים הוא על ידי "דבר ה' עמכם" כנ"ל. וזה: עד לא הוי מתקלא, הינו בחינת לשון הקדש, שעקר שלמותו על ידי תרגום, שהוא נגה הנקרא 'תקלא' כידוע: וזהו החלוק בין השומע מפי הרב, או מפי התלמיד, או מפי הספר. כי הצדיקים הם "גבורי כח עשי דברו" (תהלים ק"ג), שהם עושים ובונים הדבור של הקדוש ברוך הוא, הינו הלשון הקדש שבו נברא העולם, בבחינות "נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם" (בראשית רבה פרשה ח), כי על ידי השעשועים שראה הקדוש ברוך הוא שיקבל מנשמותיהם של צדיקים, על ידי זה "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים ל"ג), הינו שנעשה הדבור של לשון הקדש שבו נברא העולם, כי הצדיקים הם בבחינת "עשי דברו", שהם עושים הדבור של הקדוש ברוך הוא, שידבר ויברא את העולם: וכל זה היתה קדם הבריאה. גם עכשו, כשרוצים הצדיקים לשמע איזה דבור מהקדוש ברוך הוא, הם עושים תחלה את הדבור ובונים אותו, הינו על ידי מעשיהם הטובים זוכים לשמע דבורים מהקדוש ברוך הוא, נמצא שאלו הדבורים נתהוו ונבנו על ידם. וזה בחינת (תהלים ק"ג): "עשי דברו לשמע בקול דברו" - כשרוצים לשמע דבור מהקדוש ברוך הוא, הם עושים תחלה את הדבור בבחינת "עשי דברו" כנ"ל, ואחר כך שומעים אותו הדבור מהקדוש ברוך הוא בבחינת "לשמע בקול דברו", כי בזה הדבור הקדוש ברוך הוא מדבר עמם. ושלמות הדבור של לשון הקדש תליא ביראה, בבחינת "עשאה כאוצר" כנ"ל, 'ויראה תליא באודנין' (תקון ע). נמצא כשהצדיק שומע הדבור של תורה מפי הקדוש ברוך הוא, יש להדבור שלמות, כי הדבור תלוי ביראה, והוא שומע הדבור בבחינת "לשמע בקול דברו". נמצא מי ששומע מפיו בעצמו, מקבל דבור לשון הקדש בשלמות, הינו ביראה, כי זה הלשון הקדש יש לו שלמות מחמת בחינת "לשמע בקול דברו", כי שלמות הדבור תליא ביראה, והיראה תליא באודנין כנ"ל; אבל מי ששומע מפי אחר הוא רחוק מזה השלמות, כי כבר ירד ממדרגתו: וזה: ה' שמעתי שמעך יראתי - כשהשמיעה מפי הצדיק בעצמו, שהוא שומע מפיך, בבחינת "עשי דברו לשמע בקול דברו". וזה שמעך, שהוא שומע ממך, הינו מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו, אזי יראתי, כי עקר היראה תליא באודנין, ואז יש שלמות ללשון הקדש הזה כנ"ל. וזה: ה' פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו - פרש רש"י: 'עוררהו', הינו שנתעורר פעלך, הינו כח מעשה בראשית נתעורר. בקרב שנים - אל תקרי 'בקרב שנים' אלא 'בקרב שנים' (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה מ"ט) - שנים מקרא, דהינו לשון הקדש, על ידי לשון הקדש בשלמות, הנשלם על ידי היראה דתליא באודנין, נתעורר ונתנוצץ כח מעשה בראשית שנברא על ידי לשון הקדש. וזה שפרש רש"י: תפלה לחבקוק על שגינות - כתרגומו, שעקר שלמות לשון הקדש על ידי התרגום כנ"ל. וזה: על שגינות, כי שגיונות הוא בחינת תרגום, כי תרגום הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, שמערב טוב ורע; וכן הוא השוגג, שיש בו גם כן טוב ורע, שהמעשה הוא רע, וכונתו טוב: (השמטות השיכים לתורה הזאת) ובין לומד בספר לשומע מפי החכם יש חלוק גדול ביותר, כי ספר הוא רק לזכרון, כמו שכתוב (שמות י"ז): "כתב זאת זכרון בספר". והזכרון הוא בכח המדמה, כי גם בהמה יש לה זכרון, כמו שאנו רואים, שגם בהמה זוכרת שבמקום זה נשכה כלב והיא בורחת משם. ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' (גטין ס:). ויש דברים בגו, כי באמת זה המקרא "כתב זאת זכרון בספר" הנ"ל נאמר על תורה שבכתב, שצריכין דוקא לכתבה [כל זה שמעתי מפיו הקדוש בעת שכתבתי לפניו תורה הנ"ל, ולא באר ענין זה היטב]: וזה סוד מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין ל"ח:): 'אדם הראשון משוך בערלתו היה'; 'אדם הראשון בלשון ארמית ספר'. והבן מאד, כי על ידי לשון ארמית, שהוא לשון תרגום, משכה וינקה הערלה, שהוא רע הכולל, מלשון הקדש, מברית קדש כנ"ל, עין שם היטב. כי עקר פגם הברית, שהוא רע הכולל, בחינת לשונות העמים, יניקתם על ידי לשון תרגום, שהוא בחינת נגה, שעל ידי זה הם עולים לינק מלשון הקדש, מברית קדש כנ"ל, כי עקר המתקלא והנסיון והבחירה הוא בבחינת נגה, שהוא בחינת תרגום, כי נגה נקרא 'תקלא' כנ"ל. וזהו: 'אדם הראשון משוך בערלתו היה'; 'אדם הראשון בלשון ארמית ספר', כי הא בהא תליא, כי עקר פגם הברית, בחינת משוך בערלתו, נמשך על ידי לשון ארמית, שהוא לשון תרגום, כשאין מעלין אותו ללשון הקדש כנ"ל: "עשי דברו לשמע בקול דברו", שהצדיק עושה הדבור וכו' כנ"ל. וכשהלשון הקדש בא מלמעלה, עדין הוא חסר תקון, כי עדין צריך להעלות הטוב מן התרגום. וזהו סוד כונת מילה, כמו שמובא במדרש (בראשית פרשה י"א) שאלת המינין על מצות מילה: איך יברא הקדוש ברוך הוא דבר המחסר תקון? אך הוא על כונה זו, הינו כנ"ל, שהלשון הקדש, שהוא בחינת תקון הברית הבא מלמעלה, הוא עדין חסר תקון, ועקר תקונו למטה בזה העולם על ידי שאנו מעלין הטוב שבתרגום ומשלימין את הלשון הקדש, כי עקר התקון של כל הדברים נשלם למטה בזה העולם דיקא, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על ידי תרגום, שאף על פי שהלשון הקדש בא מלמעלה, אף על פי כן אין לו שלמות כי אם על ידי לשון תרגום, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהינו על ידי שמבררין הטוב שבתרגום, הטוב שבעץ הדעת, שעל ידי זה דיקא נשלם הלשון הקדש. וזהו בחינת מה שמבאר שם במדרש, התרוץ על שאלת המינין הנ"ל בענין מצות מילה: איך יברא הקדוש ברוך הוא מחסר תקון כנ"ל, שהשיבו שם: כל דבר צריך תקון: התרמוסין צריכין לבשל וכו', אף האדם צריך תקון וכו', עין שם; הינו כנ"ל, שהשם יתברך ברא כל הבריאה בשביל האדם הבעל בחירה, שהוא דיקא יתקן כל הדברים על ידי ברור הטוב שבעץ הדעת, שעל ידי זה משלים ומתקן כל הדברים שבעולם. ועל כן צריכין לתקן תקון המילה, בחינת תקון הברית, בזה העולם דיקא, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על ידי תרגום דיקא, שהלשון הקדש הבא מלמעלה אין לו שלמות כשבא מלמעלה, כי אם על ידי שאנחנו משלימין אותו על ידי שמבררין הטוב שבתרגום, שאז דיקא נשלם הלשון הקדש כנ"ל. וזהו: חשמ"ל - חש מל, בחינת מילה; ו"מל" גימטריא שבעים - בחינות מדורה של שבעין כוכבין הנ"ל, שנתמלל ונחתך ונתבטל על ידי מצות מילה, שהוא בחינת תקון הברית כנ"ל - עין בכונות והבן: ולהעלות הטוב מן התרגום, הוא על ידי תקון השגגות, שצריך לתקן כל מה שחטא בשוגג, והבן (עיין תהלים ז' שגיון לדוד ופי' התרגום תרגומא דאודיתא לדוד וכו'): ומי שיש לו שלמות לשון הקדש, יודע לפשר חלמין שבתרדמה כמו יוסף, כמבאר שם. כי החלומות הם כפי המאכלים שאוכל, כמובא, כי בכל דבר יש אותיות כנ"ל, וכששוכב וישן, עולים האדים מהמאכלים שאכל ועולים להמח, ונצטרפין האותיות שיש בהם, ומזה נעשה החלום. נמצא כשאדם אוכל, אם היה אוכל הכף השני קדם הראשון, היה מתראה לו חלום אחר, כי בכל דבר יש אותיות אחרים; ואלו היה אוכל זה הכף תחלה, היו נצטרפין האותיות בצרופים אחרים והיה מתראה לו חלום אחר. ומי שיש לו שלמות לשון הקדש, הוא יודע האותיות שיש בכל דבר כנ"ל, על כן הוא יכול לפשר חלמין כנ"ל. והבן היטב איך עתה מבאר היטב ענין פתרון חלומות על ידי שלמות לשון הקדש, על ידי מה שכתב שם אחר כך, שעל ידי שלמות לשון הקדש מאירין ההתנוצצות האותיות שיש בכל דבר, כי על ידי התנוצצות האותיות שיש בכל המאכלים שמהם החלומות, על ידי זה הצדיק בחינת יוסף יודע לפשר חלמין שבתרדמה כנ"ל: (זה מצאנו מזה המאמר מכתב יד רבנו ז"ל בעצמו): "ישלח עזרך מקדש" וכו'. גדל יקר הערך מלשון הקדש - שבו נברא העולם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: "לזאת יקרא אשה, כי מאיש" - 'לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש', כי האשה הוא בחינת לשון הקדש שבה נברא העולם. וזהו: "חוה" - לשון דבור, כמו שכתוב: "ולילה ללילה יחוה דעת". וזה בחינת: "לזאת יקרא אשה", כי הדבור נקרא 'זאת', כמו שכתוב: "וזאת אשר דבר להם אביהם", ועל ידי לשון הקדש רוממנו מכל הלשונות. וזה בחינת: לשון נופל על לשון - כל הלשונות נופלים על ידי לשון הקדש, ואין... עד כאן מצאנו: [פרקא תנינא דספרא דצניעותא מבאר לעיל בהתורה אמר אל הכהנים סימן ב]   כ לשון רבנו, זכרונו לברכה פרקא תליתאה (דספרא דצניעותא) תשעה תקונין יקירין אתמסרא לדקנא - כל מה דאתטמר ולא אתגליא, עלאה ויקרא אשתכח, והוא גנזיא יקירא: נימין על נימין מקמי פתחי דאדנין עד רישא [דפמא]; מרישא האי לרישא אחרא; אשתכח מתחות תרין נקבין ארחא מליא דלא אתחזיא; עלעין אתחפין מהאי גיסא ומהאי גיסא, בהו אתחזין תפוחין סמקין כורדא; בחד חוטא תלין אכמין תקיפין עד חדווי; שפון סומקי כורדא אתפנון; זעירין נחתין בגרונא ומחפין קדלא; רברבין וזעירין נחתין בשקולא - באלין אשתכח גבר ותקיף: א דע שיש נשמה בעולם, שעל ידה נתגלה באורי ופרושי התורה, והיא מסבלת ביסורין: 'פת במלח תאכל, ובמים במשורה תשתה, כי כך דרכה של תורה' (אבות פרק ו). וכל מפרשי התורה הן מקבלין מזאת הנשמה. וזאת הנשמה כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, בבחינת (ירמיה כ"ג): "הלוא כה דברי כאש". וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת "הלוא כה דברי כאש", ואין דבריה כגחלי אש, ודבריה נצטננין, אזי נסתלקת; וכשנסתלקת, אזי נסתלק באורי התורה הנמשכת על ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום באור התורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים, כי עקר המחלקת שבעולם נעשה על ידי הסתלקות באורי התורה, כי הבאור הוא תרוץ על קשיות ומריבות. וזה בחינת (במדבר כ): "מדבר צן", שהוא בחינת דבור מצנן, ששם מתה מרים - בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד על התורה. ואז נסתלק הבאר, הינו בחינת באורי התורה, ואז: "וירב העם עם משה", הינו בחינות המריבה שנתעורר כנ"ל. ואלו מפרשי התורה נקראים בשביל זה 'מורים', מחמת שמקבלים על ידי הנשמה הנ"ל המכנה בשם 'מרים'. גם הם מורים את מוריהם (כמובא בפרש"י שם) כמאמר (תענית ז): 'ומתלמידי יותר מכלם'. וזה שאמר להם משה: "שמעו נא המרים": ב ומי שרוצה להמשיך באורי התורה, צריך מתחלה להמשיך לעצמו דבורים חמים כגחלי אש כנ"ל. והדבור נמשך מלב העליון, בחינת (תהלים ע"ג) "צור לבבי". וצריך לשפך שיחו בתפלה לפני השם יתברך, ועל ידי תפלתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו, ונפתח לב העליון, כי עקר הרחמים הוא בלב, ונשפע מלב העליון דבורים, ועל ידי הדבור ממשיך באורי התורה גם כן משם. ולב הנ"ל הוא בחינת סלע, שמשם הדבור, בבחינת (מגלה י"ח): 'מלי בסלע'. וסלע הוא בחינת צור, בבחינת (תהלים ק"ה): "פתח צור ויזובו מים", והוא בחינת לב, בחינת "צור לבבי", והלב נכמר ברחמים ומשפיע דבורים חמים, בבחינת (שם ל"ט): "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש - דברתי בלשוני", ובלב הזה כתובים כל באורי התורה, בבחינת (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". ומי שרוצה לקח איזה באור, צריך לו לקח מהלב הנ"ל בתפלה, בבקשה כנ"ל. ובשביל זה צריך כל אחד ממפרשי התורה, קדם שמתחיל לבאר איזה באור, צריך לו מתחלה לשפך תפלתו לפני השם יתברך, כדי לעורר לב העליון להשפיע עליו דבורים כגחלי אש, ואחר כך יתחיל לבאר, כי אחר כך נפתח הצור ויזובו מימיו, הינו באורי התורה: ג ויש חלוק בין באור שאדם מבאר בינו לבין עצמו לבין באור שאדם מבאר לרבים, כי כשדורש ברבים, וקדם הבאור הוא מקשר את עצמו עם נשמותיהם ושופך שיחו ותפלתו לפני השם יתברך בודאי 'הן אל כביר לא ימאס' (איוב ל"ו) (ועיין ברכות ח); אבל תפלת יחיד, אפשר שמואסין בתפלתו. וזה בחינת: "ודברת אל הסלע לעיניהם", שתפלתך תהיה בשעה שהצבור מקבצים. וזה: (דברים ל"א. עי' מי הנחל) "הקהל את העם": ד וזהו החלוק בין הלומד מתוך הספר ובין השומע מפי החכם עצמו, כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשר נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפלתו כנ"ל, ויש לזה האדם חלק בבאור הזה, כי על ידי התפלה נתוסף קדשה למעלה, וכל תפלה היוצאת מהרבה נשמות היא מוספת קדשה למעלה ומעוררת ביותר לב העליון כנ"ל, ולב העליון שופך מימי הבאור ביותר - הכל לפי רב אנשים, כן יותר קדשתו, בבחינת (תהלים כ"ב): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" - על ידי תהלות ישראל נתוסף קדשתו. גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנע רשעתם על ידי הטוב שבחכם הדורש, ולפי ההכנעה, כן נכנעים האויבים, הינו הקלפות השוכנים סביב לב העליון, בבחינת (יחזקאל ה): "זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים", והיא לב, בבחינת (ישעיהו מ): "דברו על לב ירושלים": וזה בחינת מטה, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "קח את מטך והקהל את העדה". 'מטה' - זה בחינת ממשלת וכח הצדיק שנעשה על ידי עבודתו, שעל ידו נכנעים כל האויבים, הן למטה הן למעלה. וזהו (תהלים ק"י): "מטה עזך ישלח ה' מציון", הינו המצוות ומעשים טובים, שהן ציונים לדברים עליונים, שמהם נעשה מטה עז להכניע אויבים. וזה: "רדה בקרב איביך". נמצא, מי שהוא אצל החכם בשעת באור התורה, נמצא שנכנע הרע שלו כנ"ל: וזהו (איכה ב): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'"; 'פני ה'' - זה בחינת באורי ודרושי התורה, כמו (ויקרא י"ט): "והדרת פני זקן"; 'זקן' - זה הדרת פנים, והם שלש עשרה תקוני דקנא, והם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן (ועיין זוהר אחרי ד' ס"ב.) שצריך לשפך שיחו ותפלתו קדם שממשיך באורי התורה כנ"ל. וזהו: "ויפלו על פניהם" - כששמעו המריבה הבינו, שעל ידי באורי התורה, שהם בחינת פנים כנ"ל, מחמת הנפילה הנ"ל, מחמת זה התחיל המריבה: ה וכשמתפלל קדם הדרוש, צריך להתפלל בתחנונים, ויבקש מאת הקדוש ברוך הוא מתנת חנם ולא יתלה בזכות עצמו; אף על פי שעכשו נתעורר מטה עזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע הרע שבעדה, כי ברבים יש בהם טובים ורעים, וצריך להכניע הרע שברעים כנ"ל. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש וידבר תחנונים, ולא יתלה בשום זכות. וזהו (דברים ג): "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר", שצריך לדבר תחנונים בשעה שרוצה לומר, הינו קדם הדרוש: וזהו טעות שטעה משה, שהקדוש ברוך הוא אמר למשה: "קח את המטה והקהל את העדה ודברת אל הסלע לעיניהם", שיקח ממשלת עזו שיש לו ממצוות וממעשים טובים שלו, "והקהל את העדה", כי בשעת הקהל, שיש בהם גם רעים, צריך מטה עז כדי להכניע רשעתם כנ"ל; ואחר כך "ודברת אל הסלע לעיניהם" - 'אין דבור אלא נחת' (שבת ס"ג. ומדרש רבה שיר השירים סמוך לסופו. ועין זהר תצא רע"ט: "ודברתם אל הסלע" וכו' בדבור ופיוס וכו'), שישפך שיחו ותפלתו בתחנונים כדל וכרש, אל הסלע, הינו לב העליון כנ"ל, לעיניהם דיקא, שיהיה הקהל בשעת מעשה, כדי שיקשר את עצמו עם נשמתם כנ"ל. והוא לא כן עשה, שזכר טובו וצדקתו בשעת תפלתו, שלא השתמש עם המטה בשביל הקהל, אלא השתמש עם המטה בשעת תפלתו. וזה בחינת: "וירם משה את ידו" - ידו זה תפלתו, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", תרגומו: פרישן בצלו, שהרים את תפלתו, ולא קשר את עצמו עם הקהל. "ויך את הסלע במטהו פעמים" - כביכול "הכה צור ויזובו מים" (תהלים ע"ח), שהכה לב העליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכח ובאנס, כי בא בכח מעשיו הטובים. וזהו הכאת הסלע פעמים: הכאה אחת, שלקח באורי התורה בכח ובאנס ולא בקש מתנת חנם כנ"ל, והכאה אחת - כי מי שדוחק את השעה, שעה דוחקתו (ברכות ס"ד. וערובין יג:), ונסתלק קדם זמנו. ועל הסתלקותו, השכינה, שהיא הלב הנ"ל, היא מיללת ובוכה עליו. וזה: "פעמים", כי מתו משה ואהרן על ידי הכאה, כמו שכתוב: "המה מי מריבה" וכו'. ובשביל זה אין לאדם לדחק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים; אם יתן לו השם יתברך - יתן, ואם לאו - לאו. וזה: "יען לא האמנתם בי", הינו התפלה כנ"ל, שהרים תפלתו מתפלת הקהל, שלא קשר את עצמו עם הקהל. והתפלה היא אמונה, כמו "ויהי ידיו אמונה". "להקדישני לעיני בני ישראל" - להקדישני דיקא, כי על ידי התפלה של רבים נתקדש השם יתברך כנ"ל. "לכן לא תביאו וכו' אל הארץ" - רמז על הסתלקותו, כי הקדשה גם כן נתוסף למעלה בשעת פטירת הצדיק, כידוע; נמצא, מה שנחסר על ידם נשלם על ידם: ו ובזכות התורה שממשיכין, זוכין לארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ק"ה): "ויתן להם ארצות גוים" וכו'. אבל ארץ ישראל היא אחת משלשה דברים שבאים על ידי יסורין (ברכות ה), ועקר היסורים הם המונעים הרשעים, מוציאי דבת הארץ. וצריך להכניע מתחלה אלו הרשעים ולענש אותם בחרבא וקטלא, ועל ידי זה יכולין אחר כך לילך לארץ ישראל. וכח הזה לענש את הרשעים אי אפשר, אלא כשמקבלין את הכח הזה מאדום, כי זה הכח שלו, בבחינת "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז), והוא יונק ממזל מאדים (עיין זוהר פנחס רט"ו): ז ודע, שעל ידי כחות הרוחניות הנבראים מאותיות התורה שחדש, הכחות האלו הן הן מלאכים ממש, והן מקבלין הכח מאדום כדי לענש הרשעים בחרבא וקטלא, והן נבראים בבחינת (תהלים ס"ח): "אדני יתן אמר המבשרות צבא רב", והן מענישין את הרשעים, בבחינת (שם צ"א): "כי מלאכיו יצוה לך וכו', על שחל ופתן תדרך" וכו': ח ואלו הכחות הרוחניות, הינו המלאכים, הן לפי התחדשות התורה; והתחדשות התורה - לפי הקדשה שנתוסף למעלה כנ"ל; לפי רבות הקדשה, כן נמשך רבוי התורה, ולפי רב התורה, כן רבוי המלאכים הנ"ל. וכן להפך, הינו שלפעמים הקדשה כל כך מעטת, עד שהמלאכים הנבראים מחדושי התורה הם מעוטי כח, שאין כח בידם לענש את הרשעים בחרבא וקטלא, ואין להם כח אלא להכניע את הרשעים בלבד ולהביא מרך בלבבם, אבל לא לענש אותם בחרבא להעביר אותם: ט ולפעמים גם להכניע אותם בלבד אין כח למלאכים האלו, שכל כך הם מעוטי כח מחמת מעוט הקדשה כנ"ל, ואין להם אלא הכח הזה, לעורר כח האמות על הרשעים המוציאי דבת הארץ. כמו עכשו בגלות, שאין לנו כח לענש בעצמנו את הרשעים אלא בדיניהם, בבחינת (חבקוק א): "רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעקל", כי הרשע מסבב את הצדיק, ואין לנו כח בעצמנו לדחות אותו אלא במשפטיהם, לדון אותו בדיניהם ולקבל מהם כח לרדף את הרשע. ודע, שלפעמים הוא סבה מאת השם יתברך שרשע יכתיר את הצדיק, והצדיק אין לאל ידו לדחות את הרשע אלא על ידי משפטיהם, ועל ידי כח המשפט יוצא משפט דקדשה שנפל בין הקלפות - הצדיק הוא מוציא אותו מבין הקלפות, ויוצא המשפט מעקולו, כי נתעקל בין הקלפות, בבחינת (תהלים קמ"ז): "ומשפטים בל ידעום", ועכשו הוא יוצא מעקולו ונתישר מעקולו, וזהו: "על כן יצא משפט מעקל": י ולפעמים גם זה הכח אין להם, ואין להם כח לא לענש כנ"ל, ולא לענש בדיניהם כנ"ל, ולא להביא מרך בלבבם; ואין להם כח אלא להשתיק אותם בלבד שלא לדבר סרה בפנינו, כדי שלא יכנסו דבריהם באזני המון עם. ולפעמים גם זה הכח אין להם - הכל לפי מעוט הקדשה. וזהו (שם בפרשה הנ"ל): "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום" - מלאכים הנ"ל, "מלך אדום" - כנ"ל. "כה אמר אחיך ישראל", הינו, המלאכים האלו נתהוו ממאמרות טהורות של ישראל כנ"ל, בבחינת 'יתן אמר המבשרות צבא רב'. "אתה ידעת את התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבתינו מצרים" - 'אתה ידעת' דיקא, כי כל הענשים על ידו, ובפרט גלות מצרים, שהיה על פגם הברית כידוע; ועל פגם הברית חרב בא, בבחינת (ויקרא כ"ו) "חרב נקמת" וכו' (עיין זוהר ויחי ר"מ: וזוהר וארא כ"ו:), והוא ממנה על חרב כנ"ל. "וירעו לנו המצרים ונצעק אל ה' אלקינו וישלח מלאך" - פרשו חכמינו ז"ל (ויק"ר פ"א ומובא בפרש"י שם): זה משה. "ויוציאנו" - כי פגם הברית הוא פגם הדעת, בבחינת (בראשית ד) "וידע אדם", והקול הוא מעורר הדעת, בבחינת 'הקול מעורר הכונה' (עיין ברכות כ"ד: ובהרא"ש ורבינו יונה שם ובש"ע סימן ק"א [ובסי' ס"א סעיף ד]). ובשביל זה: "ונצעק וכו'". "וישמע את קולנו", והקול מעורר הדעת, "וישלח מלאך" - זה משה, בחינת דעת, ועל ידי התגלות הדעת כתקונו, אז "ויוציאנו". ובשביל זה אומרים את ההגדה בקול רם, כי הגאלה היתה על ידי קול, בבחינת "וישמע את קולנו". ובשביל זה נקראת בשם הגדה, להורות על תקון הברית, בבחינת (דברים ד): 'ויגד לכם את בריתו'. ועקר המצוה ביין, להורות על תקון הדעת, בבחינת: 'בחמרא וריחני פקחין' (סנהדרין ע), ובבחינת: "תירוש" - 'זכה נעשה ראש' (שם), הינו דעת. "אעברה נא בארצך" - שרצו לילך לארץ ישראל דרך כחות של אדום כנ"ל, לקבל ממנו כח לענש את הרשעים בחרבא וקטלא, כדי שיוכלו לילך בדרך המלך, מלכו של עולם, ולא בשביל תענוגי העולם הזה. וזה: "לא נלך בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר" - זה בחינת תענוגי העולם הזה, כל זה אין רצוננו, אלא רצוננו "דרך המלך נלך", כדי שלא ימנעו אותנו הרשעים מלילך בדרך מלכו של עולם. "ויאמר אליו אדום לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך" - כל זאת מחמת מעוט כח הקדשה כנ"ל. וזהו: "ואנחנו בקדש עיר קצה גבולך", הינו מחמת שהקדשה כל כך במדרגה פחותה, שהוא בגבול הטמאה נוגעת, ובשביל זה: "ויאמר לא תעבר בי" וכו', כי מי שהוא במדרגה תחתונה אין להתגרות ברשעים, כי 'צדיק ממנו בולע' (בבא מציעא.). "ויאמרו אליו במסלה נעלה" - בחינת 'מסלות בלבבם' (תהלים פ"ד), להביא מרך בלבבם. "ואם מימיך נשתה" - 'מימיך' זה בחינת משפט, בבחינת (עמוס ה): 'ויגל כמים משפט', הינו כי לפעמים צריך לכף את הרשעים במשפטיהם. "ונתתי מכרם" - תרגומו: 'את דמיהון', הינו השחד שמקבלין; וצריך לתן להם ממון, כדי להוציא משפט מן העקול ברצונם. "רק אין דבר ברגלי אעברה" - אני רוצה לילך ולעבר בכחך, כדי להשתיק את הרשעים, כדי שלא יכנסו דבריהם ברגלי, הינו המון עם המכנים בשם רגלין, כמו (שמות י"א): "וכל העם אשר ברגליך". "ויאמר לא תעבר" - וכל זה הוא מחמת מעוט הקדשה כנ"ל. כי צריך לשפך תפלתו קדם התורה ולקשר את עצמו עם הנפשות השומעים, ועל ידי זה נתוסף קדשה יתרה למעלה, בבחינת (משלי י"ד) "ברב עם הדרת מלך"; ולפי רבות הקדשה, כן רבוי הארת התורה, ולפי רב הארת התורה, כן נתרבו כחות המלאכים, ולפי כחות המלאכים, כן יכול לענש את הרשעים מוציאי דבה: וזה פרוש פרקא תליתאה: תשעה תקונין יקירין אתמסרו לדקנא, הינו לזקן היושב בישיבה לדרש, נמסר לו תשעה בחינות הנ"ל: א. 'קח את המטה' כנ"ל. ב. 'והקהל את העדה' כנ"ל, להכניע רעתם כנ"ל. ג. 'ודברתם אל הסלע' בתחנונים כנ"ל. ד. 'לעיניהם', שיקשר עמהם כנ"ל. ה. להמשיך דבורי אש כנ"ל. ו. להמשיך תורה כנ"ל. ז. בריאת המלאכים כנ"ל. ח. לקבל כח מאדום להכניע את השונאים כנ"ל. ט. לבוא לארץ ישראל כנ"ל. ואלו תקונין דאתמסר לזקן הדורש - כל מה דאתטמר ולא אתגליא - רמז על נשמת בחינת מרים שנסתלק כנ"ל. אשתכח, פרוש, אשתכח עכשו על ידי זקן הזה כל מה שהיה משתכח על ידי נשמה שנסתלק. ועכשו מסדר והולך תשעה תקונין: תקונא קדמאה: נימין על נימין, מקמי פתחי דאדנין עד רישא דפמא. נימין - בחינת שערות, בחינת "שערי ציון" (תהלים פ"ז), בחינת 'מטה עזך ישלח מציון' כנ"ל. מקמי פתחי דאדנין - הינו קדם ששמעו אם יכולין לקבל, עד רישא דפמא - פתחו פיהם ואמרו 'נעשה'; וזהו (כתבות קי"ב): 'דקדמי פמיכו לאדניכו'. תקונא תנינא: מרישא האי לרישא אחרא - הינו להכניע רעתם כנ"ל, ובזה מוציא אותם מתחת רשות דסטרא אחרא ומכניס אותם תחת רשות הקדשה; וזהו 'מרישא האי לרישא אחרא'. תקונא תליתאה, אשתכח מתחות תרין נקבין ארחא מליא דלא אתחזיא - הינו בחינת חטם, בחינת 'ודברתם אל הסלע' כנ"ל, בחינת (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך". ארחא מליא - "כי אין מחסור ליראיו" (תהלים ל"ד), וזה 'מליא'. ויראה היא בחינת תפלה, בחינת (משלי ל"א) "יראת ה' היא תתהלל", בחינת חטם, בחינת (ישעיהו י"א) "והריחו ביראת ה'". דלא אתחזיא - כי צריך להקטין את עצמו, ולא יתלה בזכותו כנ"ל, בבחינת (משלי כ"ה): "אל תתהדר לפני מלך". תקונא רביעאה: עלעין אתחפין מהאי גיסא ומהאי גיסא - הינו בחינת התקשרות עם נשמותיהם, והם מחפין אותו מכל צד. תקונא חמישאה: אתחזין תרין תפוחין סומקין כורדא. תפוחין - זה בחינת מפתחי הלב שנפתחים, שנכמר רחמי לב העליון ונשפע דבורים חמים, דבורי אש, בחינת סומקא כורדא כנ"ל. תקונא שתיתאה: בחד חוטא תליין אכמין תקיפין עד חדווי - זה בחינת המשכת התורה כנ"ל, שהם בחינת (שיר השירים ה): "תלתלים שחרות כעורב", שהם תלי תלים של הלכות (ערובין כ"א:), הנמשכים עד חדווי - עד מעוי (עיין בס' מי הנחל), בבחינת (תהלים מ): "ותורתך בתוך מעי". ותלין בחד חוטא - בבחינת (שם נ): "וסביביו נשערה מאד", 'שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט' (יבמות קכ"א); וכשפוגמים כחוט השערה, אזי אין כח בידם להמשיך אלו הלכות הנ"ל. תקונא שביעאה: שפון סומקא כורדא אתפנון - הינו בריאת מלאכים כנ"ל, בבחינת (שם ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם". סמקא כורדא - בבחינת (שם ק"ד): "משרתיו אש להט". תקונא תמינאי: זעירין נחתין בגרונא ומחפין קדלא - הינו לקבל כח מאדום, להכניע אויבים הפונים ערף. זעירין - זה בחינת כח אדום, בחינת (עובדיה א): "קטן נתתיך בגוים". נחתין בגרונא - בחינת חרב הנ"ל, בחינת (תהלים קמ"ט): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות". תקונא תשיעאה: רברבין וזעירין נחתין בשקולא - הינו בחינת ארץ ישראל שנחלקה לשבטים, שהם בחינת 'חיות קטנות עם גדלות' (שם ק"ד). באלין אשתכח גבר תקיף - הינו כשבא לבחינת ארץ ישראל, אזי נקרא גבר תקיף, כי קדם שבא לבחינת ארץ ישראל, אזי "אל יתהלל חגר כמפתח" (מלכים א' כ). אבל אחר כך כשנוצח, אז נקרא איש מלחמה: התורה הזאת נאמרה בראש השנה על פסוק (תהלים פ"ט) "אשרי העם ידעי תרועה", אך לא זכינו לקבל מכתיבת ידו הקדושה באור זה הפסוק על פי התורה הנ"ל. גם קדם שאמר התורה הזאת ספר איזה זמן מקדם מעשה נוראה שראה במקום שראה, בהקיץ או בחלום, ואמר שהתורה ט' תקונין הנ"ל היא פרוש על המראה הנוראה הזאת שספר. ואם ירצה השם עוד חזון למועד לבאר דברים אלו במקום אחר בעזר השם יתברך.   כא פרקא רביעאה דספרא דצניעותא עתיק טמיר וסתים וכו' בהעלתך את הנרות וכו' פרש רש"י שתהא שלהבת עולה מאליה. א כתיב (תהלים קל"ט): "אחור וקדם צרתני". כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכנה בשם 'אחור'; ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכנה בשם 'קדם', בשם פנים. והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חם, ולפי מהירות תנועות השכל, כן מוליד חם בלב. נמצא על ידי שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות, שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זאת המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה: ב אבל להגיע לבחינת שפע אלקי הנ"ל, אי אפשר לבוא לזה, אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואזניו, והן הן מאירין לו שפע אלקי הנ"ל. הינו, שישמר את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים, שהוא בחינת חטם, בבחינת (ישעיהו י"א): "והריחו ביראת ה'", ויהיה לו אמונת חכמים, התלוי באדנין, בבחינת (משלי כ"ב): "שמע דברי חכמים", ויעצים עיניו מראות ברע, כי הן הן המעוררין את שפע אלקי הנ"ל לבוא, כי הפה והחטם והעינים והאזנים תלויים במח, והן מעוררין את המח שיהיה בבחינת קדם, בבחינת פנים. וזה בחינת (תהלים קי"ט): "ראש דברך אמת" - זה בחינת מח הנאמר אצל פה; וזה (שם קי"א): "ראשית חכמה יראת ה'" - זה בחינת מח הנאמר אצל חטם; וזה בחינת (משלי ט): "הוכח לחכם ויאהבך" - זה בחינת מח הנאמר אצל אדנין, בבחינת "שמע דברי חכמים"; וזה בחינת (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם" - זה בחינת מח הנאמר אצל עינין. והן הן שבעת הנרות, כי פה ותרין נקבא חטמא ותרין עינין ותרין אדנין הם בחינת שבעת הנרות, 'ומנרתא - דא רישא' (עיין בהקדמת התיקונים י"ג, ינו המח, ופני המנורה - הינו שפע אלקי הנ"ל. ג ושפע אלקי הזאת הוא בחינת סכה, כי סכה הוא בחינת שסכה ברוח הקדש (עיין מגילה י"ד. ושם י"ג. אבי סוכו שנעשה לישראל כסוכה. ובריש ויקרא רבה דרשו אבי סוכו שהי' אבי הנביאים שסכו ברוה"ק:), כי רוח הקדש הוא שפע אלקי. וסכה הזאת היא בא על ידי שבעה עננים, הינו בחינת שבעת הנרות כנ"ל, שעל ידם האדם משיג פני המנורה, הינו סכה, הינו שפע אלקי. ורוח הקדש נקרא על שם החכמה, שהיא רוח חכמה הבא מקדש כידוע (עיין זוהר אחרי דס"א:). וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוכה י"א: וע"ש ג"כ בדף י"ב. בתוס' ד"ה בפסולת גורן:): מנין שאין מסככין אלא בדבר שאין מקבל טמאה ובדבר שגדולו מן הארץ? שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ" - מה אד הוא דבר שאין מקבל טמאה ואין גדולו אלא מן הארץ וכו'. ואד - הן הן אלו העננים הנ"ל, והן בחינת קדש, וגדלין מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם, כי הקדוש ברוך הוא 'יהב חכמתא לחכימין' (דניאל ב), בבחינת (שמות ל"א): "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (עיין ברכות נ"ה:): ד וסכה הנ"ל, הינו רוח הקדש הנ"ל, שפע אלקי הנ"ל, הוא בחינת מקיפין, שהשכל הזה הוא גדול עד למאד, עד שאין המח יכול לסבלו ואין נכנס במח, אלא הוא מקיף את הראש. כמו שאנו רואים כמה חכמות עמקות, שאין יכלת במח האנושי להבין על בריו, כמו כמה וכמה מבוכות שאנו נבוכים בהם, כמו הידיעה והבחירה, שאין מח של אנושי יכול להבין את הידיעה הזאת, והשכל הזה הוא בחינת מקיף, שאין נכנס בפנימיות המח כי אם מקיף אותו מבחוץ, והשכל הפנימי מקבל חיותו מהמקיף הזה. ודע, שזה עקר כח הבחירה, כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחר החיים או הפוכו; אבל כשיכנס המקיף הזה לפנים, ואז יתגדל השכל האנושי ויתגלה לאנושי הידיעה והבחירה, אז יתבטל הבחירה, כי אז על ידי גדולו של השכל יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה; וזה זה עקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של הידיעה והבחירה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז), שלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - 'על ראשיהם' הצרך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה. וזה: צדיקים יושבים, שהישיבה הוא מורה על העדר הבחירה, כמו: "יושב בשמים" (תהלים ב), שהוא מורה על העדר ההשתנות, כי התנועה מורה על השתנות מרצון אל רצון, והישיבה מורה על העדר השתנות, הינו בטול הבחירה. וזה מחמת ועטרותיהם, הינו המקיפים, כמו (שמואל א' כ"ג): "שאול ואנשיו עטרים אל דוד", בראשיהם, ולא על ראשיהם; הינו המקיפים יכנסו בתוך המחין לפנים, ואז יכנסו כל השכליות שלא היה יכול להבין אותם יכנסו לפנים בתוך המחין, וידע וישיג אותם, ואז יצא מגדר אנושי ויעלה לגדר מלאך, ויתבטל הבחירה: ה וזה בחינת קדושין, בחינת חפה, כי שפע אלקי הנ"ל הוא בחינת קדש, בחינת חפה, מקיפין. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ע"ה): 'כל צדיק וצדיק נכוה מחפתו של חברו', כי מקיף של זה גדול ממקיף של זה, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה: וזה בחינת שבעת ימי המשתה שאחר החפה, הינו בחינת שבעת הנרות הנ"ל, שעל ידם יכנס המקיף לפנים: וזה בחינת שבעת ימי אבלות, רחמנא לצלן, שמתאבלין עליו על שנסתלק נשמתו, כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל על ידי שבעה ימים אלו: ו וזה טעם רק של החליצה, שנאמר (דברים כ"ה): "וירקה בפניו" - 'בפניו' דיקא, כי זה הולך בלא זרע, ולא הניח ברכה אחריו שימשיכו שכל הפנים בעולם על ידי מעשיהם הטובים, ואחיו אינו רוצה להקים שם אחיו המת ואינו רוצה ליבם אותה - בשביל זה: "וירקה בפניו", כי אין רוצה להמשיך נשמת המת בעולם שיוכל לתקן אור הפנים. ובזה הרק נראה לפעמים פני המת - פני המת דיקא, ובזה הרק הוא נכלם, ועקר הבושה הוא בפנים, וזה על שלא רצה להקים שם אחיו המת: וזה בחינת (במדבר י"ב): ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים - שבעת ימים דיקא, הינו בחינת שבעה עננים הנ"ל, שעל ידם מאיר פני המנורה. והוא לא רצה להקים שם אחיו המת, על כן "וירקה בפניו", והינו בשת פנים. וזה שאמרו חז"ל (יבמות פרק רבן גמליאל): היבמה נקנית במאמר - זהו הפך הבשת, בחינת (תהלים כ"ט): "כלו אמר כבוד", הפך של "תכלם שבעת ימים". ומרים, שפגמה בכבוד משה, שהוא בחינת שפע אלקי, בבחינת (שמות ל"ד) "כי קרן עור פניו", ופגמה בבחינת שבעת הנרות, כי הוא היה ענו, שפל וסבלן, ולא חרה אפו על בזיונו, וזה בחינת חטם בשלמות; וכתיב בה (במדבר י"ב): "פה אל פה אדבר בו" - זה בחינת פה; וכתיב בה (שם): "ותמנת ה' יביט" - זה בחינת עינים; וכתיב בה (שם): "בכל ביתי נאמן הוא" - זה בחינת אדנין, בחינת (משלי י"א): "נאמן רוח מכסה דבר", כמובא בזהר (אדרא רבא קכ"ח) - בשביל זה נצטרעה, 'ומצרע - דא סגירו דנהורא עלאה' (זהר תזריע מ"ט:), הינו אור הפנים הנ"ל, וכתיב בה: "תסגר מחוץ למחנה שבעת ימים". וזה שבקש אהרן: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו", כי על ידי סגירו דנהורא עלאה היא בבחינת מת, כי 'מצרע חשוב כמת' (נדרים ס"ד:); אשר בצאתו מרחם אמו - זה בחינת יבום, שעל ידי היבום אתתה אמה, שאשתו נעשית לו אם; ויאכל חצי בשרו - הינו שאין לו בת זוג, כי הבעל ואשתו הם תרי פלגא גופא; ועכשו שאשתו היא אמו, נמצא שנאכל חצי בשרו ואין לו בת זוג. [פרוש, כי מי שמת בלא בנים, אזי אשתו צריכה להתיבם, ועל ידי היבום נתגלגל המת בהבן הנולד מאשתו שנתיבמה לאחיו, כמבאר בסבא (משפטים ק':): 'אתתה אמה', הינו שהוא צער וענש גדול להמת, שאשתו נעשית לו אם, כי עכשו מכרח להיות נולד מאשתו ואשתו נעשית לו אם. ומחמת זה, בן היבמה הזה שנולד מהיבום, אי אפשר לו למצא זווגו כי אם ברחמים גדולים (כמובא (זהר לך לך צ"ב), שעליו נאמר 'פן יקדמנו אחר' ברחמים, עין שם). כי זה בן היבמה, שבאמת הוא בעלה של היבמה, ואשתו נעשית לו אם, אין לו בת זוג, מאחר שבת זוגו נעשית לו אם. וזהו שפרש רבנו, זכרונם לברכה, שבקש אהרן על מרים, שפגמה בשכל הפנים, שזהו הפגם של המת בלא בנים כנ"ל, שלא תהא נענשת, חס ושלום, בענש היבום. וזהו: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו", שלא תהיה כמת בלא בנים, אשר מכרח לצאת שנית בגלגול מרחם אמו, הינו שאשתו נעשית לו אם, אשר מחמת זה "ויאכל חצי בשרו", הינו חצי גופו נאכל, הינו שאין לו בת זוג כנ"ל, שהיא חצי בשרו, פלג גופו כנ"ל]: ז ולפעמים יש, שהמחין והשפע אלקי הוא בהעלם, בבחינת עבור, ואז יפה צעקה לאדם, בין בתפלה בין בתורה, כשנתעלם המחין, כי העלם הינו עבור - זה בבחינת (דברים ל"ב): "צור ילדך תשי", כמו (ישעיהו ל"ז): "וכח אין ללדה", כמו אשה שתשה כחה מלילד, ובשעה שהיא כורעת לילד ראמת עי"ן קלין, כמנין תבות שבמזמור "יענך", ואז מולדת (זהר פינחס רמ"ט:). והשבעין קלין הם בחינת שבעה קולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר. והצעקה שאדם צועק בתפלתו ובתורתו, כשנסתלקין המחין בבחינת עבור - אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת, והקדוש ברוך הוא שהוא יודע תעלומות של המחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתנו, והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאלו השכינה צועקת, ואז מולדת המחין. וזה בחינת: 'הקול מעורר הכונה' (עיין ברכות כ"ד: ובהרא"ש ורבינו יונה שם, ובשו"ע סי' ק"א. [ובסי' ס"א סעיין ד']), הינו המחין. וזה בחינת: "תכלם שבעת ימים" - 'שבעת ימים' זה בחינת שבעה קולות של דוד כנ"ל, שהם שבעין קלין הנ"ל שצריך לצעק כדי להוציא אור הפנים הנ"ל מהעלם אל הגלוי. והגלוי זה בחינת לדה, ואז אחר הלדה 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו:). וזה בחינת "תכלם", כי הכלמה 'אזל סומקא ואתי חורא' (בבא מציעא נ"ח:), הינו 'דם נעכר ונעשה חלב'. וזה: צ'ור י'לדך ת'שי - ראשי תבות של: צ'עקתנו י'ודע ת'עלומות כנ"ל (עיין בספר ברית מנוחה דרך ד'). וזה: תשי - ראשי תבות של ת'כלם ש'בעת י'מים: ח וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חדוש, זה מחמת שהמחין והשכל של התורה והלמוד הזה הן בבחינת עבור; וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עבור, בחינת (הושע י"ב): "בבטן עקב את אחיו", ואז צריך לצעק הקלין הנ"ל. וזה בחינת (בראשית כ"ז): "הקל קול יעקב" - כשהוא בבחינת יעקב צריך לו הקלין, כדי להוציא המחין בבחינת לדה. ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חדוש, אין לדרש אותה לרבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב, בבחינת עבור, אף על פי שהקדוש ברוך הוא מתענג [בה], בבחינת "ודגלו עלי אהבה" - אל תקרי 'ודגלו' אלא 'ולגלוגו' (מדרש שיר השירים), אבל אין לדרש אותה כמו שהיא לרבים, כי אין לדרש אלא דברים המבררים, כמאמר (שבת קמ"ה:): "אמר לחכמה אחתי את" 'אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, אמר, ואם לאו, אל תאמרהו'. וזהו (תהלים קל"ה): כי יעקב בחר לו יה כשהיא בבחינת יעקב בבחינת עבור בלא מחין זאת הלמוד בחר לו הקדוש ברוך הוא, בבחינת "ודגלו עלי אהבה", ואין לדרש אותה לרבים; אבל ישראל לסגלתו; ישראל - אותיות לי ראש, הינו התגלות המחין, המשכת אור הפנים הנ"ל, שפע אלקי הנ"ל, בתוך הפנימי כנ"ל. וזה בחינת ישראל, בבחינת (ישעיהו מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר" 'בך' דיקא, שיתמשך עטרת תפארת הינו המקיפין הנ"ל, 'בך', בתוך הפנימיות; לסגלתו זאת התורה יכול לדרש אותה לרבים: ט כי אנחנו נקראים 'עם סגלה' (דברים ז), כמו סגלה שעושין לרפואה; אף על פי שאין הטבע מחיב שיהיה זה לרפואה, אף על פי כן הדבר הזה מסגל לרפואה, וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה - כמו כן אנחנו לקח אותנו השם יתברך לעם סגלתו, אף על פי שאין השכל האנושי מבין את כל זה, איך לקח עם מתוך עמים, כמו בשעת קריעת ים סוף, שקטרג מדת הדין: הללו עובדי עכו"ם וכו' (בראשית רבה פרשה נ"ז ובשמות רבה פרשה כ"א), אף על פי כן הקדוש ברוך הוא לקח אותנו לעם קדוש. נמצא שזה הדבר כמו סגלה, שהוא למעלה מהטבע, למעלה משכל אנושי, וזה בחינת מקיפין כנ"ל. ומי שזכה לאלו המקיפין להוליד אותם ולהכניס אותם בפנים כנ"ל, נמצא שזכה להבין את הסגלה - בודאי הישר לגלות הסגלה לעם סגלה: בכן כל אחד ואחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף; וכל אחד לפי בחינתו, מה שחננו השם שיכניס המקיף לפנים ולהבין ולחדש איזה דבר, הישר מחיב שיגלה ויכניס זאת ההבנה של הסגלה, שהיה אצלו סגלה, שיגלה לעם סגלה ולהיטיב מטובו לאחרים: וזה פרוש פרקא רביעאה דספרא דצניעותא: עתיקא טמיר וסתים, זעירא דאנפין אתגליא ולא אתגליא. עתיקא - זה בחינת המקיפין הנ"ל, שהן טמורים וסתומים מכל צד בכל המשך הזמן של עולם הזה, ולא יתגלה אלא לעתיד. אבל בזעיר אנפין, חכמות של האדם שהאדם יכול להשיג אותם, גם בהם יש פנימי ומקיף, וכל אחד לפי בחינתו יש לו פנימי ומקיף. ואלו המבוכות הנ"ל שאי אפשר לשכל האדם להשיגם, הם מבחינת עתיקא; וכל החכמות שיכול מח אנושי להשיג אותם הם בחינת זעירא דאנפין. ולפעמים הם בהעלם, בבחינת (עבור כנ"ל), וזה בחינת: לא אתגליא; וכשנתגלה לו אז בבחינת אתגליא; וכל זמן שהיה הדבר אצלו בבחינת לא אתגליא, בבחינת העלם, הוי אצלו כמו סגלה כנ"ל, שהוא למעלה משכלו, ואחר כך כשנתגלה לו - אזי ייטיב מטובו לאחרים כנ"ל: יא נחמו נחמו עמי וכו' (ישעיהו מ). כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת (נדרים מ"א): 'אם דעת קנית מה חסרת', וכתיב (ישעיהו ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת" (עיין סנהדרין צ"ב:). ועקר החיים נצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל ידי הדעת יכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי על ידי הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם: 'אלו ידעתיו, הייתיו'. ועקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב (שם י"א): "כי מלאה הארץ דעה", ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כלו טוב, כמאמר חז"ל (פסחים נ): 'אטו האידנא לאו אחד הוא? ותרצו: לעתיד כלו הטוב והמטיב': ואפלו העכו"ם ידעו ביתרון הדעת, אבל לא כמונו, וידעו שהגדלה שהיה להם והשפלות שהיה לנו בזמן הגלות, כל זאת הגדלה היה לנו. אף על פי שעכשו אי אפשר להבין כל זה, כי אין להכחיש החוש, אף על פי כן ירבה הדעת ויבינו הכל, שגדלתם של העכו"ם היה לנו גדלה ולהם השפלות. ולכאורה היא ידיעה גדולה - אף על פי כן הידיעה הזאת יהיה לנו ללעג ולשחוק לפי ערך ידיעתנו. וזהו (תהלים קכ"ו): אז ימלא שחוק פינו, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו, שידעו ויאמרו: הגדלה שעשה עמנו, הינו עם העכו"ם, הגדיל ה' לעשות עם אלה - הגדלה הזאת היה לישראל, אף על פי כן, אז ימלא שחוק פינו, הינו שנשחק ונלעיג מידיעתם והשגתם, כי השגתנו יהיה לאין סוף וקץ. והידיעה יש בה מקיף ומקיף למקיף, כמובא לעיל על פסוק "בהעלתך את הנרות". וזהו: נחמו נחמו - הינו מקיף, ומקיף למקיף, שהידיעה היא עקר הנחמה של כל הצרות. ואיך אפשר לבוא להידיעות? יאמר אלקיכם - אמירה בחשאי (זהר וארא כ"ה: ובאדרא רבה קל"ב:), בחינת שמן, בחינות שבעת הנרות. אלקים - לארמא קלא, בחינת "אלקים אל דמי לך" (תהלים פ"ג), בחינת צעקת היולדת כנ"ל. (מסימן כ' עד כאן לשון רבנו זכרונו לברכה) [פרוש: כי מבאר לעיל, שעל ידי הצעקה זוכין להוליד המחין מתעלומתן, ועל ידי שמקדשין שבעת הנרות, זוכין להכניס המקיפין לפנים. כי צריכין שני דברים להשגת הדעת הקדוש: בתחלה צריכין להוליד המחין, כי לפעמים המחין והשפע אלקי בהעלם וכו' כנ"ל, ולזה צריכים צעקה כדי להולידם; ואחר כך כשנולדים המחין, עדין יש בהם פנימי ומקיף, ולזה צריכין לקדש שבעת הנרות, כדי להכניס המקיפין והשפע אלקי לפנים ולעשות מהמקיף פנימי. עין שם היטב ותבין. וזהו שפרש הפסוק "נחמו נחמו", הינו: לזכות להשגת המקיפין, הינו השגת הדעת, שזהו עקר הנחמה כנ"ל, זה זוכין על ידי שני בחינות הנ"ל, שהם צעקה, שעל ידי זה מולידין המקיפין, וקדשת שבעת הנרות, שעל ידי זה מכניסים המקיפין לפנים כנ"ל. וזהו: יאמר אלקיכם. יאמר - הינו בחינת אמירה בחשאי, שזהו בחינת שמן שהוא בחשאי, כמו שכתוב בזהר (שמיני ל"ט): 'יין לארמא קלא, ושמן בחשאי'; ושמן הוא בחינת שבעת הנרות, שהיו משמן. אלקיכם - זה בחינת: 'אלקים לארמא קלא', בחינת הצעקה הנ"ל, שעל ידי שני בחינות אלו זוכין להשגת המקיפין, שהוא השגת הדעת הקדוש, שזהו עקר הנחמה, בחינת 'נחמו נחמו', הינו מקיף ומקיף למקיף כנ"ל. (כל הענין הנ"ל, המבאר בקצור על פסוק 'נחמו נחמו' בלשונו הקדוש, שמעתי מפיו הקדוש מעצמו בבאור יותר קצת, ורשמתי לעצמי כמו ששמעתי, על כן לא מנעתי להעתיקו. ובתחלה התחיל לדבר מענין חיים ומיתה, ענה ואמר: בין חיים למיתה אין חלוק, כי אם במדת אמה אחת, שעכשו האדם שוכן בכאן, ואחר כך הוא שוכן שם (והטה בידו על הבית עלמין). ואחר כך התחיל לומר כל ענין זה: 'חיים נצחיים' וכו' כדלקמן. כלומר, שמי שזוכה לדעת אמתי הנ"ל לדעת אותו יתברך, אין חלוק אצלו כלל בין חיים למיתה, כי הוא דבוק ונכלל בו יתברך בחייו ובמותו, רק שעכשו בחייו דירתו בכאן, ואחר כך דירתו שם כנ"ל. ואז שמעתי מפיו הקדוש כל ענין הזה וזהו): חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח. ומי שנכלל בשרשו, דהינו בו יתברך, הוא גם כן חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך. וכן אין שלמות רק להשם יתברך, וחוץ ממנו כלם חסרים, ומי שהוא נכלל בו יש לו שלמות. ועקר הכלליות שיהיה נכלל באחד הוא על ידי הדעת אותו יתברך, כמו שאמר החכם: 'אלו ידעתיו, הייתיו', כי עקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השם יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בהשרש, דהינו בו יתברך. וכל החסרונות שיש לאדם - הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף וכל שאר החסרונות - הכל הוא בחסרון הדעת. ואף שיש חסרים לגמרי מהדעת, ועם כל זה יש להם כל טוב - באמת כל מה שיש להם אינו כלום. וכן להפך, השלם בדעת שיש לו חסרון, באמת החסרון אינו כלום, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א): "דעת קנית מה חסרת, ואם דעת חסרת מה קנית", כי עקר החסרון והשלמות תלוי בדעת. וכן כעס ואכזריות הוא מחסרון הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז): "כעס בחיק כסילים ינוח". ועל כן החולה הוא כעסן, מחמת שאז הוא בדינים, כי דינים שורים עליו, ודינים הם מחין דקטנות, ועל כן הוא בכעס. ולעתיד לבוא יתגלה הדעת והכל ידעו את ה', כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועל כן אז יתבטל הכעס, כמו שכתוב (שם): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו' ופרה ודב וכו', לא ירעו ולא ישחיתו וכו' כי מלאה הארץ דעה את ה'" וכו', כי עכשו אי אפשר להם לגור יחד זאב עם כבש וכו' מחמת מדת הכעס, אבל לעתיד יוכלו לדור יחד, מחמת שיתבטל הכעס על ידי הדעת שיתגלה אז. והנה לעתיד הכל ידעו את השם, אפלו עכו"ם כנ"ל, ומלאה הארץ דעה. אך הדעת שיהיה להם אז, אפשר לנו לידע ולדבר ממנו; אך הדעת שיהיה לנו אז, זה אי אפשר כעת אפלו לדבר ממנו, כי עכשו זה הדעת בבחינות מקיפים כנ"ל, כי כל השלמות והטובות שיש לעכו"ם עכשו באמת אינו כלום, כנ"ל: אם דעת חסרת וכו', ואדרבא, כל גדלתם וטובתם, הכל הוא לטובתנו. ולעתיד שיתמלא הארץ דעה, ואפלו כל העכו"ם ידעו את ה', אז יבינו הם, שכל הגדלה והטובה שהיה להם בזה העולם, הכל הוא לטובותינו ולגדלתנו. וזה (תהלים קכ"ו): "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו", הינו, כל הגדלה שהגדיל ה' לעשות עמנו בעולם הזה [הינו עם העכו"ם], "הגדיל ה' לעשות עם אלה", כי הכל היה גדלתם של אלה [הינו של ישראל], כי היה לטובתם וגדלתם. וזה יבינו הם בדעת והשגה שיהיה להם אז, אבל אצלנו יהיה זה הדעת דבר פשוט ושחוק, כי דעתנו יגדל אז מאד. וזה: "אז ימלא שחוק פינו וכו', אז יאמרו בגוים הגדיל וכו'", כי זה הדעת והשגה שיהיה להם אז לומר 'הגדיל' וכו' כנ"ל, זה יהיה אצלנו שחוק ודבר פשוט, כי דעתנו יהיה גדול מאד. ועל כן לעתיד יחיו חיים נצחיים, כי אז יתגלה הדעת ויהיו נכללים באחד. ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכי האידנא וכו'? אלא עכשו מברכין על הרעה 'ברוך דין אמת' ועל הטובה 'הטוב והמטיב', אבל לעתיד יברכו על הכל 'הטוב והמטיב', כי לעתיד שיתגלה הדעת, ידעו שאין שום רע בעולם כלל, רק כלו טוב וכלו אחד. וגם הגלות הוא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב (ישעיהו ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת". ועל כן היתה גאלת מצרים על ידי משה, שהוא היה בחינת הדעת. וזה שכתוב (שמות ו): "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", כי עקר הגאלה על ידי הדעת. ודע , שגם לעתיד, שתמלא הארץ דעה, ויהיה נעשה מהשכל המקיף שכל פנימי, גם אז יהיו מקיפים אחרים, כי בודאי לא ידעו מהות השם יתברך, רק כל אחד ישיג לפי מדרגתו ולפי עבודתו ויגיעתו וטרחו, אשר יגע וטרח בזה העולם בשביל השם יתברך. ואף שכלם יזדככו, ואפלו עכו"ם, אף על פי כן יהיה הפרש גדול בינם לבינינו, כי מה שיהיה אצלם אז השגה וידיעה גדולה, יהיה אצלנו שחוק ודבר פשוט ולא יהיה נחשב בעינינו להשגה כלל, וכמו שמבואר למעלה: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו וכו' אז יאמרו בגוים הגדיל", כי מה שיהיה אצלם השגה להבין ולידע גדלת ישראל, ושכל טובתם וגדלתם בזה העולם היה הכל בשביל ישראל; ובאמת הוא השגה גדולה, כי כעת בעולם הזה אין מבין זאת, אף על פי כן אצלנו לא יהיה זה נחשב להשגה כלל, רק לשחוק ודבר פשוט, כי השגתנו ודעתנו אז יגדל מאד. וגם בין ישראל בעצמן, בודאי יהיה הפרש גדול בין כל צדיק וצדיק, מכל שכן בין צדיק לרשע, כי מה שיהיה מקיף לזה יהיה פנימי לזה, כנ"ל: 'כל צדיק נכוה מחפתו של חברו' כנ"ל, עין שם, וכמובא פרוש הפסוק: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", כי בהשכל המשתף יהיו כלם שוים, שהכל ידעו את ה', אפלו עכו"ם, אך בעמקות החכמה יהיה כל אחד לפי מדרגתו, כמים המכסים לים, שלמעלה המים שוים בכל מקום, אך בעמקות הם מבדלים מאד, כי בזה המקום המים נמוכים וסמוכים לארץ, ובמקום אחר עמקים יותר ויותר, ובמקום אחר הם עמקים עד התהום - כן יהיה בהשגת השם יתברך לעתיד. וזהו: 'כל צדיק נכוה מחפתו' וכו', כי כשמגיע להשגה שלא ידע מזה מקדם, והוא אצלו דבר חדש, אזי נתלהב ונבער מאור ההשגה הזאת, שהיא נפלאת אצלו; אבל מי שכבר עבר בזאת ההשגה, והוא משיג עתה דברים נוראים וגדולים מזו ההשגה, אין לו שום התלהבות מזאת ההשגה. וזה: 'כל צדיק נכוה ונבער ונתלהב מחפתו של חברו' - מהשגה שאצל חברו היא דבר פשוט, שאינה מבערת ומחממת אותו כלל, עד שצריך להתכסות ולחפות עצמו, כי אין השגה זו מחממת ומבערת אותו כלל, והצדיק השני שלמטה ממנו נכוה ונבער ממנה. (והענין מבאר יותר על פי מה שמבואר למעלה, שעל ידי תנועת השכל וכו', שהוא בחינת שפע אלקי, הינו השגת המקיפין, השגת הדעת הקדוש, על ידי זה נולד חם בלב וכו'; נמצא שעקר החמימות וההתלהבות דקדשה הוא על ידי השגת המקיפין, השגת הדעת כנ"ל. ובזה מבאר היטב ענין זה: "כל צדיק נכוה וכו' מחפתו" וכו', דהינו, שאצל זה הצדיק יהיה נחשב להשגה גדולה עד שיהיה נכוה ממנה, כי השגת הדעת מוליד חם כנ"ל, ועל כן יהיה נכוה ממנה; ואצל הצדיק הגבוה ממנו, אין זה נחשב אצלו להשגה כלל ואינו נכוה ונתחמם כלל מהשגה זאת, רק הוא צריך לחפות ולכסות עצמו בהשגה אחרת גבוה יותר כדי לחמם את עצמו. נמצא מה שמבואר לעיל על מאמר זה: "כל צדיק נכוה מחפתו של חברו", שפרושו, שיהיה נכוה מהמקיף של חברו, כי מקיף של זה גדול ממקיף של זה, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה וכו', כי חפה הוא בחינת אורות מקיפין כנ"ל - כל זה הוא ענין אחד עם מה שכתבנו כאן, כי החפה שהוא המקיף, הוא בחינת חפוי וכסוי ממש, שמחמם את האדם, כי עקר החמימות והתלהבות הוא מבחינת השגת המקיפין כנ"ל. והבן היטב). ויכול להיות שיהיו כמה צדיקים, כשיבואו לעולם הבא על השגות שהשיג הצדיק הגדול מהם בעולם הזה, יהיה אצלם דברים נוראים ויכוו מהם, ואצל הצדיק הגדול היו השגות של עולם הזה. וכן אצל עכו"ם יהיה זה אצלם השגה גדולה, כשיבואו על סתם יהדות פשוט של איש הישראלי שיש לו בזה העולם, הינו שידעו מעבודות ישראל ומקדשת המצוות שלהם שעשו בעולם הזה, יהיה אצלם השגה מה שידעו וירגישו קצת קדשה, כמו איש כשר פשוט שמרגיש בזה העולם בעבודה פשוטה בלי שום השגה, וכשיבואו עכו"ם על זה, יהיה אצלם השגה גדולה. אבל אנחנו עם קדש, אין ערך להשגתנו, מכל שכן להשגה של הצדיק. ושלמות הדעת הוא, כשנעשה ממקיפים פנימיים, ואז נצול מכל צרות. למשל, כשאחד מצפה ואורב לחברו להרגו, אזי צריך לשנות המלבושים כדי שלא יכירו אותו, כמו שכתוב (איוב י"ד): "משנה פניו ותשלחהו", כי על ידי שמשנין הפנים על ידי לבושין אחרים, נפטר ממנו. וכן בעקר האדם, הינו בהשכל, יש בחינות לבושין, הינו השכל המקיף, וצריך לעשות מהמקיף פנימי, ולעשות לו מקיפין אחרים, הינו בחינת מלבושים אחרים, ועל ידי זה נצול מכל אורב ומסטין, כי 'מלבוש' בגימטריא 'חשמ"ל', ומהחשמ"ל בורחים כל המשחיתים. וזה (משלי ל"א): "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" - על ידי הלבוש, שהוא בחינת החשמ"ל, שהוא לבוש עז והדר, לבוש חזק ונאה, על ידי זה "ותשחק ליום אחרון", שאינו ירא ממנו כלל כנ"ל. ועקר הזמן לזה הוא חדש אלול. וזה: ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון - ראשי תבות 'אלול'. וזה בחינת שבעת ימי אבלות רחמנא לצלן וכו', כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל וכו' עין לעיל. ועל כן חיב האבל רחמנא לצלן קריעה כי קר"ע בגימטריא ש"ע נהורין של אור הפנים, שהם הגימטריא של ב' פעמים אל במלואו, כי אל הוא אור הפנים: הקשו: כי יש מקיפים אצל השכל, הינו שאינו נכנס להשכל פנימי האנושי, ויש מקיפים להתורה, שמקיף להתורה ואינו נכנס לתוך התורה. ובהמקיפים - יש שהם מקיפים ועומדים לפני העינים, רק שהם מקיפין ואינם נכנסים להשכל, ויש שהם בהעלם, שלא באו עדין אפילו למקיפים, והוא בחינת עבור. ומה לעשות, שיכנסו המקיפים של התורה לתוך התורה בפנים, והמקיפים של השכל יכנסו לתוך השכל הפנימי, דהינו שמתחלה יבואו ויתגלו המקיפים של התורה מההעלם למקיפים, ואחר כך יכנסו המקיפים של התורה לפנים, וכן המקיפים של השכל, מה שאי אפשר להשיג מצד חסרונו האנושי, יהיה נעשה מהמקיף פנימי, דהינו שיבוא מההעלם למקיפים, והמקיפים יהיו נעשים פנימי. [הקשיא זאת הקשו במקום שהקשו, והוא ז"ל אמר על זה תרוץ כך שמעתי מפיו הקדוש בפרוש, ואחר כך זכינו לשמע כל התורה הנ"ל. ועתה מבאר להמעין התרוץ על השאלה והקשיא הנ"ל, כי עקר השאלה הוא איך להוליד המחין מתעלומותן, ואחר כך כשמולידין אותן, איך זוכין להכניס המקיפין לפנים. וכבר מבאר באר היטב במה יזכה לזה, הינו: על ידי צעקה בתורה ותפלה זוכין להוליד המחין מתעלומותן, ועל ידי קדשת שבעת הנרות, דהינו לקדש את עיניו שלא להסתכל במה שאסור להסתכל וכו', וכן לקדש פיו וחטמו ואזניו כנ"ל על ידי זה זוכין להכניס המקיפין לפנים. ובאור הענין וראיותיו, והיכן מרמז סודות נוראות הללו וכו', הכל מבאר לעיל באר היטב אשרי שישים לבו לעין בהם באמת ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים]:   כב פרקא חמישאה דספרא דצניעותא בראשית ברא. 'בראשית' - מאמר, 'ברא' - חצי מאמר, אב ובן, סתים וגליא, עדן עלאה דסתים וגניז, עדן תתאה. א דע שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם. חותם הוא - כי יש מוכיחי הדור, והם בחינות רגלין; ונקראים רגלין, על שם שהם למודי ה', הינו שלומדין כביכול את ה', שנותנין לו עצות. והם הולכים בשליחותו לישראל, להוכיחם ולהחזירם להשם יתברך. ועל שם זה נקראים בחינות רגלין, על שם העצה, כמו שפרש רש"י (שמות י"א) על "וכל העם אשר ברגליך" - 'ההולכים אחר עצתך', ועל שם ההליכה, שהולכים בשליחותו להוכיח כנ"ל. וכשהשם יתברך גוזר גזר דין בעולם, והדין הוא התורה, כי צריך להיות דין תורה; ומחמת שהם למודי ה', הוא מתיעץ עמהם ומגלה להם הדין תורה שנגזר על הדור. והם מכסים זה הדין תורה וחותמין אותו, בבחינת (שיר השירים ד) "מעין חתום", שלא יינקו ממנו החיצונים, שלא יהיה נעשה ממנו, חס ושלום, דין אכזרי. וזה בחינת (ישעיהו ח): "חתום תורה בלמדי", הינו, בלמודי ה' נחתם הדין תורה, שלא יינקו ממנו החיצונים. והם, כשנגלה להם הדין תורה, הולכים ומוכיחים הדור, כדי להחזירם למוטב להמתיק הדין. ואפלו בשעת מוסר נזהרין להחתים ולהסתיר, שלא יינקו ממנו החיצונים, בבחינת (איוב ל"ג): "ובמסרם יחתם", ועל שם זה הן בחינת חותם. ואלו הלמודי ה' מרבים שלום בעולם, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ד): "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים; ולפניו יתברך מקטינים הדבר וממליצים טוב בעדם, ולפני ישראל מגדילים החטא מאד, כמו שמצינו אצל משה, שאמר להשם יתברך (שמות ל"ב): "למה יחרה אפך בעמך", ולישראל אמר (שם): "אתם חטאתם חטאה גדלה" (עיין מ"ר דברים פ"א וזוהר נח ס"ז:). וכשהרע של הדור גובר על החותם הנ"ל ומקלקל אותו, חס ושלום, אזי נתקלקל שלום העולם, ונעשה גרושין ומחלקת בעולם, הפך השלום, בבחינת (איוב י"ח) "ומתבל ינדהו" ב) עיין רש"י פ' מצורע ע"פ תהי' בנדתה), כי מחותם נעשה נדת, כי הם במספר השוה, כמובא. ב ויש חותם שהוא למעלה מזה החותם, הינו בחינות ידים המקבלים מוסר מאלו המוכיחים, בחינות (איוב ל"ז): "ביד כל אדם יחתום". והידים - זה בחינת אמונה שנתקבל בה המוסר, בבחינת "כאשר דבר ה' ביד משה", בחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה". וזה החותם צריך שמירה יתרה שלא יתקלקל, הינו שלא יתקלקל האמונה, כי כשחס ושלום נתקלקל החותם החיצון, יוכלו להתקרב לחותם הפנימי, ויקלקלו החותם הפנימי על ידי קלקול החותם החיצון, שהוא האמונה. וכשחס ושלום, נתקלקל זה החותם הידים, נעשה מזה כפירות, שהיא הפך האמונה, ונעשה אמונות כזביות. כי עקר העבודה זרה אין לה כח, אלא על ידי שמקבל מהידים אלו, בבחינת (שמות ל"ב): "ויקח מידם ויצר אתו בחרט" (וכמבאר בזהר כי תשא, קצ"ב. על פסוק זה לענין מעשה העגל: במה אצלחו בעובדא דא? בגין ד"ויקח מידם" וכו' - אלו כד נטל מידיהון הוה שדא לארעא; ואף על גב דיטל לה לבתר, לא הוה אצלח עובדא בישא דא וכו', עין שם). וגם תקונו הוא גם כן רק על ידי בחינת הידים, בבחינת (בראשית ל"ה): "ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר אשר בידם", כי מ'חות"ם' נעשה 'נד"ת', בבחינת (ישעיהו א): "ידיכם דמים מלאו", כי יד במלואו (כזה: יוד דלת) הוא מספר נד"ת, הינו עבודת אלילים שמטמאה כנדה (שבת פ"ב): ג וצריך לראות למלאת את הידים, שהיא האמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות של כל מנהיגי הדור, בבחינת (שמות כ"ט): "שבעת ימים תמלא ידם", כי הם רועים האמונה לתקנה ולהשלימה. ועל שם זה נקראים רועים, על שם (תהלים ל"ז): "ורעה אמונה", וכל עקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור. וזה בחינת (דברים ל"ג): "כל קדשיו בידך", שהם בחינת כלליות של כל מנהיגי הדור. וזה בחינת (הושע י"ב): "ועם קדושים נאמן". ומשה, שהוא אחד משבעה רועים, נקרא על שם זה 'רעיא מהימנא'. ד ואי אפשר לבוא לאלו הרועים, שהם כלליות של הקדשה, אלא על ידי עזות, כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ה): 'הוי עז כנמר', כמו שכתוב (שמות ט"ו): "נהלת בעזך אל נוה קדשך", הינו, על ידי עזות נכנסין לתוך הקדשה. כי יש רועים של הסטרא אחרא, והם גם כן מפרסמי הדור, וכופין אנשים לתחות שעבודיהו, ועקר מלכותם הוא על ידי עזות, כי 'עזות - מלכותא בלא תגא' (סנהדרין ק"ה.), והם ככלבים בעזותם, בבחינת (ישעיהו נ"ו): "והכלבים עזי נפש המה רעים", והן 'פני הדור כפני הכלב' (סוטה מ"ט:). ועל כן כדי להנצל מהם, מתחת ממשלתם, אי אפשר רק על ידי עזות, לעמד נגד עזותם; ואז: "נהלת בעזך אל נוה קדשך", שנכנס לתוך הקדשה. וכל הקולות - הן של צעקה, הן של אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה - כלם הם בחינת עזות, בבחינת (תהלים ס"ח): "הן יתן בקולו קול עז": ה וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה, בבחינת (ישעיהו נ"ח): "ומבשרך לא תתעלם" - 'מבשרך' דיקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך, כי צריכין לרחם מאד על הגוף לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם, על כן צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד כנ"ל. וכשהגוף הוא בבחינה זו, היא טובה להנשמה, שלפעמים נופלת ממדרגתה. וכשהגוף צח ואור, תוכל הנשמה להתרומם ולחזר למדרגתה על ידי הגוף, הינו, על ידי תענוגי הגוף תוכל לזכר ולעלות לתענוגים שלה, כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר, אינו נלכד בהתענוגים, ועל כן תוכל הנשמה לחזר על ידי תענוגי הגוף למעלתה, לתענוגים שלה. וכן גם כן על ידי הרשימות שיש בהגוף, על ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקדם, תוכל עתה לזכר ולעלות ולחזר למדרגתה. וזה בחינת (איוב י"ט): "מבשרי אחזה אלוה", 'מבשרי' דיקא, הינו על ידי בשר הגוף 'יחזה אלוה', הינו השגות אלקות; הינו, שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות שהנשמה משגת תמיד כנ"ל. אבל כשיש להגוף עזות מבחינת "והכלבים עזי נפש", אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכד בתקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות. וצריך לזה עזות דקדשה - הינו קולות הנ"ל, שעל ידי זה משבר עזות הגוף. כי 'אנחה שוברת גופו של אדם' (ברכות נ"ח:), וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף, כי לא תהיה נלכדת שם. וזה בחינת (תהלים ק"ב): מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. עצמי - היא הנשמה, שהיא עצם האדם, כי עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם אני, הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד. אבל מחמת עזות הגוף בתאוותיו, אזי הנשמה שהיא עצם האדם רחוקה מבשרו וגופו, ועל ידי קול אנחה, שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, על ידי זה נשבר עזות גופו, ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, הינו הנשמה להגוף. וזהו: "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" כנ"ל. ובחינת קול התקיעות הוא בחינת "מקול אנחתי", והוא משבר גופו של אדם, בבחינת (עמוס ג): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ועל ידם יוכל לבוא לרועים הנ"ל. וזה בחינת: תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה - הם הקולות, קול עז. שברים - שעל ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל. תרועה - בחינת (שמואל ב' ה): "ואתה תרעה את עמי" הנ"ל, שהם הרועים דקדשה, שאי אפשר להתקרב להם כי אם על ידי עזות דקדשה, שהם בחינת קולות דקדשה, בחינת קול שופר כנ"ל. וזה (בראשית י"ז): "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה", וכתיב (שם): "בעצם היום הזה נמול אברהם"; 'היום הזה' - זה בחינת קול שופר, שמצותו ביום (ראש השנה כ"ח.; מגלה כ:), בבחינת (תהלים כ): "יענך ה' ביום צרה", שעל ידו נמול ונשבר ערלת בשר, ומקבל אור העצם: ו וכן בכלליות בני האדם יש בחינת עצם ובשר, הינו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדו בחינת בשר. וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, הינו קולו של החכם, ושוברת גופם, בבחינת 'אנחה שוברת' וכו', ועל ידי זה יוכל לסמך להתקרב אליהם, שהם בחינת בשר, בבחינת "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" הנ"ל. אך כשאינם בבחינת בשר, אינם שומעים כלל קול האנחה הנ"ל; ואפלו אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו, כי אם קול הברה: ז וקול הברה הוא - דע, כי כשנתעורר קול דקדשה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא, כי על ידי העברות נבראים מחבלים, והם צועקים: הב לן מזוני! הב לן חיי! וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדשה, הם נחים; אך תכף שמתעורר קול דקדשה, הם מתעוררים תכף ומתחילין לצעק ולקטרג נגדו, וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדשה. וזה בחינת (ירמיה י"ד): "אם עונינו ענו בנו" - 'אין עניה אלא לשון צעקה' (עיין רש"י פ' כי תבא ד"ה וענית ובגמ' סוטה ל"ב:) הינו שהעוונות צועקין בנו בתוכנו ממש על ידי שנתעורר קול דקדשה, וכמו שכתוב אצל הצרפית (מלכים א' י"ז): "באת אלי להזכיר את עוני", הינו: כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדשה גוברת כל כך, היו העונות שלה נחים, אך על ידי שנתעורר שם קדשת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעק ולקטרג עליה. וזהו: אם עונינו ענו בנו - שהעוונות צועקין בתוכנו. ואפלו כשאנו צועקים איזה קול דקדשה, אין אנו זוכין לשמע קול דקדשה בעצמו, לשבר על ידו עזות הגוף, כי אם קול הברה, שהוא קול העוונות שנתעוררין נגד קול דקדשה, והם צועקים בתוכנו: ה' עשה למען שמך - שאתה בעצמך תעשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד. וכשאינו בבחינת בשר להחכם, שהוא בחינת העצם, אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל רק הקול ההברה, הינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול. וזה (ראש השנה כ"ז: ): 'התוקע בבור', בחינות (תהלים פ"ח): "שתני בבור תחתיות", והוא מתאנח ותוקע על זה; 'אותם העומדים בחוץ' - שאינם בבחינת בשר; 'אם קול שופר שמע, יצא' - הינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו; 'ואם קול הברה שמע, לא יצא', כנ"ל. נמצא, בין קול אנחת האדם בעצמו אינו שומע אם אינו בבחינת בשר, שהגוף רחוק כל כך מהעצם הנשמה עד שאינו בבחינת בשר, ואזי אינו שומע קול אנחתו; וכן קול אנחת החכם, אם אינו בבחינת בשר להחכם, אינו שומע קולו, כי אם קול הברה כנ"ל: ח ולבוא לבחינת בשר - הוא על ידי השמוש, על ידי שמשמש את החכם, נעשה בחינת בשר להחכם; וכן על ידי שמשמש הגוף להנשמה בעשית מצוות מעשיות, נעשה הגוף בחינת בשר להנשמה. וכשהבשר בבחינה הזאת, אז (ישעיהו מ"א): "ולירושלים מבשר אתן" - מבשר הנמול הנ"ל נשלם ירושלים, שהיא "קריה נאמנה" (שם א), הינו שזוכין לבוא לאמונה, שהיא כלליות הקדשה שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים, שאי אפשר להתקרב אליהם כי אם על ידי עזות דקדשה, שהוא בחינת כל הקולות דקדשה, שעל ידי זה משברין עזות דסטרא אחרא, שהוא בחינת עזות הגוף, וזוכין להתקרב ולהתדבק אליהם, ועל ידי זה זוכין לאמונה שלמה, שהוא בחינת ירושלים קריה נאמנה כנ"ל. ט ולבוא לעזות דקדשה הנ"ל, הוא על ידי שמחה, בבחינת (נחמיה ח): "כי חדות ה' היא מעזכם", הינו על ידי בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת השמחה; כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פ"ח): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו', וכשחטאו נלקחו וכו', ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירם להם, שנאמר: "ושמחת עולם על ראשם". נמצא שנעשה ונשמע הם בחינת שמחה, בחינת "ושמחת עולם על ראשם" כנ"ל: ודע, כי שני העדיים שהכתירו בחורב מנעשה ונשמע הם בחינת "בראשית ברא", כמובא בספרא דצניעותא (פרק ה): בראשית - דא מאמר, ברא - חצי מאמר, דא עדן עלאה, עדן תתאה; חכמה עלאה, חכמה תתאה; אב ובן. כי נעשה ונשמע הוא בחינת נסתרות ונגלות: נעשה הוא בחינת נגלות, הינו המצוות שאפשר לכל אחד לקים לפי מדרגתו, ונשמע היא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה. למשל: אצל כל מצוה יש דברים שסביבות המצוה, כי מלבד הצווי הנאמר בתורה לקים המצוה, יש עוד לזה דברים בתורה, כגון "וידבר ה' אל משה", ושאר דבורי התורה שסביבות המצוה. ועבודה שיש בדבורי התורה הללו שסביבות המצוה הם בחינת 'נשמע', בחינת נסתר, כי המצוה בעצמה אנו יכולים לקים, אך העבודה שיש באלו הדבורים אין אנו יודעים, וזה בחינת 'נשמע' בחינת נסתר. וזה בחינת תורה ותפלה: 'נעשה' הוא בחינת תורה, הינו הנגלות, מה שיודע לקים, ו'נשמע' הם בחינת נסתרות, בחינת דבורי התורה, שהם הדבורים של התורה שסביבות כל מצוה, שהם בחינת נסתר כנ"ל, שאינו יודע איך לעבד בזה את השם יתברך, בחינת תפלה, שהיא דבקות, כי 'שמיעה תליא בלבא' (תקון נ"ח), כמו שכתוב (מלכים א ג): "ונתת לעבדך לב שמע", ועבודה שבלב זו תפלה (תענית ב), הינו בטול ודבקות לאין סוף, כי אין סוף הוא בחינת מה שאין בו תפיסה, ומאחר שאין לו תפיסה בזה [הינו בדבורי התורה הנ"ל, כי הוא בחינת נסתר כנ"ל], הוא בחינת תפלה דבקות, שהוא רק בטול להאין סוף: י ויש בכל דרגא ודרגא וכן בכל עולם ועולם בחינת נעשה ונשמע, כי כל אחד לפי מדרגתו יש לו בחינת 'נעשה', בחינת תורה, הינו הנגלות לו, ובחינת 'נשמע', שהיא בחינת נסתרות, בחינת תפלה כנ"ל. כי מי שבא למדרגה גבוה מהראשונה, אזי נעשה מה'נשמע' שלו בחינת 'נעשה', ואזי יש לו בחינת נשמע אחרת, וכן מדרגא לדרגא, וכן כל אדם לפי מדרגתו יש לו בחינת נעשה ונשמע. וכן בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע, כי מה שהוא להעולם הזה בחינת 'נשמע' הוא לעולם הגלגלים בחינת 'נעשה', ויש להם בחינת 'נשמע' גבוה ממנו, וכן מעולם לעולם. וזה בחינת תורת ה' ותורתו (עבודה זרה י"ט) - מתחלה תורת ה', שהוא בחינת נסתר, "הנסתרת לה' אלקינו", ואחר כך כשהוא במדרגה גבוה ממנה, נעשה תורתו, שנעשה מה'נשמע' 'נעשה', שהוא בחינת "והנגלת לנו ולבנינו". וזה (דברים כ"ט): הנסתרת לה' אלהינו - זה בחינת 'נשמע', והנגלת לנו ולבנינו - זה בחינת 'נעשה', עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת - שילך מדרגא לדרגא, שיבוא לעולם שיהיה מה'נשמע' 'נעשה'. וזה: לעשות את כל דברי התורה; דברי התורה - הם דבורי התורה שסביבות המצוה, כגון 'וידבר' כנ"ל, שהם בחינת 'נשמע' כנ"ל, יהיה נעשה מהם בחינת 'נעשה'. וזהו: עד עולם, שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, לעשות - לעשות דיקא, בחינת 'נעשה', את כל דברי התורה הזאת; דברי התורה - הם בחינת דבורי התורה שסביבות המצוה, שהם בחינת הנסתרות, בחינת 'נשמע' כנ"ל, יהיה נעשה מהם בחינת 'נעשה', בחינת נגלות כנ"ל. וצריך כל אדם שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם מבחינת 'נשמע', בחינת נסתר, בחינת תפלה, בחינת דברי התורה שסביבות המצוה, בחינת תורת ה', יהיה נעשה מזה בחינת 'נעשה', בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינת תורתו, ויהי לו בחינת 'נשמע' וכו' גבוה יותר. וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא וממעלה למעלה, עד שיבוא בראשית נקדת הבריאה, שהוא תחלת האצילות. ושם יש גם כן בחינת נעשה ונשמע, ובחינת 'נשמע' שיש שם הוא תורת ה' באמת, כי בכל עולם ודרגא תורת ה' היא רק בשם המשאל, כי רק מחמת שנסתר ממנו נקרא תורת ה', וכשבא לשם נעשה תורתו. אך בחינת ה'נשמע' שבתחלת האצילות היא תורת ה' באמת, כי אין גבוה משם רק תורת ה' ממש. ואחר כך כשנכלל באין סוף, אזי ה'נעשה' היא בחינת תורת ה' ממש, וה'נשמע' הוא בחינת תפלת ה'. כי יש תורת ה', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי בכורים וראש השנה): 'אני קימתיה תחלה', וכמו שאמרו (בסוטה י"ד): 'הקדוש ברוך הוא מלביש ערמים ומבקר חולים' וכו', וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו): 'מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין' וכו'. וכן יש תפלת ה', כמו שאמרו, רבותינו, זכרונם לברכה (שם ז): מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר: "ושמחתים בבית תפלתי". נמצא שיש תורת ה' ויש תפלת ה'. וכשזוכה להכלל באין סוף, אזי תורתו הוא תורת ה' ממש ותפלתו הוא תפלת ה' ממש. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא קמא צ"ב): המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, כי מה שצריך לאותו דבר ואינו מבקש על עצמו הוא מחמת שהוא בבחינת אין, והוא בחינת תחלה, הינו קדם הבריאה, ומחמת שהוא בבחינת תחלה, על ידי זה הוא נענה תחלה. [לכאורה אין לזה הענין חבור היטב למה שלמעלה. אך באמת מבאר זה הענין היטב למעין קצת, כי מבאר לעיל ולקמן, שבחינת תפלת ה' הוא בחינת קדם הבריאה, בחינת אין סוף, שזהו בחינת תחלה; ומחמת שזאת הבחינה היא בחינת אין, על כן אין מי שיזכה לזה, כי אם מי שהוא בבחינת אין, דהינו שהוא ענו באמת ומבטל עצמו לגמרי בתכלית הבטול כאלו אינו בעולם, עד שנכלל באין סוף, ששם הוא בחינת תפלת ה' כנ"ל. ובזה מקשר היטב מה שמובא לקמן על מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: 'אלעזר זעירא וכו', שחשדוהו בגדלות ועל כן חבשוהו' וכו', עין שם. ולכאורה אין קשר לענין פגם הגדלות להתורה הזאת, שלא נזכר כאן לכאורה מענין גדלות כלל. אך באמת על פי הנזכר לעיל מבאר לעינים, שכל ענין זה לזכות לבחינת נעשה ונשמע הגבוה יותר, שהוא בחינת כלליות באין סוף, בתחלת הבריאה, כל זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי ענוה באמת, שהוא בחינת אין כנ"ל. ועתה מבאר היטב קשר ענין זה - המתפלל על חברו והוא צריך וכו' - להתורה הזאת, כי זה שמתפלל על חברו אף על פי שהוא צריך לאותו דבר, זהו בחינת ענוה, בחינת אין, שמבטל עצמו ואינו חושש על עצמו כלום, רק מרגיש צער ישראל חברו. ועל ידי הבטול זה הוא נכלל באין, שהוא בחינת תחלה, בחינת קדם הבריאה, בחינת נשמע, בחינת תפלת ה' כנ"ל, ועל כן הוא נענה תחלה, כי הוא בבחינת תחלה כנ"ל]. וזה בחינת אב ובן, מאמר וחצי מאמר; כי ה'נעשה' הוא בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינות 'ברא', בחינות בן, בחינות עדן תתאה, בחינות חכמה תתאה, בחינות חצי מאמר, כנגד ה'נשמע', שהוא בחינות 'בראשית', מאמר השלם, חכמה עלאה, עדן עלאה, בחינות אב, בחינת תפלה, בחינות נסתר, כי כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה הוא בחינות חצי מאמר; כמו האב כשמדבר, מדבר מאמר השלם, וכשבנו הקטן מדבר אחריו, הוא מדבר רק חצי מאמר - כן כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה היא בחינות חצי מאמר, והדרגא שלמעלה ממנה היא בחינות מאמר השלם נגדה, וכן מדרגא לדרגא, כי כל בני אדם וחיות ועופות וצמחים וכל הדברים שבזה העולם הם רק בחינות חצי מאמר נגד העולם שלמעלה מזה העולם, כי הם רק רמזים לדברים הגבוהים מהם, וכן מעולם לעולם. וכן כלליות הבריאה נגד קדם הבריאה היא בחינות חצי מאמר, כי עקר שלמות - באין סוף, ושם הוא בחינת מאמר השלם. וזה 'ברא', שהוא כלליות הבריאה, הוא חצי מאמר נגד 'בראשית', שהוא בחינות קדם הבריאה, בחינת תפלה, כמו 'בראשית' - 'ירא בשת' (תקונים, תקון ז), שהיא התפלה, בחינות (משלי ל"א): "יראת ה' היא תתהלל", שהוא מאמר השלם. ועל כן אמונה נקרא ירושלים, כנזכר לעיל, על שם שעקר בנינה מבראשית, שהוא בחינת יראה שלם, כי 'תמן יראה, תמן שלם' (עיין מ"ר וירא פ' נ"ו) 'בראשית' - 'ירא בשת', מאמר השלם, כי אמונה הוא מהרועים כנ"ל, ולהרועים אי אפשר להתקרב כי אם על ידי עזות כנ"ל, ולעזות זוכין על ידי שמחה כנ"ל, ולשמחה זוכין על ידי בחינות נעשה ונשמע, שהוא בחינות תורה ותפלה וכו' כנ"ל. אך עקר שלמות השמחה הוא על ידי יראה, כי "וגילו ברעדה" כתיב (תהלים ב) (ברכות ל:), הינו, עקר הגילה והשמחה היא על ידי תפלה, שהוא בחינות יראה כנ"ל, שהיא בחינות 'נשמע', בחינות מאמר השלם, ששם עקר השלמות כנ"ל. נמצא שעקר בנין האמונה, שהיא בחינות ירושלים, קריה נאמנה, זוכין על ידי תפלה, שהוא בחינות יראה, בחינות מאמר השלם כנ"ל. ועל כן נקראת האמונה ירושלים, שהוא יראה שלם, כי עקר בנינה על ידי בחינות יראה, שהוא בחינות מאמר השלם, שזהו בחינות 'בראשית', ירא בשת, שהוא מאמר השלם כנ"ל. וזה (שם י"ט): "עדות ה' נאמנה" - עדות ה', שהם העדיים הנ"ל, נאמנה - על ידם נבנית האמונה. וזה (בראשית מ"ט): "משם רעה אבן ישראל", ותרגומו: אב ובן. וזה מאמר השלם, שהוא אב ובן כחדא, כי חצי מאמר הוא בחינות בן לחוד, אבל מאמר השלם הוא אב ובן כחדא, כי שם נכלל הכל, ועל ידי זה יכול לבוא לבחינות רועים כנ"ל. וזהו: "משם רעה אבן ישראל" כנ"ל: יא אך כשרוצים לצאת ממדרגת 'נעשה ונשמע' זה למדרגת 'נעשה ונשמע' גבוה ממנה, צריך להיות ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ד:): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכו'; לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה, אלא שנתן השם יתברך להם מכשול לטובת העולם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה שם, להורות תשובה. וזה (ישעיהו ג): והמכשלה הזאת תחת ידך - אלו דברי תורה, שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם (שבת ק"כ וגטין מ"ג). דברי תורה - הם בחינת הדבורים שסביבות המצוה, שהם "וידבר ה' אל משה" וכו' כנ"ל, שהם בחינות נסתר, בחינות 'נשמע', בחינות תפלה כנ"ל. עומד עליהם - זה בחינות תפלה, כי אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו:), ולעשות מהדברי תורה, שהוא בחינות 'נשמע', יהיה נעשה ממנו בחינות 'נעשה', עד שיהיה העמידה, שהיא בחינות התפלה, יהיה עליהם, הינו שיהיה לו בחינות עמידה, בחינות תפלה, בחינות 'נשמע', גבוה יותר, כי כשיהיה מה'נשמע' 'נעשה' יהיה לו 'נשמע' גבוה ממנו כנ"ל; וזה אי אפשר אלא אם כן נכשל בהם, כי לעלות מדרגא לדרגא צריך ירידה תחלה, שהיא המכשול. וזה (ירמיה נ): ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו, כי לעתיד יהיה כלו תשובה, ועל ידי התשובה זדונות נעשין זכיות (עיין יומא פ"ו:), ויהיה נעשה מעברות ישראל תורה, ועל כן יבקשו אז העונות, כי יבקשו ויחפשו אז אחר עונות ישראל, איך לוקחין עוד איזה עון כדי לעשות ממנו תורה. וזהו: ואיננו, כי יהיו כל העונות נכללין באין, הינו באין סוף, ששם העונות נתהפכין לזכיות על ידי התשובה, שזהו בחינות 'ירידה תכלית העליה' הנ"ל. וזה (הושע י"ד): "שובה ישראל וכו' כי כשלת בעונך", הינו על ידי התשובה יהיה נעשה מהעברות בחינת מכשלה, שהוא התורה, כנ"ל: וזה פרוש המשנה (אבות פרק ה): יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וכו', נמצא שמזהיר על עזות דקדשה, שצריך האדם שיהיה עז כנמר כנגד כל הקמים כנגדו למנע אותו, חס ושלום, מעבודתו. ותכף ומיד מבאר שם גדל הפגם והאסור של העזות פנים דסטרא אחרא, כמו שכתוב שם: הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם וכו'. ואם כן אפשר לטעות, חס ושלום, כי בהכרח צריכין לעזות בשביל הקדשה כנ"ל, כי אי אפשר להתקרב אל הקדשה באמת כי אם על ידי עזות כנ"ל, וכמו שאמר הוא עצמו: 'הוי עז כנמר'. ומצד אחר העזות רע מאד, הינו מי שהוא עזות פנים שלא בשביל הקדשה (מכל שכן מי שהוא עז פנים כנגד הקדשה, שמעיז פנים נגד יראי השם וכיוצא), שזה העזות רע מאד, כי עז פנים לגיהנם. ואם כן, 'נפל פותא בבירא' (שבת ס"ז:), כי אין יודעין איך להתנהג. על זה בקש התנא: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו (שלכאורה הוא פליאה גדולה וכל אדם משתומם על זה: מה סמיכות יש לתפלה זאת להקודם? וגם אין דרך המשנה להתפלל תפלה ובקשה באמצע דבריו? אך עתה מבאר היטב), הינו, שהתפלל שיזכה לידע איך להתנהג בענין העזות, הינו שלא יהיה לו שום עזות דסטרא אחרא, רק שיזכה שיהיה לו עזות דקדשה, שעל ידו נבנה ירושלים, קריה נאמנה, הינו שזוכין לאמונה על ידי זה העזות, כמבאר לעיל, שאי אפשר להתקרב להצדיקים אמתיים, שהם בחינות כלליות שבעה רועים, שהם כלליות הקדשה, שעקר האמונה נמשך על ידם, כי אם על ידי עזות כנ"ל. וזהו: 'יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו', הינו שיהיה העזות עזות דקדשה שממנו נבנה ירושלים, קריה נאמנה, כנ"ל. אך לבוא לזה הוא על ידי ותן חלקנו בתורתך, הינו על ידי שמשיגין בחינת נעשה ונשמע, שעושין מה'נשמע' 'נעשה', מתורת ה' - תורתו, דהינו שזוכה להשיג תורת ה' כנ"ל. וזהו: 'ותן חלקנו בתורתך', שיהיה חלקנו, שהוא החלק שלנו בהתורה, הינו בחינת תורתו, בחינת נעשה, בתורתך, הינו תורת ה' ממש, הינו שיזכה להכלל באין כנ"ל, שיזכה להשיג תורת ה' בחינת נשמע, שעל ידי זה זוכין לשמחה כנ"ל, שעל ידי זה זוכין לעזות דקדשה כנ"ל, בחינת "כי חדות ה' היא מעזכם" כנ"ל. וזה: 'ובשת פנים לגן עדן', כי באמת זה העזות דקדשה נמשך מבשת, כי לעזות דקדשה זוכין על ידי שמחה וחדוה, בחינת "כי חדות ה' היא מעזכם" כנ"ל, ולחדות ה' זוכין על ידי בחינת נעשה ונשמע כנ"ל. ועקר שלמות השמחה הוא על ידי יראה, שהיא בחינת נשמע, בחינת תפלה כנ"ל, ויראה היא בשת ירא בשת, נמצא שזה העזות דקדשה נמשך מבשת. וזה: 'ובשת פנים לגן עדן', כי העזות הזאת דקדשה, שהוא בחינת בשת, הוא בחינת עדן, בחינת עדן עלאה וכו', שהוא בחינת נשמע, בחינת יראה, בחינת תפלה כנ"ל. ולבוא לעזות הזאת התפלל: 'יהי רצון שתבנה עירך' וכו' כנ"ל: וזה פרוש (בבא קמא נ"ט): אלעזר זעירא הוה סים מסאנא אכמא. אמרו לה: מה עבדת? אמר: קא מתאבלינא על ירושלים - כי היה מתאבל על ירושלים קריה נאמנה, הינו על קלקול האמונה. ועל כן סים מסאנא אכמא, להורות שנתקלקל חותם הרגלין ונעשה מ'חותם' 'דם נדת'. וזה: 'מסאנא אכמא', שנתקלקל הרגלין ונעשה נדת, כי 'האי שחר אדם הוא' (חלין מ"ז:), וזה נעשה על ידי קלקול האמונה, כי עקר היא האמונה, כמבאר למעלה (שעל ידי קלקול האמונה, שהוא בחינת חותם הידין, נתקלקל ממילא חותם הרגלין, כי עקר הוא האמונה כנ"ל). אמרו לה: מי חשיב את לאתאבולי וכו' - הינו שחשדוהו שיש לו גדלות, ועל כן על ידך נתקלקלו הרגלין, בבחינת (תהלים ל"ו): "אל תבואני רגל גאוה", כי על ידי גדלות נתקלקלו הרגלין, בבחינת: 'כל המתגאה, כאלו דוחק רגלי השכינה' (עיין ברכות מ"ג: ובחא"ג שם ועיין קדושין ל"א ובר"ן שם). ועל כן כיון שחשדוהו בגדלות, חבשוהו, כי ענש הגדלות הוא תפיסה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג:): ואם הגיס דעתו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר "ואם אסורים בזקים". נמצא שענש הגדלות - תפיסה, ועל כן חבשוהו. אמר להו: בעו מנאי או אבעי מניכו - כי זה יהיה נסיון אם יש לי גדלות, אז ראוי שלא אוכל להשיב לכם, כי 'כל המתגאה, חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים ס"ו:). בעי מניהו: האי מאן דקץ כופרא מאי משלם? קץ כופרא - הוא בחינת שפגם בעזות. כופרא - הוא בחינת עזות, בחינות קולות, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "הכפירים שאגים לטרף". ושאל: מאי משלם מי שפגם בזה העזות? והשיבו: משלם כופרא - כמו שפגם ישלם. ושאל: והא קא הוי תמרי - כי על ידי זה שפגם בעזות יכול לבוא לקלקול האמונה. וזה תמרי, בחינת (ירמיה ב): "ההימיר גוי אלהים, ועמי המיר כבודי" וכו'. והשיבו: ישלם תמרי - כמו שמגיע על קלקול האמונה. והא לא הוי תמרי - כי אף על פי כן עדין לא בא לכפירות. והשיב: בששים - הינו גיהנם, 'שכל העולם אחד מששים לגיהנם' (עיין תענית י'.) כי 'עז פנים לגיהנם'; כי הענשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו, עליו השלום, על שעבוד מלכיות (עיין מ"ר לך לך פ' מ"ב פקודי פ' נ"א:), אך ענש העזות נשאר רק בגיהנם. וזה שפגם בעזות דקדשה על ידי עזות פנים דסטרא אחרא, ישלם בששים, הינו בגיהנם כנ"ל. ועזות דקדשה הוא בחינת תשרי, ועל כן נקרא "ירח האתנים" (מלכים א ח), מלשון תקיפות ועזות, כי אז צועקין ישראל קולות וקול שופר, שהקולות כלם הן בחינת עזות כנ"ל. ועל כן אז נחתמו ונתקנו שני החותמות, חותם בתוך חותם, כי על ידי עזות דקדשה זוכין לאמונה, שהוא בחינת חותם הידין, ועל ידי זה זוכין לקבל מוסר ממוכיחי הדור, שזהו בחינת חותם הרגלין כנ"ל, שהם בחינת שני החותמות, חותם בתוך חותם, כנ"ל. וזה תשרי - בגימטריא שתי פעמים חות"ם עם הב' תבות (כמובא בכתבי האר"י, בכונות נעילה והושענא רבא). ועל כן בתשרי שמחת ישראל, כי עזות הוא על ידי השמחה כנ"ל, כי "חדות ה' היא מעזכם", וגם המקרא הזה נאמר על ראש השנה: (השמטות השיכים להתורה הזאת) וזה (דברים ז): "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה"; 'עקב' - בחינת רגלין, ורגלין הם בחינת המוכיחים כנ"ל, ולהם מגלים הדינים, והם מוכיחים את הדור. וזה: "והיה עקב תשמעון", הינו, שמבחינת רגלין, הינו המוכיחים, "תשמעון את המשפטים האלה", הינו הדינים, כי להם מגלים אותם כנ"ל, והם מוכיחים בזה את הדור כנ"ל: כל הקולות הם בחינת עזות קול המוכיח הוא בחינת קול שופר, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ח): "כשופר הרם קולך", וכן קול נגינה. וזה בחינת (תהלים ל"ג): "היטיבו נגן בתרועה" קול הנגון הוא בחינת תרועה, בחינת שופר, בחינת "ואתה תרעה את עמי" כנ"ל: בימי רבן גמליאל היה הדור, שהיתה תורתם בחינת 'נשמע', בחינת תפלה. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה כ"א): 'בימי רבן גמליאל היו לומדים תורה בעמידה' - 'עמידה' הוא בחינת תפלה כנ"ל. ועל כן משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם ובסוטה מ"ט): בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע. וכן במלאכים יש נעשה ונשמע, כמו שכתוב (תהלים ק"ג): "גבורי כח עשי דברו לשמע בקול דברו", וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פ"ח): מי גלה רז זה לבני, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: "גבורי כח" וכו': אי אפשר להתקרב אל הקדשה כי אם על ידי עזות, כמו שכתוב: 'הוי עז כנמר' - כמבאר לעיל. וכן אמרו רז"ל (ביצה כ"ה:): 'לא נתנה תורה לישראל, אלא מפני שהן עזין'. גדולה בושה, שנכפלה שני פעמים בפסוק (יואל ב): "ולא יבשו" וכו', "ולא יבשו עמי לעולם" (מועד קטן ט:): הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם ממש, אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. וצער הבושה גדול מאד יותר מענש גיהנם, וכל יסורי עולם הזה יש בהם צער הבושה, שמתביש מחבריו על שיש לו יסורין. וכן לעתיד לבוא צער הבושה גדול מאד, ואפלו כל צדיק נכוה מחפתו של חברו - אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ע"ה), ואמרו שם: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלמה וכו'; מכל שכן איך יתבישו החוטאים, רחמנא לצלן. ואם הוא במדרגה שאין צריך להתביש משום אדם - יש להתביש מהקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא מקים כל התורה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: הקדוש ברוך הוא קובר מתים וכו', הקדוש ברוך הוא מבקר חולים וכו', ושאר מצות התורה שחשבו רבותינו, זכרונם לברכה שהקדוש ברוך הוא מקים אותם. וגם הקדוש ברוך הוא מתפלל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל וכו', ומאי מתפלל? יהי רצון מלפני וכו'. ובודאי שהקדוש ברוך הוא מקים מצות התורה ותפלה, כמו שראוי להקדוש ברוך הוא. וכמה רחוק בין קיום התורה שלו ובין תפלה שלו לתורה ותפלה של השם יתברך, כי כל אחד עובד השם יתברך לפי מדרגתו בבחינת נעשה ונשמע, הינו תורה ותפלה כנ"ל: [בעת שהתחיל לומר התורה הזאת, התחיל מזה הענין הכתוב כאן, מענין הגן עדן והגיהנם וצער הבושה וכו' כנ"ל, עד שנכנס בענין תורה ותפלה של השם יתברך בעצמו, ככתוב כאן, ואחר כך נכנס על ידי זה מענין לענין עד שגמר כל התורה הנ"ל. אך בשעה שכתבתי לפניו תורה זאת, הפך הדבר קצת וצוה עלי להתחיל התורה מענין 'חותם בתוך חותם' כנ"ל, והשם יודע כונתו]: מרומם הוא אלהין בקדמיתא ובתריתא, די צבי ואתרעי בן ומסר לן אוריתא, די זכינא לסימא ספרא דצניעותא. כען נרים ידנא, קדם אלקנא, די יעמד לנא לימינא, להתחיל ולגמר רזין עלאין הגנוזים בסבי דבי אתונא:   כג סבי דבי אתונא אימא לן מלי דכדיבי, אמר להו הוי לן כדניתא וילדה, והוי תליה לה פתקא. וכתיב בה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי. אמרו לה, וכדניתא מי ילדה. אמר להו, הי נינהו מלי דכדיבי: מלחא כי סריא במה מלחי לה, בסילותא דכדניתא. ומי איכא סילותא לכדניתא, ומלחא מי סריא (בכורות ח:): רש"י: מלי דכדיבי. דבר כזב: כדניתא. פרדה: תלא פתקא. שטר בצוארו של הולד: הי נינהו מלי דכדיבי. אלו הם דברי כזב: סילותא. שליא: (לשון רבנו, זכרונו לברכה) צוית צדק עדתיך ואמונה מאד (תהלים קי"ט): א כי יש פנים דקדשה, שהם אנפין נהורין, בחינת חיים, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "באור פני מלך חיים". בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים ט"ז): "שבע שמחות את פניך", וכתיב (בראשית מ"ה): "ותחי רוח יעקב", זה בחינת שמחה: ויש פנים דסטרא אחרא, שהם אנפין חשוכין, מרה שחורה, עבודה זרה, כמו שכתוב (שמות כ'): "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" (עיין זוהר יתרו פ"ז): ואלו בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יכול לפרנס את האדם בסבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעצבון כמו שכתוב (בראשית ג'): "בעצבון תאכלנה", ועצבות הוא מרה שחורה. אלו בני אדם נקשרים בפנים דסטרא אחרא, אלקים אחרים, חשך, בחינת מיתה, כמו שכתוב (איכה ג'): "במחשכים הושיבני" וכו'. ועליהם נאמר (יחזקאל ז'): "וזהבם לנדה", הינו בחינת עבודה זרה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פ"ט): 'מנין לעבודה זרה שמטמא כנדה' שנאמר "תזרם כמו דוה". אבל אלו בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, הם דבקים באור הפנים דקדשה. כי אין אמונה בלא אמת, כמובא בזהר (בלק קצ"ח:): הינו צדק הינו אמונה וכו', [ומסיק שם אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת, נמצא שעקר אמונה על ידי אמת] ואמת הוא אור הפנים כידוע: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת ל"ג:): "ויחן פני העיר", 'חד אמר מטבע תקן להם, וחד אמר מרחצאות תקן להם. הינו הך ולא פליגי', כי יעקב הוא בחינת אמת, כמו שכתוב (מיכה ז'): "תתן אמת ליעקב", והוא בחינת אור הפנים ותכף, כשבא נתתקן אמונה. וזה 'מטבע תקן', שתקן תאות ממון. וכשתקן תאות ממון, נתתקן פגם עבודה זרה. וזה 'מרחצאות תקן להם', כמו שכתוב: "ותרד בת פרעה לרחץ", ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ג וסוטה י"ב:): 'לרחץ מגלולי בית אביה'. וזה: "ויחן פני העיר", 'פני' דיקא, שהיא פנים דסטרא אחרא. שהיא מטבע, הינו תאות ממון, כי כל עבודות זרות תחובים בממון. ובשביל זה ממון עם אותיותיו גימטריא ק"ם, כנגד ק"ם קלין, שהשכינה צווחת: 'קלני מראשי! קלני מזרועי'! (סנהדרין מ"ו) על אלו הנופלים בתאות ממון, שהם עבודה זרה כלולים מעבודות זרות של שבעים אמות. (ועל כן הם ק"ם קלין, שהם שתי פעמים ע'. כי השכינה צווחת הקלין כפולים, בחינת 'קלני מראשי קלני מזרועי', שהוא בחינת קולות כפולים, הינו שני פעמים עי"ן קלין, שצווחת השכינה על הנופלים בתאות ממון שהיא עבודה זרה כלולה מכל העבודות זרות של עי"ן אמות). וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קי"ח): 'קשין מזונותיו כפלים כיולדה', כי היולדת ראמת עי"ן קלין קדם הלדה, והכא יש ק"ם קלין שהם שני פעמים עי"ן: וזהו (אבות פרק ב'): 'ואל תהי רשע בפני עצמך', 'בפני' - זהו בחינת פנים דסטרא אחרא, הבא מחמת תאות ממון, שאין מאמין בהקדוש ברוך הוא, שהוא הזן ומפרנס, והוא חושב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח'). וזה 'עצמך', לשון עצם ידי: ב ודע שעל ידי תקון ברית קדש, הוא נצול מפנים דסטרא אחרא. על ידי דם ברית, נתתקן דם נדה, תאות ממון. כמו שכתוב (זכריה ט'): "גם בדם בריתך", על ידי ברית, "שלחתי אסיריך מבור". 'בור דא טחול' (עיין תיקון מ"ח:). מרה שחורה, "בעצבון תאכלנה". כי ברית הוא בחינת מלח הממתיק מרירות ועצבון הפרנסה, כמובא בזהר (ויחי רמ"א:): 'אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכלי למסבל מרירותא'. וזהו (במדבר י"ח): "ברית מלח עולם הוא". וזהו (ויקרא ב'): "אל תשבית מלח ברית אלקיך" - 'אלקיך' דיקא, כי על ידי זה נתקשר באלקות, ונתפרש מעבודה זרה, כמו שכתוב (איוב י"ט): "מבשרי אחזה אלוק" (עיין ב"ר פ' מ"ח ובזוהר לך לך צ"ד ובתיקון י"ט ובתיקון כ"ד:, כי על ידי תקון הברית, מאיר לעצמו אור פני מלך חיים: וזה (כתבות ס"ו:) 'מלח ממון חסר', כי על ידי מלח, נתמעט אצלו תאות ממון: ג וזהו (דברים ל"ג): "ויגרש מפניך אויב", מפניך דקדשה, "ויאמר השמד" - לשון שמד, לשון עבודה זרה, הינו תאות ממון. כי כל ישראל נקראים צדיקים, על שם הברית (עיין זוהר לך לך צ"ג.). ובשביל זה, כשמגרש מפניהם דקדשה, את האויב, הוא מפיל אותם האויבים, בפנים דסטרא אחרא, הינו השמד: נמצא, כל צדיק וצדיק, כשהקדוש ברוך הוא רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאות ממון. כי 'צדיק הוא ברית עולם' (תקון מ"ח), וזה האויב של צדיק, שחולק על צדיק, אין לו מלח להמתיק מרירותו. כי 'מלח ממון חסר', כי עקר תאות ממון שנתמעט, אינו אלא על ידי ברית: ובשביל זה, זבולון שהיה אוהב ליששכר, נאמר בו (דברים ל"ג): "שמח זבולון". 'שמח', הפך בעצבון, 'שבע שמחות את פניך'. וזה כשבקש רחב סימנא דחיי (עיין זוהר ויחי רמא), כמו שכתוב (יהושע ב'): "והחייתם את אבי ואמי וכו', אמרה ונתתם לי אות אמת". כי אמת הוא בחינת חיים כנ"ל, ואמרו לה: "את תקות חוט השני תקשרי לך". 'תקוה', זה בחינת אמונה, כמו שכתוב (ירמיה ל"א): "ויש תקוה לאחריתך". ואמונה, היא אחרית הימים (עיין זוהר תשא קפ"ט: ואתחנן ר"ע:). כי עליה עומדים כל המדות, כמו שכתוב (מכות כ"ד): "בא חבקוק והעמידן על אחת" וכו'. וחוט השני, זה בחינת זריחת אור הפנים כמו שכתוב (בראשית ל"ח): "ויקרא שמו זרח" וכו', "כי החשך יכסה ארץ ועליך יזרח ה'" (ישעיה ס'). כי חשך הוא בחינות בעצבון, דאגת ותאות הפרנסה, צער כפלים כיולדה, אנפין חשוכין, עבודה זרה. 'ועליך יזרח ה'', אמונת אלקות, אור הפנים, "ויחן פני העיר" תקון המטבע, תקון תאות ממון, בחינות "שמח זבולון": וזה בחינת (ברכות ח'): 'מצא או מוצא', כי הפרנסה הוא בחינת אשה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין פ"א): 'היורד לפרנסת חברו כאלו בא על אשתו'. ופרנסה שהוא בעצבון, היא בחינת 'מוצא אני מר ממות את האשה'. (בחינת מרירותא דעלמא שצריך להמתיקה על ידי מלח כנ"ל, 'אלמלא מלחא לא הוי יכיל עלמא למסבל מרירותא'. ועל כן להפך, בפרנסה דקדשה כתיב: "מצא אשה מצא טוב" (משלי י"ח). 'טוב' בחינת צדיק, בחינת ברית מלח, שהוא ממתיק מרירותא, הינו תאות ועצבון הפרנסה). ופרנסה שהוא בחינת: "שמח זבולון בצאתך", הוא בחינת 'מצא אשה מצא טוב'. 'ואין טוב אלא צדיק' (יומא ל"ח:). הינו ברית, כמו שכתוב (ישעיה ג'): 'אמרו צדיק כי טוב' וכמו שכתוב (שמות ב) "ותרא אותו כי טוב הוא" - 'שנולד מהול' (מדרש רבה, שמות, פרשה א'). 'ואין טוב אלא אור' (שם), כמו שכתוב (בראשית א'): "וירא אלקים את האור" וכו'. זה בחינת 'ועליך יזרח ה'', בחינת חוט השני: ד וזה בחינת מזוזה, כי איתא במדרש (במדבר פרשה כ"ב): 'למה נקרא שמן זוזי? מפני שזזין מזה לזה'. וזה (איוב כ"ב): "והיה שדי בצריך", הינו על ידי מזוזה, "וכסף תועפות לך" - על ידי זה פרנסתו מעופפת לך. כי שדי הוא בחינת ברית (עיין זוהר פנחס רנ"ז:), כמו שכתוב (בראשית ל"ה): "אני אל שדי פרה ורבה". וזה שדרשו חז"ל (ירושלמי ברכות פרק א'): שעשרת הדברות הם בקריאת שמע, ודבור 'לא תחמד' כנגד 'וכתבתם על מזוזות'. כי על ידי מזוזה נתבטל חמדת הממון כנ"ל, מלח ממון חסר: וזהו (תהלים נ'): 'וזיז', הינו ממון, 'שדי עמדי'. על ידי שמירת הברית, על ידי מזוזה, זוכה לבחינת 'שמח זבולון' וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה 'וכתבתם - שיהא כתיבה תמה' (שבת ק"ג: מנחות ל"ד), וזה בחינת (בראשית כ"ה): "יעקב איש תם" כי על ידו "ויחן פני העיר", על ידו תקון המטבע כנ"ל וזהו שאמרו חז"ל (שבת ל"ב:): שאריכת ימים על ידי מזוזה, כי סמוך ל"וכתבתם" - "למען ירבו ימיכם". כי על ידי אמונה במשא ומתן, בא אור החיים כנ"ל: וזה שאמרו (שם): 'מקרא נדרש לפניו', הינו בחינת אור הפנים, שהוא סימנא דחיי. ובשביל זה קביעות המזוזה בשליש העליון של הפתח (מנחות ל"ג.), כי אמרו חז"ל (בבבא מציעא מ"ב): 'לעולם ישלש אדם את מעותיו שליש בפרקמטיא' וכו'. ושליש העליון הוא השליש שבפרקמטיא, כמאמר חז"ל (ירושלמי פאה פרק ח'): 'טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין'. ועקר האמונה צריך להיות במשא ובמתן, כמו שכתוב (שבת ל"א): 'נשאת ונתת באמונה'. נמצא שעקר הממון ששם צריך אמונה הוא בשליש עליון, שהוא בשליש שבפרקמטיא: ה וכל המצוות שאדם עושה אותם בלא ממון, הינו שאין רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה, זה הבחינה נקרא צדק, וזה צוית צדק עדתיך. אבל כשחביב כל כך המצוה, עד שאין מרגיש בהפסד ממון, זאת הבחינה נקרא אמונה. כי עקר אמונה הוא בממון, כשמשבר תאות ממון כנ"ל, ששם פנים דקדשה. וזה אמונה מאד, זה ממון כמו שכתוב (דברים ו): "ובכל מאדך" (ברכות נ"ד): וזה פרוש שאמרו סבי דבי אתונא, אמר לנו מלי דכדיבא, זה בחינת שקר, בחינת עבודה זרה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, (סנהדרין צ"ב): 'כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודת כוכבים' וכו'. ואמר להם: הוי לן כדניתא וילדה, כדניתא - זו פרדה. זה בחינת עכו"ם, דשריא בפרודא, כמובא בזהר (משפטים צ"ה.): 'שארי בחבורא וסים בפרודא'. וילדה - זה בחינת רוח, המכנה בשם לדה. ואמרו לו: וכדניתא מי ילדה - כי 'עכו"ם אל אחר אסתרס ולא עבד פרין' (שם ק"ג.). והשיב להם: 'הי ניהו מלי דכדיבא'. הינו השקר, שנדמה להם שמרויחין, ובאמת אינם מרויחין. ותלא לה פתקא בצוארא דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, בי אבא זה עבודת אלילים, כמו שכתוב (ירמיה ב): "האומר לעץ אבי אתה". ועבודה זרה היא חובה (עיין רש"י לך לך בפסוק וירדפם עד חובה). שמכרעת את הכל לכף חובה. וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצואר בני אדם, שאין מסתפקין בממונם. ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה, ואחר כך מתים בעלי חובות. ואם אינם מתים בעלי חובות, הם בחייהם בעלי חובות, ומטריחים את עצמם בטרחות גדולות, ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים, בשביל שכר מעט, בשביל לשלם חוב אביהם, חוב עבודה זרה. כי 'מצוה לקים דברי המת', וזה הדבר להם כמו צואה מאביהם, שישלמו חובותיו. וזה שפרש מהרש"א, 'תלא לה פתקא בצוארא' - שטר צואה. ואחר כך אמרו לו: מלחא כי סריא במאי מלחי לה - כי תקון של תאות ממון, הוא תקון הברית מלח כנ"ל. ושאלו אותו: זה שתקן בריתו, אם נפל לסרחון תאות ממון, במאי תקונו. והשיב להם: בסילותא דכדניתא - כי באמת יש עוד תקון לתאות ממון, הינו שיסתכל לשרש, שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות. ועל ידי הסתכלותו שם, יתבטל תאותו. כי שם בשרשה, השפע כלו אור צח ומצחצח, ותענוג רוחני, ואין מתאוה (נ"א מתעבה כת"י) אלא למטה. ומי הוא הפתי יסור הנה, להשליך תענוג רוחני, ולקח תענוג עב. אבל לזאת ההסתכלות, אי אפשר לבוא, אלא עד שיתקן בריתו, כמו שכתוב: 'מבשרי אחזה אלוה'. שבתחלה צריך לתקן בשר קדש, ואז יוכל להסתכל באלקות. ובשביל זה, עקר התקון של תאות ממון, הוא על ידי ברית. וכשמתקן בריתו, אי אפשר לפל לתאות ממון. כי על ידי מלח, תאות ממון חסר כנ"ל. ושרש השפעות הוא מכנה בשם שליא, ששם מנח הולד. כי השליא הוא בחינת דלתי בטני, כי יש שני דלתות לאשה. כמו שכתוב (איוב ג): "כי לא סגר דלתי בטני" (בכורות מ"ה). ונעשה משני דלתין, צורת מ"ם סתומה, ששם מנח הולד, והוא בחינת מ"ם יום של יצירת הולד (נדה ל'). וכן יש למעלה דלתי שמים, שמשם נולד השפעות, כמו שכתוב (תהלים ע"ח): 'דלתי שמים פתח וימטר עליהם כעפר שאר' וכו'. וזה שהשיב להם: בשליא דכדניתא, הוא תקונו של זה השומר הברית, כשנופל לתאות ממון. ואמרו לה: מי איכא שליא לפרדה. - כי עכו"ם אין לה אפלו בית ולד. אמר להם: - ומלחא מי סריא - כי באמת מי שתקן הברית, אינו נופל לתאות הממון: אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נ"ה). הינו מי שהוא בעל מחלקת, נופל לתאוות ממון, וימיו כלים ברדיפה אחר מותרות. וזה: 'לא יחצו ימיהם' - שאין אדם מת וחצי תאותו בידו (מדרש רבה קהלת סדר א). וזה 'לא יחצו' - שאין משיג חצי תאותו כמובא לעיל (באות ג) על פסוק 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד' עין שם: (עד כאן לשון רבנו ז"ל): וזה שסים "ואני אבטח בך" שהוא ההפוך מתאות ממון. כי המשקע בתאות ממון, אינו בוטח בה', כי הוא עובד כל עכו"ם. אך: 'ואני אבטח בך' שתוכל להזמין לי פרנסתי בסבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משקע בתאות ממון: ועל כן אלו המשקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר. כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת: "בעצבון תאכלנה", שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה כנ"ל. ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה שחורה וכו' כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב'): 'מרבה נכסים - מרבה דאגה'. כי בודאי הוא מרבה דאגה ועצבות על ידי רבוי הנכסים והעשירות. כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות כנ"ל, ועל כן כל מה שמתרבין יותר נתרבה העצבות והדאגות ביותר כנ"ל. ועל כן הממון והעשירות הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים. והממון והעשירות הוא מרבה דאגה ועצבות כנ"ל, על כן הוא מפסיד ומכלה חייו. כי הוא מקשר בפנים דסטרא אחרא, אלקים אחרים, חשך, שהוא בחינת מיתה, הפך אור פני מלך חיים כנ"ל. ועל כן הממון ממית אותו, כי הוא בבחינת מיתה שהוא עצבות וכו' כנ"ל, שכל זה הוא בחינת תאות ממון כנ"ל: וזה שכתוב (בראשית ג): "ועפר תאכל כל ימי חייך" - עפר זה בחינת הממון, כמו שכתוב: "ועפרות זהב לו". הינו שהממון והעשירות שהוא בחינת עפר, 'תאכל כל ימי חייך', כי הממון היא אכלת ומכלה כל ימי חייו של האדם כנ"ל. כי עפר הוא בחינת עצבות, שהוא בחינת תאות ממון, כמו שכתוב בתקונים (תקון ע קכ"ב:): 'עפר איהו קר ויבש, הכי טחול קר ויבש'. ומהטחול נמשך העצבות כידוע, וזה שסים שם בתקונים: 'ובגין דא: ועפר תאכל (כל) ימי חייך' וכו', הינו כנ"ל. עין שם והבן היטב: וזה שכתוב בתקונים (תקון ג' בהי"א תקונים האחרונים): טחול דא לילית, אמא דערב רב, שחוק הכסיל. מאן כסיל, דא אל אחר וכו' עין שם, ואהו אסכרה לרביא דאנון חיביא. חיכית בהון בעתרא בהאי עלמא, ולבתר קטילת לון. כי אלו המשקעים בממון, הם בבחינת "בעצבון תאכלנה". שהוא בחינת טחול שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה ורבוי דאגות, והם מקשרים בפנים דסטרא אחרא אל אחר וכו' כנ"ל. שכל זה הוא בחינת הטחול, אמא דערב רב, שחוק הכסיל, אל אחר כנ"ל. וזה שכתוב שם, 'לבתר קטילת לון'. כי בודאי הממון שהוא בחינת טחול עצבות וכו' כנ"ל, הורגת אותם. כי הממון שלו הוא בבחינת מיתה, אנפין חשוכין, עצבות וכו' כנ"ל. וזהו מה שכתוב לעיל, מצא או מוצא, שתאות ממון הוא בחינת: "מוצא אני מר ממות את האשה" וכו' כנ"ל. כי כן מבאר שם בתקונים (תקון ע' הנ"ל): 'ומוצא אני מר ממות את האשה ודא טחול' וכו'. אך פרנסה דקדשה הוא בחינת "מצא אשה מצא טוב" וכו', שהוא בחינת הצדיק כנ"ל. כי הצדיק האמת נצול מזה, כי אין הממון מזיק לו, כי עליו נאמר: 'טוב לפני האלקים ימלט ממנה' וכו'. כמו שכתוב שם בתקונים (תקון ג' הנ"ל): ואמאי אתקריאו רביא, בגין דלא אית בהון דעת לאשתזבא מנה, אבל לב מבין אשתזיב מנה דתמן צדיק. ורזא דמלה: 'טוב לפני האלקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה'. כי צריך חכמה ודעת גדול לזה, שלא יזיקנו הממון, שלא יכלה ימי חייו. כי רב העולם נלכדו בזה, הינו בתאות ממון, והממון הורגת וממית אותם כנ"ל. ואי אפשר להנצל מזה כי אם על ידי הצדיק שנאמר עליו: 'טוב לפני האלקים ימלט ממנה' וכו' כנ"ל, אשרי לו: עין שם (תקון ג' הנ"ל, ותקון ע' הנ"ל), ותראה נפלאות, איך עתה שפתח רבנו ז"ל את עינינו וגלה לנו את ההקדמות החדשות הנפלאות המבארים לעיל בהתורה הזאת, עתה עתה מבארים היטב דברי התקונים הנ"ל. כי עתה מבארים שם כל דברי רבנו הנ"ל, ראה והבן וחכם עין שם בתקון ע' הנ"ל מה שכתוב שם, אם זכה וכו' עזר, ואם לאו כנגדו וכו'. עלה אתמר 'ומוצא אני מר ממות את האשה', ודא טחול שבתאי וכו'. (הינו בחינת עצבות ומרה שחורה, שהוא בחינת טחול. שבתאי, פתיא אכמא כידוע). עזר דא שכינתא, עלה אתמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ובגין דא הוו אמרי מארי מתניתין מצא או מוצא. עין שם היטב והבן ותראה שכל דברי רבנו ז"ל מבארים עתה שם ובתקון ג' הנ"ל באר היטב: זאת התורה היא לשון רבנו, זכרונו לברכה, בעצמו, עד המקום שנרשם לעיל. ומשם והלאה הוא מלשוני, מה ששמעתי עוד דברים שלא נתבארו בלשונו הקדוש. ועוד לאלוה מלין, מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש בעת שזכיתי לשמע מפיו הקדוש התורה הזאת. וזהו: 'קשים מזונותיו כפלים כיולדה', כי היולדת ראמת עי"ן קלין, והכא יש ק"מ קלין וכו', עין לעיל. כי צריכים להתנסות ולהצטרף בתאוה זו של ממון, קדם שזוכין למשא ומתן באמונה, להרויח ולהוליד ממון דקדשה. דהינו שצריכין להתגבר מאד בשעה שעוסק במשא ומתן, שלא יפל אז לתאות ממון כלל חס ושלום. רק משאו ומתנו יהיה באמת ובאמונה ולשבר ולבטל כל המחשבות והבלבולים והתאוות של ממון שבאים עליו. רק כל כונתו יהיה בשביל השם יתברך לבד, כדי שיזכה לעבד השם יתברך על ידי הממון שירויח, ולתן צדקה להחזיק לומדי תורה ועובדי השם וכו'. ובשביל זה קשים מזונותיו של אדם כפלים כיולדה כי היולדת צריכה לסבל חבלי לדה, וצריכה לצעק ע' קלין קדם הלדה. והכא יש ק"ם קלין, שהשכינה צווחת, חס ושלום, 'קלני מראשי קלני מזרועי', על הנופלים בתאות ממון. וקדם שמרויחין ממון, צריכין לילך ולעבר ולהתנסות ולהצטרף דרך אלו הק"ם קלין, ולצעק ולהתפלל להשם יתברך לעבר עליהם בשלום ולהנצל מהם; על כן 'קשים מזונותיו כפלים כיולדה', דאלו התם ע' קלין והכא ק"ם קלין, והבן: גם באר אז שק"ם קלין הם שתי פעמים ע', הינו: 'קלני מראשי קלני מזרועי', שהם בחינת שני מיני קולות, מראשי ומזרועי. וכל קול הוא בחינת ע' קלין של היולדת, והכא הם כפולים: 'קלני מראשי קלני מזרועי', קלני - לשון קול, על כן הם ק"ם קלין: כי באמת כל הרוח המכנה בשם לדה, וכל הממון וכל ההשפעות נמשכין רק משבירת תאות ממון, שהיא בחינת אמת כנ"ל. וזהו בחינת קשטא קאי (שבת ק"ד) כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים קי"ט): 'ואת כל היקום אשר ברגליהם' - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ועל כן עקר המעמד פרנסה, הינו ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו, הוא על ידי אמת, שהוא בחינת שבירת תאות ממון כנ"ל. וזה בחינת קשטא קאי, הינו על ידי אמת יש לו ממון, שהוא בחינת עמידה, שמעמידו על רגליו כנ"ל. אבל שקרא לא קאי, כי שקר הוא עבודה זרה, תאות ממון, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה', ועל כן על ידי שקר, שהוא עבודה זרה, תאות ממון, אין לו שום קיום ומעמד, הינו שאין לו ממון, הנקרא יקום וכו' כנ"ל. וזהו: 'שקרא לא קאי' כנ"ל כי עבודה זרה אל אחר אסתרס ולא עבד פרין כמבאר שם במאמר הנ"ל היטב. כי על פי הרב, אלו הרודפים ביותר אחר תאות ממון, הם מתים בעלי חובות, ומאומה אין בידם. ואפלו אם אינם מתים בעלי חובות, הם בחייהם בעלי חובות לתאותם. שהם מתאוים כל כך לממון הרבה, עד שהם רצים ויגעים מאד כל ימיהם ביגיעות גדולות, ומסכנים עצמם בסכנות גדולות, בשביל למלאת תאותם, כאלו היה עליהם חוב גדול לשלם, הינו חוב העבודה זרה וכו', כמבאר לעיל. וכל ימיהם אינם יכולים למלאת תאותם, ולשלם חוב הזה של תאותם, כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו' וכו' כנ"ל. נמצא שאין ממונו ממון כלל, כי אין לו שום הנאה מממונו, כי 'אל אחר אסתרס ולא עבד פרין' וכו' כנ"ל. ועל כן אי אפשר להמשיך שפע ומזונות ולהרויח ממון הנקרא ממון, דהינו ממון דקדשה, שיהיה 'שמח בחלקו' שזהו עקר העשירות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, 'איזהו עשיר - השמח בחלקו' (אבות פרק ד'), כי אם על ידי שבירת תאות ממון, שהוא בחינת אמת, שמשם עקר ההשפעה כנ"ל. ועל כן 'קשים מזונותיו כפלים כיולדה', כי צריך לילך ולעבר ולשבר הק"ם קלין של תאות ממון כנ"ל, אשר רק על ידי זה יכולין להרויח ממון. כי עקר השפע נמשך מאמת, שהוא בחינת שבירת תאות ממון. ובזה מקשר המאמר היטב. והבן שם היטב מאד, כי דברי רבנו, זכרונו לברכה, הם עמקים מאד מאד ויש בהם עמקות גדול (ועתה מובן היטב מ"ש על אימא לן מילי דכדיבי וכו', שקרא תאוות ממון מילי דכדיבי, היינו שקר ע"ז כמ"ש שם, כי בוודאי הוא בחי' שקר, כי נדמה לו שמרויח ומרויח ולבסוף אין בידו מאומה, כמו ששכיח עתה בעולם. וע"כ כל זמן שיש בידו הממון אינו חי כלל, כי מאחר שאין לו שום הנאה ממנו, כי חסר לו בכל פעם יותר, והוא בע"ח תמיד. ע"כ השיב להם, הי ניהו מילי דכדיבי, היינו שקר, שנדמה להם שהם מרויחים ובאמת אינם מרויחין כנ"ל. כי מתים בעלי חובות, כי עפ"י רוב הם נשארים בעלי חובות ממש, או שהם בעלי חובות לתאוותם וכנ"ל. עיין כל זה היטב לעיל, ותבין עתה איך הכל מקושר יפה. והעיקר שתבין הדברים היטב באמת למעשה, להשתדל להציל נפשך ממר ממות שהוא תאוות ממון כנ"ל): (שיך לאות א): שם מבאר שהממון הוא בחינת פנים וכו' עין שם. ועל כן אמרו רז"ל: 'פני הארץ הם העשירים'. כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית מ"א): "והרעב היה על כל פני הארץ" - 'מי הם פני הארץ אלו העשירים'. כי הממון והעשירות הוא בחינת פנים כנ"ל: שם תאות ממון הוא בחינת חשך, אנפין חשוכין וכו' עין שם. וכן מרמז בזהר (מקץ קצ"ג.): 'קץ שם לחשך' וכו' דא זהמא דדהבא: (שיך לאות ג): 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד' וכו', כי 'כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית' וכו' עין שם. ועל כן יוכל כל אחד שהוא שומר הברית יותר מחברו, להפיל את חברו, כי הוא בחינת צדיק פנים דקדשה לגבי חברו, ועליו נאמר גם כן: 'ויגרש מפניך אויב' כו'. ועל כן צריך לזהר כשיש מחלקת על האדם שלא יפל לתוך תשוקת הממון, כי אולי חברו פנים דקדשה נגדו, ויש לו כח להפיל אותו, והנפילה הוא שמפילין אותו לתאות ממון כנ"ל, על כן צריך לזהר מזה: שם 'כי כל ישראל נקראים צדיקים על שם הברית'. שמעתי אז מפיו הקדוש בפרוש, שאמר שכל ישראל על ידי שהם נמולים על כן כלם נקראים צדיקים: (שיך לאות ד): וזה בחינת מזוזה וכו'. וזהו 'והיה שדי בצריך וכסף' וכו', כי שדי הוא בחינת ברית וכו' עין שם. וזה בחינת שדי 'שאמר לעולמו די', דהינו ששמח בחלקו ואומר די למה שיש לו ואינו מתאוה יותר, שזהו בחינת שבירת תאות ממון שזוכין על ידי שמירת הברית כנ"ל: (גם זה שיך לאות ד): מבאר שם שעל ידי מצות מזוזה נתבטל חמדת הממון, ועל כן "וכתבתם על מזוזות" וכו' כנגד "לא תחמד" כנ"ל עין שם. עתה בוא וראה נפלאות ה', כי מבאר בירושלמי פאה (ובבראשית רבה פרשה ל"ה): 'ארטבן שלח לרבי חד מרגליתא טבא, שלח ליה רבי חדא מזוזה'. ולכאורה הוא פלא, מדוע שלח לו מזוזה דיקא, ולא מצוה אחרת. אך על פי מה שגלה רבנו ז"ל בהתורה הזאת מבאר הענין היטב, כי מזוזה דיקא מבטל חמדת הממון, ועל כן שלח לו מזוזה דיקא. כי ארטבן שלח לו מרגליתא טבא, הינו עשירות וממון, כי היה שוה ממון הרבה, ועשה עקר החשיבות מזה. על כן שלח לו רבי כנגד זה מזוזה דיקא, כי מזוזה מבטל חמדת העשירות כנ"ל: מלחא כי סריא, זה שנפל לסרחון תאות הממון כו'. ועל כן אפקוהו בלשון כי סריא, שהוא לשון הנאמר בעכו"ם כמו שכתוב (שמות ל"ב) "סרו מהר" וכו' כי המשוקע בממון, עובד כל העכו"ם כנ"ל, ועל כן על כל מטבע חקוקה העבודה זרה של עכו"ם: על פי הדברים האלה, יבין המשכיל, לפרש כלא סגיא ד"הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה וכו' הנחשת קונה" וכו', והכלל מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות. עין שם כל הסגיא. וסגיא "אי מעות נקנה בחליפין". וסגיא ד"כל הנעשה דמים באחר". הכל יבאר למשכיל על פי התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות:   כד אמרו לה אמצעותא דעלמא היכא, זקפא לאצבעתה, אמר להו הכא. אמרו לה, מי יימר. אמר, איתו אשלו ומושחו: (לשון רבנו זכרונו לברכה): א דע, שיש אור, שהוא למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף. ואף על פי שאין השכל משיג אותו, אף על פי כן רדיפה דמחשבה למרדף אבתרה. ועל ידי הרדיפה, אז השכל משיג אותו בבחינת מטי ולא מטי. כי באמת אי אפשר להשיג אותו, כי הוא למעלה מנפש רוח נשמה: ב ודע שאי אפשר להשיג אותו אפלו בבחינת מטי ולא מטי. אלא על ידי עשית המצוות בשמחה. כי על ידי שמחת המצוה נשלם הקדשה ומעלה החיות והקדשה שבקליפות בבחינת אחד עשר סמני הקטרת. כי הקלפות הם בחינת מותרות והם בחינת עצבות בבחינת (משלי יד): 'בכל עצב יהיה מותר'. והם תקפא דדינא בבחינת (בראשית ו): ויתעצב אל לבו. ועקר השמחה היא בלב כמו שכתוב (תהלים ד): נתתה שמחה בלבי. וגלות השכינה, שהוא בחינת לב שהוא שמחתן של ישראל, עקר גלותה כשעצבות שהם הקלפות גוברים עליה, בבחינת: "ויתעצב אל לבו". וזה הוא כשיצאו ישראל מהגלות, כתיב (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו". ובשביל זה שעל ידי הקטרת מעלין מהקלפות חיותם כתיב בהם (משלי כז): קטרת ישמח לב. נמצא כשעושה המצוה בשמחה אזי מעלה השכינה שהיא המצוה שהיא שמחת הלב מבין הקלפות. וזהו בחינת מלכות דעשיה העולה מן הקלפות: ג וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה, לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך. בבחינת (שמות י): "בנערינו ובזקנינו נלך, בצאננו ובבקרנו נלך". וזה בחינת 'מלכות מלביש נצח הוד יסוד', שהם כלי ההליכה. וזה בחינת (תהלים ל"ז): "תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו", שהיא הולכת לעורר. וזה בחינת (שם ס"ח): "הליכות אלי מלכי בקדש" - כשמעלין מלכות לתוך הקדשה, היא מלבשת את הליכות אלי את 'נצח הוד יסוד', לילך ולעורר כל הדברים לעבודת השם יתברך: ד ועל ידי ההתעוררות, הינו על ידי הליכה, נמשך ברכה לכל העולמות. וזה בחינת: 'נצח הוד יסוד מלבישין את חסד גבורה תפארת', שהם הידים, שמשם כל הברכות. וזה בחינת (בראשית ל): "ויברך ה' אתך לרגלי". נמצא שעולין הרגלין בבחינת ידים, בבחינת (שופטים ד): "ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה". ועקר הברכות מידים, בבחינת (ויקרא ט): "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם", וכמו שכתוב (בראשית מ"ט): "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל: ה ועקר הברכה שנשפעין מהידים, הם שכל. וכשבאים למטה, נעשים לכל אחד ואחד כפי רצונו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". בכן מי שהוא בעל נפש, צריך לכון רצונו, שימשיך ברכת שכל. בבחינת (בראשית מ"ח): "שכל את ידיו", ובבחינת (שמות ט"ו): "מקדש ה' כוננו ידיך". וזה בחינת 'חסד גבורה תפארת שמלבישין את חכמה בינה דעת: ו וצריך להמשיך אמונה לתוך ברכת השכל, כי אין לסמך על השכל בעצמו כידוע. וזה בחינת (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות", ובחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ובחינת (שמואל א כ"ד): "וקמה בידך ממלכת ישראל", הינו שימשיך אמונה לתוך ברכת הידים. וזהו בחינת (שמואל א ב): 'ובניתי לו בית נאמן', וזה בחינת (תהלים פ"ט): "אמונתך בקהל קדושים", קדש זה בחינת מחין. וזה בחינת: 'מלכות דיצירה נעשה ממנה חכמה בינה דעת דעשיה': ז ובפנימיות ברכאן, שהוא דקות הברכאן, נתברך מהם המסדר והמישב את השכל, שהיא בחינת כתר. בחינת (בראשית כ"ו): "ואהיה עמך ואברכך", כתר, הוא לשון המתנה, כמו שכתוב (איוב ל"ו): "כתר לי זעיר", כי כששואלין את האדם איזהו שכל, אומר: המתן עד שאתישב, וגם שם צריך אמונה, בבחינת אמון מפלא (עיין תיקון ע'). וזה בחינת 'שמפנימיות חסד גבורה תפארת, ומפנימיות מלכות דיצירה, נעשה כתר דעשיה. וכן עולין העולמות עד למעלה, עד אצילות למעלה למעלה': וזה (יחזקאל ג'): "ברוך כבוד ה' ממקומו". 'ברוך', זה בחינת ידים; 'כבוד ה'', זה בחינת אמונה; 'ממקומו', זה בחינת כתר: ח וכשעושה ומתקן את המישב והמסדר, שהוא הכתר כראוי, והמחין רודפין להשיג האור אין סוף. והכתר מעכב את השכל, כדי לישב את השכל. ועל ידי הרדיפה והמעכב, אזי מכה המחין בהמישב והמסדר, ונעשין היכלין לאור אין סוף. ואף על פי כן לא ידיע ולא אתידע, כמובא בזהר פרשת נח (ס"ה.): 'ומגו האי פריסא ברדיפה דהאי מחשבה, מטי ולא מטי'. ופריסא, זה המסדר והמישב, שהוא בחינת כתר, שהוא פרוס בין הנאצלים לבין המאציל. 'ואתעבידו תשע היכלין, דלאו אנון נהורין, ולא רוחין, ולא נשמתין, ולית מאן דקימא בהו, ולא מתדבקין, ולא מתידעין'. ודע, שזה תכלית הידיעה, כי תכלית הידיעה - דלא ידע. וזה בחינת (ישעיה נ"ח): "'והשביע בצחצחות נפשך"; כי אורות אלו, הם הצחצחות, שהם למעלה מהספירות (עיין פרדס רמונים שער הצחצחות), אשרי מי שזוכה שירדף מחשבתו להשיג השגות אלו, אף על פי שאין יכלת ביד השכל להשיג אותם, כי לא מתדבקין ולא ידיען: ותשעה היכלין אלו, נעשין על ידי הבטישה, שמבטשין המחין בכתר בשעת רדיפה. והמחין הם תלת, וכל אחד כלול מתלת, כי נכללין בשעת רדיפה. ושלש פעמים שלש, הם תשעה, וזהו תשעה היכלין: [זה הענין עמק עמק מי ימצאנו, כמובן למשכיל וכאשר רמז לי רבנו ז"ל בעצמו גדל עמקות הסוד הנורא הזה שמגיע למעלה למעלה וכו', וכמבאר בהתורה הזאת למעין, וההכרח לבאר הדבר קצת. והוא, כי הכתר הוא המישב והמסדר את המחין, דהינו הכח שיש בהשכל של אדם לישב ולסדר את המח והדעת לבל יהרס לצאת חוץ מן הגבול, זה הכח הוא בחינת כתר כנ"ל. וזה הכח הוא כמו מחצה המפסקת בין המחין ובין האור אין סוף, כי זה הכח שהוא המישב והמסדר, הוא מעכב את המחין בעת מרוצתם ורדיפתם לבל יהרסו לעלות אל ה' למעלה ממחצתם, כי המחין רודפין להשיג האור אין סוף. וזה הכח הנ"ל של השכל שהוא המישב והמסדר, שהוא בחינת כתר הוא עומד בפניהם כמו מחצה, ומעכב אותם מרדיפתם כנ"ל. ועל ידי הרדיפה והמעכב, הינו על ידי הרדיפה שהמחין רודפין להשיג אור האין סוף, ועל ידי כח המעכב, שהוא כח המישב והמסדר, בחינת כתר כנ"ל, על ידי שני בחינות אלו, על ידי זה מבטשין ומכין המחין בבחינת המחצה הנ"ל שהוא המישב והמסדר, ועל ידי זה נעשין היכלין לאור אין סוף, דהינו שנעשין בחינת כלים והיכלות ברוחניות עליון, להשיג על ידם בבחינת מטי ולא מטי אור האין סוף ברוך הוא. כי אם לא היה המעכב הנ"ל כלל, ולא היה מי שיעכב את המחין מרדיפתם ומרוצתם, היו מתבטלין המחין לגמרי. כי היה האדם מתבטל במציאות, כי אור האין סוף אי אפשר להשיג. אך על ידי שני הבחינות, שהם הרדיפה והמעכב, על ידי זה נעשין בחינת מחצות והיכלין הנ"ל שעל ידם משיגים אור האין סוף רק בבחינת 'מטי ולא מטי'. ופרוש 'מטי ולא מטי', ידוע למבינים. דהינו 'שמגיע ואינו מגיע', שרודף ומגיע להשיג ואף על פי כן אינו מגיע ומשיג, שזה נעשה על ידי הרדיפה והמעכב כנ"ל. ואף על פי שנעשין אלו ההיכלין הנ"ל, אף על פי כן לא ידיע ולא אתידע ולית מאן דקימא בהו ולא מתדבקין ולא ידעין וכו' כנ"ל. כי אי אפשר לציר בשכל השגות אלו ההיכלות הנ"ל כי הם למעלה מנפשין רוחין ונשמתין למעלה מכל השכליות כי הם למעלה מהספירות וכו'. כמבאר לעיל בלשון רבנו ז"ל עין שם היטב ותבין שלא הוספתי שום דבר כלל כי בכלל דבריו דברי. רק חזרתי ובארתי הדברים קצת לגדל עצם עמקותם עד אין סוף. ובשביל זה נעשין תשעה היכלין דיקא, כי המחין הם שלש, ומחמת רדיפתם והכאתם בהמעכב הנ"ל הם נכללין זה בזה, ונעשה כל אחד כלול משלש ושלש פעמים שלש הם תשעה וזהו בחינת תשעה היכלין הנ"ל: אשרי מי שיזכה לילך ולעלות בדרך הקדש הנאמר בהתורה הזאת עד שיזכה להשגות אלו]: וזה ששאלו סבי דבי אתונא: אמצעותא דעלמא היכא. זקפא אצבעתא, אמר הכא. אמרו לה מי יימר, אמר להו איתו אשלי ומושחו. ששאלו אותו: איך משיגין אור אין סוף, שהוא אמצעא דעלמא, שממנו הכל שואבין חיות ושפע. זקפא אצבעתא, זה בחינת ברכות כנ"ל, בחינת: "וישא אהרן את ידו ויברכם" כנ"ל. הינו שעל ידי הברכות מבטשין המחין בכתר, ונעשין היכלין כנ"ל. ואמרו לה מי יימר - מי הוא זה שיכנס בהיכלי התמורות למקום הקלפות, להעלות משם הקדשה בבחינת קטרת כנ"ל, ושעל ידי עליתו יתעלה הברכות כנ"ל. וזה מי יימר, לשון תמורה, לשון (ויקרא כ"ז): "אם המר ימירנו". והשיב להם, איתו אשלי ומושחו, הינו עקר עלית הקדשה, על ידי השמחה. ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה, כמו שכתוב: 'כי בשמחה תצאו', ואז יכלו הקלפות לגמרי. וזה: 'איתו אשלי', הינו על ידיכם ועל כרחכם יתבטלו הקלפות. כי אתם בעצמכם תביאו את בית ישראל מהגלות, הנקראים אשלי, הינו חבל נחלתו. כמו שכתוב (ישעיה ס"ו): "והביאו את אחיכם בית ישראל", שכל אחד ואחד מהעכו"ם יביאו בידם את בית ישראל מהגלות, על ידי רבוי השמחה שיהיה בעת הזאת, כמו שכתוב (תהלים קכ"ו): "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וכו', היינו שמחים". ועל ידי השמחה יתבטלו הקלפות, בבחינת (שמואל ב ח'): 'וימדדם בחבל השכב אותם ארצה' (עיין זוהר בלק ק"צ.). וזה: 'מושחו', הינו המדידה לכלות אותם:   כה אמרו לה, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. איתי בודיא. פשטוהו, ולא הוי עיל לתרעא. אמר להו, איתו מרא סתרו. הינו מנא דלא שויא לחבלא: רש"י: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד: בודיא, מחצלת: לא עיל בתרעא, שהיה ארך ורחב יותר מן הפתח: איתו מרא וסתרו, בנין הפתח והכתל עד שיכנס: משחרב בית המקדש בטל השמיר ונפת צופים ואמנה (משנה סוטה מ"ח): א כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב. וכשיוצא משרירות הלב, ומשבר לבו האבן - זה בחינת 'שמיר', שעל ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדמיות, והולך אחר השכל. וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפעל שלא השתמש בשכלו עדין - אז אצלו השכל בכח. אף על פי שכבר שבר המדמה, אז נתקומם תכונת שכלו. כי 'כשזה קם, זה נופל' (כמובא ברש"י ריש פרשה תולדות), אבל השכל עדין בכח. ואחר כך כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי השכל בפעל. וזה בחינת 'נפת צופים', בבחינת (שיר השירים ד'): "נפת תטפנה שפתותיך" - שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל. [וזה: 'שפתותיך', הוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, שהוא בחינת הדבור]. ואחר כך כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שכל הנקנה. כמו שכתבו המחקרים, שיש שכל בכח, ושכל הפעל, ושכל הנקנה. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו, אינו אלא שכל הנקנה, וזה השארותיו לאחר המיתה. וזה בחינת אמנה, כי אמנה - לשון קיום דבר, כי שכל הנקנה, הוא קיום של אדם לאחר מותו. ושכל הנקנה נקרא, מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת. כי קדם צריך לידע הרבה הקדמות קדם שידע איזהו דבר, ואחר כך כשמשיג את הדבר, משליך הקדמותיו, ויודע את הדבר בידיעה אחת. ועקר המעין החכמה מן המקדש יצא, כי שם היו מקריבין הקרבנות, שהם הבהמיות וכח הדמיון. כמו שכתוב (תהלים נ"א): "זבחי אלקים רוח נשברה" - ששבירת הדמיון הם הקרבנות. ובשביל זה אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'כשחרב בית המקדש בטל השמיר וכו'. וכשיבנה בית המקדש, אז יתקים (יואל ד'): "ומעין מן המקדש יצא": ב ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו. והם הם הקלפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדשה, בבחינת (תהלים י"ב): 'סביב רשעים יתהלכון'. וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדשה. ותכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה, ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקלפות: ג ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה. כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה. ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון. נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה, כי אי אפשר שיהיו שני אנשים במדרגה אחת. ואינו נעתק מהאדם העליון, אלא הפנימיות שלו, והחיצוניות נשאר. וגם האדם שבמדרגה התחתונה, אינו נעתק ועולה, אלא הפנימיות. והפנימיות של התחתון, נעשה חיצוניות לחיצוניות עליון. ואף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה עליונה על ידי האדם העליון, אף על פי כן, כשפנימיות של העליון נעתק משם. (נ"א ופנימיות התחתון) וחיצוניות התחתון עולה, אזי הקלפה חוזר ונעור. כי לא נכנעת אלא לפני האור הפנימיות של העליון, אבל לפני התחתון אפלו לפני פנימיותיו, יש כח בידה להתעורר כנגדו. ובשביל זה צריך לו לשבר אותה ולהכניע אותה מחדש. ופנימיות וחיצוניות, הם שני מיני עבודות: עבודה של תורה ותפלה ומצוות, הם פנימיות. ועבודת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף, הם חיצוניות. ועבודת חיצוניות, הינו אכילה ושתיה, של האדם העומד במדרגה העליונה, היא מאירה ומשבחת יותר, מעבודות פנימיות, הינו תורה ותפלה, של האדם העומד במדרגה התחתונה. ובשביל זה פנימיות התחתון נעשה לבוש לחיצוניות העליון: וזה פרוש (ירמיה י"ז): "כסא כבוד מרום" וכו', כסא זה בחינת פנימיות, לשון אתכסיא. כבוד, זה חיצוניות ולבוש, כמו שכתוב (שבת קי"ג): 'רבי יוחנן קרא למאנה' וכו'. מרום מראשון - הינו כשנתרומם ונתעלה ממדרגה הראשונה, ואז נעשה מפנימיות חיצוניות. בשביל זה, מקום מקדשנו - צריך לקדש את המקום מחדש, כי הקלפות חוזרים ונעורים כנ"ל: ד ואי אפשר להכניע הקלפות, הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה, אלא על ידי גדלות הבורא. כמובא בכונות של 'הודו לה' קראו בשמו', שזה המזמור נתקן להכניע הקלפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה, ועל ידי שמזכירין גדלות הבורא - נכנעין, עין שם. כי 'פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה' עין שם. וההתגלות גדלות הבורא, הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון. כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין (עיין זוהר בשלח ס"ב: תרומה קנ"ב:) וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם. וגונין עלאין המלבשים בכסף וזהב, אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם. ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין, בבחינת (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", כי מקום הגונין אינו אלא אצל איש הישראלי. וכשמתנהרין הגונין, אזי הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר בהם, בבחינת (חגי ב): "לי הכסף ולי הזהב, ונעשה מהם בגדי ישע". 'ישע' - אסתכלותא, כמו "ישעו אל ה'" (זהר יתרו צ: עין שם) - מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כלם מתאוין להסתכל בו. אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם, אזי הגונין נעלמים אורם, ואינם מאירין, כי אין שם מקומם. כי אין מקומם אלא אצל איש הישראל, בבחינת: 'ישראל אשר בך אתפאר', כי שם פאר הגונין: ובשביל זה העכו"ם תאבין לממון ישראל, אף על פי שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה, תאבים לדינר של יהודי, כאלו לא ראה ממון מעולם. וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם, אין הגונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל. ובשביל זה נקראים רשים, כמו (אבות פרק ב): 'הוו זהירים ברשות'. כי הם רשים ועניים, כי אין להם הנאה מממונם, כאלו הם עניים, ותאבין לממון של ישראל, כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן, והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן: אבל דע, תכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון ישראל, תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון. ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם, וזהו (שם): שאין מקרבין אלא בשעת הניתן: וזה בחינת (בראשית ו): "חן בעיני ה'" - עיני ה', זה גונין עלאין, שהם בחינת כסף וזהב, שם עקר החן והפאר: וזה שאמר אבימלך לשרה: "הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ). הינו: כשיצא הממון מיד עכו"ם ליד הישראלי, תכף נתגלו הגונין, ונעשו בבחינת 'בגדי ישע', הינו 'כסות עינים', שהכל מסתכלין בהם, שהכל תאבים להסתכל בהם. ועל ידי צדקה שנותן מממונו, נתתקן כל ממונו, ונתגלין הגונין ומאירין. ונעשה כל ממונו בבחינת: 'לי הכסף ולי הזהב', בבחינת (ישעיה ס"א): "בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". ואפלו זה המעות שלוקחין העכו"ם מאתנו, נחשב לצדקה. כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט): ונוגשיך צדקה. וזהו (שיר השירים ז): "עיניך ברכות בחשבון" - 'עיניך', זה הגונין, בחינת 'כסף וזהב', נתברכין על ידי צדקה, 'שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול' (בבא בתרא שם:). ואפלו על ידי הממון שבא לתוך יד העכו"ם, הנקראים בת רבים, גם זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב: "ונוגשיך צדקה". וזה דוקא, על שער בת רבים, כשעדין על השער, קדם שבא ליד העכו"ם, עדין שורה החן על הממון, אבל אחר כך נעלם החן כנ"ל: וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואיתי בודיא ופשטוהו, ולא עיל לתרעא. ואמר לון, איתו מרא וסתרי לפתח עם הכתל. פרוש: בודיא, זה בדיות הלב, מה שבודה מלבו, הינו המדמה הנ"ל, הינו בחינת שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב, גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה. והקלפה הזאת שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלה שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדרגה עליונה, ואף על פי כן היא מתגברת אחר כך כנ"ל: ולא עיל לתרעא - הינו שלא יכול האיש לכנס לשער קדשה שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה: סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטמאה, כמו: 'הבא לטמא פותחין לו' (יומא ל"ח:), והוא בחינת (בראשית ד): "לפתח חטאת רובץ". וסתירתו - על ידי הגונין הנ"ל, שהוא גדלת הבורא הנ"ל. והם בחינת כותל 'כו' 'תל' (זהר משפטים קט"ז.). כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה' אורי" - שהוא אורות הגונין. "וישעי" - שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל. והוא תל שהכל פונין לו (זהר שם), ותאבין להסתכל בו (עיין זוהר ויגש ר:): (מסימן כ"ד עד כאן לשון רבנו ז"ל): ה גם דע שכדי להכניע הקלפה המסבבת שבכל מדרגה כנ"ל, על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו. הינו שישמח על ידי שיזכר שזכה להתקרב להשם יתברך, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשם יתברך. ועל ידי השמחה זו, הוא משבר הקלפה ונכנס למדרגה שניה: (שיך לאות א): זבחי אלקים רוח נשברה ששבירת הדמיון הם הקרבנות וכו' עין שם. וזה בחינת סמיכה על הקרבנות, כי הקרבנות מביאין מבהמות, שהם בחינת כח המדמה, כי הבהמה יש לה גם כן כח המדמה. וכשאדם הולך אחר המדמה שבלב דהינו אחר תאוותיו חס ושלום שבאין מכח המדמה זהו מעשה בהמה ממש, כי גם הבהמה יש לה כח המדמה. ועל כן כשאדם חוטא חס ושלום, וכל החטאים באין על ידי כח המדמה שמשם נמשכין כל התאוות, על כן הוא צריך להביא קרבן מבהמות וצריך לסמך עליו ולהתודות כל חטאיו על הקרבן בשעת הסמיכה, ועל ידי זה נמשכין כל החטאים וכל כח המדמה על הבהמה, שהיא בחינת מדמה כנ"ל. ואחר כך תכף לסמיכה שחיטה (מנחות צג.) ושוחטין הבהמה לקרבן, ועל ידי זה נכנע ונשבר המדמה: (שיך לאות ב' ג'): מבאר שם, שכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדשה. ותכף כשעולה להמדרגה השניה, אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם מחדש וכו' עין שם. ואף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה העליונה וכו', אף על פי כן כשפנימיות של העליון נעתק משם וחיצוניות (ופנימיות) התחתון עולה, אזי הקלפה חוזר ונעור וכו' עין שם. ואמר אז בזה הלשון: ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאם נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקלפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזר ולהכניע ולשבר הקלפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל כנ"ל: (שיך לאות ג): ודע שאין שני בני אדם שוין וכו', נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה יותר אזי הולך ונעתק האדם העומד באותה המדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו'. ואמר אז בזה הלשון: וזה בחינת הרמה, מה שאחד מרים ומגביה את חברו. כי על ידי שזה האדם שבמדרגה התחתונה עלה מדרגא לדרגא על ידי זה הגביה והרים את חברו שבמדרגה העליונה לעלות למעלה עליונה יותר. וכן חברו דחברו הגבוה עוד יותר מחברו עלה עוד יותר למעלה וכן למעלה למעלה, כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם במדרגה אחת כנ"ל: אחר שאמר מאמר הנ"ל, ושם מכנה וקורא כל תאוות היצר הרע בשם כח המדמה אמר אז: צריכין לקרא לו ולכנות לו שם אחר, הינו להבעל דבר והיצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהינו שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע רק בשם כח המדמה. ואמר זאת בדרך שחוק, אבל הבנתי שהיה לו בזה כונה שלמה ולא זכיתי להבין כונתו בזה:   כו (לשון רבנו זכרונו לברכה:) רציצא דמית בביעותה, היכא נפק רוחא. ואמר להו: בהינו דעאל. רש"י: רציצא דמית, אפרוח שמת בתוך קלפתו: רציצא, זה אפרוח. זה בחינת צדיק, בחינת (תהלים ע"ב): "יפרח בימיו צדיק". ששאלו אותו: הצדיק שממית את עצמו, ומוסר את נפשו בצלותה ובעותה - באיזה מן המקומות מן התפלה, צריך לו למסר את נפשו ביותר. והשיב להם: היכא דעאל. הינו איך שיש לו להעלות ניצוצי הקדשה, הינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות, וצריך להעלותם כידוע, שם צריך לו למסר נפשו:   כז רציצא דמית בביעותה, היכא נפק רוחא. אמר להו, בהינו דעאל. א כי למשך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד, וכלם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד - זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי על ידי השלום שיש בין בני האדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב את עצמו להאמת: ב ואי אפשר לבוא לבחינת שלום, אלא על ידי הארת פנים, הדרת פנים. וזה (בראשית ל"ג): "ויבא יעקב שלם עיר שכם" - אתערותא של בחינת (צפניה ג): "לעבדו שכם אחד", הוא על ידי שלום. ושלום הוא על ידי בחינת יעקב. שהוא הארת פנים, בחינת שופרה דיעקב כעין שופרה דאדם (בבא מציעא פ"ד. עין שם), וזה בחינת (תהלים כ"ד): 'מבקשי פניך יעקב': ג והדרת פנים זה בחינת דרושי התורה. שהתורה נדרשת בשלש עשרה מדות, הנמשכים מתריסר תקוני דקנא (זהר אחרי ס"ב.), מבחינת הדרת פנים, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "והדרת פני זקן": ד ולפי ההזדככות חכמתו בשלש עשרה מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו. בבחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), 'הקנה מוציא קול' (ברכות ס"א ועין זהר פנחס רל"ב רל"ד רל"ה:). וזה (שיר השירים ב): "הראיני את מראיך", זה בחינת הדרת פנים, בחינת זקן כנ"ל. 'השמיעני את קולך' - כי הקול לפי החכמה של דרושי התורה, לפי השכל של שלש עשרה מדות שהוא דורש בהם את התורה. וזהו (עמוס ה): "דרשוני וחיו", כי "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז): ה וכשנזדכך קולו, אז על ידי השמעת קולו לבד בלא דבור, הקדוש ברוך הוא מושיעו בעת צרתו. בבחינת (תהלים ק"ו): "וירא (ה') בצר להם בשמעו את רנתם" - על ידי שמיעת קולו, הקדוש ברוך הוא רואה מי שמצר לו, איזהו עכו"ם מצר לנו. וזהו (דברים כ"ז): "באר היטב" - בשבעים לשון (סוטה ל"ב מובא בפרש"י שם) שפרושים ודרושי התורה שמשם תוצאות הקול, על ידם היטיב לנו בכל הלשונות ובכל העכו"ם. בבחינת בשמעו את רנתם, ראשי תבות בא"ר, ובאר הוא לשון פרוש ודרוש: ו ולהדרת פנים הנ"ל אי אפשר לבוא, אלא על ידי תקון הברית. בבחינת (דברי הימים א ט"ז): "הוד והדר לפניו", כש"עז וחדוה במקומו", שהוא ברית, הנקרא בעז, והוא חדוה דמטרוניתא (עיין פע"ח שער הזמירות פרק א'). וזה (שמות ט"ו): עזי, זה בחינת ברית. וזמרת, זה בחינת קול. ויהי לי לישועה, בבחינת 'וירא (ה') בצר להם' וכו': וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ל:): כשעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. כי על הים נתגלה בחינת ברית, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'הים ראה וינס (וינס) - ויצא החוצה' (מדרש רבה וישב פרשה ז). נתנו עיניהם - זה בחינת הדרת פנים, בחינת 'זקן - זה קנה חכמה', כמו שפרש רש"י (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם" על שם החכמה נאמר. לומר שירה - זה בחינת קול, שנתגלה על ידי החכמה. וזה שאמרו (סוטה שם): עוללים ויונקים אמרו: "זה אלי ואנוהו", זה - בחינת ברית, בחינת (שמות ג): "וזה לך האות". ואנוהו - זה בחינת הדרת פנים: וזהו פרוש (משלי כ"ט): "רעה זונות יאבד הון", 'הון' זה בחינת קול, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'כבד את ה' מהונך - אל תקרי מהונך אלא מגרונך'. (כמובא בבאה"ט סימן נ"ג בשם הפסיקתא, וכן ברש"י משלי ג' בהג"ה שם. ולשון הפסיקתא אלא מחננך וכו' אם נתן לך קול ערב וכו'). וכשפוגם בברית, נפגם קולו. ויעקב ששמר בריתו, כמו (בראשית מ"ט): "ראשית אוני", זכה לקול, בבחינת (שם כ"ז): "הקל קול יעקב". ומבחינת קול זוכה לשלום, בבחינת (שיר השירים א): "שיר השירים אשר לשלמה" - למלך שהשלום שלו (שה"ר פ"א). ובשביל זה, תכף אחר קול רנה של שירת הים זכו לשבת שלום (עיין זוהר קרח קעו:). כמו שכתוב (שמות ט"ו): "ויבאו מרתה", ושבת במרה נצטוה (כמו שאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין נ"ו:). וזה (שמות שם): "ותען להם מרים שירו לה'" ראשי תבות שלום שעל ידי שירה זכו לשלום: ז ודוקא במרה קבלו שבת שלום, כי כן דרך השלום להתלבש במרה, בבחינת (ישעיה ל"ח): "הנה לשלום מר לי מר" - כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום שהוא רפואה לכל הדברים, בבחינת' (שם נ"ז): "שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". ולפעמים החלשה גוברת כל כך, עד שאין יכלת ביד החולה לסבל מרירות הרפואות, ואז הרופאים מושכין ידיהם מן החולה ומיאשים אותו - כך כשהעוונות שהם חלי הנפש גוברים מאד, אז אין יכול לסבל מרירות הרפואות, ואז: "אין שלום אמר לרשעים" (ישעיה מ"ח נ"ז). וזה ששבח חזקיה את הקדוש ברוך הוא, שהשליך כל חטאתיו אחר כתפו, כדי שלא יצטרך להלביש את השלום במרירות הרבה. וזה, הנה לשלום מר לי מר (שם ל"ח), הינו זה ידוע, כי לשלום צריך מרירות. ואתה חשקת נפשי מרדת שחת (שם כתוב משחת בלי, ופרש רש"י: מבלי רדת שחת) - כי ידעת שאין בי כח לסבל מרירות לפי חטאתי. והשלכת אחר גוך כל חטאי - כדי שיתלבש השלום במרירות כפי יכלתי. וזה (בראשית כ"ד): "ואברהם זקן" - על ידי זקן הנ"ל, על ידי זה: "וה' ברך את אברהם בכל" - זה שלום, כמו שכתוב: 'עושה שלום ובורא את הכל': ח ושלום בגופו (שבת ל"ג: דרשו על פסוק "ויבא יעקב שלם", שלום בגופו שלום בממונו וכו') - בארבע מרות שלא תתגבר אחת על חברתה. שלום בממונו - שלא יהיה בא זה ואכל את זה, כמו שאמרה בת נקדימון בן גריון (כתבות ס"ו:). שלום בתורתו - בלא קשיות. ואז: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" כנ"ל: וזה פרוש: רציצא - בחינת קנה רצוץ. שהם העכו"ם, שהם רחוקים מבחינת 'זקן - זה קנה חכמה', מהדרת פנים והם דבקים בקנה רצוץ, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "גער חית קנה". דמית בביעותה - הינו להמית ולבטל בעותם וצלותם, מלבקש עוד מאלקים אחרים, אלא לקרא כלם בשם ה'. היכא נפק רוחא - הינו זאת הבחינה אי אפשר, אלא על ידי תקון ברית, שהוא בחינת (יהושע ב'): "ולא קמה עוד רוח באיש". ואיך מפיק ומוציא ניצוצי הקדשה שנפלו על ידי פגם הברית? ואמר להם: בהינו דעאל - בזה שנכנס בו רוח. הינו בזה שנכנס בו רוח שטות, הינו הרהורי זנות, והוא משבר תאותו - בזה הוא מפיק ומוציא ניצוצי הקדשה של פגם הברית, כי זה הוא בחינת תשובת המשקל (איכה ה'): "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם": (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה): (שיך לעיל): וירא (ה') בצר להם בשמעו את רנתם - על ידי שמיעת קולו, הקדוש ברוך הוא רואה מי שמצר לו, איזה עכו"ם מצר לנו וכו'. ואמר, שעל כן כשיש, חס ושלום, איזה גזרה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם, אזי טוב לנגן הנגון של אותה העכו"ם שמצר להם, חס ושלום. וזהו: "בשמעו את רנתם" - 'רנתם' דיקא, הינו רנה ונגון שלהם של אותה העכו"ם שמצרה לישראל, חס ושלום:   כח (לשון רבנו זכרונו לברכה) בני לן ביתא באוירא דעלמא, אמר שם, קם ותלא בין שמיא לארעא. אמר להו, אפיקו לי לבני וטינא מהתם. אמרו: ומי איכא דמצי לאסוקי התם. אמר: ומי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא: א המתנגדים המבזים והמחרפים יראי השם - זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שדין יהודאין (עיין זוהר פנחס רנ"ג:). כי תלמידי חכמים שדין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשדין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים. ובאלפין אלו כתיב בשלמה (מלכים א' ה'): "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". כי שלמה זכה להם בקדשה, אבל תלמידי חכמים שדין יהודאין מקבלין מהם דרך הקלפות. ובשביל זה כל דבורם - דרך משל ומליצה וטעמים נפלאים, כי שרשה מאלו אלפין הנ"ל. ואלו התלמידי חכמים, נאמר עליהם (ישעיה ז'): "המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים". כי מיגעים אנשים שבאים לשמע דרושם ותורתם, ואנשים חושבים שיבואו לאיזהו תועלת על ידם, הינו שיבואו לדעת את ה' איך לעבד. והם - האנשים - אין משיגים שום תועלת, כי תורתם של אלו התלמידי חכמים אין לה כח להדריך את האדם בדרך הטוב, כי מבישא לא הוי טבא (עיין ברכות כ"ט ב"ר פ' כ"ב מצורע פ' י"ט ועיין שבת קכ"ט.). ולא עוד, כי תלאו גם אלקים - כאלו לואה הקדוש ברוך הוא מלעזר לעובדים אותו. נמצא שעל ידי זה אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות, וחושבים, חס ושלום, "לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם". על ידי זה "את יראי ה' לא יכבדו", ומחרפים ומבישים אותם. ובשביל זה בושה נקרא עבודה זרה, כמו שכתוב (הושע ט'): "וינזרו לבשת", כי הבושה והחרוף נעשה מהכפירות: ב וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו, עצה על זה: "אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם" (תהלים כ"ב). לחרפות ובזיונות, הסגלה לזה בחינת תולע. שעל ידי בחינת הזאת, מנצח אויביו. כי תולע הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (איכה ד'): "האמנים עלי תולע". והוא בחינת אברהם שהוא ראש למאמינים, כמו שכתוב (בראשית ט"ו): "והאמין בה'". ובבחינת אברהם שהוא בחינת אמונה, משבר ומבטל עבודה זרה והכפירות והבזיונות, ומתגבר על הכופרים, בבחינת (תהלים כ'): "בגבורות ישע ימינו". כי אברהם שהוא בחינת חסד, בחינת אמונה, בחינת (שם פ"ט): "וחסדי לא אפיר ולא אשקר באמונתי", בימין הזאת הוא מתגבר על אויביו, כי נעשה בבחינת (נחום ב'): "אנשי חיל מתלעים". ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל, בבחינת (שמות כ'): "ועושה חסד לאלפים": ג ולבוא לחסד, אי אפשר לבוא אלא על ידי שיכניס תלמידי חכמים צדיקים לתוך ביתו. כי 'המכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות י:): 'איש קדוש עובר עלינו תמיד' וכו'. ובזה השמוש שעומד עליהם ומשמש אותם, זוכה לחסד הנ"ל, כמאמר (כתבות צ"ו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו כאלו מונע ממנו חסד'. ובשביל זה היה התמיד כבש, כי ממנו נתתקנו האלפין, בבחינת (ירמיה י"א): "ואני ככבש אלוף". וזה בחינת כבש - שכבוש תחת יד רבו ומשמש אותם. וזה תמד - גימטריא ד' אלפין שהוא תקון האלפין כנ"ל. וזהו (משלי כ"ג): "למי מדנים למי שיח", הינו על ידי שי"ח, על ידי חכם שד יהודאי, על ידו מדנים, על ידו בא התנגדות: וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: בני לן ביתא באוירא דעלמא. כי אלו בני אדם הרוצים לערך עבודתם על ידי התורה ששומעים מתלמידי חכמים שדין יהודאין, ובאמת אין להם על מה שיסמכו, והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא. כי תלמידי חכמים שדין יהודאין הם פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו, כמו השדין שפורחים באויר. ואמר שם, וקם בין שמיא לארעא - הינו התלמיד חכם האמתי הוא בין שמיא לארעא, כתרגומו: "כי כל בשמים ובארץ" [דאחיד בשמיא וארעא]. ואמר אפיקו לי לבני וטינא מהתם - כי טינא נכנס בלבם של אלו כנ"ל, ונעשה לבם לב האבן. וכשתלמיד חכם האמתי רואה מחשבתם הרעה, אומר להם שיוציאו הטינא מלבם, שיוציאו הטינא שבלב האבן, ואל יכפרו בהקדוש ברוך הוא. כי הטינא ולב האבן מהתם, הינו מבחינת האלפין הנפולים הנ"ל, שהן גימטריא התם, [כי ארבע פעמים אלף עם הכולל עולה התם]. אמרו: מי איכא דמצי לאסוקי התם - שאמרו לו: מי יכול לעלות האלפין הנפולים. והשיב להם, מי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא - הינו מי שבונה ביתו על ידי תלמידי חכמים האמתיים. כי יש להם על מה שיסמכו, כי תלמידי חכמים אמתיים. הם יסוד כל דבר. ומי שביתו בית ועד לחכמים, שבונה ביתו בבחינת: "איש קדוש עובר עלינו תמיד נעשה עלית קיר" (מלכים ב ד'), אלו האנשים מעלין האלפין כנ"ל: וזה אלף בית גימל דלת. גימל דלת דא שמיא וארעא. בית - מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תקון האלפין. זין חית - הינו אלו בני אדם המקבלים תורתם משדין יהודאין, המכנים בשם זין, בחינת (ויקרא י"ז): "לשעירים אשר הם זונים". מהם החרוף והבזיונות, בבחינת (איוב ל"א) "ובוז משפחות יחתני", בחינת חית: הא ואו - הוי וי. לשון צעקה ומריבה כנ"ל, 'למי מדנים למי שיח', הינו זין חית. טית יוד - טובא גנז בגוה. כי צריך כששומע תורה מתלמידי חכמים שדין יהודאין, שיאכל טוב שבגוה, כמו (חגיגה ט"ו:) 'רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל'. כמו שכתוב (משלי כ"ג): "בני תנה לבך לי", וכתיב (שם כ"ב): "שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי". וכשעושה כן, מעלה טוב הגנוז בגוה, הינו האלפין הנפולים. וזה טית - טובא גנז בגוה (הקדמת הזהר ג.). שתשית לבך לטוב הגנוז בדבריו, ועל ידי זה יוד - הינו תתקן על ידי זה האלפין, בחינת (ישעיה כ"ה): "אודה שמך כי עשית פלא" - דא אלף. וזה יוד צורת אלף. וזה יוד, לשון אודה. יוד, בחינת (איכה ג'): "וידו אבן" - לשון השלכה, הינו קלפתו זרק: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה): ושמענו מפיו הקדוש, שזאת התורה מרמז בה כל הכונות של פרשת התמיד שאומרים בבקר. ובאר לנו קצת, ועין בכונות ותראה ותבין שכל הכונות של פרשת התמיד מבארים בתורה הזאת. כי מבאר שם בכונות, שתמיד מכניע קלפות דעשיה וכו', שהם בחינת עבודה זרה וכו'. ו"עולת" גימטריא שם אב"ג ית"ץ וכו', שהוא בחסד, וכו' בסוד: "וישכם אברהם בבקר", והוא סוד: "אל תיראי תולעת" וכו', ויש כנגדו בקלפה תולע אשר מכלה ואוכל הכל וכו'. ועל כן צוה השם יתברך ברחמיו להקריב עולת תמיד, להתגבר עולת תמיד שבקדשה, שהוא בחינת תולעת יעקב, שעל התולע שבקלפה וכו'. ודע כי כל קרבן עולה, היא בבחינת לאה וכו'. ולכן בא עולת תמיד כנגדה, כדי למתק דיניה, כדי שלא ישלט וימשל התולעת הטמא, ותולע יחזר לעולת. וזה שכתוב: עולת תמד כי תמד בגימטריא ד' אלפין שלוקחת לאה וכו'. כל זה מבאר ב"פרי עץ חיים" שער הקרבנות, פרק ד' עין שם היטב. ותדקדק ותראה שכל זה מבאר בהתורה הנ"ל. כי מבאר שם שהמתנגדים המחרפין יראי השם, זה נמשך מהאלפין הנפולים, שאלו האלפין בקדשה הם בחינת לאה, ואצלם נעשה מזה בחינת: "המעט מכם הלאות אנשים, כי תלאו גם אלקים" - כאלו לואה הקדוש ברוך הוא מלעזר וכו'. כי מלאה נעשה אצלם בחינת לואה, כי הם יונקים מהדינים הקשים שבלאה, שמשם אחיזת הקלפות הקשות שהם בחינת עבודה זרה הנ"ל. וזה מה שמבאר בהתורה הנ"ל שנופלים בכפירות בחינת עבודה זרה עין שם. והתקון: 'אנכי תולעת ולא איש' וכו', הינו בחינת תולע דקדשה שמכניע תולע דקלפה. וזה שמובא לעיל בהתורה הנ"ל שהוא בחינת אברהם, כי כן מבאר שם בכונות שתולע דקדשה, בחינת עולת תמד, הוא בחינת חסד, בחינת אברהם, בחינת חסד שבגבורה. וזה שמובא בהתורה הנ"ל שהוא בחינת: "בגבורות ישע ימינו", הינו בחינת חסד שבגבורה: וזה שמובא שם שעקר התקון - על ידי שיכניס אורחים תלמידי חכמים בתוך ביתו, שנחשב כאלו הקריב תמידין, כי תמד בגימטריא ד' אלפין. כי עקר התקון - על ידי בחינת קרבן תמד, שעולה ד' אלפין, שעל ידי זה נתתקנין האלפין הנ"ל, וזוכין לבחינת תולע דקדשה, שהוא בחינת עולת תמיד, בחינת חסד לאברהם. עין בהתורה הנ"ל ובכונות היטב, ותבין איך נכללו כל הכונות של פרשת התמיד בהתורה הנ"ל. עין היטב ותבין פלאות:   כט האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה, מאי חזי דאזל להיכא דמדלי מנה. שקל סכתא דצה לתתא לא עאל, דלי דצה לעלא עאל. אמר: האי נמי מתרמיא לה בת מזלה: רש"י: דמדליה מנה, שמיחסת מראשונה ושואל אותו הלא יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו ראשונה כל שכן זו: סכתא, קבילא: דצה, השפיל ידו במקום שאין חור בכתל ולא על: דלי דצה, הגביה ידו ונעצה במקום נקב ועאל: האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה וכו', א כי לא כל דבור נקרא דבור, כי דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור, בחינת (תהלים י"ט): "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם". ועקר מה שנתקבל הדבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים. ועל כן כשיש טוב בהדבור, אזי הדבור נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדבור אינו נתקבל: ואיך עושין הטוב בהדבור? הוא על ידי שלוקחין הדבור מהדעת, אזי יש בו טוב. אבל כשהדבור בלא דעת, אזי אין בו טוב. בבחינת (משלי י"ט): "גם בלא דעת נפש לא טוב", 'נפש' הוא הדבור, כמו שכתוב (בראשית ב'): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא': ב ולהקים ולרומם את הדעת, הוא על ידי שבח הצדיקים. כשמשבחין ומפארין את הצדיקים, על ידי זה נתרומם הדעת. בבחינת (דברים ל"ב): "כנשר יעיר קנו", 'נשרא' - דא רוחא (כמובא בתקון ג' מהי"א תקונים), דא בחינת צדיק, בבחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו". יעיר קנו - שהוא מעורר המחין מתרדמותן, מבחינת מחין דקטנות, מבחינת שנה. קנו - דא "קנה חכמה קנה בינה" (משלי ד'), שהם המחין. ואפלו מלאכים כשרוצים לעשות דבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם, בבחינת: 'עשי דברו לשמע בקול דברו', אזי הם משבחין ומפארין את השם יתברך תחלה, שהוא צדיקו של עולם, בחינת (תהלים קמ"ה): "צדיק ה' בכל דרכיו", ועל ידי זה נעשה הדבור, בבחינת: 'לשמע' וכו'. וזה (תהלים ק"ג): "ברכו ה' מלאכיו", הינו השבח שמשבחין תחלה את השם יתברך שהוא צדיקו של עולם. ואחר כך על ידי זה: 'עושה דברו לשמע בקול דברו', שעושין הדבור שהוא נשמע ונתקבל: ג וזה בחינת בגדים לבנים, הינו תקון הדבור שהוא בחינת מלכות פה, הוא בחינת בגדים לבנים. כי צריך לשמר מאד את הבגדים, שלא יבזה את הבגדים, רק לשמרן כראוי שלא יבוא עליהם שום כתם ורבב. וכל מי שהוא גדול יותר, צריך לשמר את הבגדים יותר. כי כל מי שגדול יותר, מדקדקין עמו יותר. ועל כן תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חיב מיתה (שבת קי"ג), כי עמו מדקדקין יותר. כי הבגדים בעצמם הם דנין אותו, בבחינת דינא דמלכותא. כי הבגדים הם בחינת מלכות, כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא (שבת קי"ג.), שזהו בחינת מלכות, בחינת (תהלים כ"ד): "מלך הכבוד". והם בחינת 'צדק מלכותא קדישא' (פתח אליהו) שזה בחינת הבגדים, בחינת (איוב כ"ט): "צדק לבשתי". והמבזה אותם, נמצא שהוא כמורד במלכות, ואז דינא דמלכותא דן אותו. ועל ידי זה עושה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת 'נחש משיך לה לגבה ואטיל בה זהמא' (עיין זוהר אחרי ע"ט), בבחינת דם נדה, בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדוע אדם ללבושך". וזהו בחינת הכתם והרבב שנמצא על בגדו שעל ידי זה נפרדת בחינת המלכות הנ"ל שהיא שכינת עזו מקדשא בריך הוא. ואז (ירמיה כ"ה): "שאג ישאג על נוהו" - על נוה דילה (זוהר אחרי ע"ד). ואז שולטת שפחה בישא, שהוא מלכות דסטרא אחרא. בבחינת (משלי ל): "שפחה כי תירש גברתה", שהיא אשה רעה, שהיא בחינת עת רעה (עיין זוהר תרומה קנ"ה). כי יש כ"ח [עשרים ושמונה] עתים, עתים לטובה, עתים לרעה (קהלת ג). וצריך להכניע שפחה בישא, שהיא עת רעה. בבחינת (קהלת ט): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", 'בכל עת' דיקא. 'בגדיך לבנים', הינו בלא רבב, הינו בחינת טהרת השכינה מנדתה, בבחינת 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו: נדה ט). והרשעים בעוונותיהם גורמין אפרשותא בין קדשא בריך הוא ושכינתיה, כי גורמין לה דם נדה, ואז היא נקראת עיר הדמים (יחזקאל כ"ב וכ"ד:) (נחום ג'), ועל שם זה רשעים נקראים אנשי דמים (תהלים נה). כי שס"ה לא תעשה תלויים בשס"ה גידים, ששם תהלוכת הדמים. ולפי בחינת לא תעשה שעוברים, כן מעוררים דם נדה להשכינה, כי כמה מיני דמים יש (נדה יט). בכן צריך להמתיק את הדמים האלו, הינו לתקן הלאוין שהם הגידין, ולהמשיך להם לבנונית, בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב'. וזהו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים - בגידיך דיקא, להמשיך להם לבנונית: ד ולתקן כל העברות בפרטיות הם רבים מאד, וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחינת (דברים ד'): "ויגד לכם את בריתו" (עיין זוהר וישלח קע"ו), ואז, על ידי תקון הברית, שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאוין שעבר, ונמשך להם לבנונית. ועל שם זה נקרא כלליות הגידין שהוא הברית קדש, 'שדי' (עיין לעיל בסי' יא אות ג), על שם ששדי ויורה כחץ (עיין רש"י ע"פ ברכות שדים ורחם) לבנונית ותקונים לכל פרט ופרט כפי צרכו, ואפלו למקומות הצרים והדקים. כי יש מקומות צרים ודקים שאי אפשר לבוא לשם שום תקון כי אם על ידי תקון הכללי, שהוא זורק לבנונית ותקונים גם למקומות הצרים והדקים. בבחינת (איוב כ"ב): "והיה שדי בצריך" - ששדי ויורה תקונין לכל מקומות הצרים. ועל שם זה נקרא ברית: 'זהר הרקיע' (עיין מאורי אור). כי קדם התקון, אזי הרקיע הוא בבחינת (איוב כ): "יגלו שמים עוונו". ואחר התקון, אזי מזהיר ומטהר את הרקיע, בבחינת לשון של זהורית, שהוא מלבין עוונותיהן של שס"ה לאוין (עיין יומא סז סח), ומשפיע לבנונית בשס"ה גידין, בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים'. כי כל הלבנונית נמשך מן המח, בחינת: 'ונוזלים מן לבנון' - 'מן לבונא דמחא' (זהר פינחס רל"ה:). ועל ידי תקון כלליות הגידין נתרומם המחין, בבחינת: "כנשר יעיר קנו". נשרא דא רוחא, שהוא כלליות הגידין, בחינת (יהושע ב): "ולא קמה עוד רוח באיש" (עיין זבחים קטז). יעיר קנו - שהוא מעורר 'קנה חכמה קנה בינה', מבחינת שנה. על גוזליו ירחף - שהוא מרחף ומגן על המחין שהיו מתחלה נגזלין, בבחינת (משלי כ"ח): "גוזל אביו ואמו", הם המחין, שהם אב בחכמה (מגילה יג) ואם לבינה (משלי ב). וזה בחינת (ברכות ג): 'תינוק יונק משדי אמו' (עיין זוהר פנחס רנ"ח:). 'תינוק' הינו המחין דקטנות, שהוא יונק ונגדל מקטנותו, על ידי תקון הכללי, שהוא שדי ויורה כחץ. וזה: אמו, דא כנסיה, כמו שכתוב (משלי כ"ג): "אל תבוז כי זקנה אמך". פרש רש"י: כנסיתך (עיין רש"י משלי א' פסוק ח' ורש"י ברכות נ"ד ד"ה ואומר:). ששם נתכנסין ונכללין כל התקונים: וזה עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, הינו על ידי תקון הברית, על ידי זה עקר ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת (שמות י"ט): "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי". 'נשרא' זה תקון הכללי, שהוא בחינת: "ויגד לכם את בריתו" כנ"ל, הינו תקון הברית. על ידי זה דיקא, "ואבא אתכם אלי" - שנתקרבו אליו יתברך. כי עקר ההתקרבות להשם יתברך, הוא על ידי תקון הברית כנ"ל: ה ובזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת (שם ט"ז): "לחם מן השמים". הינו על ידי תקון הכללי, שהוא תקון הברית, שהוא בחינת (משלי ל): "דרך הנשר בשמים". וזה (במדבר י"א): "והמן כזרע גד הוא" - 'זרע גד', דא טפה חורתא (תקונים תקון כ"א נ"ב:), הינו בחינת: 'ונוזלים מן לבנון' שזה בחינת תקון הברית, שבזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת מן, בחינת: 'לחם מן השמים' כנ"ל. כי פרנסה שהוא בטרחא ובכבדות, הוא מחמת שלא תקן תקון הכללי, שהוא תקון הברית. כי מאן דזרק פרורין דנהמא עניות רדף אבתרה, כל שכן מאן דזרק פרורין דמחא (זהר פינחס רמ"ד.): וזה (ויקרא י"ט) "לא תאכלו על הדם" - הינו על ידי הדמים, שהם גורמים לשכינה בחינת דם נדה, בבחינת עיר הדמים, בבחינת: 'מדוע אדם ללבושך', בבחינת 'שנמצא רבב על בגדיו', הינו על ידי פגם הברית, שהוא בחינת פגם כלליות הגידין, שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל, על ידי זה: לא תאכלו - הינו פרנסה בטרח. וזה: לא תנחשו ולא תעוננו - שהם גורמים בחינת נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא, שהיא עת רעה. וזה: לא תנחשו, שלא לגרם, חס ושלום, נחש משיך לה לגבה וכו' כנ"ל. ולא תעוננו - שהוא לשון עת ועונה, הינו שלא לגרם, חס ושלום, שליטת העת רעה של הכ"ח עתים, וכנ"ל: וזה שבקש יעקב (בראשית כ"ח): "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש", כי זה תלוי בזה, כי פרנסה תלוי בבחינת בגדים לבנים. וזה (ישעיה כ"ג): "לאכל לשבעה ולמכסה עתיק". ויעקב שהמשיך לבנונית, בבחינת (בראשית ל): "מחשף הלבן", על ידי תקון הכללי, כמו שכתוב (שם מ"ט): "ראשית אוני", נאמר בו (שם כ"ה): "יושב אהלים", הינו בחינת שמים, כמו שכתוב (ישעיה מ): "וימתחם כאהל לשבת", הינו בחינת: 'דרך הנשר בשמים', בחינת 'זהר הרקיע', בחינת 'לשון של זהורית', שמלבין עוונותיהן, והדמים של שס"ה גידין, בבחינת (שם א): "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו": ו וכל זמן שלא תקן תקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: "מדוע אדם ללבושך", בחינת דם נדה, אזי הדבור אסור. בבחינת (תהלים ל"ט): "נאלמתי דומיה", שמאלו הדמים נעשה בבחינת 'דומיה'. כי עקר הדבור תלוי בתקון הכללי, שהוא בחינת: "ויגד לכם את בריתו" כנ"ל. וזה בחינת: 'בתר דשכיב רבי שמעון הוה אמר חד לחברה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (זהר ויקרא ע"ט. ודף ק"ה:), כי רבי שמעון היה קשת הברית (עיין ב"ר פ' ל"ה) בחינת: "ויגד לכם את בריתו", הינו כלליות הגידין. וכשאין תקון הכללי, אזי הדבור אסור, בבחינת: 'נאלמתי דומיה', בחינת: 'אל תתן את פיך' כנ"ל. ומי שהוא מדבר אז כשאין תקון הכללי, הוא עובר על: "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט), והוא "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי י"א). אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: 'פתח פיך'. כי כשיש תקון הכללי שהוא קשת הברית, אזי הדבור מתר. כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב', בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים': וזה (תהלים ל): "למען יזמרך כבוד ולא ידם", 'כבוד', זה בחינת בגדים כנ"ל. שנתלבנין מבחינת: 'מדוע אדם ללבושך', מבחינת 'דם נדה'. ואז: 'ולא ידם' - כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: "ונוזלים מן לבנון" כנ"ל. ואז הדבור מתר, בבחינת: 'פתח פיך': ז וזה בחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, הינו כשהדמים מתגברין והם מתיזין להמח, ועל ידי זה נלחץ המחין. ועל ידי לחיצת המחין, רועשין האיברים. כי המח הוא שר צבא, וכשהשונא בא על השר צבא, אזי רועשים כל צבאיו, כי כלם תלויים בו. ואזי השכינה נופלת, חס ושלום, בבחינת (עמוס ט): "סכת דוד הנופלת". ועל ידי תקון הכללי שמעורר המחין כנ"ל, וממשיך לבנונית להגידין, בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', אזי נתרפאת מחולאת הנפילה. ואז: "נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל" (שם ה). ואז הדבור מתר, בבחינת: 'פתח פיך': וזהו: "לא תלך רכיל, ולא תעמד על דם רעך" - 'רעך', הינו המחין, שהם 'תרין רעין דלא מתפרשין' (זוהר ויקרא דף ד:), כשהם אינם עומדים ונתבטלין מלעשות פעלתם על ידי תגברת הדמים הלוחצים את המחין, על ידי זה לא תעבר על: "לא תלך רכיל". כי אז הדבור מתר, בחינת 'פתח פיך, ביומוי דרבי שמעון' וכו': ח וזה בחינת (חבקוק ב): "ואף כי היין בוגד" - 'בוגד', הינו בחינת גידין הנ"ל, שעל ידו 'הולך רכיל מגלה סוד', בבחינת: 'נכנס יין - יצא סוד' (סנהדרין ל"ח). כי היין הוא בחינת גידין, התגברות הדמים. בבחינת (משלי כ"ג): 'אל תרא יין כי יתאדם', שאחריתו דם (סנהדרין ע). ועל שם זה נקרא "תירוש", ולמדו רבותינו, זכרונם לברכה, מזה (יומא ע"ו:): 'זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש'. הינו כשלא זכה, שאינו מזכך את הדמים, על ידי זה נעשה רש - שאין לו לחם מן השמים כנ"ל. אבל זכה - נעשה ראש, בבחינת מחין. הינו בחינת המשכת הלבנונית מן המחין, בבחינת: 'ונוזלים מן לבנון' כנ"ל: ט וזה בחינת משא ומתן באמונה, כי מי שאינו עושה משא ומתן באמונה, והוא משקע בתאות ממון, וגוזל את חברו - אזי הוא מעורר דמים הנ"ל, בבחינת: מדוע אדם ללבושך הנ"ל, וגורם דם נדה לשכינה, בבחינת (יחזקאל ז): "וזהבם לנדה". וזהו: 'דמים תרתי משמע' (מגלה י"ד:, ועין חדושי אגדות שבת קל"ט ד"ה כי כפיכם), הינו דם נדה על ידי הממון. בשביל זה נקרא 'גזלה' בחינת 'בגד', כמו שכתוב (ישעיה כ"ד): "ובגד בוגדים בגדו". הינו פגם הבגדים הנ"ל, בחינת 'שנמצא רבב על בגדיו'. וזה שתרגם יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צ"ד): 'בזוזי ובזוזי דבזוזי', הינו בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר הוא חומד יותר (קה"ר פ"א, ל"א): וזה עקר תקונו של המשא ומתן - שיכון בכל הלוך והלוך, ובכל דבור ודבור, שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה. וזה הוא בחינת תקון הכללי של הדמים, כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין, בבחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". בבחינת 'זרע גד', הוא טפה חורא, שעל ידי התקון הזה נתרומם המחין, בבחינת: 'מחא חורתא ככספא' (תיקון ע). ועל שם זה נקרא משא ומתן, להורות שיש בו תקון לבחינת בגדים הנ"ל, לבחינת דמים הנ"ל. 'משא', זה בחינת (תהלים ל"ח): "כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני". שהם השס"ה לאוין הנ"ל, שמתגברין על הראש שהוא המחין, בבחינת: "לא תעמד על דם רעך" כנ"ל, והוא בחינת פגם הבגדים הנ"ל כנ"ל. וזה: 'כבד יכבדו', הינו בחינת מלך הכבוד הנ"ל. 'כבד', הינו בחינת הדמים, שהכבד מלא דם, שהוא בחינת דם נדה הנ"ל. 'ומתן', הוא בחינת תקון הכללי, שהוא הצדקה, בחינת (משלי י"ח): "מתן אדם ירחיב לו". בחינת קשת הברית שהוא הצדיק, בחינת (תהלים ל"ז): "צדיק חונן ונותן". וזה שאמרו חז"ל (ראש השנה ו): 'בפיך' - זו צדקה, שאז הדבור מתר: י והנה הכלל - שצריך לתקן תחלה 'תקון הכללי', ועל ידי זה ממילא יתקן הכל בפרט. ואף שתקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתקון כל דבר בפרט, עם כל זה מחמת שתקון כל דבר, תלוי בהמח, דהינו להמשיך לבנונית מן המח, בבחינת: 'ונוזלים מן לבנון'. ולרומם המח אי אפשר כי אם על ידי תקון הכללי, בבחינת: 'כנשר יעיר קנו' כנ"ל. על כן צריך לילך מתחלה אל המדרגה היותר עליונה מזה, דהינו תקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המח, ועל ידי זה נתקן הכל ממילא כנ"ל: וזה פרוש: האי גברא דאזל בעי אתתא, ולא קיהבו לה. הינו בחינת "אשה יראת ה'" (משלי ל"א). הינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ"ל, שעל ידי זה נחש משיך לה לגבה וכו', ונעשה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה. וזהו: ולא קיהבי לה - בחינת 'שאג ישאג על נוהו' כנ"ל. מאי חזא דאזל להיכא דמדלי מנה - הינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדרגה היותר עליונה, הינו תקון הכללי שהוא למעלה מאשה יראת ה'. בחינת (שמואל ב כ"ג): "צדיק מושל ביראת אלקים", כי הצדיק שהוא בחינות תקון הכללי הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. וזהו: שקל סכתא דצה לתתא וכו' - סכתא הם יתדות ומסמרות, כמו שפרש רש"י. הינו בחינת דברי תורה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות". דצה לתתא - הינו בחינת מדרגות התחתונות, כשאין תקון הכללי, בחינת: בתר דאסתלק רבי שמעון, שאז הדבור אסור. וזהו: ולא עאל - הינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה כנ"ל. דצה לעלא ועאל - הינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תקון הכללי, שאז הדבור מתר. הינו שהראה להם, שאי אפשר לתקן הדבור כי אם על ידי שבח הצדיקים, שהוא תקון הכללי להדבור. והוא הדין כל הדברים אי אפשר לתקן כי אם על ידי תקון הכללי, כדי להרים את המח שמשם נמשך כל הלבנונית כנ"ל. וזה: האי נמי אתרמיא לה בת מזלה - הינו בחינת המחין, בחינת 'ונוזלים מן לבנון'. הינו שתפס להם לדגמא את הדבור, והראה להם, שאי אפשר לתקן כי אם על ידי תקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר: 'אל תתן את פיך' וגו', וזהו: 'דצה לתתא' וכו' כנ"ל. וכמו כן כל הדברים, צריך לתקן על ידי תקון הכללי השיך לו. כגון משא ומתן - על ידי צדקה, וכן כלם צריך לתקן כל דבר על ידי תקון הכללי השיך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה אי אפשר כי אם על ידי תקון הכללי כנ"ל. וזה בחינת: 'האי נמי אתרמי לה בת מזלה', בחינת: 'ונוזלים מן לבנון', מן לבונא דמחא כנ"ל (משלי י): כס"ף נבח"ר לשו"ן צדי"ק: (באור זה הענין ומה שיכות יש לפסוק זה להתורה הנ"ל יתבאר במקום אחר): (שיך לאות ח): ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחינת: 'יין כי יתאדם', שאחריתו דם, בחינת: 'נכנס יין - יצא סוד' כנ"ל. עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות. כי 'שבעה גלדי עינא' (בהקדמת התקונים י"ב ובתקון ע'), הם בחינת (שופטים ט"ז): 'שבע מחלפות ראשו', והם בחינת המחין. כי השערות הם מותרי מחין. ועל כן הם בחינת שבע מחלפות וכו', בחינת שבע מדות, שחולפין ועוברין במחשבה שבמח. כי המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח. וזה: 'שבע מחלפות ראשו' - לשון חלף ועבר כנ"ל. וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה שהיא 'שבע גלדי עינא'. ועל כן שמשון שפגם בשבע מחלפות ראשו, נאמר בו (שם): 'וינקרו פלשתים את עיניו'. ועל כן על ידי 'שבעה גלדי עינא', מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו, שהם השערות, בבחינת (דניאל ז): "ושער ראשה כעמר נקא". בבחינת 'לשון של זהורית', שהוא מלבין האדמימות של השס"ה גידין, בבחינת: 'אם יאדימו כתולע כצמר יהיו'. נמצא שנתתקן על ידי זה האדמימות, שהוא בחינת דם נדה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קי"ח): "מן המצ"ר קראתי יה", אותיות צמ"ר. כמובא בכונות, עין שם והבן:   ל מישרא דסכינא במאי קטלי לה, בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא לחמרא, ומישרא דסכינא מי הוי. איתו לה תרי ביעי, אמרו לה, הי זוגתא חורתא והי זוגתא אכמתא. איתי איהו תרי גביני, אמר להו, הי דעזא חורתא והי דעזא אכמתא: רש"י: במאי קטלי לה, ערוגת סכינין במאי גוזזין וקוצצין אותה: מישרא דסכינא במאי קטלי לה וכו'. א השגות אלקות, אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים. מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון. כמו שאנו רואים בחוש, שאי אפשר להשיג שכל גדול, כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון. כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד, הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן, כדי שיוכל התלמיד להבינו. דהינו שהוא מציע לו מתחלה ההקדמות ושכליות קטנים שמסבב לו תחלה, כדי להבינו על ידי זה המכון, שהוא שכל עליון וגדול: ב וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהינו השגות אלקות. כי צריך לזה רבי גדול מאד מאד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה, על ידי השכל התחתון כנ"ל, כדי שיוכלו הקטנים להבינו. וכל מה שהוא קטן ביותר, ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר. כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו, עליו השלום. כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר. שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו. כי כל מה שהחולה נחלה ביותר, צריך רופא גדול ביותר. על כן אין להאדם לומר: די לי אם אהיה מקרב אצל איש נכבד וירא ה', אף, שאינו מפלג במעלה, כי הלואי שאהיה מקדם כמהו. אל יאמר כן, כי אדרבא, כפי מה שידע אנש בנפשה גדל פחיתותו וגדל רחוקו שנרחק מאד מהשם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו. וכמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד, הגדול במעלה ביותר, דהינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאד מאד כנ"ל. כי כל מה שהוא קטן ביותר, צריך מלמד גדול ביותר כנ"ל: ג וזה בחינת שערות, שההארות המחין יוצאין בהשערות. כן השכל העליון שהוא השגות אלקות, הוא מתלבש בהשכל התחתון. וזה בחינת (תקון ע' קי"ג.) שערא בעגולא, בחינת סבובים, דהינו ההקדמות המסבבין עד שבאים אל המכון כנ"ל. והעקר הוא המכון, כמו שמצינו בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ט"ז): שסבבוהו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. נמצא שכל ההלכות שדברו מקדם לא היו עקר המכון, רק היו סבובים והקדמות כדי להגיע לצרת הבת שהוא המכון: וזה בחינת (שם בתקון ע' קי"א:) 'שערא אכמא', בחינת (שיר השירים א'): "שחורה אני ונאוה". כי השחרות הוא מקבץ את הראות ומצמצם אותו כדי לראות היטב, כן השכל התחתון הוא בחינת שחרות, שמצמצם בו נאוה ויפי שבשכל העליון: ואלו השערות הן בחינת 'שעורא דאתון דאוריתא' (תקון ע'), כי המצוות הם חכמות הבורא יתברך שמו. כי כל מצוה ומצוה יש לה שעורים אחרים וגבולים, כגון מפני מה המצוה הזאת מצותה בכך, מפני שכן חיבה חכמתו יתברך שמו. וכן מצוה אחרת מצותה בכך, לפי חכמתו יתברך שמו. וכל מצוה ומצוה יש לה אותיות ותבות וענינים שהם שעורים וגבולים שמצמצם בהן חכמתו יתברך שמו, שזה בחינת התלבשות השכל העליון בשכל התחתון, שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות כנ"ל: וזה בחינת (בבא בתרא ט"ז:) 'בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה', 'בת', זה בחינת בת עין. דהינו השחר שבעין, שהוא בחינת השחרות הנ"ל, שהוא מצמצם ומגביל וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו. כגון הר גדול כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחר שבעין, אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו. כי השחרות שבעין הוא מצמצם כל הדברים הגדולים ונכללין ונראין בתוכו, ועל ידי זה רואין ומשיגין הדבר שרואין. כמו כן זה השכל התחתון מצמצם ומגביל השכל הגדול העליון ונכלל בתוכו, ועל ידי זה רואין ומבינים ומשיגים את השכל העליון הגדול כנ"ל: וזה בחינת (שמות ג): "וירא אליו ה' בלבת אש", שהשם יתברך רצה להלביש לו השגות אלקות, והלביש לו בבחינת בת עין הנ"ל (עיין בתיקון ו' ובתיקון י"א ובתיקון ע'). וזה בחינת (בבא בתרא קמ"א): 'בת תחלה - סימן יפה לבנים'. 'בת תחלה', זה בחינת השכל התחתון, שהוא תחלה והקדמה לשכל העליון. וזה בחינת: 'סימן יפה לבנים', 'בנים', זה בחינת השכל העליון. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ק"י): "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", 'הביאי בני - אלו גליות שבבבל שדעתן מישבת כבנים'. 'בנותי - אלו גליות שבשאר ארצות שדעתן אינן מישבת כבנות'. נמצא שבנים הם בחינת דעת מישבת, בחינת שכל עליון וגדול הנ"ל. שמשיגין על ידי ההקדמות, בחינת שכל התחתון כנ"ל. וזהו 'בת תחלה', שהוא השכל התחתון. 'סימן יפה לבנים', שעל ידו משיגין השכל העליון שהוא בחינת בנים כנ"ל. וזהו 'סימן יפה', שבו מסמן ומגבל השכל העליון, בבחינת 'שיעורא דאתון דאוריתא', בחינות 'שחורה אני ונאוה' כנ"ל: ד ולבוא להשכל התחתון הזה, אי אפשר כי אם על ידי שונא בצע, שישנא הממון בתכלית השנאה. כי שערא אכמא, שהוא בחינת השכל התחתון, הוא מסטרא דמלכות. וכן שונא בצע, הוא מסטרא דמלכות (עיין תיקון ע'). כי השכל התחתון הוא בחינות מלכות, שהוא בחינות חכמה תתאה שבכל עולם ועולם, שהוא מנהיג אותו העולם. שזה השכל של ההנהגה והמלכות, הוא בחינת חכמה ושכל תחתון, כנגד השכל של השגות אלקות. ועל כן ביומוי דשמואל שנפלו ראשי הדור אל הממון, כמו שכתוב (שמואל א ח'): "ויטו אחרי הבצע", על כן תכף פגמו במלכות דקדשה. כמו שכתוב (שם) "כי אתי מאסו ממלך עליהם, ושאלו להם מלך ככל העכו"ם". וביומוי דשלמה שאין כסף נחשב (מלכים א י). היה מלכות דקדשה על תקונה ומכונה (עיין זוהר ויחי רמ"ט). כמו שכתוב (דברי הימים א כ"ט): "וישב שלמה על כסא ה'", שמלך על עליונים ותחתונים (מגלה י"א:). ועל כן זכה שלמה לזה השכל התחתון הנ"ל, כמו שכתוב (מלכים א ה'): "ויחכם מכל האדם", וכמו שכתוב (שם): "ותרב חכמת שלמה מכל בני קדם", כי זה השכל הוא בחינת מלכות כנ"ל. אבל על ידי אהבת ממון, הוא נופל לאכמא דסטרא אחרא, בחינות: 'שבתאי פתיא אכמא' (תקון ע'), מרה שחורה, בחינות (בראשית ג') "בעצבון תאכלנה". ונופל לעגולא וסבובים מסטרא אחרא, בחינות (תהלים י"ב): "סביב רשעים יתהלכון". שהוא מתאוה ומשתוקק אחר הממון, בחינות (במדבר י"א): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא' (זהר בשלח ס"ב: ס"ג.), הפך החכמה: ה ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכה חיות, להחיות החכמה תתאה. כל אחד לפי בחינות החכמה תתאה שיש לו, כפי בחינות החכמה תתאה שבכל עולם ועולם. ועקר החיות הוא מאור הפנים, בחינות (משלי ט"ז): "באור פני מלך חיים": ועל כן צריכין להעלות את המלכות, בחינות חכמה תתאה, אל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, כי עקר אור הפנים הוא שמחה, כמו שכתוב (שם ט"ו): "לב שמח ייטב פנים". ועקר השמחה הוא מן המצוות, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (שם ד'): "נתת שמחה בלבי". והלב של כל השנה הם השלש רגלים, בחינות (ויקרא כ"ג): "אלה מועדי ה'" ראשי תבות אמ"י כמובא. שהיא אם לבינה (משלי ב'). ובינא לבא (פתח אליהו). והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה, הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים. ועל כן הם ימי שמחה, כמו שכתוב (דברים ט"ז): "ושמחת בחגך". ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, בבחינות: "לב שמח ייטב פנים". בשביל זה נצטוינו (שם) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך". בשביל לקבל אור הפנים: וזה בחינת (סכה כ"ז:): 'חיב אדם להקביל פני רבו ברגל', כדי לקבל אור הפנים, ולהחיות את בחינות המלכות: וזה (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" - 'צדק מלכותא קדישא' (שם). כשמוליכין אותה אל אור הפנים. העקר על ידי בחינות - "וישם לדרך פעמיו", הינו שלש פעמים בשנה וכו', שעל ידיהם מקבלין מאור הפנים כנ"ל. וזה בחינות (שם ק"ם): "ישבו ישרים את פניך", "ישרים", הם "פקודי ה' ישרים משמחי לב", הם מישבין ומאירין ומסדרין אור הפנים כנ"ל: ו ולפעמים שנופל, חס ושלום, בחינות המלכות דקדשה, בחינות חכמה תתאה, לגלות של ארבע מלכיות. כי המלכות הוא בחינות דל"ת, בגין דלית לה מגרמה כלום (זוהר ויחי רל"ח ורמ"ט) כי אם על ידי ענפי השכל העליון המתפשטין לשם. וגם היא כלולה מארבעה עולמות, כי בכל עולם ועולם יש בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, שהיא בחינות החכמה המנהגת את העולם כנ"ל. וכל החכמות של העכו"ם כלם הם תחת החכמה תתאה הנ"ל, ומשם יונק חכמתם. וכשיונקים, חס ושלום, יותר מהראוי להם, אזי מתגברים, חס ושלום, ונעשה ממשלת הארבע מלכיות, שהם ארבע גליות. ומי יכול לסבל את קול הצעקה והזעקה הגדולה, כשנופל בחינות המלכות, בחינות החכמה תתאה, ביניהם, חס ושלום. בבחינות (קהלת ט): "זעקת מושל בכסילים", דהינו הזעקה כשנופל הממשלה, בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, בין הכסילים. שהכסיל רוצה להתחכם, שרוצים לינק ולהמשיך לתוך החכמות שלהם שהם כסילות באמת, את בחינות החכמה האמתיות, בחינות חכמה תתאה הנ"ל. וגם יש עוד צעקה גדולה מזה, דהינו שהשם יתברך כביכול בעצמו שואג, בבחינות (ירמיה כ"ה): "שאג ישאג על נוהו" - 'על נוה דילה' (זוהר אחרי ע"ד ע"ב:) שהוא בחינות המלכות, שנופל בגליות של ארבע מלכיות: וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה על ידי בחינות החסד, בבחינת (ישעיה ט"ז): "והוכן בחסד כסא". בחינת (הושע י): "קצרו לפי חסד", שעל ידי החסד קוצרין וחותכין את הדלת, בחינת המלכות, ומבדילין אותה מהם, ומעלין אותה אל אור הפנים: ועל כן אברהם היה איש החסד, והיה משתדל תמיד לעשות חסד, כדי להעלות בחינת המלכות מהם. ועל כן רדף אברהם אחר הארבעה מלכים כדי להכניעם, שהן בחינת הארבע מלכיות דסטרא אחרא. כי אברהם היה שונא ממון, כי מאס ממון סדום. כמו שכתוב (בראשית י"ד): "אם מחוט ועד שרוך וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם". כי אברהם תקן שחרית (ברכות כ"ו:), בחינת שחרות הנ"ל. שהוא בחינת השכל התחתון הנ"ל, בחינת חכמה תתאה, שהוא בחינת שחרות כנ"ל, שזוכין לתקן בחינת זאת על ידי שונא בצע כנ"ל: ועל כן יצא מאברהם יצחק וישמעאל יעקב ועשו, שהם בחינת כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאל, שהם כנגד ארבע מלכיות שבקדשה כידוע (עיין בכוונות ההגדה). יצחק, זה בחינת בן חכם. כי יצחק על שם הצחוק והשמחה, בחינת (משלי י'): "בן חכם. ישמח אב": עשו, הוא בן רשע: יעקב, הוא בן תם, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויעקב איש תם": ישמעאל, הוא בחינת בן שאינו יודע לשאל. כי ישמעאל עשה תשובה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט"ז:). ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל. הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהלים ס"ט): "אשר לא גזלתי אז אשיב": וזה בחינת אברהם תקן שחרית, נוטריקון חכם רשע תם שאינו יודע. שהם בחינת הארבע מלכיות כנ"ל: וזה (שמואל ט ט"ו): וישסף שמואל את אגג, כי אגג הוא כללות הארבע מלכיות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק". וזה שפרש רש"י: 'וישסף - חתכו לארבעה'. הינו שחתך והבדיל את הדל"ת , שהיא בחינת מלכות דקדשה, דלית לה מגרמא כלום וכו' כנ"ל. מאגג שהוא כלליות ארבע מלכיות דסטרא אחרא, והעלה את המלכות דקדשה בשלש רגלים וזה וישסף, ראשי תבות שבועות סכות פסח, כי עקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. בבחינת (שמואל ב י"א): "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים", "תשובת השנה" - זה בחינת שלש רגלים, שהם ימי דין, ימי תשובה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ט"ז): 'בפסח נדונין על התבואה, בעצרת' וכו'. ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחינת המלכות דקדשה מגליות של הארבע מלכיות, ומעלין אותה אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים כנ"ל: ועל כן יש ארבע בחינות בכל רגל, בפסח הם ארבע כוסות. בשבועות הוא סדר המשנה, שהוא ארבע פעמים ביד כל אחד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נ"ד:): 'כיצד סדר משנה וכו'. בסכות היא ארבעה מינים, הכל כנגד בחינת הד' הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל, שצריך להעלותה אל האור הפנים, על ידי שמחות המצוות שמתקבצין לתוך הרגלים כנ"ל: ז ועקר התגלות החסד הנ"ל, שעל ידו קוצרין וחותכין ומבדילין את הדל"ת הנ"ל מארבע גליות של העכו"ם, הוא על ידי תוכחה. כי על ידי פתיחת פה של המוכיח, נתגלה חכמה. ועל ידי זאת החכמה, נתגלה החסד. כי עקר התגלות החסד, על ידי החכמה, כי 'אל נהירו דחכמתא' (זהר לך לך צ"ד.) (עיין זוהר צו לא אחרי סה). כמו שכתוב (משלי ל"א): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". וזה (תהלים קמ"א): "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני", הינו שעל ידי תוכחה נתגלה חסד: וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון שמבזים אותנו, אף על פי כן צריכין אנו לקבל תוכחתם, כדי לקבל על ידו את החסד, כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות. כי אין אדם נתפס על צערו, כי סובלים צער גדול מאתנו. כי אפלו מה שהוא טוב אצלנו הוא רעה אצל הצדיקים, וכעין מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ק"ג): 'כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים'. הינו כי עסקים ושיחת חלין שלנו הוא בודאי רעה אצלם, אלא אפלו טובותינו, הינו התפלה שהיא בערכנו רק טוב, הוא רעה אצל הצדיקים בבחינת (שם): "ותפלתי ברעותיהם", כי תפלתנו מבלבלת אותם. כי כל הערבוב הדעת וכל הבלבולים וכל השטותים שיש לנו לפעמים, הכל נמשך בתפלתנו. כי כל הבלבולים וכו' וכל המחשבות שחושב האדם לפעמים, הכל באים על דעתו בשעת התפלה דיקא, והכל נשמע אליו אז דיקא, בשעה שעומד להתפלל. בבחינת (שם ק"ו): "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו". 'תהלתו' - לשון (איוב ד): "ובמלאכיו ישים תהלה", הינו ערבוב ובלבולים, שאז משמיעין את עצמן דיקא בשעה שעומד להתפלל ולמלל גבורות ה'. והוא בשתי בחינות: או שבאים להתתקן מחמת שרואים שמתפלל בכונה כראוי, על כן באים להתתקן. כי עכשו הוא הזמן שיכולין להתתקן, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תקון. או בבחינה אחרת, מחמת שאינו ראוי להתפלל, ובאין לבלבל אותו מתפלתו. על כל פנים בין כך ובין כך, בשעת התפלה דיקא באין כל הערבובים וכל הבלבולים של האדם, ונשמעין אצלו אז, ובשביל זה נקראין הבלבולים והערבובים תהלה כנ"ל, מחמת שהן באים דיקא בעת התפלה והתהלה כנ"ל. וכל התפלות האלו עם כל הערבובים באין אל הצדיקים, כי הצדיקים הם בחינת משיח, שאליו באין כל התפלות להעלותן. בבחינת (ישעיה מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", שכל התהלות באין לבחינת משיח, שהוא בחינת חטם, בחינת (איכה ד'): "רוח אפינו משיח ה'". כי משיח הוא מורח ודאין (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, סנהדרין צ"ג:), בבחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'". הינו בתפלות, שהן בחינת (משלי ל"א): "יראת ה' היא תתהלל". כי הוא מורח ומרגיש בהתפלות שמקבל מהם, את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, כי כל הערבובים של כל אחד הם בתוך התפלה כנ"ל. נמצא שהצדיקים הם סובלים צער על ידי התפלות שלנו שמבלבלין אותן כנ"ל, ובשביל זה צריך לקבל תוכחתם אף שמבזין אותנו כנ"ל: ח אמנם לכאורה איך אפשר לו, להוכיח את כל אחד ואחד. הלא כל התפלות באין אצלו ביחד, של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים, ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך הוא יודע זאת, על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהוגן אם לאו. כי יש שני מיני עזות, כי יש עזות דקדשה, שאי אפשר לקבל את התורה כי אם על ידי זה העזות דקדשה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב'): 'לא הבישן למד', וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ביצה כ"ה:) 'מפני מה נתנה תורה לישראל - מפני שעזין הן', וכמו שאמרו (אבות פרק ה') 'הוי עז כנמר'. ובשביל זה התורה נקראת עז, כמו שכתוב (תהלים כ"ט): "ה' עז לעמו יתן", (וכמו שפרש רש"י, וכן בזבחים קט"ז). כי אי אפשר לבוא אל התורה, כי אם על ידי עזות דקדשה. וכנגד זה, יש להפוך עזות מן הסטרא אחרא, שמשם באין תורות אחרות. שהן תורות שלהן, שהם בחינת פסילים. כי 'כל מי שיש בו עזות, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני' (נדרים כ'). ויש לו תורה מסטרא אחרא הנקראין פסילים, שהוא הפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחינות: "פסל לך". כי היא נקראת פסלת, על שם העתיד. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ') 'אור שהוא יקר בעולם הזה, יהיה קפוי וקל לעולם הבא. שהיא בחינות פסלת, שהוא קפוי וקל וצף למעלה. אבל תורתו היא פסלת אפלו בעולם הזה, ועל שם זה נקראין פסילים, כמו שכתוב (שמות כ'): "לא תעשה לך פסל". ומי שיש לו עזות שלהם מן הסטרא אחרא, הוא מקבל תורה שלהם בחינת פסילים כנ"ל: ועל ידי העזות שהצדיק רואה בכל אחד ואחד כפי מה שהוא, אם יש לו עזות דקדשה או להפוך, על ידי זה הוא יודע אם תפלתו היתה תפלה הכשרה או להפוך. כי גם התפלה היא על ידי עזות, כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על ידי עזות. כי כל אחד לפום מה דמשער בלבה את גדלת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב (משלי ל"א): "נודע בשערים בעלה" - כל חד לפום מה דמשער בלבה (זהר וירא ק"ג:). וכל אחד לפי ערכו שמשער בלבו את גדלת הבורא יתברך שמו, איך אפשר לו לעמד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהינו שדוד המערכות. שהמערכות מחיבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, שיהיו קבועים ומסדרים כך וכך, והוא בא בתפלתו ורוצה לסלק המערכות ולעשות פלאות. על כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה, כמו שכתוב (תהלים כ"ב): "בך בטחו אבותינו וכו' בטחו ולא בשו". כי על ידי הבושה שמתביש מאתו יתברך, אי אפשר להתפלל, כי אם על ידי עזות כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ז): "אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עזך" - שהשם יתברך עושה פלאות על ידי תפלות ישראל, שהם על ידי בחינות עזות כנ"ל, שעל ידי זה מודיע להעכו"ם את העזות דקדשה של ישראל, שעל ידי שרואין העכו"ם את הפלאות הנעשין בעולם על ידי תפלות ישראל, על ידי זה יודעין כמה גדול העזות דקדשה של ישראל שיש להם עזות כזה, להתפלל ולעשות פלאות כנ"ל. ועל כן הצדיק על ידי שרואה העזות והתורה של כל אחד ואחד, על ידי זה יודע את התפלה שבלבלה אותו מאיזה מהם באה, ועל ידי זה יודע להוכיח אותו: וזהו מישרא דסכינא, הינו בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל. שהוא למוד הנ"ל, בחינת (במדבר כ"ב): "ההסכן הסכנתי" - לשון למוד, (כתרגומו המילף, אליפנא), בחינת (ויקרא כ"ו): "חרב נוקמת", שהיא בחינת מלכות הנ"ל: מישרא, פרש רש"י: 'ערוגה'. הינו בחינת: זעקת מושל וכו', כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "כאיל תערג". במאי קטלי לה, פרש רש"י: 'במאי חותכין אותה'. הינו במה חותכין ומבדילין את המלכות הנ"ל, כדי להצילה מזעקה הנ"ל, בבחינת: חתכו לארבעה כנ"ל. והשיב להם, בקרנא דחמרא. הינו על ידי תוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, ובזה קוצרין וחותכין את הד', בבחינות: "קצרו לפי חסד" כנ"ל. קרנא, זה בחינת קול המוכיח. בחינת קרן השופר, בבחינת (ישעיה נ"ח): "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם", הינו תוכחה הנ"ל: חמרא, זה בחינת (בראשית מ"ט): "יששכר חמור גרם", בחינות (דברי הימים א י"ב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". כי על ידי התוכחה מעלין אותה לרגלים, שהוא בחינות בינה לעתים כנ"ל: איתו לה תרי ביעי, לשון צלותא ובעותא, בחינות תפלות, אמרי, הי דחורתא והי דאכמתא, הינו שאתה אומר שעל ידי תוכחה מעלין את המלכות כנ"ל, הלא איך אפשר להוכיח, כי הלא התפלות באין ביחד, ואיך יודע להוכיח לפי התפלה, כי אינו יודע איזה תפלה של הכשר או להפך. וזהו הי דחורתא והי דאכמתא, הינו איזה תפלה מאיש כשר או להפוך. איתי להו תרי גביני, הינו בחינות (איוב י'): "וכגבינה תקפיאני". הינו בחינות תרי תורות הנ"ל, שהן בחינות קפוי וקל, בחינות פסלת, בבחינות: "פסל לך", ובחינות: "לא תעשה לך פסל" כנ"ל. ואמר להו, הי דעזי חורתא והי דעזי אכמתא. הינו תרי עזות הנ"ל, שהן עזות דקדשה, ועזות דסטרא אחרא, שמהן תרי תורות הנ"ל. ולפי העזות יכולין לידע את התפלות כנ"ל, שעל ידי זה יכל להוכיח אותם כנ"ל. שעל ידי זה חותכין ומבדילין את בחינות המלכות, ומצילין אותה מזעקת מושל, ומעלין אותה לבחינות אור הפנים המאיר ברגלים כנ"ל: זאת התורה התחיל לומר על פסוק: "ויהי מקץ" וכו', אך לא סים לבאר זה הפסוק על פי התורה הזאת. ואמר אחר כך, שאם היה רוצה לסים פרוש הפסוק, היה צריך לומר עוד תורה כזאת כדי לבאר הפסוק: מקולו של אדם יכולין לידע את בחינות המלכות שלו, כי יש בכל אחד ואחד בחינות מלכות. והוא נכר בקולו, כי אין שני קולות שוין, כי קול של כל אחד ואחד משנה מחברו. ועל כן יכולין להכיר את האדם בקולו, כמו שנראה בחוש, כי כפי בחינות האדם כן הוא קולו. ועל ידי הקול, יכולין להכיר את בחינות המלכות שלו. כי יש "קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה" (שמות ל"ב), כפי בחינת המלכות של כל אחד. ועל כן שאול שהיה רודף את דוד על שראה בו שימלך, מצינו שם במקרא כשנזדמנו יחד שאול ודוד, אמר לו שאול לדוד (שמואל א כ"ד): "הקולך זה בני דוד". שהבין שאול בהקול, שהוא חזק בבחינות המלכות. ושאל את דוד "הקולך זה בני דוד", שתמה שאול על קולו של דוד, כי הבין שהוא קול של מלך ממש. ועל כן רצה שאול לשאת את קולו, דהינו להגביה את קולו למעלה מקולו של דוד, אבל לא היה יכול. וזהו (שם): "וישא שאול את קולו ויבך", דהינו שרצה לשאת ולהגביה קולו כנ"ל, אבל היה הקול נבכה. וזה בחינות: "ויבך", שהיה הקול נבכה, קול נמוך של בכיה. על כן אמר שאול אז אל דוד: "ידעתי כי מלך תמלך", כי ידע זה על ידי הקול כנ"ל:   לא אמרו לה, אית לן בירא בדברא, עילי למתא. איתי פארי, שדא להו. אמר להו, אפשלי לי חבלי דפארי, ואעילה. אמרו לה, ומי איכא דמפשל חבלי מפארי. אמר להו, ומי איכא דמיתי בירא מדברא למתא: רש"י: דפארי. סבין. עשו לי חבל מסבין, ואם אין אתם עושים שאלתי, אף אני לא אעשה שאלתכם: (לשון רבנו, זכרונו לברכה): א צדקה היא בחינות הגלגלים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:): כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא החוזר בעולם. ובשביל זה יש בה שש ברכות ואחת עשרה ברכות, (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בבבא בתרא ט:, 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפיסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות), כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות. כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, בבחינות (משלי ל'): "דרך הנשר בשמים". נשר דא רחמי (זהר יתרו פ:), הינו צדקה (בבא בתרא י, זהר נשא קמ"ח.): וזה שאמר שמואל (ברכות נ"ח:) נהירין לי שבילין דרקיע כשבילין דנהרדעי, הינו כשבילין דנהורי דעה, בחינות צדקה רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת (עיין לקמן סי' נ"ו ק"ה קי"ט:): ב ומה שחסר מהברכות, הלא היה צריך להיות שבעה ברכות, ושתים עשרה ברכות. ולפי הגמרא, מהנותן והמפיס אין כאן רק שבע עשרה ברכות. דע שעקר שלמות הגלגלים, שלמות הצדקה, אינו אלא בשבת. וזה (תענית ח:): 'שמש בשבת צדקה לעניים', הינו הצדקה אין לה שלמות אור אלא על ידי שבת. על ידי שבת מאירה כשמש, בבחינות (מלאכי ג): "שמש צדקה". וזה שמסמיך התנא (ריש שבת). 'יציאות השבת שתים שהן ארבע', וסמיך לה 'פשט העני'. כי עקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה, אינה אלא בשבת. כי עקר החשיבות הצדקה היא האמונה, בבחינות (בראשית ט"ו): "והאמין בה'" וכו'. ושבת היא אמונה, שמאמין בחדוש העולם וביחודו. ואמונה היא מקור הברכות, בבחינות (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות", בבחינות (בראשית ב): "ויברך אלקים את יום השביעי". ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, בשביל זה כתיב בהם שש ברכות ואחד עשר, להורות שאין להם שלמות: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) 'בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אמונה'. להורות שאין שלמות להדעת שהוא התורה, ואין שלמות לגלגלים, אלא על ידי אמונה: גם שמה שמצינו גבי גלגלים שעקר הליכתם ממערב למזרח, וגלגל היומי מכריח אותם ממזרח למערב, זה הדבר מצינו גבי צדקה. מזרח, זה בחינות הנותן צדקה. בבחינות (ישעיה מ"ג): "ממזרח אביא זרעך", בבחינות (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". ומערב, זה המקבץ הצדקה, הינו העני, בבחינות: "וממערב אקבצך". וזה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית' (מדרש רות פרשה ד'). כי עקר התנועה ממערב למזרח, הינו עקר העשיה העני עושה עם בעל הבית: ג ודע שאין קיום אמונה אלא על ידי בחינות ברית, בבחינות (תהלים פ"ט): "ובריתי נאמנת לו". וזהו שנאמר ברית בשבת, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" וכו'. וזה (ירמיה ל"ג): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", כי "חקות שמים וארץ", הינו הגלגלים, תלויים בברית: ד ודע שהיסורים שיש לאדם בדרכים, היא בסבת גלגלי הרקיע. כי אין לך דבר מלמטה, שאין לו כוכב מלמעלה. יש כוכבים שהם מגדלים מיני עשבים באיזהו מקומות שהם מאירים, ויש שהם מחיבים שיהא דרך בני אדם במקומות שהם מאירים ויש שהם מחיבים שיהיה מדבר, ויש שהם מחיבים שיהא ישוב במקומות שהם מאירים. ולפי ההתנוצצות הכוכבים על המקום, כן המקום מתנהג: וזהו בחינות (איכה א'): "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", "מועד", זה בחינות גלגלי הרקיע שעל ידם נחשב הזמן: וזהו (משלי ד'): "דרך רשעים כאפלה", שאין כוכבים ומזלות מאירין להם, ועל ידי זה נכשלים. והכל תלוי בברית, בבחינות: "אם לא בריתי" וכו': וזהו 'כל הדרכים בחזקת סכנה' (ירושלמי ברכות פ"ד, מדרש רבה קהלת), בחינות (במדבר כ"ב): "ההסכן הסכנתי" (עיין סנהדרין ק"ה: שעשה מעשה אישות), הינו שהדרך תלוי בשמירת הברית. ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך (יבמות ס"ב:), כדי שלא יהיה בבחינות (בראשית ו'): "כי השחית כל בשר את דרכו", הינו שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך: ה ויש שני בחינות ברית, בחינות אברהם, ובחינות אליעזר. אברהם, הוא ברית עלאה, שהוא רקיע המבדיל בין מיין עלאין למיין תתאין. והוא בחינות בן חורין, בבחינות (קהלת י'): "אשריך ארץ שמלכך בן חורין". והוא עבד תולדין, בבחינות (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו בחרן". כי החרות תלויה בברית, בבחינות (זכריה ט): "בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור": ואליעזר, הוא ברית תתאה. בבחינות (שמות כ"ג): "כי שמי בקרבו" 'שמו כשם רבו' (סנהדרין ל"ח: (מובא ברש"י שם שהוא חנוך, מט"ט. בחינות (בראשית י"ד): "וירק את חניכיו" (עיין נדרים לב). בחינות (משלי כ"ב): "חנוך לנער" (זוהר בראשית לז). בחינות (קהלת שם): "אי לך ארץ שמלכך נער". והוא תחת ברית עלאה, בבחינות (בראשית כ"ד): "שים נא ידך תחת ירכי": והוא רקיע המבדיל בין מיין דכין למיין מסאבין, בין אסור והתר, ובין כשר ופסול, ובין טמא וטהור (עיין תיקון ל). וזהו בחינות: "חנוך לנער על פי דרכו", "על פי" דיקא, הינו תורה שבעל פה: וברית עלאה, הוא שמירת הברית קדש. וברית תתאה, הוא שמירת אסור והתר וכו' וצריך לאדם להיות לו אלו שני בחינות ברית, הינו שיהא צדיק ולמדן. כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות פרק ב'). צדיק, נקרא על ידי שמירת הברית קדש (זוהר נח נ"ט: ועוד). ולמדן, על ידי אסור והתר: וזהו (מועד קטן י"ז): 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות' וכו', צריך שיהא צדיק ולמדן. מלאך, זה בחינות למדן, בחינות מט"ט כנ"ל. צבאות, אות הוא בצבא דילה, בחינות צדיק אות ברית (עיין ברע"מ פנחס רל"ו. ועיין חגיגה ט"ז). ובכל מקום שמזכר צדיק, גם ברית תתאה נכלל בו, כי התחתון נכלל בעליון, בבחינת ידך תחת ירכי: ו ומי שהוא בבחינת ברית, אזי (אדרא נשא קמ"ב.): 'חסד מתגלה בפמא דאמה', בבחינת (תהלים פ"ט): "לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו". ובשביל זה נתנה מדת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנמולים: וכשנתגלה החסד, הינו האהבה וההשתוקקות, בבחינות (שיר השירים ב): "כי חולת אהבה אני". אזי הוא עושה נפשות, בחינות (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו", הינו שעושה נקדות לאותיות התורה. כי אותיות בלא נקדות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעלה בלא נפש. כן הצטרפות וזווגן של האותיות ברל"א שערים, לעשות איזה פעלה, אין להם כח אלא לפי הנקדות. והנקדות הן האהבה והכסופין, בבחינות (שיר השירים א'): "נקדות הכסף", והכסופין הן הנפש, בבחינות (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי". ולפי הכסופין כן הנקדות, אם כוסף לרע עושה הנקדות רעים, ואזי נצטרפים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות רעות, ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשה נקדות טובות, הינו נפשות טובות, ומתנועעים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות טובות, וזהו (שיר השירים שם): "תורי זהב נעשה לך", כדאיתא בזהר (וישב דף קפ"ו:): 'אתערותא דזווגא מסטרא דצפון', "ומצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). וזהו: "תורי זהב נעשה לך", הינו אתערותא דזווגין והצטרפותן של אותיות התורה, לפעל איזהו פעלה, אינו אלא על ידי נקדות הכסף, אין להם שום תנועה אלא על ידי נקדות, שנעשה על ידי הכסופין: וזהו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות" כנ"ל, אזי בודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקדות, אזי "תורה יבקשו מפיהו", אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקודות ונפשות: ז ודע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כסופיו, ועל זה נסדר סדר התפלות. כי על ידי השתוקקות בלב, נעשה נפש ונקדות בכח. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפעל. כי עקר מוצא הנפש היא מפיו, בבחינת (שיר השירים ה'): "נפשי יצאה בדברו". ובשביל זה "תורה יבקשו מפיהו", "מפיהו" דיקא. וגם תרגומו של (בראשית ב'): "ויהי האדם לנפש חיה", תרגומו: "לרוח ממללא", כי עקר הנפש מהדבור: ח וזהו (קהלת ח'): "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו', זהו בחינת גלגולי נפשות, כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש. והנפש הזאת הינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה. ולפי התשוקה, לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם. אם התשוקה בא מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, בבחינות: "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". ואם להפך, להפך. והכל נעשה על ידי ההבל פיו שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל, שעקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו האותיות. וכשהוא מקבל דבורו, הוא מקבל נפשו ונתעורר לדבר הזה: ט ומי שהוא במדרגת אברהם, הינו בחינות בעל נפש, אזי בודאי כל אכילותיו וסעדותיו בבחינת לחם הפנים. בבחינת (בראשית י"ז): "התהלך לפני", "התהלך", זה בחינת רגלין, בחינת פרנסתו. בחינת (דברים י"א): "ואת היקום אשר ברגליהם", (ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סנהדרין ק"י זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו). "התהלך לפני", שנעשה מהם בחינת פנים. וזה בחינת (שמואל א כ"א): "לחם חם ביום הלקחו", הינו לחם הפנים, הם לחם חם, דרגין דאברהם, שהוא בחינת (בראשית י"ח): "כחם היום": ואז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כלם הן טורחין בשביל זה האיש. בבחינת (תהלים ק"י): "שב לימיני", בחינת אברהם, "עד אשית אויביך הדום לרגליך", שהם טורחים בשביל פרנסתך. בבחינת (במדבר י"ד): "לחמנו הם סר צלם מעליהם", 'כי מראה חמה עמקה מן הצל' (בבא בתרא פ"ד), 'חמה' בחינת "כחם היום", בחינת "לחם חם". אבל כשסר צלם, אזי נתעלה ונתראה מראה חמה, דרגה דאברהם. והם נשפלים תחתיו, בבחינת: "עד אשית אויביך הדום" וכו'. וזהו: "התהלך לפני והיה תמים" בבחינת (דברים י"ח): "תמים תהיה עם ה' אלקיך" - שלא תצטרך לדרש אחר כוכבים ומזלות (פסחים קי"ג:), כי תהיה למעלה מהם: וזהו (שם ט"ז): "ולא יראה את פני ה' ריקם" - ברגלים, שאז נתגלין פני ה', בחינת פנים. ובזה שכל אחד מביא עולת ראיה מיגיעתו שמתיגע כל השנה, על ידי זה נתתקן ונתעלה כל לחמו ופרנסתו, בבחינת לחם הפנים: וזהו שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ל"ג): "פני ילכו והניחותי לך", כי משה בקש כפרה, והשיב לו: "פני ילכו", שיתקנו בחינת רגלין, בבחינת פנים, אזי יתכפר להם, 'כי שלחן דומה למזבח שמכפר' (חגיגה כ"ז). וזהו (שם): פתח ב"מזבח" וסים "זה השלחן אשר לפני ה'", "לפני" דיקא, שיהיה דיקא בבחינת פנים, ואזי מכפר: ולעתיד יתקים (ישעיה ל'): "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך", שאזי יתגלה בחינת פנים. כי עכשו פני ה' מסתר בדרך הטבע, בהנהגת המזלות, בבחינת (דברים ל"א): "והסתרתי פני מהם והיו לאכל", ועכשו מראה החמה עמקה מן צלם. וזה בחינת (ישעיה י"ח): "צלצל כנפים", שהכנפים וההסתרה שהנהגתו מכנף ומסתר בהם, וזהו הצל שמסתיר אור החמה. ואין זה אלא מחמת שאור החמה, אין מאיר בשלמות, ואין זה אלא מראה החמה, מראה דיקא. אבל לעתיד שאז יתקים: "וזרחה לכם שמש", שהחמה בתקפה יתגלה, בבחינת 'עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה' יא) עיין נדרים ח' ע"ז ג'). אזי יתקים: "ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג'), הינו שלא יכנף עוד מוריך כנ"ל: וזהו מה ששאלו סבי דבי אתונא: אית לן בירא בדברא, עילה לה למתא. בירא - זה בחינת בר ומזון, שהוא בחוץ ולאחורי הקדשה, בבחינת: "והסתרתי פני מהם" וכו'. עילה לה למתא, - לפנים, שיהיה בבחינת לחם הפנים כנ"ל. איתא פארי ושדי להו, ואמר לון, אפשילו לי חבלי. פארי - זה שבת אמונה. כפרוש רש"י (דברים כ"ו): "את ה' האמרת וה' האמירך" - לשון פארי ושבח, שאנו מפארין את הקדוש ברוך הוא, ואנו מאמינים בו, ואומרים: "ה' אחד". ושדי להו - זה בחינת ברית, בחינת שדי (עיין לעיל סי' י"א אות ג') כנ"ל. וחבלי - זה בחינת אהבת חסד שמתגלים בפמא דאמה כנ"ל, כמו שכתוב (הושע י"א): "בחבלי אדם אמשכם בעבתות האהבה". הינו על ידי שבת וברית, נתגלה אהבה כנ"ל. ועל ידי האהבה, באים לבחינת לחם הפנים כנ"ל: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה): זאת התורה נאמרה על פסוק: "ויסב אלקים" - אין הסבה אלא סעדה, כדאיתא במדרש (שמות פרשה כ'). הינו בחינת פרנסה, בחינת בר ומזון, שהוא בחינת 'בירא', כמבאר לעיל: וגמר באור הפסוק על פי התורה הזאת, לא זכינו לקבל: (ענין מעלת הכסופין דקדשה וכו' הנזכר לעיל בתוך התורה הזאת, שמעתי מפיו הקדוש תחלה בבאור יותר עם עוד כמה חדושים שלא נזכרו כאן כלל, וכן בענין האמונה ושאר הבחינות שנזכרו כאן שמעתי גם כן מפיו הקדוש תחלה, פסקא פסקא, בסגנון אחר קצת, על כן אעתיקם הנה. וזהו) זווגן והצטרפותן של האותיות הוא על ידי הנקדות, כי הנקדות הם החיות והתנועה של האותיות. ובלי הנקדות האותיות הם כגלם, ואין בהם שום תנועה. ועל כן הנקדות הם בחינת נפש, כי כמו שהנפש הוא חיות האדם, וכל תנועה שאדם מתנועע, הכל הוא על ידי הנפש, ובלתי הנפש הוא כגלם, כן הנקדות הם החיות והנפש של האותיות, ובלי הנקדות הם כגלם, ואין להם שום תנועה וחיות. רק על ידי הנקדות הם מתנועעין, ועל ידי הנקדות נזדוגין ונצטרפין האותיות: ועקר התהוות הנפש, הוא על ידי ההשתוקקות והכסופין של איש ישראל אחר השם יתברך. כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכסופין אלו נעשה נפש. כמו שכתוב (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי", הינו מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ביצה ט"ז.): "וינפש" - 'כיון ששבת וי אבדה נפש'. הינו שבתחלת השבת שצריך לקבל נפש יתרה אנו זוכרין מאבדת הנפש בחל, ואומרים: "וינפש", וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה. ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה: וזה בחינת (שיר השירים א'): "נקדות הכסף", הינו שעל ידי הכסופין נעשין הנקדות, שהם בחינת נפש. הינו שעל ידי מה שהוא נכסף ומשתוקק לדבר, אם לטוב או לרע, חס ושלום, אזי לפי הכסופין נעשו נקדות, ונצטירין האותיות שבתוך הדבר שהוא נכסף. כי כל דבר יש לו אותיות, אך שהאותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום ציור בלי נקדות. ולפי הכסופין וההשתוקקות של האדם, כך נצטירין האותיות על ידי הנקדות שהם בחינת נפש שמקבלין על ידי הכסופין. הינו אם הוא נכסף לדבר טוב, נעשה מהכסופין נפש קדושה. ונעשים נקדות, בחינת "נקדות הכסף". ואזי נצטירו האותיות שהיו כגלם, ונעשים כלי לקבל טוב. וכן להפך, חס ושלום, אם נכסף לרע, חס ושלום, נעשים מהכסופין נפשות שהם בחינת נקדות, ונצטירו האותיות ונעשים כלי לקבל רע, חס ושלום. כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג'); רק כל אחד לפי מה שהוא מציר ועושה כלי לקבל טוב או רע, חס ושלום, על ידי הכסופין וההשתוקקות שלו, על ידי זה נעשה הנפש בחינת נקדות. ועל ידי הנקדות מתנועעים האותיות, ונצטירו לטוב או להפך, חס ושלום: אך כדי שתצא הנפש מכח אל הפעל, צריך לדבר בפה הכסופין והשתוקקות, שהוא נכסף ומשתוקק. כמו שכתוב (שם ה'): "נפשי יצאה בדברו", שעל ידי הדבור יוצאת הנפש מכח אל הפעל. כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכח, ועל ידי הדבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכח אל הפעל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מועד קטן י"ז): 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו', כי אותיות התורה הם פועלים, כי הם החיות של כל דבר. כמו שכתוב: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', ו'אין טוב אלא תורה' (ברכות ה.), כי הם מנהיגין את כל העולם. אך האותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום תנועה וחיות, ואין להם שום ציור. ועל כן יש להתורה שני כחות, 'זכה נעשה לו סם חיים' (יומא ע"ב: ועין תענית ז') וכו'. כי כל אחד לפי מה שהוא נכסף, כך הוא מציר ומפרש אותיות התורה. כי בהתורה כלול אחיזת טוב ורע, "וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע י"ד). הינו כל אחד לפי הכסופין שלו שמהם נעשים נפשות, על ידי זה עושה נקדות לאותיות התורה, ונצטירו האותיות, ונתפרשו לטוב או להפך, חס ושלום. ולפי מה שנצטירין, כך הם פועלים בעולם. ועל כן אותיות התורה מבקשים להצטיר מפי צדיק, שהוא מדבר הכסופין דקדשה שלו, שעל ידי זה מקבלין האותיות נקדות ונצטירין לטוב. וזהו: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', כי הרב צריך גם כן שיהיה לו שני כחות שיש להתורה סם חיים וסם וכו', באפן שיהיה אפשר להמתקרב אליו לקבל כרצונו, "צדיקים ילכו, ופשעים יכשלו". אם הוא משתוקק לעבודת השם יתברך, יוכל לקבל מהרב דרך ישרה לעבד את ה'. ואם לאו וטינא יש בלבו, יוכל גם כן למצא בהרב דבר שיקצץ בנטיעות ויכפר בכל, חס ושלום: וזה בחינת (חגיגה י"ד:): 'ארבעה שנכנסו לפרדס, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, בן עזאי הציץ ונפגע, בן זומא הציץ ומת, אחר קצץ בנטיעות'. ואלו הארבע בחינות הם בחינות צדיק ורשע עובד אלקים ולא עבדו, האמורים בפסוק (מלאכי ג'): "ושבתם וראיתם בין צדיק וכו' ואלו הארבע בחינות הם נמצאים בכל בני אדם הרוצים לכנס לעבודת ה', ולהתקרב להצדיק והרב שבדור. כי יש מי שהוא נכנס ונתקרב להצדיק, והוא מקבל ממנו דרך ישרה לעבודת ה' לפי מדרגתו וערכו. והוא בחינות צדיק, בחינות רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. ויש מי שהוא בחינות הציץ ומת, הציץ ונפגע. הינו שנתלהב לבו מאד, מגדל האור וההתלהבות שהאיר בו הצדיק ביתר שאת למעלה ממדרגתו, ועל ידי זה יוכל למות. וזה בחינת הציץ ומת, בחינות עובד אלקים. ויש מי שיוצא מדעתו מחמת שעולה למעלה ממדרגתו, והוא בחינות הציץ ונפגע, בחינות לא עבדו. אך על כל פנים אפלו הציץ ומת הציץ ונפגע, שניהם הם בחינות צדיק, ועליהם גם כן נאמר: "צדיקים ילכו בם", רק שלא נכנסו ויצאו בשלום כמו רבי עקיבא. ויש מי שמתקרב להצדיק ומקצץ בנטיעות וכופר בכל, חס ושלום, והוא נקרא רשע, וזה בחינות אחר. וזה בודאי 'טינא היתה בלבו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם ט"ו:): על אחר. ועל כן בהכרח שימצא בהצדיק את שלו, שימצא דבר שיקצץ בנטיעות על ידו, ועל זה נאמר: "ופשעים יכשלו בם". כי הרב בהכרח שיהיה לו שני הכחות אלו כנ"ל: וזה בחינת: "מלאך ה' צבאות", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם א.): על אחר, מאי חזא, חזא מט"ט דקא יתב וכו', אמר שמע מנה וכו', רבי עקיבא דרש: ה' צבאות שמו, אות הוא בצבא שלו (שם איתא אדון הוא וכו' וע"ש בחא"ג. ובע"י הגי' אות הוא וכו' וכ"ה בזוהר ובתקונים בכ"מ). ועל כן צריך הרב שיהיה לו שני בחינות אלו, בחינות מלאך, הינו מט"ט, ובחינות ה' צבאות, וזהו: דומה למלאך ה' צבאות. ואזי אפשר להנכנס ונתקרב אליו לקצץ בנטיעות על ידי בחינות מלאך, כמו אחר שקצץ בנטיעות על ידי שראה מט"ט שהוא מלאך, שהוא יושב וכו', שעל ידי זה טעה ואמר שהוא רשות בפני עצמו, חס ושלום, כנ"ל. או לכנס וליצא בשלום, על ידי בחינות ה' צבאות, כמו רבי עקיבא. כי כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה, וחסיד במעשים טובים. כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'ולא עם הארץ חסיד'. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ולא זכה נעשה לו סם מות, על כן צריך שיהיה למדן וחסיד (עיין זוהר פנחס רי"ג: והאי צדיק חסיד איקרי ועיין מק"מ שם:). ושתי בחינות אלו, הם בחינות: 'מלאך ה' צבאות'. כי מה שהוא למדן בתורה, הוא בחינת מלאך שהוא מט"ט. כמו שכתוב (בתקונים תקון ל' דף ע"ב): "ויאמר אלקים יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים, דא מט"ט. שהוא בחינות משנה, המבדיל ומפריש בין מיין דכין ובין מיין מסאבין, בין טמא לטהור, אסור ומתר וכו'. וצריך להדמות לקונו להיות חסיד במעשים טובים, וזה בחינות ה' צבאות. אך מי שטועה וסובר שבחינות למדן לבד הוא העקר הוא בחינות: אחר שקצץ בנטיעות, על ידי שסבר שמלאך מט"ט בעצמו הוא רשות, חס ושלום. אך באמת מט"ט בעצמו בלי הקדוש ברוך הוא אינו כלום, ואין לו שום רשות. כך התורה בלא מעשים טובים אינה כלום, אדרבא לא זכה כו'. ומחמת שני הבחינות אלו שצריך להיות להצדיק, למדן וחסיד, והם בחינת מלאך ה' צבאות. על ידי זה נמצא בהצדיק שני כחות שיש להתורה, סם חיים וסם מות. ואפשר להמתקרב אליו, למצא בו דבר שיקצץ בנטיעות, או לכנס ולצאת בשלום: וזהו: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', הינו שהוא למדן בתורה, ועובד את ה', ועל ידי זה הוא מציר אותיות שהתורה לטוב. אזי 'תורה יבקשו מפיהו', שאותיות התורה מבקשין לקבל נקדות ולהצטיר מפיו, הינו על ידי שפיו ידבר ההשתוקקות והכסופין דקדשה שלו, שעל ידי זה נגמרין ויוצאין הנפשות, ונעשין נקדות להאותיות, ונצטירו ונעשין כלי לקבל טוב. כי על ידי הנקדות, נזדוגו ונצטרפו האותיות כנ"ל: וזה שכתוב: "תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף", כי זהב הוא בחינות זווג, כמו שכתוב (איוב ל"ז): "מצפון זהב יאתה". ואתערותא דזווגא מסטרא דשמאלא, שהוא צפון (זהר וישב דף קפ"ו:): וזהו: "תורי זהב נעשה לך", שאותיות התורה נזדוגין ונצטרפין על ידי נקדות הכסף. כי זווגן והצטרפותן של האותיות היא על ידי הנקדות, שנעשים מהכסופין וההשתוקקות, שעל ידם נתהוין הנפשות. שהם בחינות נקדות. כי על ידי הכסופין נעשה זווג. כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו. ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פ"ה:): 'תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותה דדכר עבד נפש דכר'. כי מה שהוא נכסף הוא בחינות תאבותה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם: וזה בחינות גלגולי הנפשות, כי הדבור שמשם יוצאים הנפשות, נעשה על ידי חתוך האותיות באויר. כי המוצאות מכים זה בזה, וחותכים האותיות באויר. והאוירים מכים זה בזה, עד שמגיעין לאזן השומע. ועל ידי חתוך האותיות באויר נעשה הדבור, שמשם יוצאין הנפשות. כי האויר הוא החיות של כל דבר, ובלי אויר אי אפשר לחיות. והוא בחינות הנפש, והנפשות יוצאים ומתגלגלים: וכלל הדבר, שמאד יקר הכסופין וההשתוקקות לדבר שבקדשה. כי על ידם נתהוה נפש, ונגמר על ידי הדבור כנ"ל, ויוצא ומתגלגל. ולפעמים מתגלגל ובא הנפש דקדשה לתוך הרשע, ונופלים לו הרהורי תשובה, ותוכל להחזירו למוטב. וכן להפך, כמה רעות גורמים הכסופין לדבר רע, חס ושלום. כי הנפש שנתהוה על ידי כסופין רעים, מתגלגל לפעמים לתוך הצדיק, ותוכל להחטיאו, חס ושלום: וזה בחינת (קהלת ח'): "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו', "הבל", הוא בחינת הבל פה, שמשם יוצאים הנפשות. ועל ידי זה "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים", על ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין רעים. ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, על ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין טובים: ולפעמים הצדיק מתקן הנפש רעה שמתגלגל אליו, וכן הרשע מקלקל הנפש קדושה שמתגלגל בתוכו. אך בתחלה בעת שמגיע הנפש, על זה אמר הכתוב: "יש צדיקים שמגיע" וכו'. כי בודאי נופלים לו הרהורי עברה בעת שמגיע אליו נפש רעה מכסופין רעים. אך אחר כך אפשר שתחטיאו, ואפשר שהוא יתקן הנפש: וכן יש רשעים שמגיע וכו', שנופלים לו בודאי הרהורי תשובה, בעת שהגיע אליו נפש קדושה מכסופין קדושים. אך אחר כך אפשר שהוא יקלקל הנפש הקדושה, או שתחזירו למוטב: וזה סוד 'נפילת אפים', שכונתו להעלות הנפש בבחינות העלאות מיין נוקבין ולעשות יחוד. כי על ידי הכסופין וההשתוקקות, שזה בחינות העלאת מיין נוקבין כידוע, מזה בעצמו נעשה נפש ונתעלה ונעשה יחוד וזווג כנ"ל: על ידי הכסופין נעשין הנפשות, שהם בחינות נקדות, ונזדוגו הנפשות וכו'. וזה בחינות זווגן והצטרפותן של הנקדות, שהם בחינות זווגי הנפשות: ועל ידי הנקדות נזדוגו ונצטרפו האותיות, זה בחינות זווגי הגופות: וזה שכתוב (במדבר כ"ג): "לא הביט און ביעקב", על דרך שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, 'מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה' (קדושין מ' ועין ירושלמי פאה פרק א'). וזהו: "לא הביט או"ן, ראשי תבות וי אבדה נפש (ביצה ט"ז), שהוא בחינות השתוקקות וכסופין כנ"ל. הינו שהשתוקקות וכסופין רעים אין הקדוש ברוך הוא מצרף, וזה: "לא הביט און ביעקב": וזה שכתוב (תהלים קמ"ה): "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם", הינו שצריכין שני הבחינות רצון ודבור כנ"ל. כי הרצון שהוא הכסופין פועל שנעשה הנפש בכח, ועל ידי הדבור יוצא הנפש מכח אל הפעל, ואז נעשה בקשתו, על ידי שמציר האותיות לטוב וכו' וכנ"ל. וזהו: "רצון יראיו יעשה", כי על ידי הרצון שהוא הכסופין נעשה הנפש בכח, ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח, בחינות: "רצון יראיו יעשה". ואחר כך, "ואת שועתם", שמדברים בפיהם ההשתוקקות והרצון והכסופין שלהם, על ידי זה, "ישמע ויושיעם". כי על ידי הדבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפעל, ואזי נצטירו האותיות, ונעשים כלי לקבל טוב, ונתמלא בקשתו בפעל כנ"ל. כי כפי הנפש שעושה בכח או בפעל, כן נעשין נקדות להאותיות, וכן נצטירין האותיות, וכך הם פועלים ועושים בקשתו ורצונו כנ"ל: שיך לעיל, למה שכתוב שם שלמדן בלבד בודאי אינו כלום וכו', ומי שטועה וסובר, חס ושלום, שלמדן לבד הוא העקר, הוא בחינות אחר שקצץ בנטיעות, כי יכול להיות למדן ורשע גמור וכו' כמבאר לעיל. וכן אפלו הצדיק לפעמים כשנופל ממדרגתו, כידוע שאי אפשר לעמד תמיד בקביעות על מדרגה אחת. אזי בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק עצמו במדרגת למדן שנשאר לו, הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים מה שיש לו עדין מהרשימו שנשאר לו. עין בתקונים, ס"ט דף ק"ב: אמר לה: "כי ביום אכלך ממנו" כתיב אמר לה: בההוא יומא הציץ ומת. אמר רבי שמעון: בגין דא כתיב: יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וכו', עין שם והבן: שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (בבא בתרא ט'): לענין צדקה, 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפיסו באחד עשר'. ובין בנותן צדקה ובין במפיס העני הנ"ל, חסר א'. כי ראוי להיות שבע ושתים עשרה, כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות. כי צדקה הוא בחינות גלגלים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:): "כי בגלל הדבר הזה יברכך" - גלגל הוא שחוזר בעולם. וכמו שהגלגל יש לו שתי תנועות, אחת תנועה הטבעית ממערב למזרח, ואחת תנועה ההכרחית ממזרח למערב, מה שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב, ומכריח עמו כל הגלגלים. כן לענין צדקה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית', שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב, דהינו מהעני לבעל הבית ומבעל הבית להעני. (וכמבאר לעיל בלשונו, זכרונו לברכה). כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועל כן היה ראוי שיהיו הברכות האמורים אצל צדקה שבע ושתים עשרה, כנגד הגלגלים. אך בזה הורו לנו רבותינו, זכרונם לברכה, שהצדקה חסרה ואין לה שלמות, ועדין חסר אחת, הן בנותן והן במפיס. הינו שחסר האמונה שבלעדיה הצדקה חסרה עדין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה: וזה שכתוב: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", שעל ידי האמונה נחשבת הצדקה, כי בלתי האמונה היא חסרה: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, 'שמש בשבת צדקה לעניים', כי שבת היא בחינות אמונה, כי שבת הוא מעיד על יחודו ועל חדוש העולם כמובא בספרים. ועל ידי אמונה, שהוא בחינות שבת, מאירה הצדקה. וזה: "שמש בשבת צדקה", שמש לשון אור, הינו שבשבת שהוא בחינות אמונה, מאירה הצדקה כנ"ל: וכן התורה גם כן חסרה בלי אמונה, ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, נמצא שחסר גם כן אחד מן המנין, מכון ממש כמו שאמרו אצל צדקה שש ואחת עשרה, כי התורה חסרה בלי אמונה, וזה שאמרו: 'עד שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה', כי על ידי האמונה נשלם התורה: וזה כונת התנא שהתחיל במשנה 'יציאות השבת שתים שהן ארבע כיצד העני' וכו' 'פשט העני את ידו לפנים', שבתחלת שבת התחיל תכף במצות צדקה, לרמז שבשבת נשלם ומאירה הצדקה כנ"ל, 'שמש בשבת צדקה לעניים'. כי על ידי שבת שהוא בחינות אמונה, נשלם ומאירה הצדקה, ועל ידיהם נתמלאו הברכות שהיו חסרים. כי אמונה הוא מקור הברכות, כמו שכתוב (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות". וכן שבת נאמר בו, 'כי היא מקור הברכה' (בהזמר "לכה דודי"): וזה שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" וכו', כי יש דרכים רחבים שהם דרך הכבושה לרבים, וכן יש שבילים, וזה הדרך והשביל נמשך לכאן, וזה לכאן. ולכל דרך ושביל יש כנגדו בגלגלים דרך ושביל. וכן בין דרך לדרך גדל כאן עשבים, כן יש גם כן נגד כל עשב ועשב כוכב שהוא כנגדו, שהעשב גדל מכחו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרשה י'): 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב' וכו'. ולפעמים כשאדם יש לו עכוב וצער בדרך, הוא מחמת שכנגד המקום הזה יש שם עכוב בהכוכב, שאינו מאיר בשלמות. ועל כן התקנה לזה לתן צדקה קדם שיצא לדרך, כמה שכתוב: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך" וכו'. כי על ידי הצדקה יאיר הכוכב, כי על ידי צדקה מאירין הגלגלים כנ"ל. ועל כן על ידי הצדקה שנותן, יבטל עכובו שיש לו בהדרך, שנמשך מהעכוב שיש בהגלגלים והכוכבים כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (הוריות י): 'כוכב אחד יש שמתעה את הספינות', הינו כשהספינה מגיעה תחת אותו כוכב אזי הספינה תועה בדרך, מחמת שזה הכוכב אינו מאיר בשלמות: שמש הוא בחינות ברית (עיין זוהר שמות ג' ע"ב פנחס דרי"ז:). ועל ידי פגם הברית אין לנו מאור השמש, כי אם מראה חמה. ועכו"ם נקראים צל, כמו שכתוב (ישעיה י"ח): "הוי ארץ צלצל כנפים, והם מכסים אור השמש". וזהו בחינות 'צלצל כנפים', מלשון "ולא יכנף עוד מוריך". וזהו בחינות 'מראה חמה עמקה מן הצל', כי אף שישראל עקר, על כל זה העכו"ם מכסין עליהם כאלו כל העולם שלהם, ומכסין העולם בדרך הטבע. כי באמת הקדוש ברוך הוא מנהיג העולם, והם מכסים הנהגת השם יתברך כאלו מתנהג, חס ושלום, על ידי הכוכבים ומזלות בעצמן. אך לעתיד לבוא יעביר אותם, ואז יקים: "סר צלם", ואזי יתגלה אור השמש. בבחינות: "וזרחה לכם יראי שמי שמש", הינו שיתגלה אור השמש. וזהו: "ומרפא בכנפיה", הינו בחינת: "ולא יכנף עוד מוריך". ואז יקים: "עד אשית אויביך הדם לרגליך", הינו שהם יהיו למטה, לא כמו שהיו מקדם מראה חמה עמקה: באברהם נאמר כחם היום, שהוא בחינת שמש, על ידי שמל ונתגלה הברית: התפלה נקראת בחינת רגל (עיין לקמן סי' נ"ה ולעיל סי' ט'): כל זה הענין שמענו תחלה בלי באור וקשר, וכבר מבארים הדברים היטב בהתורה אית לן בירא הנ"ל: גברא דאוזיף, וריחיא דתבירא, לא זכינו לשמע עליהם תורה. אבל מכלל דבריו שמעתי, שרצונו לגלות תורות על כל המאמרים הנאמרים שם. וגם גלה דעתו, שרצונו היה לגלות תורה גם על כל המעשה הנאמר שם בענין הסבי דבי אתונא בתחלה ובסוף, איך התנהג רבי יהושע בן חנניה עמם, איך בא אליהם וכו', ואיך התנהג עמהם אחר כך. ודבר עמי קצת מענין המעשה הזאת הנאמר שם בגמרא בענין זה, והבנתי שיש לו חדושי תורה על כל זה. אך בעוונותינו הרבים בא השמש בצהרים ולא זכינו לשמע כי אם מה שנדפס תהלה לאל חי: הפעם נודה את ה' בגילה ברנה, אשר זכינו לסים סבי דבי אתונא, דברים הסתומים וחתומים באלף עזקאין אין חכמה ואין תבונה, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא נלעג לשון אין בינה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עינא, מה אדבר והוא אמר ועשה אזנים לתורה הצפונה, עתה כפינו פרושות אל ה' בבקשה ותפלה ותחנה. ה' יגמר בעדינו להדפיס יתר המאמרים הנוראים, אשר גלה בהם דרכי עבודתו יתברך בדרכים נפלאים, עמודי שש מיסדים על אדני פז על כל פסוקי תנ"ך ועל כל דברי התנאים ואמוראים, גלילי זהב בתרשיש ממלאים, מפנינים יקרים ומפז מסלאים, בזכותם נזכה ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תורתך אשר קבלנו מפי אדון כל הנביאים, ויקים במהרה בימינו ועלו בהר ציון מושיעים. אמן כן יהי רצון:   לב (לשון רבנו זכרונו לברכה): "אדני שפתי תפתח" (תהלים נ"א), והוא בחינת רקודין של חתנה. כי כל זמן שלא נתונה לזווג, היא אתקריאת נער בלא ה' (זהר בא דף ל"ח:) גימטריא ש"ך דינים. וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה, כמובא ב"פרי עץ חיים" שער עמידה. נמצא הכלה עדין בבחינות נער, בבחינות ש"ך דינים, וצריך להמתיקה ולתקנה, וזה נעשה על ידי רקודין. כי הרגלין הם בבחינות נצח והוד (פתח אליהו). והם נתנשאים על ידי הלב, הינו על ידי שמחת הלב. כנראה בחוש שעל ידי שמחת הלב מרקדין, כמו שכתוב גבי יעקב (בראשית כ"ט): "וישא יעקב את רגליו", ופרש רש"י: 'לבו נשא את רגליו'. ולב הוא בינה כמו שכתוב (שם) בינה לבא ובה הלב מבין. על כן צריך לכון ברקודים [להמשיך] האלפין שבלב על ידי הרגלין, להכלה שהיא בחינת חמש פעמים דין, גימטריא ש"ך, גימטריא נע"ר. ועל ידי אור הלב שנמשך לה, נעשית נערה בה"א, ונעשית ה' פעמים "אדני". וזה בחינת: "אדני שפתי תפתח", שעל ידי השפתים שהם נצח והוד נפתח ונמתק הכלה בבחינת זווג, ונעשית בחינת אדני, שהיא נערה, שהיא ראויה לזווג. וזה דאיתא במדרש (בראשית פרשה ע') כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה. הינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא (זהר ויצא קנ"ד), שהוא בחינת לב, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "בלבי צפנתי אמרתך". ומשם המתוק של הדינים, כשממשיכין ה"א מהלב. וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין, כדי להמתיק ולתקן את הכלה: גם היו אומרים שהכלה שמה לאה, שעל ידי בחינות עצמה נמתקת:   לג מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב (תהלים ל"ד): א הכלל הוא, שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אדם במדותיו. הינו שלא יהיה מחלק במדותיו ובמארעותיו, שלא יהא לו חלוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השם יתברך. הינו (שם נ"ו): "בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר": ועל ידי מה ימצא השם יתברך בין בטיבו בין בעקו, על ידי התורה הנקראת שלום, כמה דאת אמר (משלי ג'): "וכל נתיבותיה שלום" (זוהר קרח קע"ו:). ועל ידי צדיקים שנקראו גם כן ברית שלום (השמטת הזוהר בראשית רנז). ומחמת זה יכול לאהב את השלום בכל מקום הן בטיבו וכו', ויכול להיות שלום בין ישראל, ולאהב זה את זה: ב וצריך לדעת, ש"מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו). ולית אתר פנוי מנה (תקון נז). ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (ר"מ פנחס רכה). ואפלו מי שעוסק במשא ומתן בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר, אי אפשר לעבד את השם יתברך מחמת עביות וגשמיות שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי כבר גלו לנו חכמינו, זכרונו לברכה, שבכל דברים גשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצא בהם אלקות. כי בלא אלקותו אין להם שום חיות וקיום כלל, כמו שכתוב (נחמיה ט'): "ואתה מחיה את כלם". לבד שהחיות ואלקות הזה שם בצמצום גדול ובמעוט, רק כדי חיונו להחיותו ולא יותר. כי הקדוש ברוך הוא צמצם את אלקותו בצמצומים רבים ושונים, מראשית המחשבה עד נקדת המרכז של עולם הגשמי, ששם מדור הקלפות: ובכל מה שמשתלשל יותר ומתצמצם יותר למטה, אלקותו מלבש שם במלבושים רבים יותר. וזה שגלו חכמינו, זכרונם לברכה, ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ל"ד:): 'טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים', להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה: וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלקיך, בודאי הוא משקע במדור הקלפות. כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעקר, שאמר: היכן אלקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלקים. בכן תאמר לו: אפלו במקומך שאתה משקע במדור הקלפות, גם כן שם תוכל למצא אלקותו. כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כלם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי לא רחוקה היא ממך (דברים ל', וע"ש בפי' הרמב"ן). אלא שבמקומך שם רבו הלבושים: וכל מה שאדם הולך ממדרגה למדרגה, הוא מתקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לידע את השם יתברך בהבנה יתרה. כי כל מה שהמדרגה יותר עליונה, נתמעטו הלבושים, ונתמעט הצמצום, ואז הוא מקרב יותר אל השם יתברך, ויכול לאהב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתרה: ג והנה יש שני מיני ימים, ימי טוב וימי רע. כמו שכתוב (קהלת ז'): "ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה". הינו שצריך לאדם להסתכל שם היטב היטב, בודאי ימצא שם ימי טוב, הינו תורה; והימים נקראים מדות, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): "ומדת ימי". והמדות הם התורה, כי אוריתא כלה הם מדותיו של הקדוש ברוך הוא, כי התורה מדברת מאהבה ויראה ושאר המדות. ובה ברא הקדוש ברוך הוא עלמין, כמו שכתוב (משלי ח'): "ואהיה אצלו אמון". אל תקרי אמון אלא אמן (בראשית רבה פרשה א' זהר שמיני ל"ה:). ואותיות התורה הם המחיין את כל דבר ודבר, אלא כל מה שהמדרגה היא למטה, שם הם אותיות התורה בצמצום יותר ממה שהיו במדרגה יותר עליונה, ואינם מאירים כל כך כמו למעלה במדרגה עליונה, כדי שלא להשפיע אור וחיותה יותר מהראוי: נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, [גם] שם יכולין למצא אותיות התורה. אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום, אינם נתראים אותיות התורה, הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם. אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר. כי מתחלה לא היו מאירין כל כך, כי לא קבלו אור מלמעלה, כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו. ועכשו שנתבטל הרע, ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה: נמצא, זה שכופה את יצרו, הינו שכופה את ימי רע. כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם, אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה, נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר: וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף צ'.): "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו" אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש. "עשי דברו" דעבדין להאי דבר, "לשמע בקול דברו" אנון זכין למשמע קלין מלעלא. כי התורה נקראת דבר, כמו שכתוב (תהלים ק"ה): "דבר צוה לאלף דור". וכל מה שאותיות התורה נתצמצם ונתלבשים בצמצומים ובלבושים יתרים, התורה הוא בהעלם ובאתכסיא יותר. ומי שמפשיט את האותיות התורה מהלבושים, הוא דומה כמי שבונה את התורה. למשל אותיות התורה שהיו מפזרין ומפרדין בלשונות העכו"ם, ולא היה שום אדם יודע מהם, מחמת הימי רע שהחשיך עליהם והלביש אותם. וכשבא זה האדם, שהוא דומה למלאך ה' צבאות, על ידי שכופה את יצרו, הינו הימי רע. אזי הרע הינו לשונות העכו"ם נכפפין ונתבטלין כנגדו, ואז נשארין אותיות התורה בולטין. וכשנפשטין מהלבושים הגשמיים, הינו מלשונות העכו"ם הינו ממדות רעות, הינו מימי רע, אזי מקבלין אלו אותיות התורה אור רב יותר ממה שהיו מקבלין מתחלה. כי מתחלה לא היו מקבלין אלא כדי חיות הראוי לאותו מקום, כדי שלא להשפיע יותר מהראוי להם. כמו שכתוב בכתבי האר"י עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הינו שימשיך שפע להקלפות כדי חיונו ולא יותר. (עין ב"פרי עץ חיים" בכונות פורים פרק ו', מבאר שם שצריכין להמשיך חיות להקדשה הנעלמת בתוך הקלפות. אבל צריכין להמשיך החיות בצמצום גדול, שזהו סוד כונות השכרות של פורים עין שם). אבל כשנפשטין האותיות מהקלפות, אזי מקבלין אור רב מלעלא. וזהו: "עשי דברו לשמע בקול דברו", כשעושין ובונין להתורה שהיה מתחלה מפזרין ומפרדין בלשונות העכו"ם ובמדות רעות ובימי רע, אזי "לשמע בקול דברו", וזוכין למשמע קלין מלעילא. הינו שהדבר, הינו התורה, מקבלין אור רב מלמעלה, וזה שמיעת התורה: וזה בחינת נעשה ונשמע, שמתחלה עושין ובונין לאותיות התורה, שיהא אותיות בולטות ומצטרפות (יומא עג:) ואחר כך נשמע, זכין למשמע קלין מלעלא. הינו שאותיות התורה מקבלין חיות ואור רב יותר ממה שקבלו מתחלה, כשהיו מלבשין בלשונות הגוים ובימי רע: ד וזה ידוע, שהתורה הינו המדות, הינו הימים, שורה בהם אהבתו יתברך שמו. כמו שכתוב בזהר הקדוש (בלק קצ"א:, בראשית מ"ו.) "יומם יצוה ה' חסדו", שהחסד הינו האהבה, כמו שכתוב (ירמיה ל"א): "אהבת עולם אהבתיך" [על כן משכתיך חסד] וכו', הוא יומא דאזל עם כלהו יומין, הינו המדות. כי המדות הם צמצומים לאלקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מדותיו, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת בא מ"ב:): 'בגין דישתמודעין לה', כי בלא מדותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלקותו במדות התורה. וזה בחינות של תרי"ג מצוות, כי השם יתברך שער בדעתו שעל ידי המצוה הזאת נוכל להשיג אותו, ועל ידי זה צמצם את אלקותו דוקא באלו התרי"ג מצוות. למשל ששער בדעתו מצות תפלין, שהמצוה הזאת צריך להיות כך, הינו ארבע פרשיות וארבע בתים של עור כתובים ורצועות של עור. כי כך שער בדעתו, שעל ידי הצמצום הזה נוכל להשיג אותו ולעבדו, ולכן לא צוה שיהיה ארבע בתים של כסף וזהב, כי כן שער ומדד על ידי אהבתו. נמצא שעל ידי אהבתו שאהב את ישראל, הלביש את עצמו במדות התורה. נמצא שבכל מדה ומדה יש שם אהבה, שהקדוש ברוך הוא אוהב את עצמו עם ישראל: נמצא מי שמפשיט את התורה מלבושי הקלפות, על ידי כפית היצר, אזי הוא מקרב אל השלום, כמו שכתוב: "וכל נתיבותיה שלום": והתורה, יש בה שני בחינות. בחינות נגלה, ובחינות נסתר. והנסתר הזה, הוא אוריתא דעתיקא סתימאה דעתידא לאתגליא לעתיד לבוא (עיין זוהר בהעלותך קנ"ב:). ואז כשיתגלה התורה הזאת דעתיקא סתימאה, אזי יהיה השלום נפלא בעולם. כמו שכתוב (ישעיה י"א): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", כי אזי יתגלה האהבה שבדעתו: ה כי יש שני מיני אהבות, אחת שהיא אהבה שבימים, כמו שמובא לעיל "יומם יצוה ה' חסדו" - יומא דאזל עם כלהו יומין. שבכל יום, הינו שבכל מדה ומדה, יש שם אהבתו של השם יתברך עם ישראל, וזה שבפעל. ויש אהבה שהוא בכח, הינו האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קדם הבריאה, שהיו ישראל עדין בדעתו ובמחו. למשל, יש אהבה שהאב אוהב את בנו, שכל אדם יכול להשיג זאת האהבה. והתקשרות והאהבה שיש בין הבן ובין האב כשעדין הבן במח האב קדם ההולדה, זה ההתקשרות והאהבה אין אנו יכולין להשיג עכשו. כי אין משיגין עכשו כי אם בזמן ובמדות, ואהבה שבדעתו ובמחו היא למעלה מהזמן והמדות, ואינו מלבש בשום לבוש. ולעתיד לבוא שיתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה, ואז יתקים מאמר חכמינו, זכרונם לברכה (תענית ל"א): עתידים צדיקים להראות באצבע, כמו שכתוב: "זה ה' קוינו לו". כי אז יפשט הקדוש ברוך הוא את לבושיו, "וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה, הינו אלקותו השוכן בתוך התורה והמדות. כי עכשו הלבוש הזה הוא מכסה על אלקותו, הינו על פנימיות התורה. וכשיתגלה הפנימיות, הינו אלקותו, אזי יתרבה השלום. כמו שכתוב: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה", שיתגלה האהבה שבדעת: וזהו (זכריה י"ד): "והיה יום אחד יודע לה'", שיתגלה האהבה הנקרא יום, כמו שכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו". הינו התורה הפנימיות שהיתה צפונה, כמו שכתוב (בראשית א): "וירא אלקים את האור כי טוב", ואמרו רז"ל (חגיגה י"ב): "כי טוב לגנז", כי אור התורה הזאת אין העולם כדאי להשתמש בה. והתורה נקרא טוב, שנאמר (משלי ד'): "כי לקח טוב נתתי לכם" (עבודה זרה י"ט:). ונקרא אור, כמו שכתוב (משלי ו): "ותורה אור": ויש גם כן צדיקים שהם צפונים ומסתרים, שאין העולם כדאי להשתמש בהם. וצדיק נקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג): אמרו צדיק כי טוב (חגיגה שם). ונקרא אור, כמו שכתוב (תהלים צ"ז): "אור זרוע לצדיק". וכשיתגלו הצדיקים הצפונים, והתורה הצפונה, אזי יתגלה שלום רב בעולם. שיתחברו כל הפכים יחד, כמו שכתוב: וגר זאב עם כבש. כי אז יתגלה האהבה שבדעת, הנקרא יום אחד יודע לה' הינו האהבה שבדעת אשר הוא לא יום ולא לילה הינו שהאהבה הזאת היא למעלה מהזמן ולמעלה מהמדות: ו ואפלו במדות עצמן, כל אחד לפי בחינתו, הוא בחינת דעת, לבחינה שתחתיה. כמו שאמרו חז"ל 'מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסלותא' (מדרש רבה שיר השירים הובא בתוספות יבמות ק"ג: דבור המתחיל המסלים). נמצא שהמדרגה הפחותה של עולם היצירה הוא בחינת דעת לעולם העשיה שתחתיו. נמצא שיש אדם שאהבתו שיש לו עם השם יתברך במדותיו ובזמן, הוא בחינות אהבה שבדעת שלמעלה מהזמן, להאדם שהוא במדרגה פחותה ממנו: וזה שאמרו רז"ל (מועד קטן י"ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" - אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, הינו שכופה את יצרו, אזי הוא דומה למלאך ה' צבאות, כמו שכתוב בזהר: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" - 'אלין אנון דמתגברין על יצריהון' וכו'. כי על ידי זה שכופה את יצרו, אזי אותיות התורה בולטין ומצטרפין. אזי הוא בחינות נעשה ונשמע, כי עושה ובונה אותיות התורה, וזוכה למשמע קול התורה מלעלא. בודאי מזה הרב, "תורה יבקשו מפיהו". כי בודאי יודע הוא את התורה, אפלו מדברים גשמיים הוא מלקט אותיות התורה. וזה כי שפתי כהן ישמרו דעת, כהן, הוא בחינות חסד. ישמרו דעת, הינו שיתגלה על ידי הרב הזה האהבה שבדעת, שהוא לפי מדרגתך אהבה שהוא למעלה מהזמן, שהוא יום אחד יודע לה' וכו': ז ויכול כל אדם לטעם טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפלו עכשו בתוך הימים, הינו כשיקשר את לבו לדעתו. כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, אבל הרשעים הם ברשות לבן (בראשית רבה נח פרשה ל"ד). והמדות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (זהר תרומה קס"ב: ועין סנהדרין ק"ו:): 'רחמנא לבא בעי', ובלבד שיכון את לבו לשמים (ברכות ה':), כי עקרן של המדות הוא הלב. נמצא כשמקשר את לבו לדעתו, שיודע שיש אלהים (יודע) בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה. וכשכופה את לבו לדעתו הזה, הינו שלבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המדות שבלבו לדעתו. ואזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו. הינו שהצדיקים והתורה שהיה גנוז וצפון עד עתה ממנו, כשכופף את לבו להדעת, אזי מקבל הלב שהוא שרש לכל המדות, ומקבל אור האהבה שבדעת, הוא האהבה שהיה בכח בין הקדוש ברוך הוא לישראל קדם הבריאה: וזה מי האיש החפץ חיים, חפץ, הוא בחינת לב, שהחפץ הוא בלב. חיים, הוא בחינת דעת, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "מקור חיים שכל בעליו". הינו כשמקשר את הלב להדעת, שלבו ברשותו, שכופף את יצרו. אזי לפי בחינתו, אהב ימים, הוא ממשיך את האהבה מדעת, לתוך הימים ולתוך המדות. לראות טוב, ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז. שמשיג האור, הינו התורה הגנוזה, והצדיקים הגנוזים: [ושמעתי בשמו, שאמר שבהתורה הזאת כלולים הכונות של לולב. ולא זכיתי לשמע באור הענין, אך עינתי ומצאתי קצת. כי עקר הכונות של לולב הוא, להמשיך כל החסדים עד החזה, להאירם אל המלכות. וצריכין לנענע הנענועים, כדי להמשיך אור משרש החסדים שבדעת, אל החסדים המתפשטים בגוף, להוסיף עליהם אור גדול משרשם שבדעת וכו'. עין שם ב"פרי עץ חיים" בשער הלולב. וגם מבאר שם שהכונה בענין הכתוב: "יומם יצוה ה' חסדו", ולא אמר יום אלא יומם, שהוא הולך עם כלם עין שם. וכל זה מבאר בהתורה הנ"ל, על פי דרכו הנורא של רבנו, זכרונו לברכה. כי מבאר שם שעל ידי כפית היצר, זוכה לגלות האהבה, שהוא החסד, שהוא יומא דאזל עם כלהו יומין. דהינו שהאהבה שהוא החסד מלבש בכל המדות וכו'. ומבאר שם שיש אהבה שבדעת, שהיא למעלה מהזמן והמדות. ועל ידי שמקשר לבו לדעתו, שלבו ברשותו וכו', אזי מקבלין המדות אור האהבה שבדעת וכו' כנ"ל. וכל זה הוא סוד כונות לולב הנ"ל, שהוא להמשיך הארה משרש החסדים שבדעת, שהוא בחינת אהבה שבדעת, לתוך החסדים שבגוף, שהם בחינת כלליות המדות, שבכלם מלבשים חסדים, שהם בחינת אהבה כנ"ל: וכל זה כדי להאיר אל המלכות, שהוא האתרוג. הינו כדי לגלות מלכותו לכל באי עולם, הינו למצא אלקותו בכל לשונות העכו"ם, ובכל הדברים גשמיים, ובכל מדורי הקלפות כנ"ל, שכל זה הוא בחינות: "ומלכותו בכל משלה". וכל זה נעשה על ידי הצדיק שכופה יצרו, שהוא בחינת הלולב, שהוא בחינת צדיק כידוע, בחינת: "צדיק כתמר יפרח". כי בסכות אנו עוסקין לגלות מלכותו לכל באי עולם, ואפלו לכל השבעים לשונות העכו"ם שזהו סוד השבעים פרים שמקריבין בשבילם בסכות. וזהו שאנו אומרים אחר נטילת לולב והקפותיו: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד". וכל זה מבאר בהתורה הזאת כמבאר לעיל באריכות: ועדין צריכין עיונא רבא, לבאר כל הכונות של לולב על פי התורה הנ"ל באר היטב. וה' יאיר עינינו בתורתו שנזכה להבין דבריו ורמיזותיו הנוראים והנפלאים]:   לד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות י"ט): א כתיב (תהלים ס"ט): "חרפה שברה לבי", הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקדה השיך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו: ב כי הנה הכלל, שהממשלה ביד הצדיק לפעל פעלות כרצונו, כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן ט"ז:): "צדיק מושל" וכו' - מי מושל בי צדיק, וזהו בחינת (בראשית מ"ב): "ויוסף הוא השליט". והוא שרש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו: ועקר הממשלה, להאיר ולהתעורר לבם לעבודת השם יתברך. כמו שכתוב (דברים ל"ג): "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו", הינו להאיר הארת הצדיק בענפים, הינו בלב ישראל, וזהו: "ואל עמו תביאנו": ג ובחינה הזאת, הינו "ויוסף הוא השליט", הוא בחינת מלאפום. כמו שכתוב (בכל ספרי קבלה ומובא ב"שערי ציון" בשער תקון הנפש) ברית מרכבה ליסוד, אשר הוי"ה שלו בנקוד מלאפום (עיין תיקון ע'). כי המלאפום הוא האותיות מלא פום, להורות, שכלי השפע, הינו הפה של הצדיק, הוא מלא מאלקות של השם יתברך. כי לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה, והשם יתברך יודע מחשבות. אבל מחמת שהדבור הוא כלי השפע, שבהם מקבלין השפע. כמו שכתוב (דברים א'): "ויברך אתכם כאשר דבר לכם", הינו לפי הדבור כן השפע. אם הדבור הינו הכלי השפע הוא בשלמות ובמלואה, אזי יכולין לקבל בהם רב שפע. והדבורים של הצדיק, בודאי הוא בשלמות ובמלואה, לכן יכול להמשיך השפע לישראל. ועל ידי זה נקרא בחינת מלא פום, להורות שהפה שלו במלואה ובשלמות: ד וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת "צדיק מושל" שהוא בחינת מלא פום, כמו שכתוב (ישעיה ס'): "ועמך (ישראל) כלם צדיקים". וזהו פרוש (תהלים קי"ד): "ישראל ממשלותיו", הינו 'מי מושל בי צדיק'. כי יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקדה, מה שאין בחברו. כמעשה דאביי ואבא אמנא (תענית כא:), שהשיבו לו לא מצית למעבד כעבדא דאבא אמנא וכו'. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחברו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב (תרגום וקרא זה אל זה, ישעי' ג) ומקבלין דין מן דין: כי קדם מתן תורה היה הממשלה ביד השם יתברך, ואחר מתן תורה נתן הממשלה ליד כל ישראל, כל אחד לפי בחינתו. כי אותיות התורה הם התלבשות רצונו של השם יתברך, כי רצונו של השם יתברך שהמצוות יהיו כך. למשל מצות תפלין, היה רצונו שיהיה בארבע פרשיות ובתים של עור ולא של כסף, כי כן רצונו, נמצא שרצונו מלבש בכל התורה. ועכשו שהתורה מסורה בידינו, גם הרצון של השם יתברך מסורה בידינו. שאנו מושלין כביכול להיות רצונו כפי רצוננו, וזה בחינת "ישראל ממשלותיו" כנ"ל: וזהו שדרשו רז"ל (ירושלמי ראש השנה פא): רבות עשית אתה ה' אלקי, קדם מתן תורה. ואחר מתן תורה, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. הינו שהכל בידינו: וזהו (תהלים פ"א): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים", הינו קדם מתן תורה, היה הכל אנכי. ואחר מתן תורה, הרחב פיך ואמלאהו, זה בחינת מלאפום. שהוא בחינת יוסף הוא השליט, הינו מי מושל בי, הינו שהשפע הוא לפי הרחבת הפה, ולפי כלי הדבור, כל אחד לפי בחינתו: ה ומלאפום, הינו בחינת: "ויוסף הוא השליט", הוא בחינת נקדה עם ואו. כי בחינת יוסף נמשך מחכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מ"א): "אחרי הודיע אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך", הינו חכמה ובינה, ועל ידי זה נעשה "ויוסף הוא השליט". וחכמה היא בחינת נקדה, הינו יוד, מעין. ובינה הוא נחל הנמשך מן המעין. ועל שם המשכות, הוא ואו, נקרא נחל הנמשך מן המעין, שהוא יוד: ו ובחינת מלאפום יש בכללות ובפרטות, כי עשרת הדברות עם הלוחות, הוא בחינת מלאפום. שהוא יוד, והלוחות הם ואו, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא י"ד) והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה. והתורה עם העולם גם כן יוד וואו. כי התורה היא יוד, שנקראת (תהלים קי"א): "ראשית חכמה". והעולם הוא ואו, שנברא בששת ימי המעשה. וצדיק עם ישראל, הם גם כן יוד ואו. כי צדיק הוא יוד, כי הצדיקים הם נקראים חכמי העדה. וישראל הם בחינת ואו, שהם תמכי אוריתא (עיין בהקדמת הזוהר דף ח'). ונקראים (שמות כז). ווי העמודים (עיין מאורי אור). ואצל כל אחד מישראל בפני עצמו, יש גם כן בחינת יוד ואו. יוד, על שם הפה, כמו שכתוב (תהלים מ"ט): "פי ידבר חכמות". ואו, על שם "והגות לבי תבונות", שהוא בחינת לוחות, שהם ואו כנ"ל, כמו שכתוב (משלי ג): "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך": ז וכשהלב, הינו בחינת ואו, בחינת לוחות, הוא משקע באהבות רעות. הינו חרפות ובזיונות, הנקרא ערלת לב (דברים ו). אזי הוא בבחינת שברי לוחות. וחרפה הוא בחינת ערלה, כמו שכתוב (בראשית ל"ד): "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו". והוא בחינת אהבה נפולה ושבורה, כי ידוע שהיצר הרע והקלפות נתהוים מן שבירת כלים. ומובא ב"עץ חיים" (בהיכל הנקדים שער שבירת הכלים פרק ג'): כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה, הינו בינה לבא (פתח אליהו). והאור החסד נשאר ביסוד דאצילות, שהוא בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם". נמצא שאהבות רעות באים משבירת כלי החסד, וזה שתרגם אנקלוס: "כי חרפה היא לנו", 'ארי חסודא היא לנא'. כי החרפה, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות, נעשה משבירת כלי החסד. כי זה נראה בחוש, ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י). אפלו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו, כי האהבה מכסה על כל פשעים. וכשמתקלקל ברית האהבה ביניהם, הינו בחינת שבירת כלי החסד, אזי מחרפהו, כי החרפה הוא משבירת כלי החסד כנ"ל. וכשהלב הוא משקע בחרפה, הינו בערלת לב, בחינת שברי לוחות, הינו "חרפה שברה לבי". וכשמקשר הלב, הינו בחינת ואו כנ"ל, להיוד, הינו נקדה, שהוא בחינת צדיק. ששם האור האהבה הקדושה שורה, כי אור החסד נשאר ביסוד דאצילות. אזי נתבטל האהבות רעות, הינו החרפות, הינו ערלת לב. כי הצדיק שהוא נקדה, ששם שורה האהבה הקדושה, יאיר להואו שהוא בחינת לב. ונתבטל החרפה, הינו ערלת לב. כי על כל פשעים תכסה אהבה, כי שם שורה אהבה הקדושה: וזהו שאמרו חז"ל (נדרים ל"ב:): בקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהנה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטלה משם ונתנה לאברהם, שנאמר: "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק": וזהו כשהקדוש ברוך הוא נתן הכהנה לפינחס, אמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה). כי הכהנה היא בחינת אהבה, הוא אברהם, שורה במקום ברית שלום, הינו צדיק יסוד עולם: ח נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקדה, בחינת: "פי ידבר חכמות", להואו, שהוא בחינת: "והגות לבי תבונות". ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות: וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקדה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מן דין". כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקדה. ושם בהנקדה הזאת, שורה האהבה הנקרא כהן. והנקדה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חברו. והנקדה הזאת, מאיר ללב חברו, הנקרא ואו: וכל הנקדות הללו, הינו הנקדה הנקרא פי ידבר חכמות, וגם הנקדה שיש בכל אחד מה שאין בחברו. הם ענפים להצדיק, שהוא נקדה כלליות של כל ישראל. שהכל צריכין לקבל מתחלה מהצדיק, ואחר כך יקבלו דין מן דין, וכל אחד יקבל מנה ובה. ועל ידי שלשה בחינות אלו, נתבטל החרפות, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות. וזהו: "על כל פשעים תכסה אהבה", כי שם שורה אהבה הקדושה: וזהו כשנולד יוסף הצדיק, אמרה רחל: "אסף אלקים את חרפתי" (בראשית ל'). כי כשנתגלה הנקדה ששם אהבה הקדושה, אזי נתבטל החרפות, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות: וזה שכתוב אצל יוסף (שם מה): "כי פי המדבר אליכם", ופרש רש"י: 'כפי כן לבי' (עיין מגילה טז:). הינו שהאיר הנקדה שלו, בואו שלו. שהאיר פי ידבר חכמות, בהגות לבי תבונות. וכתיב בו (שם נ): "וידבר על לבם", פרש רש"י: 'דברים המתישבין על הלב'. הינו שהאיר הנקדה כלליות שלו, בלב כל ישראל: נמצא שעל ידי שלש בחינות אלו, הינו התקשרות הצדיקים, והם יאירו בו, כי הם הנקדה כלליות ישראל, ויעוררו את לבו. וגם על ידי שידבר עם חברו, יכול גם כן כל אחד ואחד להאיר ולעורר לב חברו. וגם על ידי עצמו, שמדבר בינו לבין קונו, יכול גם כן לעורר את לבבו, על ידי פי ידבר חכמות. ויסיר ממנו ערלת לב: וזהו פרוש: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, הינו בחינת אהבה הקדושה כנ"ל. וגוי קדוש, הינו קדש שהוא בחינת נקדה, וואו הוא בחינת לב כנ"ל: על ידי מה תבוא לבחינת אהבה, ולבחינת קדש ואו, על ידי אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. כי משה הוא נקדה כלליות נשמות ישראל, שבתחלה צריכין הכל לקבל מהנקדה כלליות, ואחר כך [צריך] כל אחד ואחד להאיר בחברו מהנקדה שיש בו, וגם יוכל להאיר מנה ובה מהנקדה שבו, שהוא "פי ידבר חכמות", להואו, שהוא "והגות לבי תבונות". ואז נקרא גוי קדוש, הינו קדש ואו. שהנקדה מאיר להואו. ועל ידי זה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", הינו אהבה הקדושה. כי כשתקבל מן כל הנקדות הללו הן מנה ובה, והן מהנקדות שבכל אחד מישראל, הן מנקדה כלליות. ששם אצל כל הנקדות שורה אהבה קדושה, הנקרא כהן, כמו שכתוב: "הנני נותן לו את בריתי שלום". והנקדה הוא ברית שלום, כמו שכתוב ב"עץ חיים": שהאור החסד נשאר ביסוד דאצילות: [וכשמדבר עם חברו ביראת שמים, מקבל הנקדה שבלב חברו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקדה מחברו על ידי דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכולין לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך. מהנקדה של חברו, על ידי שיחת חלין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקדה על ידי התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקדה להתלבש, והיא מתלבשת בדבורים אלו, והוא מקבל ממנה]:   לה אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון (תהלים פ"ט): א דע כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שנטל משם. והוא בחינת זרקא המובא בזהר הקדוש (תקונים תקון כ"א דף מ"ג: ובדף ס. ותקון ס"ד דף פ"ו:, ובתקונים שבסוף הזהר חדש בדף ק"ט:): 'דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן. ומאן ההוא אתר, הוא חכמה'. כי חכמה היא שרש כל הדברים, כמו שכתוב (שם ק"ד): "כלם בחכמה עשית". לכן צריך כל אחד לשמר את שכלו משכליות חיצוניות, המכנה בשם בת פרעה. כי עקר החכמה לקנות שלמות, אינם רק חכמות אלקות. ושאר החכמות הם רק חכמות בטלות, ואינם חכמות כלל. ובת, היא מרמזת על החכמה שאינה חכמה. כמו שאמרו חז"ל (מנחות ק"י): "הביאי בני מרחוק וכו', ובנותי, אלו גליות שבשאר ארצות שדעתן אינם מישבת עליהם כבנות". פרעה לשון בטול, כמו שכתוב (שמות ה'): "אל תפריעו את העם": וחכמות חיצוניות, הם בחינת קנה. כי יש קנה בקדשה, הם חכמות קדושות, כמו שכתוב (משלי ד'): "קנה חכמה" (עיין זוהר פנחס רל"ב רל"ד:). "וזה לעמת זה עשה אלקים" (קהלת ז). הינו קנה שבקלפות, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "גער חית קנה", והם חכמות חיצוניות: "ישראל הם עם קדוש" (דברים ז', יד, כו, כח). וכל אחד ואחד מישראל, יש לו חלק אלוה ממעל שהוא בחינת חכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". ועל שם זה נקראים ראשית, כמו שכתוב (ירמיה ב'): "קדש ישראל לה' ראשית" וכו'. אבל בשעת הולדה, השכל מצמצם אצל כל אחד ואחד. וכשמתחילין להשתמש בו בהתבוננות עבודת השם יתברך, אזי שכלו הולך וגדול, כמו שכתוב (מלכים א ה'): "ותרב חכמת שלמה". וכשאדם מכניס בתוך שכלו הקדש מחשבות חיצוניות, הם חכמות חיצוניות, אזי נתמעט קדשת שכלו, כפי תפיסת המקום של חכמה חיצוניות, שכל חיצוני, בתוך שכל הקדש. והחכמה חיצוני היא נעוץ בתוך השכל הקדש כקנה, ומחסר מקום הקדשה. ועל זה הקנה, הינו זה השכל, מתלקטים ומתחברים כל המדות רעות ומגנות: וזהו (סנהדרין כ"א:): 'כשנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים'. הינו שגם למעלה, מהשתלשלות הגבורות, שזהו בחינת ירד גבריאל. נעשה סוספיתא דדהבא, הינו בחינת קלפות, שהם חכמות חיצוניות, הנקרא גם כן קנה, ונעץ בים החכמה, שמחסר מקום הקדשה. והעלה עליו שרטון, הינו בחינת מדות מגנות. ועליו נבנה כרך גדול של רומי, הינו נחש הקדמוני, הכרוך אחר קדשה. ועל שם זה נקרא כרך גדול, כמו שאמרו חז"ל (סכה נ"ב): 'כי הגדיל לעשות'. (שדרשו שם, שהיצר הרע מתגרה בישראל דיקא, ובגדולים דיקא, כמו שכתוב שם: 'ובתלמידי חכמים יותר מכלם'. ועל שם זה נקרא הנחש והיצר הרע כרך גדול). שהוא כרוך תמיד אחר גדולי הדור ביותר משאר אנשים, שהוא בונה בנינו על זה השכל החיצוני: ב ואחר כך כשאדם שומר את עצמו משכליות חיצונים, לא זו אף זו, שצריך לחדש השכל בכל עת. וזה בחינת: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', כי חדוש בראשית הוא חדוש החכמה, כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית". כי חדוש השכל היא חדוש הנשמה, כי השכל הוא הנשמה, כמו שכתוב (איוב ל"ב): "נשמת שדי תבינם". כמו שאמרו רז"ל (ברכות י'): 'מה הקדוש ברוך הוא זן את העולם אף הנשמה זנה את גופה', נמצא שהנשמה היא מחיה את הגוף, והיא בעצמה השכל, כמו שכתוב (קהלת ז'): "החכמה תחיה" וכו': ג וחדוש השכל, הינו חדוש הנשמה, הוא על ידי שנה, כמובא בזהר הקדוש (בראשית י"ט. ויקהל רי"ג:): 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. כי כשהמחין מתיגעים, אז על ידי השנה הם מתחדשים, כנראה בחוש. וזהו שאנו מברכין הנותן ליעף כח, כי היו מתחלה עיפים ועכשו נתחזקו. ובשעת השנה, המחין, הינו הנשמה, באה בתוך אמונה, בחינת: "חדשים לבקרים" וכו' כמובא בזהר הקדוש (שם): ד ויש כמה בחינת שנה, כי יש שנה בגשמיות, שהיא ניחא למחין. גם יש בחינת למוד, שהוא נקרא גם כן שנה, לגבי דבקות הבורא והוא למוד פשטא אוריתא, שהוא בחינת שנה (זהר פינחס רמ"ד: עין בראשית רבה, ויצא, פרשה ס"ט). כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כ"ד): "במחשכים הושיבני" - זה תלמוד בבלי. וזה בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים צ"ב): "ואמונתך בלילות", "ולחשך קרא לילה" (בראשית א'). ואדם הדבוק תמיד בעבודת הבורא, ונתיגעים המחין שלו מחמת גדל הדבקות, אזי ילמד פשטא אוריתא. וכשלומד פשטא אוריתא, אזי המחין שלו, הינו נשמתו, באה בתוך אמונה, בבחינת: "חדשים לבקרים", ומתחדשים, ומתחזקים מעיפותם: וזה בחינת 'פשטא מנח זרקא', שפשטא אוריתא, שהם בחינת "ואמונתך בלילות", הם ניחא למחין, והמחין נתחדשו כבראשונה. וזהו זרקא, דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן: ה ועקר המחין שמקבלין על ידי האמונה, אין מקבלין אלא מאור הפנים, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "באור פני מלך חיים". "חיים", הם המחין, כמו שכתוב: "החכמה תחיה". מקבלין מאור הפנים, דרך האמונה, הנקראת מלכות. שהוא בחינת ירושלים, כמו שכתוב (בראשית י"ד): "ומלכי צדק מלך שלם", ותרגומו: 'מלכא דירושלם'. והיא בחינת אמונה, כמו שכתוב (ישעיה א'): "עיר הצדק קריה נאמנה". והיא בחינת לילה, כמו שכתוב: "ואמונתך בלילות". והיא בחינת פשטא אוריתא, כמו שכתוב: "במחשכים הושיבני" וכו', וכתיב: "ולחשך קרא לילה". והוא בחינת מאור הקטן, כמו שכתוב (קהלת ט'): "עיר קטנה" (עיין זוהר אחרי ס"ח:). וכמו שכתוב (בראשית א'): "את המאור הקטן לממשלת הלילה": ויש כמה בחינות באור הפנים, כי יש מקבלים השכל מאור הפנים של התורה, כי שבעים פנים לתורה. ויש מקבלים מאור פני הצדיקים, כשהצדיק מסביר לו פנים (עיין תענית ח). אזי מקבל שכל חדש, ונשמה חדשה. כי עקר השכל מאור הפנים, כמו שכתוב (קהלת ח'): "חכמת אדם תאיר פניו": ו גם יש כמה בחינות בשנה, כי יש שנה שהיא בחינת למוד פשטא אוריתא כפי הדבקות. ויש שנה שהוא בחינת משא ומתן באמונה, שהוא גם כן פשטא אוריתא. כי כשעוסק במשא ומתן באמונה, אזי המחין, הינו נשמתו, באה לתוך אמונה, בבחינת: "חדשים לבקרים", ונתחדשו שם, ונתחזקו מעיפותם: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קע"ה:): 'הרוצה להחכים יעסק בדיני ממונות', הינו הרוצה לחדש את שכלו, הינו נשמתו. יעסק בדיני ממונות, הינו משא ומתן באמונה. כי העוסק במשא ומתן באמונה, הוא בודאי עוסק בדיני ממונות. כי כל דיני ממונות שיך למשא ומתן, כי אי אפשר לעסק במשא ומתן באמונה, כי אם בקי בדיני ממונות, שלא יכשל בהם: וזה בחינת (משלי ל"א): "היתה כאניות סוחר", הינו על ידי משא ומתן, הינו על ידי פשטא אוריתא. אזי: "ממרחק תביא לחמה", וממשיך שכל חדש מאור הפנים. כי השכל נקרא רחוק, כמו שכתוב (קהלת ז'): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה": ז אבל כשאדם מכניס שכלו, הינו נשמתו, בתוך האמונה, הינו פשטא אוריתא, הינו משא ומתן, בבחינת: "חדשים לבקרים". אזי צריך לשמר האמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים. כי היא שוכנת בתוך החיצונים, בחינת (יחזקאל ה'): "זאת ירושלים שמתיה בתוך הגוים וסביבותיה ארצות". וירושלים הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב: "קריה נאמנה". והוא בחינת לילה, כמו שכתוב: "ואמונתך בלילות". והוא פשטא אוריתא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: "במחשכים הושיבני", "ולחשך קרא לילה". והיא בחינת המאור הקטן, כמו שכתוב: "ואת המאור הקטן לממשלת הלילה". וצריך להמשיך בחינת חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, הינו אמונה, שלא יינקו ממנה העכו"ם והארצות שסביבותיה. וכשאדם עוסק במשא ומתן כל כך באמונה, כמו רב ספרא, ומקים (תהלים ט"ו): "ודובר אמת בלבבו" (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, מכות כ"ד), זו הבחינה נעשה חשמ"ל, הינו מלבוש, סביב האמונה. ואזי אמא מסככת על בנהא (הק' התקונים) שלא יינקו ממנה. והיא: "אם לבינה תקרא" (משלי ב'), ובינה לבא (הקדמת תקונים). וזה שמקים: "ודובר אמת בלבבו", אזי אמא מסככת על בנהא. שהלב עושה חשמ"ל, הינו מלבוש, סביב האמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים: וזה שאמרו חז"ל (שם בבבא בתרא): הרוצה שיעסק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס. הינו הרוצה לעסק במשא ומתן באמונה, הינו פשטא אוריתא. הנקרא חשך, כמו שכתוב: "במחשכים הושיבני". ונקרא אמונה, כמו שכתוב: "ואמונתך בלילות". אזי צריך להמשיך חשמ"ל מהלב, הינו שיקים "ודובר אמת בלבבו". והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, הינו את האמונה, בבחינת: 'אמא מסככת על בנהא'. וזהו: 'ישמש את שמעון בן ננס', כי שמיעה תליא בלבא (תיקון יח). כי חשמ"ל לב גמטריא שמע, כמו שכתוב (מלכים א ג'): "ונתת לעבדך לב שומע". ובן ננס, בחינת אמונה, היא בחינת בן ננס, הינו המאור הקטן: ח וכשאדם עוסק במשא ומתן באמונה, עוסק בדיני ממונות, הינו פשטא אוריתא, זהו בחינת הקרבת הקרבן תמיד, והקטרת הקטרת. כי על ידי התמיד עולים חכמה בינה דעת דעשיה ביצירה, וכל הניצוצות הקדושים שבקלפה עולים בסוד אחד עשר סממני הקטרת, בבחינת מלכות. וכשהאדם עוסק במשא ומתן, והמשא ומתן הוא בחינת דיני ממונות, הינו פשטא אוריתא. נמצא בשעת עשית המשא ומתן, עוסק בפשטא אוריתא, שהם בחינת מט"ט המקנן ביצירה. נמצא שחכמה בינה דעת שלו בעשית המשא ומתן עולים ביצירה, הינו לפשטא אוריתא וכל ניצוצות הקדשה שיש בתוך העכו"ם והארצות שסביבות ירושלים, עולים לבחינת אמונה, הנקרא ירושלים ומלכות. 'כשזה קם זה נופל' (רש"י פ' תולדות ע"פ ולאם מלאם יאמץ). כי חרבן אמונה הוא נקרא חרבן ירושלים, כמו שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קי"ט:): 'לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמונה'. (עין שם מבאר דכונתם על משא ומתן באמונה) וכשירושלים, הינו האמונה, הינו משא ומתן, שהוא פשטא אוריתא, מתגברת. אזי אלו העכו"ם והארצות נופלים, ועולים ממנה כל הניצוצות הקדושים שבתוכם בסוד אחד עשר סממני הקטרת: וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין כ':): 'שלשה מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, העמדת המלך, וכריתות זרעו של עמלק, ובנין בית המקדש. והא בהא תליא', כי העמדת המלך היא בחינת אמונה כנ"ל. וכריתות זרעו של עמלק, הם הניצוצות שעולים מבין העכו"ם והארצות, בבחינת אחד עשר סממני הקטרת. כמו שמובא במדרש (רות פרשה א'): 'למה נסמכה פרשת כריתות זרעו של עמלק לפרשת משקלת, לומר שבעון משקלת היה מלחמת עמלק', והינו הך כידוע. ובנין בית המקדש, הוא בחינת אור הפנים, שהוא בחינת חדוש המחין, חדוש הנשמה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ל"ג): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו'. וכנ"ל: ט וזה החשמ"ל הנעשה מבחינת: "ודובר אמת בלבבו", ומלביש להאמונה, הוא בחינת רצועות. כי רצועות הם מקיפי מלכות, הינו אמונה. וזה שאמר רב לרב שמואל בר שילת (בבא בתרא כ"א): 'כד תמחי לינוקא, לא תמחי אלא בערקתא דמסאני'. תמחי, לשון טהרה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ד): "מחיתי כעב פשעיך". 'ינוקא', היא בחינת מאור הקטן, היא בחינת שנה. 'לא תמחי אלא בערקתא דמסאני', הינו רצועות של תפלין. כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה י"ז): 'בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך הנעל, זכו בניו לשני מצוות, לחוט של תכלת, ולרצועות של תפלין. ועד שרוך הנעל, תרגומו: 'ערקתא דמסאני'. הינו כשאתה רוצה לשמר את המאור הקטן, הינו משא ומתן באמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים. לא תוכל לשמר את הננס, הינו מאור הקטן, הינו ינוקי, אלא בערקתא דמסאני, הינו רצועות של תפלין. הינו שתמשיך חשמ"ל מבינה לבא להלביש את האמונה, הינו בחינת ישמש את שמעון בן ננס כנ"ל, הינו שיקים "ודובר אמת בלבבו", בשעת עשית המשא ומתן, כרב ספרא: ורצועה גמטריא ש"ע, לרמז שעל ידי החשמ"ל הזה, שהוא בחינת: "דובר אמת בלבבו", נשמר האמונה, והנשמה, הינו המחין שבתוכה. ומקבלת מאור הפנים, שהוא ש"ע נהורין של פנים עליונים הנמשכין מתקון ואמת כידוע: וזהו שאמר (שם רב לרב שמואל הנ"ל): 'דקרי קרי, ודלא קרי להוי צותא לחברו'. כי הדבר קשה, הא תינח מי שהוא בר אורין ועוסק במשא ומתן באמונה. אזי המשא ומתן הוא טובה אצלו, שהמחין שלו מתחדשין. אבל מי שהוא אינו בר אורין, מה הנאה יש לו שעוסק במשא ומתן. דע, מי שהוא עוסק במשא ומתן באמונה, הוא עושה טובה לחברו שהוא משרשו, שמחין של חברו מתחדשין בתוך המשא ומתן שלו שבאמונה. וזהו דקרי קרי, מי שהוא בר אורין, אזי טובה לו שנתחדש שכלו בתוך האמונה, ויהיה לו מחין חדשים ללמוד ולדבקות הבורא. ודלא קרי להוי צותא לחברו, הינו שהוא עושה טובה לחברו שמשרשו: י וזה בחינת תקיעות ראש השנה כי ראש השנה הוא בחינת שנה כידוע, שהוא בחינת משא ומתן באמונה, בחינת פשטא אוריתא, בחינת עוסק בדיני ממונות. ותקיעות הם התעוררות השנה (עי' לקמן סי' ס' אות ט') שהוא חדוש המחין מאור הפנים. ומזה הוא התאדמות פני התוקע, שנתעוררו אורות מפנים עליונים: וזהו פרוש, אשרי העם ידעי תרועה, הוא בחינת העלאת אחד עשר סממני הקטרת, שבתוך העכו"ם והארצות השוכנים סביבות המשא ומתן באמונה, שנתחברים אליו הניצוצות. וזה: "ידעי תרועה", ידעי, לשון התחברות. תרועה, מלשון שבירה, כי הניצוצות הם משבירת כלים. ה' באור פניך יהלכון, בחינת משא ומתן, כמו שכתוב (דברים ל"ג): "שמח זבולון בצאתך". הינו כשעוסק במשא ומתן באמונה, כדי להביא את נשמתו בבחינת: "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כדי לקבל מאור הפנים, חדוש המחין, חדוש הנשמה, על ידי זה עולים כל הניצוצות על ידי אחד עשר סממני הקטרת:   לו בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי וכו' (תהלים כ"ז): א וזהו כלל, כי כל נפש מישראל הוא משרש בשבעים נפש של בית יעקב. ושבעים נפש של בית יעקב, משרשים בשבעים פנים של תורה (עיין תיקון ל"ב). וזה לעמת זה עשה האלקים, שכנגד שבעים נפש של בית יעקב, הם שבעים לשון. שכל לשון ולשון יש לה מדה רעה בפני עצמה, מה שאין בחברתה. ומחמת המדות האלו הם מרחקים משבעים פנים של תורה. וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות, הינו במדותיהם הרעים. אזי היא ראמת שבעין קלין, כיולדת שקדם הלדה היא צועקת שבעין קלין (זהר פינחס רמ"ט:), כנגד שבעין תבין שבמזמור "יענך", שבלא זה אי אפשר לה לילד: וזהו כלל שכל נפש מישראל קדם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש, בגלות של שבעים לשון, הינו בתאוותיהן. וכשהיא באה במדותיהן בגלות, אזי היא ראמת שבעין קלין. כי התגלות היא בחינת לדה, כי קדם התגלות של תורה, אזי היא בבחינת עבור. שהתורה היא נעלם ממנו, כעצמים בבטן המלאה (קהלת יא). בבחינת (דברים ל"א): "ואנכי הסתר אסתיר", הינו בגלות במדות הרעות של שבעים לשון. כי הקלפה קדמה לפרי, ומי שרוצה לאכל הפרי, צריך לשבר מקדם הקלפה. לכן קדם ההתגלות, מכרח הנפש לבוא בגלות, הינו במדותיהם, כדי לשברם, ולבוא אחר כך להתגלות: ב ודע שכללות של שבעים לשון של מדותיהן הרעות הללו, היא תאות נאוף. והוא תקון הכללי, מי שמשבר התאוה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות. ובשביל זה, משה רבנו לפי שהוא כלל של התגלות התורה, שהוא בחינת דעת, כי התורה נקרא ראשית דעת (משלי א). גם איתא משה רבינו עולה בגימטריא תרי"ג ("ספר הקנה" י"ב, "רוקח" סימן רצ"ו, "מגלה עמקות" אפן קי"ג), שהוא כללות כל התורה. ובשביל זה היה צריך לפרש את עצמו מכל וכל, כמו שכתוב (דברים ה'): "ואתה פה עמד עמדי". ובלעם שהיה כנגד משה בקלפה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "ויודע דעת עליון". גם אותיות בלעם מרמזין שהוא בקלפה כנגד התורה, כי ב' היא התחלת התורה, ול' היא סוף התורה, וע' כנגד שבעים פנים, ומ' כנגד ארבעים יום שנתנה תורה. ומחמת שהוא בקלפה, לפיכך הוא משקע בתאוה הזאת ביותר, כמו שכתוב (שם כ"ב): "ההסכן הסכנתי" (עיין סנהדרין ק"ה:). גם יוסף קדם שהיתה לו התגלות בתורה, הינו חכמה בינה, כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה", כי "אם לבינה תקרא" (משלי ב'). וקדם שזכה להתגלות התורה, הצרך לבוא בנסיון בצרוף בתוך התאוה הכלליות של שבעים לשון הנ"ל. ועל ידי שעמד בנסיון ושבר הקלפה שקדמה לפרי זכה לפרי. הינו להתגלות התורה שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מ"א): "אין נבון וחכם כמוך: ובשביל זה דרשו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות י"ב:) על פסוק: "אחרי לבבכם" וכו', (אחרי לבבכם - זהו מינות. ואחרי עיניכם - זו נאוף). גם שמשון הלך אחר עיניו (שם וסוטה ט:), גם בלעם נקרא "שתום העין" (במדבר כ"ד) מחמת שהוא כלליות מדה רעה של מדות רעות של השבעים לשון: ג לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע, צריך להעצים את עיניו, בבחינת: 'עולימתא שפירתא דלית לה עינין' (סבא משפטים דף צ"ה. וכמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, עין ב"שערי תשובה" סימן ס"א ס"ק ג). כי תקון של הרהורי זנות שבא לאדם, שיאמר 'שמע' ו'ברוך שם'. כי תאות נאוף היא באה מעכירת דמים, הינו מטחול, שהיא לילית, שהיא שפחה בישא, אמא דערב רב (הק' התקונים ובתי' ג' מתקונים אחרונים). שהיא מלכות הרשעה. ומלכותא דשמיא, הוא בבחינת גבירתא, "אשה יראת ה'" (משלי ל"א) שהיא בבחינת ים של שלמה העומדת על שנים עשר בקר, שהם שנים עשר שבטי יה (זהר ויחי רמ"א). וכשאדם מקבל עליו על מלכות שמים באלו הפסוקים, שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי יה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב, הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שהיא בבחינת (בראשית ט"ז): "מפני שרי גברתי אנכי בורחת", שהתאוה בורחת ונפרדת ממנה. ואם אינו משתדל לגרש את האשה זונה, אזי הוא בבחינת (משלי ל'): "שפחה תירש גברתה"; כי בשני פסוקים אלו, יש שתים עשרה תבות, נגד שנים עשר שבטי יה. וארבעים ותשע אותיות, כנגד ארבעים ותשע אותיות שבשמות שבטי יה. ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה. הוא נפרד מנשמותיהן דערב רב, שהיא שפחה בישא, אשה זונה, ונכלל בנשמות שבטי יה, בחינת אשה יראת ה', אזי הוא בחינת סגירת עינים בשעת קבלת על מלכות שמים, להורות שעל ידי קבלת על מלכות שמים, הוא בבחינת עולימתא שפירתא, דלית לה עינין, שהיא התאוה שכוללת המדות רעות של שבעים לשונות: ד וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא, אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל. אבל אם הוא, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הכלליות, רחמנא לצלן, ואינו יכול להפריד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים. כי איתא (בס' שבילי אמונה, נתיב ד') שהדמעות הם ממותרות המרה שחורה, ומרה שחורה היא טחול (תקון נ"ו) שהיא בחינת מלכות הרשעה, אשה זונה, שמשם נשמותיהן דערב רב. וכשמוריד דמעות, אזי נדחין ויוצאין לחוץ המותרות הינו התאוות נאוף הבאים מעכירת דמים של טחול, ומהמותרות, וכולל נשמתו במלכות שמים: וזה שתרגם יונתן על פסוק (במדבר כ"ה): "והמה בוכים פתח אהל מועד" בכין וקורין את שמע. וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה, שהיא קלפה הקודמת לפרי, ולבוא להתגלות התורה: ה וכשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות. כמו שכתוב: "למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין" היא התורה שיש בה שלשים ושנים נתיבות החכמה. "ובתלתא שבשין" הינו 'אוריתא תליתאי' (שבת פ"ח). נמצא כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה, אזי מוריד נשמתין חדתין, לכל אחד מהשומעין התורה לפי בחינתו ותפיסתו. כי התורה יש לה שני כחות: להמית ולהחיות. כמו שאמרו "ושמתם" - זכה נעשית לו סם חיים וכו' (יומא ע"ב:, ועין תענית ז), וכתיב (הושע י"ד): "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם" וכו'. כך התורה של הצדיק לכל אחד כפי תפיסתו, יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שהוא, חס ושלום, להפוך, כמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם". הכל לפי הכלי שלו, הינו כפי תפיסתו, תפיסת המחין שלו. דזה הוא כלל גדול, שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבורו של הצדיק, אם לא שתקן תחלה אות ברית קדש כראוי, ואזי יכול להבין ולתפס דבורו של הצדיק. דאיתא בזהר: 'סלוקא דיסודא עד אבא ואמא' (עיין זוהר משפטים ק"י ובזוהר הרקיע שם ועיין בביאור האדר"ז קי"ח) שהם בחינת חכמה ובינה, שהם י"ה, שהם מחין. נמצא כשתקן אות ברית קדש כראוי, אזי המחין שלו בשלמות, ויכול להבין דבורו של הצדיק. כפי התקון של כל אחד, כך הוא השגתו: ו וזה הוא כלל גדול, "כי מפי עליון לא תצא" (איכה ג). כי אם אור פשוט. אך לפי בחינת כלי המקבל את האור, כך נצטיר האור בתוכו, אם הכלי הוא בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם, חס ושלום, הכלי אינו בשלמות, אזי הוא מקבל בבחינת מארת חסר ואו, כמו שכתוב (משלי ג): "מארת ה' בבית רשע" (כדאיתא בזוהר בכ"מ). וזה הוא "צדיקים ילכו בם" [וכו']. כי אור הפשוט הבא מלעיל, הוא בחינת 'קמיץ וסתים' (עיין תיקון ע). אך לפי בחינת הכלי המקבלים, הוא בחינת צירי, שנצטיר האור לפי בחינת הכלי. ועל כן כתיב בבלעם (במדבר כ"ג): "הנה ברך לקחתי, בקמץ. וברך ולא אשיבנו", בצירי. כי אפלו הלקיחה שהיא אז בבחינת קמיץ וסתים, היא בבחינת ברך. ראיה לזה, כי הוא היה רוצה להצטיר לפי בחינת הכלי שלו, שהיא בחינת קללה, ולא היה יכול להשיב ולצרף ולהצטיר כלל לפי בחינתו. וזה: "וברך ולא אשיבנו", ומפני שהיה בשעת לקיחה, הוא בחינת ברך. ומפני מה, לפי שהעיד עליהם הכתוב שישראל נקראו שבטי יה, כמו (שפרשו) (שפרש רש"י) זכרונו לברכה: על החנוכי (במדבר כ"ו): "שמי מעיד עליהם", שם יה שהוא בחינת מחין, כמו שמובא (בגמרא) [במדרש (שיר השירים פ"ד)]. שהעכו"ם היו אומרים אם בגופם היו מושלים וכו', לפיכך העיד הכתוב עליהם. וזה שכתוב (דברים י"א): "ראה אנכי נותן לפניכם" דיקא, כי למעלה [הוא] בבחינת קמץ, שקמץ וסתים. אבל לפניכם למטה, נצטיר האור לפי בחינת הכלי. ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה, כדי לקלקל כליהם: וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסרוס רפואה למשגע. וזה הוא 'סלוקא דיסודא עד אבא ואמא', הינו בחינת שמי מעיד עליהם: וזה בקרב עלי מרעים, 'תרין רעין דלא מתפרשין' (זהר ויקרא ד.), הינו המחין. ואכילתם, שנאמר (שיר השירים ה): "אכלו רעים", הינו התחזקותם, הוא בשר קדש, הינו לאכל את בשרי. שהוא בחינת סלוקא דיסודא, הינו תקונו מגיע עד המחין, שהם אבא ואמא. והוא תקון הכללי, שעל ידו צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו, שהם בחינת שבעים לשונות. וכשישבר התאוה הזאת, ממילא נופלים כל התאוות רעות: (זאת התורה היא לשון רבנו, זכרונו לברכה. ואמר: שהיא סוד כונות קדוש, ויתבאר במקום אחר אם ירצה השם (עיין בס' חיי מוהר"ן שי"א שאמר זאת על מאמר בקרוב בסי' ק"א). עוד מצאתי מכתב יד קדש של אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, מענין התורה הזאת, בשנוי לשון קצת. והניר היה קרוע חציו, ומה שנמצא כתוב על הנשאר העתקתי. וזהו). צפנת פענח דמגלין) (שבעים פנים) (תורה) (סוד אחר, כמו שכתוב (משלי כ"ה): "וסוד אחר אל תגל" כמובא בזהר (בתקונים תקון ל"ד נ"ו ס"ט) כשמפסיק הנקדה מהדל"ת של אחד, והנקדה היא אות ברית, אזי נעשה אחר. הינו כשמכניס בריתו בזונה, הנקראת מלכות הרשעה, הנקרא אל אחר, אבל מי שמקדש את עצמו מזאת התאוה, אזי הוא נתקשר במלכות שמים (א) הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "קדושים תהיו כי קדוש אני", ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה תמצא קדשה (זהר מקץ ר"ד:): 'אבל מאן דגלי עריין, הכי איהו אתגלי בין אנון עריין, דאנון אלקים אחרים', תקונים (תקון נ"ו) דף צ"ג: ובשביל [זה] מובא בזהר (קדושים פ"ד): כד חזי רבי שמעון נשי שפירין, אמר: "אל תפנו אל אלילים". כי נאוף היא עריות, אלקים אחרים, מלכות הרשעה. ובשביל זה, סגלה לבטל הרהורי נאוף, לקרא שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו', כמובא על פסוק: "ויקרב אל אחיו המדינית" וכו' דף א: נמצא שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם, אין מנסין אותו אלא בנאוף, שהיא כלולה משבעים אמות, שהיא כלולה מסוד אחר, אל אחר. וכשצועק לאלקים כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "כן נפשי תערג אליך", וצועק שבעין קלין לא פחות, אזי נפתחין לו סודות התורה, דמטמרין מגלין לה, ומוליד נפשין חדתין. כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל. ומגלה הפנים של התורה, כי עד עכשו היתה סתומה בקלפין, כי הקלפה קדמה לפרי. ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין, לכל אחד מאנשי מקרביו המקשרים בתורתו. כמובא בהזמר: 'למעבד נשמתין חדתין בתרתין ובתלתין', הינו בהתורה המתחלת בבית ומסימת בלמד, 'ובתלתא שבשין', הינו אוריתא תליתאה, הוא 'עבד נשמתין ורוחין חדתין'. והתורה זכה - נעשה לו סם חיים ולא זכה וכו', כמו שכתוב ושמתם וכו', וכמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם" וכו', לכל אחד ואחד כפי שמקבל. אבל מאתו לא תצא הרעות, כמו שכתוב (איכה ג): "מפי עליון לא תצא הרעות". והברכה והקללה נעשה אצל האדם, כפי הכלי שיש לו. כמו שכתוב: "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", "לפניכם" דיקא. כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט, הינו אותיות פשוטים, ולפי האדם כן נעשה הצרוף. אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה. ואם לאו, להפך. וזה: "לפניכם ברכה וקללה" דיקא, כי לפני ה' עדין אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה אם לאו. וזה שהתמיה את עצמו בלעם על זה, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה, ברך בקמץ, גם לקחתי משמע ברצונו לקח )(:   לז דרשו יי ועזו בקשו פניו תמיד (תהלים ק"ה). א כי עקר הבריאה היא בגין דישתמודעין לה (זהר בא מב.) כמו שכתוב (ישעיה מ"ג): "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו: ב וגוף ונפש, הם בחינת אדם ובהמה, חמר וצורה, חכמה וסכלות, בחינת אור וחשך. כמו שכתוב (קהלת ב'): "כיתרון אור מן החשך" וכו', וכמו שאמרו (רבותינו, זכרונם לברכה, ברכות ל"ג): 'גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות", שנאמר: "כי אל דעות ה'". וכתיב (תהלים קי"ח): "אל ה ויאר לנו", וכתיב (שם פ"ב): "ולא ידעו ולא יבינו": והם בחינת חיים ומיתה, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו', וכתיב (איוב ד'): "ימותו ולא בחכמה" (עיין ב"ר פ' כ"ו ל"א). וכתיב (איכה ג'): "במחשכים הושיבני" וכו': והם בחינות שכחה וזכרון, כמו שכתוב (תהלים ל"א): "נשכחתי כמת מלב", וכתיב (שם צ"ח): "זכר חסדו". וזה שאמרו רז"ל (אבות פרק ג): 'השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחיב בנפשו', שנאמר: "רק השמר לך ושמר את נפשך מאד פן תשכח": והם בחינת חכמות התורה, שחכמות חיצוניות הם חמר וסכלות, ובחינת בהמה, כנגד חכמות התורה: ג וצריך כל אדם להכניע החמר, הינו בחינות מיתה, בחינת סכלות של הגוף של הארבע יסודות. כמו שכתוב בזהר (בראשית כ"ז): "ויקח ה' אלקים את האדם", 'מאן נטל לה, מארבע יסודין דילה, דאפריש לה מתאוה דילהון'. וזה נעשה על ידי התענית, שעל ידי התענית מחלישין הארבע יסודות. ונתבטל החמר, בחינת החמר, סכלות, חשך, שכחה, בהמה. ונתגבר ונתעלה בחינת השכל, והצורה, האור, והזכרון, אדם: וזה שאמרו רז"ל (ברכות ו:) 'אגרא דתעניתא צדקתא', כי צדקה רמז לאור, כמו שכתוב (מלאכי ג'): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". והוא התורה, כמו שכתוב בזהר (לך לך ע"ו:): "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" - 'דאנון רחיקין מאוריתא'. והוא בחינת אדם, כמו שכתוב (במדבר י"ט): "זאת התורה אדם". וזה אותיות אדם, מ"ם סתומה הוא בחינת תענית, שהוא בחינת עולם הבא, דלית בה אכילה ושתיה (תקון כ"א). ודלת, הוא רמז לארבע יסודין שנשפלים על ידי התענית. ונתעלה השכל הרמוז באלף, כמו שכתוב (איוב ל"ג): "ואאלפך חכמה": וזה שכתוב בזהר (בהקדמה י"ג:) "נעשה אדם", על ידי התענית נתהוה בחינת אדם. כתיב הכא נעשה, וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו", מה התם צדקה, אף כאן צדקה. [פרוש: כי בזהר מפרש שם שעל ידי צדקה הוא בדיוקנא דאדם, ולמד שם ממקרא זה, "נעשה אדם", כתיב הכא עשיה, וכתיב התם "ושם האיש אשר עשיתי עמו" וכו', לענין צדקה וכו'. ורבנו, זכרונו לברכה, מביא ראיה מזה לענין תענית, כי צדקה ותענית הם בחינה אחת, כי 'אגרא דתעניתא - צדקתא' כנ"ל. ועל כן מבאר מזה, שעל ידי התענית שהוא בחינת צדקה, נעשין בגדר אדם, שהוא הדעת האמתי של התורה, שהוא בחינת אור ונפש וכו'. כי הכנעת החמר והגוף בחינת בהמה וכו', לגבי הנפש שהוא בחינת אדם, הוא על ידי התענית, שהוא בחינת צדקה כנ"ל]: ד אבל יש שני בחינות צדקה, כי יש צדקה בחוץ לארץ, ויש צדקה בארץ ישראל. וצדקת ארץ ישראל, היא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ (עיין הלכות צדקה סי' רנ"א ס"ג). וכן יש שני בחינות תורה, כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא (שבת קי"ט:) כי אין הדין נמתק, 'ואין העולם מתקים, אלא על הבל פה של תינוקות' (שם). כמו שכתוב בזהר (בהקדמה דף א:): "הנצנים נראו בארץ" - אלין אבות העולם. "עת הזמיר הגיע" - כד אתא עדן לקצצא חיביא מן עלמא. "וקול התור נשמע" - דא קלא דינוקא דרביא דלעי באוריתא. כמו שכתוב (שיר השירים א): "תורי זהב", וכתיב (שמות כ"ה): "ועשית שנים כרבים זהב". על ידי קלא דינוקא דרביא, נתגלו האבות בעולם להגן. נמצא כשאתה רוצה שיתגלו על ידך האבות בעולם, כדי לדחות הדין, והחשך, שכחה, וסכלות, מן העולם. צריך שיהיה לך הבל שאין בו חטא, ועל ידי צדקה דארץ ישראל תכלל עצמך באוירא דארץ ישראל, שהוא בחינות הבל הקדוש שאין בו חטא: וזה פרוש (ויקרא כ"ו): "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו', פרוש, אימתי יתגלון האבות בעולם, כד "הארץ אזכר". על ידי אוירא דארץ ישראל, ועל ידי הבל שאין בו חטא, שהיא בחינת הבל פיהם של תינוקות. כי כן נתברכו תינוקות, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי", שעל ידי התינוקות נתגלו האבות להגן. על ידי צדקה דארץ ישראל, יכללו באוירא דארץ ישראל, אויר הקדוש, שהוא בחינת הבל שאין בו חטא: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:): 'היושב בתענית נקרא חסיד', שנאמר: "גומל נפשו איש חסד". כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו, הינו לתורה, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "תורת ה' תמימה משיבת נפש". גלל כן נקרא איש חסיד, כי מבטל הדין והחשך, וממשיך חסדים בעולם: ה וזה פרוש (סנהדרין צ"ו.): שלשה הזהרות שהזהיר רבי יהודה בן בתירא מנציבין, 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו', 'והזהרו בורידין כרבי יהודה', 'והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה'. כי אלו השלשה בחינות, הם כלם רומזים להתעלות הנפש, והשכל, והתורה, והזכרון: 'זקן זה ששכח תלמודו מחמת אנסו', הוא בחינת מיתה, וסכלות, מחמת שכחה. אבל אנס רחמנא פוטרו (נדרים כ"ז.) 'והזהיר רבי יהודה לכבדו', שעל ידי הכבוד יתבטל ממנו השכחה. ויתגלה הנפש, הינו זכרון התורה. כי שרש התורה היא כבוד השם יתברך, כמו שכתוב: "לכבודי בראתיו" וכו', וכמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות, פרק ו): 'אין כבוד אלא תורה': ו וזהו: 'הזהרו בורידין כרבי יהודה', כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכון להעלות הנפש שבדם. גם עקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא על ידי השוחטים שאינם מהגנים. וזה (אבות פרק ג): 'אם אין תורה אין קמח', 'תורה' היא בחינת נפש כנ"ל. על ידי זה אין קמח, הפרנסה נתמעט: ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כ"ב): "ויקח את המאכלת". כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר, הינו בדבור הברכה שהוא מברך. והדבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב (פתח אליהו): מלכות פה. וזה פרוש (ישעיה ל"ד): "חרב לה' מלאה דם", כי השכינה נקראת חרב לה' (כמובא בזהר הקדוש, ובפרדס), והיא בחינת דבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ט): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות" וכו'. וכשהנפש באה בתוך חרב לה', בתוך הדבור, בבחינת מיין נוקבין. אזי השכינה מזדוגת על ידי המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: "חזי במה ברא קאתינא" (זהר ויקרא י"ג.). וזה: "חרב לה' מלאה דם", מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין. ועל ידי הזווג, היא מקבלת פרנסה לישראל: וזה פרוש (איכה ה): "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר", הינו כשהשוחט אינו הגון, ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין. וכשעומד עם החליף לשחט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות. והחליף שלו הוא חרב המדבר, ואינו חרב לה', שהוא חרב המדבר. ויש צער להנפש החי, שצועקת בקול מר, (שיר השירים ה): "נפשי יצאה - כשיצאת בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין. וכשיצאתי, בקשתיו ולא מצאתיו, קראתיו ולא ענני - כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פגול. על ידי זה, מצאני השומרים הסבבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי - הינו שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה, כי עכשו אין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה! אוי להנפש, שהרג את הנפש, ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה. ועל ידי זה: "בנפשנו נביא לחמנו" - ביגיעה וטרחא גדולה: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קי"ח): 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', כי ים סוף נקרע לשנים עשר קרעים (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ב ובתקון כ"א), כנגד שתים עשרה בדיקות הסכין (רא"ש חולין פ"א סי' כ"ד) שעל ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו': וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נ"ה): 'שלחן דומה למזבח', כי שעור פגימות החליף, כשעור פגימות המזבח (חלין י"ז:): גם על השחיטה גימטריא תל"ז, ובזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג') - ראשי תבות גימטריא תל"ז (עם הארבע תבות), לרמז חסרון הפרנסה על ידי שוחטים שאינם מהגנים: וזה פרוש (תהלים קי"א): "טרף נתן ליראיו", כי טרף יש לו שני משמעות, לשון טרפה, כמובא בזהר סוף משפטים (דף קכ"א:): ולשון מזון. לרמז, כשישראל שומרים את עצמם מטרפה, על ידי זה יש להם פרנסה: וזה פרוש (שבת ק"ד): 'מנצפך צופים אמרו', מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי"ו דין. וצופים, אלו נביאים, שיניקתם מבחינת כרבים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, ששם מקבלין רוח הקדש, כמובא בזהר (לך לך פ"ה.): "ויקם יונה לברח תרשישה". ואלו הצופים, הינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא, הם נהירין ב"ורידין", רי"ו די"ן, במנצפ"ך. ומעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, וממשיכין שפע. והשפע מכנה בשם א'מ'ר, כי מתחלה היא אור, ואחר כך נעשה מים, ואחר כך רקיע. וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני. כי מריו נעשה צורת אלף, ונעשה אדני. ואדני הוא דבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים נ"א): "אדני שפתי תפתח". ומהבל הזה, הינו אדני, יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו. וזה פרוש (תהלים ס"ח): אדני יתן א'מ'ר, המבשרות צבא רב, לכל אחד לפי בחינתו: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין ק"ד:): "אכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו", 'רב אמר אלו הדינים, ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות. מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי'. 'רב אמר אלו הדינין', הינו רי"ו דין. שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, שאין עושין מרי"ו דין, אדני. רמז לשוחטים שאינם מהגנים, שמקלקלים הדינים. הינו רי"ו דין, מנצפך. הדמים שהם הנפשות, הם חמש אותיות, כנגד חמשה דמים כידוע. רמז לחמש בחינות שיש לנפש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י): הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי וכו'. 'ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות, שמקלקלין את ההבל שאין בו חטא'. כשדבורו והבלו של השוחט, אינו בבחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, על ידי זה, "אכלי עמי", הפרנסה נתמעט. כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת חרב לה', בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל, גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו, גם כן נתעלה בבחינות מעלות אלו הנזכר: ז וזהו פרוש: 'הזהרו בבני עם הארץ'; כי זה ידוע, שהנפשות הנכבדות [הנעשקות] בתוך הטקלא, האמור בזהר (סבא משפטים דף קי"ג, ובשאר מקומות), בקלפות נגה. וקלפות נגה רוצה שישתקע שם הנפש, אזי היא נותנת אותן בתוך טפת זווגו של עם הארץ, כדי שיתטנף הנפש ההיא ביותר. נמצא שבני עמי הארץ הם נפשות יקרות, אלא שהם כצפרים האחוזות בפח (קהלת ט'). מאין אנו יודעים הדר תפארתם, אלא על ידי תורתם. כשאנו רואים שהם תלמידי חכמים, בידוע שיש להם נפש יקרה. וכל התורה שהם מגלים, הוא הכל גלוי להשוחט. כי הנפש היא [בחינת תורה] כנ"ל. והתורה שהם מגלים בני עמי הארץ, הם בחינת ניצוצות. ועולה להשכינה בבחינת מיין נוקבין, בבחינת: 'חזי במאי ברא קאתינא'. ובשביל זה צריך לכבדם, כי על ידי הכבוד יתגלה ביותר התורה מהתעלמותה, הינו הנפש. כי שרש הכל הוא הכבוד, כמו שכתוב: "לכבודי בראתיו" וכו', והנפש משתוקקת להכלל בו בשרשו. וזה: 'הזהרו בבני עמי הארץ לכבדם', כדי שישתוקק התורה, שהיא הנפש, להכלל בשרשו, שהוא הכבוד. ועל ידי זה, 'מהם תצא תורה': וזה פרוש: דרשו ה' על ידי איזה חכמה תוכל לדרש אותו, הדר מפרש, ועזו. הינו על ידי התורה, ולא על ידי חכמות אחרים. שהם סכלות וחשך, כנגד חכמות התורה. ועל ידי מה תזכה לחכמות התורה, בקשו פניו תמיד, על ידי צדקה של ארץ ישראל. כמובא במדרש (בראשית רבה פרשה מ"ד; קהלת רבה סדר א'): 'אין בקשת פנים אלא צדקה', כמו שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך". ואין תמיד אלא ארץ ישראל ("שוחר טוב" תהלים ק"ה ועין "ראשית חכמה" שער התשובה פרק ו'), כמו שכתוב (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה":   לח מרכבת פרעה וחילו ירה בים וכו' (שמות ט"ו): א כי צריך כל אדם לפשפש את עצמו בכל עת אם הוא דבוק בהשם יתברך. והסימן של דבקות הוא תפלין כי תפלין הם סימן על הדבקות (עי' חא"ג ברכות ו' ד"ה מנין שהקב"ה מניח תפלין): ב ואי אפשר לבוא לבחינת תפלין, אלא שיעלה את הדבור ויתקנהו. כי הדבור שהוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא בחינת מלכות פה (פתח אליהו). הוא בחינת ים, שכל הנחלים הולכים לתוכו, כמו שכתוב (קהלת א): כל הנחלים הולכים אל הים (עיין תיקון י"א מתיקונים אחרונים). והוא בחינת אדני, כמו שכתוב (תהלים נ"א): "אדני שפתי תפתח". וכשפוגמין הדבור שהוא אדני, אז על ידי הפגם, נעשה מרוח פיו, רוח סערה. כי כ"ז אותיות כל אחד כלול מעשרה, גימטריא ר"ע. ונעשה מבחינת הדבור, הינו מבחינת אדני, ר"ע אותיות, סערה. ס"ה הוא אדני, ור"ע אותיות. וזה בחינת (תהלים קמ"ח): "רוח סערה עושה דברו", שעושים ומתקנים את הדבור, ומעלים אותו מבחינת רוח סערה: ורוח סערה הזה, הוא מקטרג הגדול, שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות. והוא אחר הדברים, שהוא יונק מהדבור, כשמוצא פתח לינק. הינו "לפתח חטאת" (בראשית ד'): וכתיב (מיכה ז'): "שמר פתחי פיך" וכו'. וכמו שכתוב בזהר (וירא קי"ט:): "ויהי אחר הדברים והאלקים נסה את אברהם". והוא מסער גופה דבר נש (עיין תקו"ז תי' י"ח [דף ל"ה:]). וכל המלשינות והרעות שדוברים על אדם, בא מרוח סערה, מאחר הדברים הזה. כי הוא בחינת קץ כל בשר (בראשית ו') שעושה קץ וסוף לכל בשר: ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה, וחוקרים תמיד על חובות בני אדם, הם מבחינת קץ כל בשר. כמו שכתוב (איוב כ"ח): "קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר", (עין בזהר מקץ קצ"ג.), שהוא חוקר תמיד לעשות תכלית וכליון לכל דבר, ולעורר דין ולהלשין ולקטרג, כמו שכתוב (ישעיה נ"ז): "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל": וצריך כל אדם לראות, לאכפיא סטרא דקץ כל בשר, תחת הדבור של הקדשה. כמו שכתוב בזהר (ויחי רל"ח. ובזהר בלק ר"ז.): "אסרי לגפן עירה", 'גפן' דא כנסת ישראל. כמו שכתוב (תהלים פ'): "ופקד גפן זאת", וכמו שכתוב (בראשית מ"ט): "וזאת אשר דבר". וכשהוא כופף את רוחו סערה, דהינו שהוא נוטל ממנו כל הדבורים שנפלו לתוכו, אז "יקם סערה לדממה" (תהלים ק"ז): ג וצריך להעלות את הדבור לשרשו, שהוא הזרוע. שהם חמש אצבעין שביד שמאל, שהם חמשה גבורות, שהם בחינת חמשת מוצאות הפה. כי עקר הדבור על ידי חמשת מוצאות הפה, שהם הגבורות. כמו שכתוב (שם ק"ו): "מי ימלל גבורות ה'", שעל ידי גבורות נעשה הדבור. כמו שכתוב (שם קמ"ה): "וגבורתך ידברו", וכמו שכתוב (ירמיה כ"ג): "הלוא כה דברי כאש נאם ה'": והתחלת עליות של הדבור, הוא מראשו. הינו מהמבחר האמת שיש בהדבור, שהוא נקרא ראש. כי יש כמה אמת, כמו שאמרו (סנהדרין צ"ז): 'אמת נעשה עדרים', וכמו שכתוב (תהלים קי"ט): "ראש דברך אמת". כי קדם תקונו, היה בבחינות (דניאל ח'): "ותשלך אמת ארצה". ולא היה יכול לדבר שום דבר אמת, מחמת שרוח סערה בלבל אותו, כמו שכתוב (תהלים ק"ז): "יעלו שמים ירדו תהומות" וכשמתקנו, אזי אין לו בלבול. וזה בחינות (פסחים ג'): 'עקם הכתוב תשע אותיות, שלא להוציא דבר מגנה מפיו'. זה רמז, כשרוח סערה שולט, אזי אין ביכלת לדבר בדרך ישר, כי הרוח מבלבל אותו, וצריך לעקם את הדרך: ד ותקון הדבור, הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם, בעניות ובדחקות, שהוא בחינת לילה* שאז שלטנותא דקץ כל בשר. כמו שכתוב: "קץ שם לחשך", וכתיב (בראשית א'): "ולחשך קרא לילה". וחכמינו זכרונם לברכה, אמרו (חגיגה י"ב:): 'הלומד תורה בלילה. מושכין עליו חוט של חסד ביום'. 'חסד', הוא בחינת בקר דאברהם. כמו שכתוב בזהר (מקץ ר"ג.): "הבקר אור" - 'דא בקר דאברהם'. והאנשים שלחו, אנון מארי דדינין. המה וחמוריהם, אנון וכל סטר מסאבא. וכמו שכתוב (רות ג'): "שכבי עד הבקר". אזי נופלים כל המקטרגים השולטים על הדבור, ואז הדבור יוצא בשיר ושבח והלל להקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב (תהלים פ"ג): אלקים אל דמי לך; וכמו שכתוב (תהלים ל'): "למען יזמרך כבוד ולא ידם", ואז: "ברן יחד כוכבי בקר" וכו' (איוב ל"ח): וזהו (תהלים קכ"ב): "עומדות היו רגלינו", כי הדבור נקרא רגל, כמו שכתוב (ישעיה מ"א): "צדק יקראהו לרגלו", וכמו שכתוב (תהלים נ"ח): "צדק תדברון". בשעריך ירושלים, על ידי התורה, כפרוש רש"י (והוא מדברי רבותינו, זכרונם לברכה (מכות י'): * כמובא ב"פרי עץ חיים" שער התפלין פרק ז, על פסוק: "שימני כחותם על לבך", שעל ידי למוד התורה בלילה, אזי כאור הבקר עולה ראש המלכות (שהוא בחינות הדבור כנ"ל), ויושבת בזרוע דזעיר אנפין, ומקבלת הרשימו שבחזה דזעיר אנפין. וזעיר אנפין מקבל הרשימו שלו. ועל ידי התפלה נכנסין מחין חדשים, והרשימו יוצאין בבחינת תפלין וכו': ה וכשמעלה את הדבור לשרשו, הינו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות, ומעורר את עצמו לעבודת השם יתברך. אזי נכנס אור שרש של הגבורות, הינו חמימות הלב * (*וזה בחינת רשימו שבלב זעיר אנפין. שנכנס בראש דברך אמת, הינו בראש המלכות, כשהיא יושבת בזרוע שמאלי) כי שרש הגבורות הם בלב, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): "חם לבי בקרבי בהגיגי" וכו'. ושם שרש אמתי של האמת של הדבור, כמו שכתוב (שם ט"ו): "ודובר אמת בלבבו". ומתחיל לדבר בחמימות שבלב, דבר אמת שבלב. וכשמדבר בינו לבין קונו דברי אמת שבלבו, בהתעוררות בתשובה, ורואה פחיתותיו וגדלת הבורא. כי עד עכשו השליך חטאתיו אחר כתפיו ולא עין בהם, ועכשו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו, כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין. (יש אומרים שבכאן צריכין להעתיק ההגה השלישית, וכן הוא בכתב יד, והכל עולה בקנה אחד, ועין "פרי עץ חיים"): והבושה הזאת עדין איננה בפעל, הינו שהבושה הוא בפנימיות, ואין מתגלה על פניו, כמו שכתוב (תהלים ס"ט): "כסתה כלמה פני". כי זאת הבושה היא קדם התשובה, וזה ידוע אין דומה בן כפר לבן כרך. כל מה שמקרב ביותר אל המלך בשתו גדול. וכל מה שיודע ביותר בכבוד המלך, הוא בוש יותר מהמלך. וקדם התשובה, עדין ידיעתו בקטנות. על ידי זה בשתו אינו בפעל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו, על ידי רוח שטות שבקרבו, כמו שאמרו (סוטה ג'): 'אין אדם עובר עברה' וכו' *. (*וזה בחינת שזעיר אנפין מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו) אבל אחר כך כשעושה תשובה, ומסיר ממנו הטפשות, ונתוסף בו שכלו. אזי הוא מתביש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו. והבושה הזאת הוא בחינת אור התפלין * (*וזהו בחינת שעל ידי התפלה באין מחין חדשים ואז יוצא הרשימו בבחינות תפלין כי על ידי הבושה הוא מתפלל ומבקש מחילה על עוונותיו) שנתגלה על פניו במצחו. ועקר התגלות הבושה היא במצח, כמו שכתוב (ירמיה ג'): "ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם": וזה פרוש (משלי ב'): "אז תבין יראת ה'", כמובא בזהר הקדוש (בהקדמת התקונים דף ט:): 'תפלין הם בחינת אמא על ברא', "ואם לבינה תקרא" (משלי ב'). וזה פרוש "אז תבין", הינו על ידי בינה יתרה שיהיה בהכרת הבורא, על ידי זה "יראת ה'", הינו בחינת תפלין, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו'): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אלו תפלין. כי היראה הוא הבושה, כמו שכתוב (נדרים כ'): "יראת ה' על פניכם" - 'זה הבושה', שהיא על הפנים. הינו בחינת תפלין על ידי בינה, שהיא אמא על ברא: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות י"א): תפלין נקראין פאר, שנאמר: "פארך חבוש עליך". ופאר הוא כלליות הגונין, כי ההתפארות על ידי כלליות הגונין, כמו שכתוב (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר" (זוהר יתרו צ:), כי הם כלולין מגונין סגיאין. וזה שאנו רואים, כשאדם מתביש נעשה כמה גונין. ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת שמים, הינו בושה, לאחר תקון החטא. כשאנו מסתכלין על פניו, ונופל עלינו יראה ובושה, הינו שנמשך עלינו דעת בגדלת הבורא יתברך שמו. וזה פרוש: "אז תבין יראת ה'", פרוש בזה תבין שיש לו יראת ה', ודעת אלקים תמצא. הינו כשימצא גם לך, דעה בגדלת הבורא, הינו בושה ויראה. וזה בחינת: "וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך", הינו שנמשך עליהם גם כן יראה: ו ומשה זכה לאור התפלין, כמו שכתוב בזהר (בהשמטות בראשית רס"ב): "ויתנצלו את עדים" - דא תפלין. "ומשה יקח את האהל" - שלקח אותן האורות, מלשון (איוב כ"ט): "בהלו נרו עלי ראשי". (עין בזהר בראשית נ"ב: כי תשא קצ"ד.). וזהו (שמות ל"ד): "כי קרן עור פניו", על שם קרן אחת היה לו במצחו (חלין ס'). זה בחינת תפלין, שהוא במצח. ועל ידי זה "ויראו מגשת אליו", כי האיר עליהם היראה, כמו שכתוב: "אז תבין יראת ה'" וכו': וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות י"ב:): 'העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו מיד', כי העברה מכניס באדם רוח שטות, ועל ידי בושה מחזיר המחין, כמו שכתוב: "אז תבין יראת ה'" כנ"ל: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (נדרים כ'): 'מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני', כי אדם הראשון פגם בבחינת תפלין, שהם בחינת עץ החיים, כמו שכתוב (ישעיה ל"ח): "ה' עליהם יחיו" (עיין מנחות מד). ודבק את עצמו באילנא דמותא. ועל ידי זה ויגרש אותו מגן עדן (בראשית ג'): 'כי עזות פנים לגיהנם' (אבות פרק ה), וכד תב בתיובתא, כתיב (שם): "ויעש להם כתנות עור" - דא תפלין (כמובא בתקונים תקון ס"ט דף ק"ה.): וזה פרוש (חלין ס'): 'שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו', כי על ידי הקרבן, הינו על ידי התשובה, זכה לבחינת תפלין, שהוא בחינת קרון עור הפנים: וקין שהיה מזהמת הנחש (תיקון סט). כתיב בה (בראשית ד'): "למה נפלו פניך", שהוא בחינת אור התפלין, שהוא קרון עור הפנים. וקין הביא מפסלת (מ"ר פכ"ב) שראה חוב לכל אחד, ואיתא (במדרש תנחומא פרשת בראשית): "וישם לקין אות" - שזרח לו קרן, הינו כנ"ל: וזה שכתוב בקין (שם): "וישב בארץ נוד קדמת עדן", פרוש שלא זכה לעדן, על ידי שפגם באור התפלין. וזה קדמת ראשי תבות קרקפתא דלא מנח תפלין (עיין ר"ה יז). וזה שאמרו רז"ל (תענית ז:): מי שיש בו עזות בידוע שנכשל באשת איש, כי קין עמד על תאומתו של הבל, כמו שכתוב (שם): "ויהי בהיותם בשדה" (תיקון סט). וישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זהמתן, הינו זהמת הנחש. ועכו"ם שלא עמדו, לא פסקה זהמתן (שבת קמ"ו). וזה בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו, רגלי דיקא, כי אין להם רגלים, כמו שכתוב (בראשית ג'): "על גחנך תלך". וזה שכתוב (בזהר): "וישם ה' לקין אות", [פרוש רש"י]: החזיר מוראו עליהם. כמו שכתוב: "וראו כל עמי הארץ", כמו שכתוב (בזהר): 'כד תב בתיובתא', "וישם ה' לקין אות", (תקון ס"ט ק"ח:): ז וזה שספר התנא (בכורות נ"ז:): ארז נפל במקומנו, ועברו עליו ששה עשר קרנות על חדו. כי ידוע שהצדיק שעובד את ה' בדבקות גדול, ובשכל גדול, כשנופל לאיזה מדרגה פחותה ממנה. אף על פי שזאת המדרגה שהוא עכשו בה, גם היא מדרגה גדולה לערך שאר הצדיקים. אבל מחמת שלפי ערכו הוי לה נפילה הוא מתביש בזה המדרגה כאלו חטא איזה חטא. ועושה תשובה על זה, כאלו חטא. ובא על ידי זה לבושה גדולה, הינו בחינת תפלין, בחינת: "אז תבין יראת ה'", ובא לבחינת ידיעה חדשה והכרה. ועקר הארת התפלין באים על ידי הלוחות, כמובא (בזהר בראשית וכי תשא הנ"ל): 'כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע", זכו לחגירת זינא עלאה'. ומשה זכה לקרון עור פנים, מאור הלוחות. כי הם המחין בעצמן, כי על ידי חדוד השכל בתורה, נתחדדו המחין, ונתוסף בו הכרה ומתביש ביותר. והלוחות הם שרש התורה, ונקראים י"ו, על שם עשרת הדברות, וארכן ואו ורחבן ואו (בבא בתרא י"ד), והצדיק נקרא ארז בלבנון (כמ"ש (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה): וזה שספר התנא בשבחו של הצדיק, שהיה צדיק בדורו, ונפל במקומנו. כי בודאי מדרגת התנא היתה גם כן גדולה, אבל לפי ערך הצדיק היתה נפילה. ועברו לשון התגלות כמו שכתוב (שמות י"ב): "ועבר ה' לנגף את מצרים", ותרגם אנקלוס: ואתגלי. י"ו קרנות על חדו הינו על ידי חדוד שכלו, וחדוש שכלו, שקבל על ידי התורה שנקרא י"ו כנ"ל, נתגלה קרון עור הפנים, הינו בושה, בחינת תפלין. גם הקדוש ברוך הוא נקרא מקומו של עולם (ב"ר ס"ח). וזה פרוש: 'נפל במקומנו' שנפל להשגות אלקות לפי השגתנו. הגם שגם השגתנו גדולה, אבל לפי ערכו הוי לה נפילה, ששב בתשובה, ומתביש בהשגתנו: וזה פרוש "בראשית" ירא בשת (תקו"ז תי' ז). כי היראה הוא הבושה. תמן ראשי תמן בת, "אלה ראשי בית אבותם" (שמות ו) הינו תלת גונין דעינא בת עין (תיקון ד). רמז מקום התפלין, "ולטוטפות בין עיניך" (שם י"ג), ותלת גונין דעינא ובת עין הם ארבע פרשיות: וזה פרוש (ישעיה נ"ח): אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, כי שבת, בחינת בושה. רגלך, בתחלה צריך לתקן הדבור, הנקרא רגל. ואיך תתקן הדבור, עשות חפצך ביום קדשי. כי זהמת הנחש גרם שלשים ותשע קללות (תיקון סד). שלשים ותשע מלאכות. וצריך כל אדם להמשיך קדשת שבת, לקדש ימי החל. כדאיתא במכילתא: "זכור את יום השבת" - 'זכרהו מאחד בשבת'. ולפי הקדשה שמקדש ימי החל, כן נדחה זהמת הנחש, קץ כל בשר, שהוא בחינת רוח סערה, ועל ידי זה עולה הדבור. וזה פרוש: עשות חפצך, כשאתה עושה חפצך, הינו בימי החל. ביום קדשי, ידמה כאלו עכשו יום קדשי. הינו שתמשיך מקדשת שבת על ימי החל, ותקדישם משלשים ותשע מלאכות: וזה (חגיגה י"ב:): תניא רבי יוסי אומר אוי להם לבריות, רואים ואינם יודעים מה רואים, הארץ עומדת על עמודים, הינו בינה, ארץ החיים, שממנה תוצאות התפלין כנ"ל. והתפילה נקרא עמוד, על שם (תהלים ק"ו): "ויעמד פינחס": ועמודים, בחינת תפלה, על המים. הינו על הלב, כמו שכתוב (איכה ב'): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'": ומים על ההרים, זו בחינת תורה, שעל ידה נתעורר חסד אברהם. כי ההרים זו תורה, שהוא מרומם, כמו שכתוב (משלי ח'): "בי מלכים ימלכו". גם אברהם נקרא הר, כמו שכתוב (בראשית י"ט): "ההרה המלט" (ב"ר פ"נ, מובא בפרש"י שם), והרים על הרוח, הינו רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, הינו בחינת דבור. שעל ידי התורת חסד, נתעלה הדבור כנ"ל, כמו שכתוב: "שכבי עד הבקר". ורוח על סערה, הינו שבחינת קץ כל בשר, הוא בחינת אחר הדברים, הוא יונק מהדבור, ונעשה רוח סערה כנ"ל: וסערה על זרועו של הקדוש ברוך הוא, כי הבריות צריכין לקץ כל בשר, כמו שכתוב: "והנה טוב מאד" - 'דא מלאך המות' (בראשית רבה פרשה ט'), והשתלשלותם מגבורות עלאין, כי הוא טוב מאד. וזהו שסערה בזרוע, זרוע, אלו חמשה גבורות, שמשם חיותו עד זמן בלע המות לנצח (ישעיה כ"ה): וזה פרוש: "מרכבת פרעה וחילו", הינו בחינת תפלין, כמובא בזהר (ויגש ר"י.): שפרעה היא אמא דכל נהירין אתפרען ואתגלין מנה. ותפלין נקרא מרכבות, כמו שכתוב (דברים ל"ג): "רוכב שמים". ושמים, אש ומים, בחינת גונין, כי תפלין הם נהרין מאמא עלאה. ועל ידי מה תזכה לבחינת תפלין, ירה בים. ירה, הם הגבורות (פרוש יר"ה עם הכולל גימטריא גבורה). בים, הוא בחינת דבור, כשתקשר ותעלה את הדבור לשרשה. ועל ידי מה תוכל להעלות את הדבור לשרשה, על ידי למוד התורה בלילה. שעל ידי למוד הזה, נמשך חוט של חסד, ואז הבקר אור וכו', ואז הדבור עולה, ונעשה בת אברהם, כמו שאמרו (בבא בתרא ט"ז:): 'בת היתה לו לאברהם ובכל שמה', בים גימטריא בכל. וזה: ומבחר שלשיו טבעו בים, התורה נקרא אוריתא תליתאי (שבת פ"ח). ומבחר דא אברהם כמו שכתוב (נחמיה ט'): "אשר בחרת באברם". פרוש, על ידי התורה, שעל ידה נתעורר מדת אברהם, על ידה נתתקן הדבור, וקץ כל בשר יטבע בנקבא דתהומא רבא. וזו טבעו בים סוף, סוף, הוא בחינת קץ כל בשר, שהוא דבוק בים הדבור, יטבע בנקבא דתהומא רבא, על ידי בקר דאברהם, שנתעורר על ידי התורה כנ"ל: (זאת התורה היא סוד כונות תפלין, כמבאר שם בתוך דברי התורה הזאת. וכנרשם מן הצד בהג"ה איך כל כונות תפלין כלולין שם, והדברים מובנים למשכילים ועדין צריכין באור רחב לבאר הדבר היטב, ואם יהיה אלקים עמדי, יתבאר הדבר במקום אחר בעזרת השם יתברך: ודע ששמעתי מפיו הקדוש, שחשב כמה וכמה תורות. ואמר: שכלם הם סוד כונות תפלין, דהינו התורה "בחצצרות וקול שופר", ו"אנכי ה' אלקיך", ו"קרא את יהושע" וכו', והתורה "מי האיש החפץ חיים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", "אשרי העם זרקא", והתורה הזאת "מרכבת פרעה" וכו'. ועוד כמה וכמה תורות גדולות שאיני זוכר עתה לפרטם. ואמר שכלם הם סוד כונות תפלין. אשרי הזוכה להשיגם):   לט "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א): עשב ראשי תבות עושה שלום במרומיו. 'בשדך', לשון שדוד ושבירה. כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאות אכילה, ידע שיש לו שונאים. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (עיין ב"מ נ"ט:) "השם גבולך שלום" (תהלים קמ"ז), ומי שיש לו רשים מלמטה, בידוע שיש לו רשים מלמעלה (סנהדרין ק"ג:). בכן צריך לשדד ולשבר הבהמיות שלו המתאוה לאכל, כי עקר הרעבון הוא לבהמיות. גם אמרו במדרש (בראשית פרשה ס"ג): 'בא זדון ויבוא קלון, דא קלונו של רעב', כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו): "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים". נמצא המחלקת, הינו מה שמחרפין לאדם, בא על ידי זה בחינת רעב. ורעב הזה, הינו בחינת מחלקת, בחינת חרפה, הוא בחינת ערלה, כמו שכתוב (בראשית ל"ד): "כי חרפה היא לנו". והערלה הם שלש קלפות, המסבבים הברית שלום. וכשמשברין את הערלה, אזי נתגלה ברית שלום. וכשיש שלום למטה, יש לו שלום למעלה במרומו. וכשיש שלום למעלה, אזי נתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם, כמו שכתוב גבי יוסף (שם מ"ז): "תן זרע ונחיה": פרוש אחר. "ונתתי עשב", רמז לבנים, כמו שכתוב (איוב ה'): "וצאצאיך כעשב הארץ". "בשדך לבהמתך", הינו אימתי יהיה לך בנים חיים וקימים, כשיהיה זווגך בקדשה, ותשבר נפש המתאוה שלך, הינו נפש הבהמיות, וידמה לך כאלו כפאך שד (נדרים כ:). וזה "בשדך", לשון שד. על ידי זה יהיו לך בני קימא. כי מיתת הבנים, זה מחמת נשמות העשוקים בטקלא כידוע (עיין זוהר משפטים קי"ג.). כי הטקלא, הינו קלפות נגה, היא קרובה אל הנפש הבהמיות, כמובא במשנת חסידים במסכת ההרכבה: גם צריך שיהא עקר זווגך בליל שבת, שאז נכללת בקדשה, ויתפרדו ממנה כל פועלי און. וזה: "ואכלת ושבעת", זה רמז על שבת, שאז השביעה, שממנו נתברכין ששת ימים:   מ איתא בעשרה מאמרות: "אלה מסעי בני ישראל. בשביל שחטאו באלה אלקיך ישראל. בשביל זה יסעו בני ישראל". נמצא כל הנסיעות של אדם, הוא בשביל קלקול האמונה, הינו בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין באמונה שלמה, שיכול הקדוש ברוך הוא להזמין לו כל צרכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא כי הנסיעה היא קלקול אמונה, הינו בחינת עבודה זרה. וזה שכתוב בעבודה זרה (ישעיה ל): "צא תאמר לו", 'צא', זה בחינת נסיעה וטלטול: גם על ידי טלטול, מתקן את הטלטול שגרם כביכול למעלה. כמו שכתוב (שם כ"ח): "והמסכה צרה כהתכנס": גם על ידי עבודה זרה, נמנע המטר, כמו שכתוב (דברים י"א): "ועבדתם אלהים אחרים וכו' ולא יהיה מטר". וכשאין מטר, אין שבע. וכשאין שבע, אין שלום. כמו שכתוב (תהלים ע"ב): "ישאו הרים שלום לעם", כמו שפרש רש"י. וכשאין שלום, אזי אין איש עוזר לחברו. וכל אחד צריך לנסע ולטלטל ממקום למקום, בשביל פרנסתו: גם הגלות בא על בטול תורה, כמו שכתוב (ישעיה ה'): "גלה עמי מבלי דעת". ועל ידי עבודה זרה, בא עצירת גשמים. וכשאין קמח, אין תורה (אבות פרק ג):   מא רקודין, הנה איתא ב"עץ חיים" דף כ"ב הברכים הינו הרגלין, הם נצח הוד, והם עוקבין. ועק"ב גימטריא שתי פעמים אלקי"ם, שהם דינים, שיש שם אחיזה לחיצונים כידוע. והפעלה להבריח החיצונים משם, שימשיך לתוך הברכים, הגבורות משרש הבינה. וכשממשיך שרש הגבורות מבינה, אז החיצונים בורחים משם, והוא לוקח הבכורה והברכה, שזה בחינת ברכים. ושרש הבכורות, נקרא יין כידוע, וזה יין המשמח. וזה שכתוב ביעקב, כשראה שהוא בחינת ברכים במקום דין, כי שתי פעמים אלקים עם עשר אותיות גימטריא יעקב, אזי המשיך שרש הגבורות, בחינת יין המשמח. כמו שכתוב (בראשית כ"ז): "ויבא לו יין וישת", שרש של הברכה. נמצא על ידי רקודין, ששותה יין המשמח, שהם שרש הגבורות שבבינה. ונמשכין למטה בתוך הרגלין, הינו שמרקד, בזה מגרש החיצונים משם, וזאת התלהבות של הרקוד, והוא "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כ"ח). אבל מי שמרקד בהתלהבות היצר, זה נקרא חטא של נדב ואביהוא, שכתוב בהם (ויקרא י): "ויקריבו אש זרה". נדב ואביהוא, הם נצח והוד. והתלהבות שבקדשה, נקרא יין המשמח, שעל ידו נמתקים הבכורות. ואש זרה, נקרא יין המשכר, התלהבות היצר. ושם יש, חס ושלום, אחיזה להחיצונים, אשר לא צוה אותם: וזה גם כן פדיון נפש, כי הממון נקרא עמודים, כמו שכתוב (דברים י"א): "ואת היקום אשר ברגליהם" (פסחים קי"ט). וכשהצדיק העושה הפדיון מניח ידיו על הממון, יכון כי יש יד הגדולה וכו', והינו שלש ידות, ושלש פעמים י"ד גימטריא מ"ב. ושם מ"ב יש בו שבעה שמות, וכל שם יש בו ששה אותיות. ויכון להמשיך אליו הווין, הינו השבעה שמות שיש בכל אחד ששה אותיות. להמשיך אותן לתוך הממון הנקרא עמודים, ואז נקרא ווי העמודים. ואלו עמודים, הינו רגלין, הינו עקבים, הם בחינת דין. כי שתי פעמים אלקים, גימטריא עקב, ויש שם אחיזה להחיצונים. ואין דין נמתק אלא בשרשו, ושרש הדינים בבינה, כמו שכתוב (בזהר ויקרא י:): 'בינה דינין מתערין מנה', "אני בינה לי גבורה" (משלי ח'). ושם מ"ב בבינה. נמצא כשממשיך שם מ"ב לתוך עמודים, אזי הדינין נמתקין בשרשם. וזה פרוש (שמות כ"ז): "ווי עמודים וחשקיהם כסף", פרוש: על ידי חשיקה והתחברות ווי עם עמודים, נעשה כסף, חסד, שנמתקין הדינין: "עץ חיים" פרק י"ג (היכל הכתרים שער א"א): שם מ"ב בבינה, ואלו המ"ב הם ש"ע נהורין המאירין. ועם ח' חורתא גימטריא בשלום. שם בפרק י"ד גימטריא חשמל מלבוש, שזה החשמל שומר בגדים עליונים מע"ש של קלפה, כמו שכתוב (ישעיה נ"א): "כבגד יאכלם עש": וזה (יומא ע"א): 'הרוצה לנסך יין על גבי המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים'. 'לנסך', הינו מלוכה וממשלה. כמו שכתוב (תהלים ב'): "ואני נסכתי מלכי" וכו'. יין, זה בחינת בינה, שרש הבכורה, יין המשמח, 'מזבח' זה בחינת דינים. 'תלמידי חכמים', הם בחינת נצח הוד: וזהו פרושו: הרוצה להמליך ולהמשיל ולהמתיק הדינים, על ידי שרשם, שהוא יין המשמח. מה יעשה, עצה (טובה): על זה. ימלא גרונם, על ידי רקודין, או על ידי פדיון, כמו שמובא לעיל: גם על ידי מלוי גרונם, נמתק הדינין. וזה פרוש (סוף ברכות): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שעל ידם נמשך שם של מ"ב, שהם ש"ע נהורין, ועם ח' חורתא, גימטריא בשלו"ם. ותלמידי חכמים נקראים נצח הוד, רגלין, כמו שמובא במדרש: "שוקיו עמודי שש" הם תלמידי חכמים (עיין תרגום). וגם מזבח נקרא רגלין, כמו שכתוב (תהלים ד'): "זבחו זבחי צדק", וכמו שכתוב (שם פ"ה): "צדק לפניו יהלך": וזה פרוש (שם כ): "יתן לך כלבבך", ואימתי, כאשר "וכל עצתך ימלא", על ידי מלוי גרונם של תלמידי חכמים. כי תלמידי חכמים נקראים עצות, כמו שכתוב (אבות פרק ו): 'ונהנין ממנו עצה ותושיה', וכמו שכתוב (שם ל"ג): "עצת ה' לעולם תעמד", שהם עמודי עולם. וכמו שכתוב (ישעיה י"ד): "ה' צבאות יעץ", ה' צבאות, הם נצח והוד:   מב וירא בצר להם בשמעו את רנתם וכו' (תהלים ק"ו). הנה על ידי נגינה, נמתקין הדינין. כמו שכתוב בזהר הקדוש (פינחס רט"ו): הקשת היא השכינה, ותלת גונין דקשת, הם האבות, והם לבושין דשכינתא. וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין, אזי "וראיתיה לזכר ברית עולם", אזי 'וחמת המלך שככה'. משל למלך שכעס על בנו, וכשהמלך רואה המלכה בלבושין דנהירין, אזי מרחם על בנו. ואותיות התפלה היא השכינה, כמו שכתוב (תהלים נ"א): "אדני שפתי תפתח", שהדבור הוא שם אדני. ונקרא קשת, כמו שפרש רש"י (בראשית מ"ח): "בחרבי ובקשתי" - 'לשון תפלה'. וקול הנגינה הם תלת גונין דקשת, שיש בקול אש, מים, רוח, שהם שלשה אבות, שהאבות הם שלשה גונין דנהירין, שבהם וראיתיה לזכר וכו'. נמצא מי שמנגן אותיות התפלה, וקול הנגינה הם בזכות ובבהירות גדול. אזי מלביש את השכינה, הינו האותיות, בלבושין דנהירין. וקדשא בריך הוא רואה אותה, אזי 'וחמת המלך שככה': וזהו שפרש רש"י: "בשמעו את רנתם" - בזכות אבות. הינו כשהנגינה, שהם תלת גונין דקשת כנ"ל, בבהירות ובזכות גדול. כי התלת גונין הם האבות כנ"ל, והם לבושין דשכינתא. וכשהלבושין נהירין בזכות ובבהירות, נקרא זכות האבות. אזי: "וראיתיה לזכר ברית עולם", אזי: "וינחם כרב חסדיו". הינו: 'וחמת המלך שככה', ונמתק הדינין: גם על ידי אמונת חכמים, שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט, ויש בהם רזין. על ידיכן מלביש את הקשת בלבושין דנהירין, אזי: "וראיתיה לזכר ברית עולם". כי הצדיק הוא בחינת קשת, כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי יהושע בן לוי: הנראה קשת בימיך וכו' (כתבות ע"ז:). ואיתא בזהר הקדוש (פרשת פינחס דף רט"ו): 'מי שעובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא, ולמפשט מנה לבושין דקדרוניתא דפשטין, ולקשטא בלבושין דגונין נהירין דרזין דאוריתא, מה כתיב בה: "וראיתיה לזכר ברית עולם", דאור רז אתקרי, ובההיא זמנא סלק מנה רגזא דבריה, 'וחמת המלך שככה': גם מי שעושה לבוש נאה לצדיק, על ידי זה נמתק הדינים: גם זה בחינות תקיעות, כי תקיעה שברים תרועה, הם האבות אברהם יצחק יעקב, וסימנך קש"ת הינו תקיעה וכו' (זהר פרשת פינחס ר"ל:). וזהו פרוש: (איוב כ"ב): "והיה שדי בצריך". כי שם שדי הם האבות (שם רל"א), כי ש' תלת ענפי האילן, שהם האבות. והם שלשה שמות היחוד, ה' אלקינו ה', שהם י"ד אותיות, והם י"ד של שדי. וראשי תבות של אברהם יצחק יעקב, הם הראשי תבות של י"י אלקינו י"י: "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם" (תהלים י"ט), זה בחינת קשת, וקול, תלת גונין דקשת:   מג דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים נאוף בהשומע. כי הזווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד): "והאדם ידע את חוה אשתו", וכתיב (במדבר ל"א): "כל אשה ידעת איש". אך יש שני מיני זווגים, הינו זווג דקדשה, הוא התקשרות לצדיקים, ואל התורה, ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדשה. וזווגים של עברה, נמשכים מדעת דקלפה. והדבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדבור, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "ולילה ללילה יחוה דעת". 'יחוה' מלשון דבור, שהדבור מדבר מה שבדעת. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של נאוף. והשומע ממנו הדבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקלפה כמו שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה (ספרי פרשת וזאת הברכה, ובזהר שמות כ"א:, בלק קצ"ג:): על פסוק: "לא קם כמשה" וכו', 'בישראל לא קם, אבל באמות קם, ומנו בלעם'. כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו "דור דעה" (ויקרא רבה פ"ט): ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין, אמרו להם: אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה (כמובא בפרש"י בפ' בלק). כי הוא גם כן דעת דקלפה, כמו שכתוב (קהלת ז'): "את זה לעמת זה עשה אלקים". וזה שכתוב (במדבר כ"ד): "ויודע דעת עליון", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז'): 'שידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס'. כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ו:): 'כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו'. ולפיכך כשכעס משה רבנו, עליו השלום, על אנשי הצבא כשבאו ממדין, נסתלק ממנו הדעת, והצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה". ובלעם היה מסתכל בדעת דקלפה, שהוא מותרות של דעת עליון. וכשמשתנה, ידע שהקדוש ברוך הוא בכעס. נמצא שבלעם הוא דעת דקלפה, ועל ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של נאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (במדבר ל"א): "ויקצף משה על פקודי החיל, ויאמר החייתם כל נקבה, הן הנה היו בדבר בלעם". 'בדבר' דיקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד נאוף במדין. ולפיכך כשבאו ממלחמות מדין, כתיב (שם): "ויקרבו אל משה ראשי הפקדים וכו', ויאמרו ונקרב את קרבן ה' וכו', לכפר על נפשותינו לפני ה'". ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת ס"ד): 'שכך אמרו, אף על פי שמידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו':   מד מה שמכין כף אל כף בשעת התפלה. כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה א'): 'למה התחילה התורה מבראשית, כי העכו"ם יאמרו לנו גזלנים אתם, שכבשתם ארץ שבעה עממין. בשביל זה, כח מעשיו הגיד לעמו, שהגיד שכל העולמות הכל מעשי ידיו, ולמי שהקדוש ברוך הוא רוצה הוא נותן. וזה, לתת להם נחלת גוים, כי בידו הכל'. וכל הדברים נקראים כח מעשיו, כנגד כ"ח אתון דעבדא דבראשית, כנגד כ"ח פרקין דידים. וזה ידוע כי אוירא דארץ עממין היא טמאה (עיין שבת ט"ו: גיטין ח' נזיר נ"ד נ"ה:). ואוירא דארץ ישראל הוא קדוש וטהור, כי הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת יד העכו"ם ונתן לנו. אבל ארץ עמים, שהיא חוץ לארץ, שם אויר טמא. וכשאנו מחאן כף אל כף, בזה נתעורר כ"ח אתון דבראשית, כח מעשיו. ונמצא שבידו לתת לנו נחלת גוים, כי הכל של הקדוש ברוך הוא. ובזה יש כח בידינו לטהר אויר ארץ העמים, כי נחזר ארץ העמים תחת ממשלת הקדוש ברוך הוא, ובידו לתת לכל מי שירצה, כמו שכתוב: "לתת להם נחלת גוים". ואז נטהר אויר המקום שאיש הישראלי מתפלל, ושואב אויר הקדוש כמו בארץ ישראל: גם על ידי מחאת כף, נתגרש אויר הטמא. כי על ידי [מחאת] כפים נשמע קול, וקול הזה הוא אויר קדוש, מכ"ח אתון דעבדא דבראשית, מכ"ח פרקין דידים. כמו שאנו רואין בחוש, שנתגרש האויר על ידי מחאת כפים: ובשביל זה צריך לקבע מקום לתפלתו (ברכות ו:), כמו שאנו רואין בחוש, שבני אדם הבאים למדינה שאינם מרגלים באוירה, על ידי זה הם נחלשים ומתים, אפלו מנוה הרעה לנוה היפה (עיין כתובות ק"י:). כן הדבר בתפלה, אפלו כשעומד להתפלל במקום שהתפלל צדיק, אף על פי כן קשה לו מאד להתפלל שם, כי אינו מרגל באוירא של מקום, כל שכן מנוה היפה לנוה הרעה: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם): 'כל הקובע מקום וכו', אלקי אברהם בעזרו'. כי על ידו נבנה עולם מחדש, ובנין עולם על ידי אברהם, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה": וזה דאיתא בתקונים תקון עשרין ותרין (דף ס"ו.): ובהאי כח ישראל מתתקפין על אדום: ועוד, (שם): צריך לסלקא להאי כח לגבי חכמה, וזה בחינת: 'כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו'. כי אברהם הוא ימין, 'הרוצה להחכים ידרים' (בבא בתרא כ"ה:). ועוד, 'אלקי אברהם בעזרו', כי אברהם הוא ראשון להשגת ארץ ישראל. כדאיתא בזהר (לך לך ע"ח.): 'תקל בתקלא עד דאתגליא לה': וזה פרוש, (ברכות כ"ו:): 'תפלות כנגד תמידין תקנום'. 'תמיד', זה בחינות ארץ ישראל (עיין שוחר טוב מזמור קה). כמו שכתוב (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה". הינו צריך לראות שיתפלל תפלתו באוירא דארץ ישראל. הינו תקון מחשבות זרות שבתפלה, שהם בחינות תפלות כנגד כנ"ל. תקונם על ידי תמיד, על ידי בחינות ארץ ישראל: וזה פרוש, (הושע י"ב): "וביד הנביאים אדמה". על ידי הידים, על ידי מחאת כף, הדבורים נדברים ב"אדמת קדש" (זכריה ב'). נביאים, לשון דבור (רש"י שמות ו' על ואהרן אחיך יהי' נביאך): גם נתבטל הרג ואבדון מעולם, כי הידים הם בחינות: "יהי אור ויהי אור", ימינא ושמאלא, וכתיב (בראשית א): "וירא אלקים את האור וכו', ויבדל בין האור" - דא אהרן. "ובין החשך" - דא קרח (תקונים תקון ל' ע"א): וזה בחינות (ויקרא כ"ו): "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבר בארצכם": "אתם נצבים היום" (דברים כ"ט): - 'אין עמידה אלא תפלה' (ברכות ו:). "לפני ה' אלקיכם" - זה בחינות ארץ ישראל, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (כתבות ק"י:): 'כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוקי'. הינו על ידי מה תזכו שתהא תפלתכם באוירא דארץ ישראל, ראשיכם שבטיכם וכו', ומונה עשר בחינות, הינו בחינות מחאת כף. על ידי מחיאת כפים, התפלה היא באוירא דארץ ישראל כנ"ל: תפלות כנגד תמידין וכו', הינו בחינות ארץ ישראל. הינו על ידי מחאת כפים, נתבטל מחשבות עכו"ם. כי כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוקי, וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקי. ועל ידי מחאת כף. אזי הוא דר באוירא דארץ ישראל, ויש לו אלוקי. ונתבטל מחשבות עכו"ם. ותפלה היא בחינת אמונה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", ותרגומו: "פרישן בצלו". ונגד אמונה, הם הכפירות מחשבות עכו"ם. ותקונם על ידי תמידין, על ידי ארץ ישראל, על ידי מחאת כף: וזהו פרוש, (ישעיה ס"ב): "והיית עטרת תפארת ביד ה'". פרוש: על ידי יד ה', על ידי מחאת כף, שנתעורר ידיו של הקדוש ברוך הוא כנ"ל, על ידי זה נתתקן הרהורי עכו"ם. כי על ידי עכו"ם פוגם בתפארת, כמו שכתוב (שם מ"ד): "כתפארת אדם לשבת בית". כשמתקן הרהוריו, על ידי זה, נעשה עטרת תפארת, שנתעטר תפארת בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג'): פרוש אחר. 'תפלות כנגד תמידין', פרוש, שעל ידי התפלה נתגלה סודות התורה, הנקראים כבשונו של עולם, כבשי דרחמנא, כמו שכתוב (משלי כ"ז): "וכבשים ללבושך". (כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה בחגיגה י"ג, דברים שהם כבשונו של עולם וכו') ותמידין הם כבשים, כמו שכתוב (במדבר כ"ח): "את הכבש אחד תעשה בבקר" וכו' (עיין זוהר פנחס רכ"ו:). ועל ידי תפלות נתגלה סודות התורה, כמובא על פסוק: "כי תעבר במים אתך אני" (עיין לקמן סי' ע"ג ולעיל סי' ט"ו:): פרוש אחר. תפלות כנגד, הינו המחשבות זרות שהם כנגד, שהם מבלבלין תפלתו. ונקראים מבול, שהם מבלבלין את תפלתו. ותקונו, שיתן צדקה לארץ ישראל. ועל ידי זה הוא נכלל בארץ ישראל, אשר עליה נאמר: "ארץ לא גשמה ביום זעם" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל זבחים קי"ג), ועל ידי זה הוא נצול ממחשבות זרות. וזה 'תמידין תקנום', תקונם על ידי ארץ ישראל. שנאמר בה: "ארץ אשר וכו' תמיד עיני ה' אלקיך בה": גם 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (בבא בתרא קנ"ח:), ועל ידי זה נזדכך מחו, הינו מחשבתו. וזה פרוש (בראשית ט'): "וראיתיה לזכר ברית עולם", 'וראיתיה', על ידי בחינות ארץ ישראל, על ידי זה נתעורר ונתתקן ברית עולם, בחינות תפלה, ח"י ברכאן דצלותא, צדיק חי עלמין: [כל זה הענין מתחלת סימן מ"ד עד כאן, מחבר יחד. וכן שמענו רב דברים אלו בדרוש אחד. אך בכתיבתו הקדושה, חלקם קצת. וכן היה דרכו כמה פעמים, ולא ידעתי טעמו]: מה מחאת כפים בתפלה, כי על ידי זה נתעוררים בחינת כנפים, שמשם בא הדבור. כמו שכתוב (קהלת י): "ובעל כנפים יגיד דבר", וכתיב (יחזקאל י'): "וידי אדם מתחת כנפיהם". נמצא שעל ידי שאדם נתעורר בידים שלו, אזי [הכנפים] נתעוררים. הינו כנפי ראה, שמשם נתהוה הדבור. אבל עדין צריכין להכין ולתקן פה, לקבל את הדבור בתוכו. ועל ידי שמכה כף אל כף, על ידי זה נתהוה הפה. כי בכל יד חמשה אצבעות. והכאות האורות, יד ימין ביד שמאל, הינו חמשה פעמים חמשה, גימטריא עשרים וחמשה. והכאות יד שמאל ביד ימין חמשה פעמים חמשה, גימטריא גם כן עשרים וחמשה, שני פעמים עשרים וחמשה, גימטריא חמשים. זה בחינות חמשים פעמים יציאת מצרים שנזכר בתורה, כי 'על ידי בחינות יובל יצאו מגלות מצרים' (זהר שמות מ"ו). ועקר גלות מצרים, שהיה הדבור בגלות, ובשביל זה היה משה כבד פה. ועל ידי גאלה נתהוה בחינת פה, נמצא שעל ידי חמשין שערי בינה נתהוה הפה. וזה בחינת, (שמות ד): "מי שם פה לאדם". מי דיקא, נמצא שעל ידי מחאת כף, חמשה אצבעות ימין בחמשה שביד שמאל וחמשה שביד שמאל בחמשה שביד ימין, נתהוה בחינת מי, שעל ידה נתהוה פה, כמו שכתוב "מי שם פה לאדם". והפה מקבל הדבורים מהכנפי ראה, כמו שכתוב: "ובעל כנפים יגיד דבר". וכנפים נתעוררים בהתעוררות ידי אדם, כמו שכתוב: "וידי אדם מתחת כנפיהם". וכל זה אנו רואים בחוש, שהידים הם כנגד כנפי ראה. ובשביל זה אמרו הפוסקים 'נשבר הגף סמוך לגוף טרפה' (יורה דעה סימן נ"ג), כי בודאי נקב על ידי זה הראה:   מו מחאת כף בשעת התפלה, זה בחינות נתינת המטה בין צפון לדרום (ברכות ה:). כי מטה הינו בחינות זווג. בחינות תפלה (תקון י' ועין תקון נ"ח). וצפון ודרום, זה בחינות ידים. וזה שהתפלל אבא בנימין (ברכות ה:): 'שיהא תפלתו סמוך למטתו', הינו שלא יהיה הפרש בין התפלה לזווג: גם על ידי מחאת כף, נמתקים הדינים. כי יש שלש הויות, שהם בחינת שלש ידים. יד הגדולה. יד החזקה, יד הרמה. ויד ימין זה יד הגדולה. ויד שמאל, זה יד החזקה. ובשעת הכאה שנתחברים יחד, זה בחינת יד רמה. והדבורים היוצאים, הם יוצאים מהגרון, גימטריא שלש פעמים אלקים, והם נמתקים על ידי שלש הויות. וזה פרוש (תהלים קי"ט): "נפשי בכפי תמיד" וכו', 'נפש', זה בחינות דבור. כמו שכתוב (שיר השירים ה'): "נפשי יצאה בדברו", הינו בחינות תפלה, כמו שכתוב (איוב י"ח): "טורף נפשו באפו" (עיין ברכות ה: שמובא פסוק זה לענין תפלה). בכפי, הינו בחינות מחאת הכף. על ידי זה, ותורתך לא שכחתי ראשי תבות שלו, גימטריא שלש הויות ושלש אלקים, הינו המתקת הדינים: גם עקר השכחה הוא ממחין דקטנות, מבחינות אלקים. וכשממתיק את אלקים בכפיו, על ידי זה "ותורתך לא שכחתי": וזה פרוש, (תהלים צ"א): "כי בי חשק ואפלטהו". כי בי גימטריא מ"ב (הקדמת התקונים ז:), הינו שלש פעמים יד גימטריא מ"ב. שנתגלה החשק שבלב, בידים, וזה בחינות מחאת כפים. על ידי זה "ואפלטהו", בחינות המתקת הדינים: גם על ידי מחאת כף, מבטל המחלקת. כי כל המחלקת נמשכים מבחינת קרח על אהרן, שהם בחינת שמאלא וימינא (זוה"ק בראשית י"ז. ובתי' ל). ועל ידי מחאת כף, נכללים שמאל בימין, וימין בשמאל ונעשים אחדות. וזה פרוש, (תהלים צ"ז): "האירו ברקיו תבל ראתה". תבל, זה בחינות מחאת כפים. כי ימין זה ע"ב, ושמאל זה רי"ו. ועל ידי שנכללים זה בזה, נעשה שני פעמים רי"ו, גימטריא תבל. כי גם ע"ב שהוא ימין, יש בו שלש פעמים ע"ב, גימטריא רי"ו. ושלשה פעמים ע"ב, זה בחינת כהן גדול וכהן הדיוט, וסגן הכהן. ועל ידי שנתראה תבל, הינו מחאת הכפים, על ידי זה "האירו ברקיו", נתתקן המחלקת הנקרא ברק. כמו שכתוב (זכריה ט'): "ויצא כברק חצו", וחץ לשון מחלקת. כמו שכתוב (בראשית מ"ט): "וישטמוהו בעלי חצים", ותרגומו: 'בעלי פלגותא': וזה פרוש, (תהלים מ"ז): "כל העמים תקעו כף", לשון התחברות. כי שני פעמים ע"ב רי"ו, גימטריא תקעו: להיות קדם שהעתקתי תורה זאת מכתיבת ידו הקדוש, כתבתי מתחלה קצת מענין זה בעצמי. כפי מה ששמעתיו. ולהיות קצת דברים מבארים שם קצת יותר. על כן העתקתיו גם כן. ושניהם כאחד טובים. וזהו: ענין הכאת כף אל כף בעת התפלה. כתוב ב"פרי עץ חיים" (בשער חזרת עמידה פרק ז' בסופו), "של"ו הייתי ויפרפרני" (איוב ט"ז), של"ו בגימטריא ג' הויות וג' אלהים. וראשי תבות של "וישם לך שלום", גימטריא של"ו. דהינו שג' פעמים הוי"ה, ממתיק ג' אלקים. כי יש ג' ידים, יד הגדולה, ויד החזקה, ויד הרמה. והן יד ימין, הוא יד הגדולה. יד השמאל, יד החזקה. ועל ידי חבוקת הידים, נעשה יד הרמה. ועל כן כשמכה כף אל כף ומחבר הידים בתפלה, נמתקין הדינין. כי יד הוא בחינת הויה, יוד אותיות וד' אותיות. ועל ידי ג' הידים, שהוא ג' הויות, נמתקין הג' אלקים, שהם הדינין היוצאין מהגרון, שהוא בגימטריא ג' אלקים: והוא סגלה לזכרון, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "נפשי בכפי תמיד". 'נפשי', הינו בחינת תפלה. כמו שכתוב (שיר השירים ה'): "נפשי יצאה בדברו". "בכפי תמיד", הינו כשמכה כף אל כף בשעת התפלה. על ידי זה, "ותורתך לא שכחתי". כי השכחה הוא מחין דקטנות, בחינת אלקים. וכשממתיק הדינים כנ"ל, אזי הוא במחין דגדלות, ואין לו שכחה. ועל כן ותורתך לא שכחתי, ראשי תבות של"ו. דהינו על ידי שממתיק ג' אלקים, בג' הויות כנ"ל, אין לו שכחה. וזה דיקא בשעת התפלה, כי אז יודע אם הוא במחין דקטנות, או דגדלות. כי הדבור הוא התגלות המחין, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה":   מז ואכלתם אכול ושבוע והללתם וכו'. (יואל ב). מי שהוא משקע בתאות אכילה בידוע שהוא רחוק מאמת, ובידוע שדינים שורין עליו, גם זה סימן על דלות, גם יבוא לידי בזיונות ובושות. כמו שכתוב (תהלים י"ב): "כרם זלת לבני אדם", 'כיון שנצרך אדם לבריות נשתנה פניו ככרום' (ברכות ו:): ודע מי שהוא משבר תאות אכילה, הקדוש ברוך הוא עושה על ידו מופתים. כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות כ:): כתיב: "אשר לא ישא פנים", וכתיב: "ישא ה' פניו אליך". 'אמר הקדוש ברוך הוא: איך לא אשא להם פנים, אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין על עצמן בכזית ובכביצה'. נמצא שנשיאות פנים, הוא על ידי שבור תאות אכילה. וזה פרוש (דברים ל"א): "והסתרתי פני והיה לאכל", פרוש על ידי תאות אכילה הוא מסתיר פנים: והארת פנים, הוא תקון ואמת, בחינת יעקב, כמו שכתוב (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב". והוא בחינת תפלין, כי יעקב הוא תפארת, כלליות הגונין, בחינת תפלין הנקראים פאר, כמו שכתוב (יחזקאל כ"ד): "פארך חבוש" (עיין ברכות י"א:). ועקר עשירות בא מאמת, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת ק"ד): 'קשטא קאי'. ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קי"ט): "ואת היקום אשר ברגליהם" - זה ממונו, שעליו קאי: וזה שאמרו חז"ל (ברכות כ"ד): "והיו חייך תלואים" - זה התולה תפליו. גם אמרו, (מנחות ק"ג:): 'זה הקונה תבואה מן השוק'. הינו שהדלות בא על ידי פגם התפלין על ידי פגם של אמת: וארץ ישראל, שעקר קבלתה מבחינת יעקב, כמו שכתוב (בראשית ל"ז): "וישב יעקב בארץ". בשביל זה, נקראת ארץ החיים (זהר ויקרא מ"ה:). כי תפלין נקראים חיים, כמו שכתוב (ישעיה ל"ח): "ה' עליהם יחיו" (עיין מנחות מד). וזה שבחה, "אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח'). כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאוה לתענוגים אחרים. אבל אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד. וזה שבח ארץ ישראל, שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא מחמת שבור ובטול תאות אכילה. כי היא מקבלת הארה והשפעה, מבחינת תפלין, מבחינת יעקב, מבחינת אמת, שמשם בא עשירות. נמצא מה שתאכל לחם לבד, לא מחמת מסכנות, אלא מחמת שבור תאות אכילה: וזה פרוש (במדבר י"ג): "ארץ אכלת יושביה", פרוש שהיא מקבלת שפעה מבחינת יעקב, כמו שכתוב: "וישב יעקב בארץ": וזה פרוש, כי היא שמלתו לעורו, דא עור של תפלין (תקונים תקון ס"ט דף צ"א:). שבה נכנס בחינת תפלין: [לכאורה אין לזה פרוש, מה חבור יש לענין זה למה שכתוב למעלה. אך נראה כונתו הקדוש, כי למעלה מבאר שעל ידי תפלין, שהוא בחינת אמת, בחינת יעקב, שזוכין על ידי שבירת תאות אכילה, על ידי זה נצולין מדלות ועניות כנ"ל. וזהו מה שהביא מקרא זה, "כי היא שמלתו" וכו', לענין זה. פרוש: כי מקרא זה נאמר על העני והאביון, "כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו". ומרמז על עניות השכינה בגלותא, שמשם עקר העניות של ישראל בגלות, כמבאר בתקונים (שם). וזהו: "כי היא כסותה וכו' היא שמלתו לעורו", 'דא תפלין'. הינו שהתפלין הם עקר השמלה המגנת על ענית השכינה וכנסת ישראל, כי תפלין מבטלין הדלות. כי עקר השפע והעשירות נמשך על ידי בחינת יעקב, שהוא בחינת אמת, בחינת תפלין. כך נראה לי לפרש]: וזה פרוש (דברים י"א): "ונתתי עשב", דא ע"ב שין (תקון נ"א וזהר בראשית כ"ה:), דא כלליות הגונין. "בשדך לבהמתך", כשתשדד את הבהמיות אז יתגלה כלליות הגונין, כמו שכתוב: "ישא ה' פניו אליך": וכשפוגם באמת, בכלליות הגונין, אזי נעשה מכלליות הגונין בושה. ובא עליו בושה (עיין זוהר אמור פ"ט: ובתיקון נ"ח.). הינו עניות. כמו שכתוב: "כרם זלת לבני אדם", נשתנה פניו לכמה גונין, ככרום: ואנחנו בני ישראל, מקבלין השפע דרך ארץ ישראל. ושפע ארץ ישראל, היא הארת פני יעקב, הארת התפלין. ובשביל זה כתיב בה, (בראשית מ"ט): "הנותן אמרי שפר". כי שפר, זה בחינת פאר, בחינת תפלין. הינו, שהיא נותנת לנו אותיות הארה שקבלה מתפלין: וזה פרוש, (קהלת ט'): "ראה חיים עם אשה". הנותן אמרי שפר ראשי תבות אשה, וזה: "ראה חיים" דיקא, כי תפלין נקראים חיים. וזה: "נפתלי אילה שלוחה" וכו', נפתלי אותיות תפלין: וכשאנו אוכלים שפע אמת הבא דרך ארץ ישראל, ואחר כך אנו מדברים הלולו של הקדוש ברוך הוא בזה הכח, אזי נעשה שמים וארץ חדשה. כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (הקדמת הזהר ה.): "לאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי, בשתפי וכו'. כי שמים החדש נעשה על ידי הארת פני יעקב, והארץ החדשה נעשה על ידי ארץ ישראל, שהולכת השפע דרך ארץ ישראל, נמצא שברא עכשו שמים ומזלות אחרים. נמצא שמשנה הטבע שהיה מטבע במזלות הראשונים, כי עכשו נעשה מזלות חדשים. נמצא שעל ידי שבור תאות אכילה, נעשה מופתים ופלאות: גם זאת התורה כתבתי מתחלה בעצמי, ונמצאו בה כמה דברים מבארים יותר. גם סיום פרוש המקרא "ואכלתם", נחסר כאן בלשונו הקדוש, ומה שחסר זה גלה זה וכו', על כן העתקתי גם נסחא זאת שכתבתי בעצמי וזהו: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם" וכו', כי מי שיצא מתאות אכילה, יכול להיות איש מופת. ומי שהוא משקע בתאות אכילה, סימן שהוא שקרן. וכן אפלו איש צדיק שכבר יצא מהתאוה ונפל ממדרגתו ונפל לתאות אכילה, סימן שיצא שקר מפיו. וכן מורה גם כן שיש דין עליו למעלה, וגם הוא סימן עניות: והענין, דהנה כתיב (דברים ח'): "ואכלת ושבעת וברכת", ולכאורה מזה טענת היצר הרע לאכל ולשבע למלאת נפשו, ואחר כך לברך את ה'. אך באמת אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כ:): כתיב: "אשר לא ישא פנים", וכתיב: "ישא ה' פניו אליך" וכו', וכי לא אשא פנים וכו', שאני אמרתי: "ואכלת ושבעת וברכת", והן מדקדקין על עצמן מכזית ועד כביצה. וזהו רמז נפלא, אם ישראל מדקדקין לבלי לאכל הרבה, רק מכזית ועד כביצה, אזי הם בבחינת: "ישא ה' פניו", ואז יש נשיאות פנים. אך להפך, חס ושלום, מכלל הן וכו'. כי כאשר הם משקעים בתאות אכילה, אזי הסתרת פנים, חס ושלום. וזהו, (דברים ל"א): "והסתרתי פני והיה לאכל". כלומר, אם הם משקעים בתאות אכילה, אזי "והסתרתי פני" חס ושלום: והנה נשיאות פנים הוא בחינות אמת, כמבאר בכונות על שלש עשרה מדות, תקון אמת הוא הארת פנים, וזהו שאמרו, כי המשקע באכילה הוא רחוק מאמת, כי הוא בהסתרת פנים, שהוא מדת אמת כנ"ל: והנה כל העולם כלו, נזון משפע של ארץ ישראל כידוע. וארץ ישראל בעצמו, מקבל השפע מן אמת, שהוא מדת יעקב, כנאמר (מיכה ז'): "תתן אמת ליעקב". והוא מדת תפארת, שהוא כללות הגונין. והוא בחינות שמים, אש ומים, שהוא גם כן כללות הגונין. וזה מרמז בתורה, (במדבר י"ג): "ארץ אכלת יושביה". דקשה, הן אמת שהמרגלים הוציאו שקר מפיהם, אך איך נכתב שקר שלהם בתורה שהיא אמת (עיין כעין זה בזוהר בלק ר"ח:). ובהכרח, שבדברים הללו נרמז בהם דבר אמת. ויש לרמז הנ"ל, "ארץ אכלת", כלומר שאכילתה והשפעתה, הוא מבחינות יושביה, שהוא בחינות "וישב יעקב", שהוא מדת אמת כנ"ל. והוא גם כן בחינות תפלין, שנקראים פאר, שהוא מדת יעקב. ועל כן נקראת ארץ ישראל, "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר", כמו שדרשו רז"ל, כלומר ארץ ישראל היא אילה שלוחה לבשל פרותיה. והשפעתה הוא ממדת אמת, שהוא בחינות תפארת, בחינות תפלין. והינו "הנותן אמרי שפר", כי שפר הוא לשון פאר, שהוא בחינת תפלין. ויש לרמז, נפתלי הוא אותיות תפלין: ועל זה יש לרמז גם כן, (קהלת ט'): "ראה חיים עם אשה". כי אש"ה ראשי תבות ה'נותן א'מרי ש'פר. והינו "ראה חיים", כי תפלין נקראין חיים. כמו שאמרו רז"ל (מנחות מ"ד): "ה' עליהם יחיו", דדרשו על תפלין. כי בתפלין נאמר, (דברים כ"ח): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" וכו' (ברכות ו). והינו "ראה חיים", שהוא תפלין, "עם אש"ה", ראשי תבות ה'נותן א'מרי ש'פר, שהוא גם כן בחינות תפלין כנ"ל: וזהו, (דברים ח'): "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם". כלומר, 'ארץ', שהוא בחינות אמת. ואז הוא בבחינות הארת פנים, ואינו בוחר בתפנוקים. ועל כן 'לא במסכנת', מחמת דלות ועניות, 'תאכל בה לחם', ולא שאר מעדנים. רק מחמת שהוא בבחינות אמת, והוא מפשט מתאות אכילה, ואינו בוחר רק בלחם לאכל: ועל כן נקראת ארץ ישראל, ארץ החיים. כי השפעתה ממדת יעקב, שנאמר עליו: 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה:). והוא גם כן בחינות תפלין, שנקראים חיים: נמצא, כי האוחז במדת אמת, אזי פרנסתו ברוח, כי ההשפעה ממדת אמת כנ"ל. וזה רמז, (שבת ק"ד): קשטא קאי. כי רז"ל דרשו (פסחים קי"ט) על פסוק: "ואת כל היקום" וכו' - 'זה ממונו של אדם שמעמידו' וכו'. וזהו 'קשטא', האוחז במדת אמת, אזי 'קאי', זה ממונו שמעמידו על רגליו, ופרנסתו ברוח. אך 'שקרא לא קאי', כי הוא בהסתרת פנים שהוא בחינות אמת: ועל כן על כל צרה שלא תבוא, גוזרין תענית. כי מאחר שישראל נתונין בצרה, הם בבחינות הסתרת פנים, בחינות דינים. ועל כן גוזרין תענית, לשבר תאות אכילה. ואזי יהיה בחינות הארות ונשיאות פנים, שהוא בחינות המתקת ובטול הדינים כנ"ל, וכי לא אשא פנים שהן מדקדקין וכו': ובזה תבין נפלאות בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כ"ד), שדרשו על פסוק: "והיו חייך תלואים" - 'זה התולה תפליו'. גם אמרו (מנחות ק"ג:): - 'זה הקונה מן הפלטר'. זהו שאמרנו, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם דבר אחד. כי מאחר שהוא תולה תפליו, ופוגם בתפלין, שהוא מדת אמת. אזי הוא בהסתרת פנים, ונתמעט השפע שלו, ומזונותיו מצמצמין, וצריך לקנות מן הפלטר: ועל כן כתיב על ארץ ישראל, (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה". "כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים ק"א), אך ארץ ישראל, שהיא מדת אמת, "תמיד עיני ה' בה" וכו': והנה כשהצדיק אוכל לשבע נפשו, ולא מחמת תאוה הגשמיות. אזי הוא בבחינת נשיאות פנים, ונזון ממדת אמת. וכאשר בכח אכילה זו, עומד להודות ולהלל לה', אזי יוצאין ממנו דבורי אמת, שהם בחינת יעקב, מדת תפארת, שהוא כללות הגונין. והוא בחינת שמים, אש ומים. וגם כן בחינת ארץ ישראל, שהשפעתה גם כן ממדת יעקב כנ"ל. ועל כן בכח זה, נעשה שתף להקדוש ברוך הוא לברא שמים וארץ, שהם בבחינת אמת, בדבוריו הקדושים שנובעים ויוצאים ממנו גם כן בבחינת אמת כנ"ל. וזהו שאמרנו למעלה, כי ארץ ישראל היא "אילה שלוחה". והינו "הנותן אמרי שפר", כי הנזון מבחינות ארץ ישראל, שהיא "אילה שלוחה", שהיא בחינות אמת, אזי "הנותן אמרי שפר". כלומר שנותנת מעצמה ומכחה "אמרי שפר" - לשון תפארת, שהם אמרי אמת. ועל כן יוכל לברא שמים וארץ, שהם גם כן ממדת אמת כנ"ל. ועליו נאמר (ישעיה נ"א): "ולאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי. מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי, אף אתם וכו' במלולא כנ"ל (הקדמת הזהר ה.), כי בדברים האמתיים, יוכל לברא שמים וארץ: (וזה, "ולאמר לציון", הינו על ידי אמרי אמת, שהוא בחינת אמרי ציון, אמרי ארץ ישראל, שהוא בחינת אמת, על ידי זה "עמי אתה", אל תקרי עמי וכו' כנ"ל). וכיון שיכול לברא שמים וארץ חדשים, יוכל לעשות מופתים בשמים ובארץ. כי השם יתברך מנהיג עולמו על פי דרך הטבע, והטבע הוא על פי הנהגת הגלגלים כידוע. וכיון שהצדיק יכול לברא שמים חדשים, אזי הוא משנה כל הגלגלים, ועושה טבע חדש. ועל כן בודאי הוא יכול לעשות מופתים, שהם שנוי הטבע. והענין פלא ודו"ק: וזה, ואכלתם אכול ושבוע כלומר מה שתאכלו, הן מעט והן הרבה, תשבעו ולא תהיו משקעים בתאות אכילה. אזי תהיו בבחינת נשיאות פנים, ונזונין ממדת אמת. ובכח אכילה זו, והללתם את שם ה' אלהיכם כנ"ל, אזי תהיו שתפין להקדוש ברוך הוא לברא שמים וארץ. וזהו אשר עשה עמכם, דהינו אל תקרי עמי אלא עמי, מה אנא וכו'. וכיון שתוכלו לברא שמים וארץ, אזי להפליא, שתוכלו לעשות נפלאות ומופתים בשמים ובארץ. והינו דסים ולא יבשו וכו', כי בחינת הבושה הוא גם כן כלליות הגונין, כי 'אזל סמקא ואתי חורא' (בבא מציעא נ"ח:), ופניו משתנה לכמה גונין. והוא מדת תפארת, ממדות הנפולין. ומה מתקו דברי רבותינו, זכרונם לברכה, לפי זה, (ברכות ו:): 'כיון שנצרך לבריות פניו משתנה ככרום' שמשתנה לכמה גונין. כי 'כיון שנצרך לבריות', והינו מפני שפגם במדת אמת, והוא בהסתרת פנים, שהוא מדת אמת כללות הגונין כנ"ל. ועל כן פניו משתנין ככרום לכמה גונין, שהוא גם כן מדת תפארת ממדות הנפולין. כי "את זה לעמת זה עשה" וכו' (קהלת ז'). ועתה המקרא הזה נדרש כמין חמר, "ואכלתם אכול ושבוע", בבחינת אמת כנ"ל. ואז תוכלו לעשות נפלאות, אשר עשה עמכם להפליא כנ"ל. אזי: "ולא יבשו עמי לעולם", כי מאחר שאתם בבחינות אמת, כללות הגונין, אינכם צריכין להתביש. שהיא כללות הגונין, במדות הנפולין. על כן ולא יבשו עמי לעולם: וזהו "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". כמבאר בזהר (בראשית כ"ה: ובתקונים נ"א), 'עשב' הוא ע"ב שי"ן, תלת ראשין שלשה אבות, שהוא הגונין. והינו "בשדך לבהמתך", שתשדד הבהמיות שלך. "ואכלת ושבעת", לאכל ולשבע, רק להסתפק במעט, אזי "ונתתי עשב":   מח על אשר מעלתם בי וכו' במי מריבת קדש מדבר צין וכו' (דברים ל"ב): צירי זה בחינת וייצר, יצירה לטב יצירה לביש, יצירה לשכר יצירה לענש (זהר בראשית כ"ז. (וברע"מ בהר קיא). ובברכות ס"א), בחינת דין ורחמים. וזה בחינת בינה, ששם נוצר הולד, כמו שכתוב (משלי ב'): "כי אם לבינה תקרא". ושם שני בחינות חסד ודין, כי משם דינין מתערין (זוהר ויקרא י). והיא בחינת סכה, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): "תסכני בבטן אמי". והיא בחינת כח התפלה מה שמתפללין בכח, "כל עצמותי תאמרנה" וכו' (תהלים ל"ה). והוא בחינת סכה, כמו שכתוב (איוב י): "בגידים ועצמות תסוככני". כי כח שאדם מכניס בתבות, הם כ"ח אתון דעבדא דבראשית, שבהם נברא העולם. ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות פרק ה'): מקבלין כח מכ"ח אתון אלו. והדבורים שאדם מדבר בכח, הם עצמן הדבורים של הקדוש ברוך הוא. וזה בחינת (ישעיה נ"א): "ואשים דברי בפיך", כי הם עצמם דבר ה', והם "כח מעשיו" (תהלים קי"א). והמאמרות שבהם נברא העולם, הם בחינת חסד, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה". והחסד הוא בחינת סכה, בחינת חבוק, וזה "ואשים דברי בפיך", אזי "ובצל ידי כסיתיך", שהיא בחינת סכה, שהיא בחינת צל יד, חבוק יד ימין (זהר פינחס רי"ד:): אבל הדבורים שאינם דבורים קדושים, אזי גורם שנתעורר סכת נוצרים, סכת עכו"ם, כמו שכתוב (תהלים קמ"ד): "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר", שהוא חבוק דסטרא אחרא. וזה פרוש, (שם ל"א): "תצפנם בסכה מריב לשונות". כי כשלשונות של עכו"ם גוברים, חס ושלום, אזי השכינה היא ריב עם קדשא בריך הוא. כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א דף מ"ד:): "שמעו הרים ריב" - 'דאיהי ריב על בנהא בגלותא'. כי בארץ ישראל איהי רבי (שם דף מ"ה:), שנתהפך אתון רי"ב ונעשה רב"י. ועקר ארץ ישראל על ידי כח מעשיו, כמו שכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". אבל כשכח הזה, הינו בחינת סכה נפגם, אזי גוברים אמות העולם גובר ימין שקר. ונעשה מרב"י רי"ב, אזי איהי ריב על בנהא, שגלו משלחן אביהם ומארצם יצאו: ובשביל זה, סכה, הינו תפלה בכח, היא סגלה לבנים. ובשביל זה, תכף אחר סכות שמיני עצרת. שהנוקבא עוצרת וקולטת הטפה, שלא תפיל (כמבאר ב"פרי עץ חיים" בסופו בכונות שמיני עצרת). וזה בחינת: "תסכני בבטן אמי", הינו בחינת סכה נעשה בחינת עבור. ובשביל זה "ותתפלל חנה על ה'" (שמואל א א). על דיקא (זהר אחרי עט: ועי' זהר תולדות קל"ז ובפי' אוה"ח שם) שהיא בחינת סכה: גם ארץ ישראל סגלה לבנים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ט"ז:): "לך לך מארצך", ושם תזכה לבנים. כי "נחלת ה' בנים" (תהלים קכ"ז), וזה מחמת, "שכר פרי הבטן", שכר סכה, בחינת: "תסכני בבטן אמי". כי עקר ארץ ישראל, הוא על ידי כח מעשיו, כמו שכתוב: "כח מעשיו וכו' לתת להם נחלת" וכו'. וכח הזה הוא בחינת סכה, "כל עצמותי תאמרנה", בחינת: "בגידים ועצמות תסוככני", בחינת: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך": וזה בחינת (מיכה ו'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט", זה הדין (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה מכות כ"ד), בחינת: "שמאלו תחת לראשי" (שיר השירים ב'). "ואהבת חסד", זה בחינות חסדים הפנימיים. "והצנע לכת", זה בחינות מקיפים, בחינת סכה. כי דפנות הסכה הם שתים כהלכתן, שהם נצח והוד, ושלישית אפלו טפח (סכה ו:), שהוא בחינות יסוד. וזה בחינות: "והצנע לכת", 'והצנע', זה בחינות יסוד, 'מגלה טפח ומכסה טפח' (נדרים כ:). ו'לכת', זה בחינות נצח והוד. "עם ה' אלקיך" זה בחינת ארץ ישראל, כי 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקי' (כתבות ק"י:), כי ארץ ישראל נעשה מכח מעשיו כנ"ל: ולעתיד לבוא שיתנסו אמות העולם על ידי מצות סכה (עיין ע"ז ג'), אז נתקים (צפניה ג'): "אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה". שפה ראשי תבות של שכר פרי הבטן, הינו בחינת סכה כנ"ל: גם אז נתהפך ריב לשונות, ולא יהיה בחינת ריב כנ"ל, ויהיה שפה אחת לעבדו שכם אחד. ואז יתגבר אמת, כמו שכתוב (משלי י"ב): "שפת אמת תכון לעד". הינו, אפלו עכו"ם יחזרו לעבדו שכם אחד: וזה (בראשית ד'): "אם תיטיב שאת", ראשי תבות שפת אמת תכון. "ואם לא תיטיב", לפתח חטאת רובץ, ראשי תבות רחל למפרע בחזרת אנפין, בחינת ריב. שהיא ריב בגלותא, דמתגברין אמין דעלמא, ריב לשונות, אשר פיהם דבר שוא וכו': וזה פרוש במי מריבת, זה בחינת מי החסדים, בחינת סכה. שמצלת מריב לשונות, כמו שכתוב: "תצפנם בסכה מריב לשונות" כנ"ל: קדש תרגומו רקם, לשון רקם וציר. בחינת צירי כנ"ל, שממנו יצירת הולד: מדבר צין לשון ציני הר הברזל. לשון תמרים (סכה ל"ב:): לשון תמורה וחלוף. פרוש כי הקדוש ברוך הוא צוה להם שידברו אל הסלע, כדי שילמדו ישראל קל וחמר על שכר וענש כפרוש רש"י, והם [פגמו] בהדבור, וגרמו, חס ושלום, התגברות של הריב לשונות. וגרמו התגברות ימין שקר, כמו שכתוב: "אשר פיהם דבר שוא" וכו'. וזה פרוש צין, לשון תמורה, תמורת קדש, תמורת צירי, תמורת סכה דקדשה, נעשה סכה בקלפה, חס ושלום. ובשביל זה ענשם, כי מנגד תראה ושמה לא תבוא, כי ארץ ישראל הוא מכח מעשיו כנ"ל:   מט לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יצא מחפתו וכו' (תהלים י"ט): א כי קדם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף. ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והצרך לברא בני אדם, שיקבלו על מלכותו. והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא על ידי המדות, שעל ידי המדות משיגין אלקותו, ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג: וצמצם את האור אין סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי. ובתוך החלל הפנוי, ברא העולמות (כמבאר ב"עץ חיים" בתחלתו בהיכל א' ענף ג'), והן הן מדותיו: והלב הוא הציר של המדות, הינו החכמה שבלב, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ובלב כל חכם לב" וכו'. ועקר היצירה היתה בחכמה, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". נמצא שהלב הוא הציר, כמו שכתוב (שם ע"ג): "צור לבבי". ואית יצירה לטב ולביש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ס"א): "וייצר" - בשני יודין וכו'. והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע. הינו מחשבות טובות, הם יצר טוב. ומחשבות רעות, הם יצר הרע. כי עקר היצרים, הם המחשבות והחכמות שבלב, כמו שכתוב (בראשית ו'): "כי יצר מחשבות לבו" וכו'. וכשאדם חושב במחשבות רעות, הוא מטמטם את החלל של הבריאה, ששם התגלות המדות. כי הלב הוא צור העולמים, הינו צור המדות. כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמדות. כי אור להביותו, הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): "ולבי חלל בקרבי". ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמדות, הינו לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה. ומחשבות טובות שבלב, הן יצרין טבין. שעל ידן נתגלין פעלות ומדות טובות, והינו יצירה לטב. וכשחושב מחשבות רעות, הוא מטמטם הלב, בבחינת ערלת לב. ומקלקל את הבריאה, הינו החכמה שבלב. כי היצר הרע הוא טפשות הלב, כמו שכתוב (דברים י'): "ומלתם את ערלת לבבכם", ותרגומו: 'ית טפשות לבכון'. 'וטפשות', הוא קלקול הבריאה, שהיא על ידי החכמה: נמצא כשאדם חושב מחשבות טובות בלבו איך לעבד את השם יתברך, בזה נעשה לבו, בבחינת: "צור לבבי", ובבחינת: "ולבי חלל בקרבי", שבתוך החלל יתגלו פעלותיו. ועל ידי פעלותיו ומדותיו הטובים, יתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה: וזה פרוש, (תהלים פ"ז): "ושרים כחוללים" וכו'. 'ושרים', זה בחינת התגלות מלכות, בחינת 'שרה על העולם כלו' (ברכות י"ג), בחינת (זכריה י"ד): "והיה ה' למלך וכו'. כחוללים כל מעיני בך", הינו לפי החלל שנעשה על ידי מחשבותיו הקדושים, כן התגלות מלכותו: ב וזה בחינת (דברים י"א): "ולעבדו בכל לבבכם", 'איזהו עבודה שבלב זה תפלה' (תענית ב). כי תפלה בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): "ואני תפלה". ועקר התפלה תלוי בלב, שישים כל לבו עליה. שלא יהיה בבחינת (ישעיה כ"ט): "בשפתם כבדוני ולבם רחק ממני". כי תפלה שבלב, היא בחינת התגלות מלכותו, בתוך החלל הפנוי, בתוך המדות, בתוך העולמות: ג וזה בחינת ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחזרת ונעשית ה"א (עיין תי' כ"א (דף מ"ז.) ובזוהר חקת ק"פ:). כי דלת הוית, לשון דלה ועניה. הינו כשמטמטם לבו בטפשות, 'ואין עני אלא בדעת' (נדרים מ"א), ואז היא בחינת דל"ת. וכשמקדש מחשבתו, ולית קדשה פחות מעשרה (מגלה כ"ג:). והיא בחינת יו"ד (תקון י'), שממשיך לתוך הדל"ת, ונעשית ה': ד וכשמקים התפלה, את בחינת מלכות, בבחינת: "ולעבדו בכל לבבכם", זה בחינת: "היא העולה" (ויקרא ו'): בחינת (שיר השירים ח'): "מי זאת עולה", 'מי עם זאת עולה' (הקדמת הזהר י' ותקון כ"א ל ל"ח ס"ט). והם שני בתים ביתא עלאה וביתא תתאה, שיש לשניהם עליה, כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש: [פרוש כי רבותינו, זכרונם לברכה, דרשו (תענית ה'): על פסוק זה (הושע י"א): "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", 'נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה'. ואיתא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שהכונה על פי סוד הוא, שבינה אמא עלאה, ביתא עלאה, היא בחינת ירושלים שלמעלה. ומלכות, ביתא תתאה, היא בחינת ירושלים שלמטה. שאין היחוד שלמעלה, שהוא בחינת עלית ביתא עלאה נשלם, עד שנבנה ונשלם בחינת מלכות בשלמות, שהיא בחינת עלית ביתא תתאה וכו' עין שם. וזהו מה שכתב רבנו, זכרונו לברכה, מי עם זאת עולה וכו'. כי בינה לבא (פתח אליהו). היא בחינת ביתא עלאה, בחינת מי. ומלכות, היא בחינת ביתא תתאה, בחינת זאת. ועל ידי בחינות אלו הנ"ל הנאמרים בתורה הזאת, על ידי זה יש לשני בתים אלו עליה. שהם ביתא עלאה וביתא תתאה. שהם בחינת מי עם זאת. הינו על ידי שמצמצם אור התלהבות לבו, שלא יתלהב יותר מדי, כדי שיוכל לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה. ומקדש את מחשבתו לבלי לחשב שום מחשבות רעות, רק לחשב תמיד מחשבות קדושות. שהם בחינת יצר טוב, בחינת חכמה שבלב. שעל ידי זה מציר המדות טובות, וזוכה לעשות פעלות ומעשים טובים ומדות טובות. ועל ידי זה נתגלה בחינת מלכות, כי נתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה. ואז יש עליה לבחינת מלכות, שהיא ביתא תתאה. אזי דיקא עולה גם ביתא עלאה, שהיא בחינת בינה לבא. כי באמת שניהם אחד, ואחת תלויה בחברתה: ולבאר הענין קצת, צריכין לחזר ולבאר ענין התורה הזאת. וכלל התורה היא, כי מבאר ב"עץ חיים" בתחלתו, שכשהשם יתברך רצה לברא את העולם היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות. והצרך כביכול לצמצם אור האין סוף לצדדין, ונעשה חלל הפנוי. ובתוך החלל הפנוי הזה, ברא כל העולמות. וכל העולמות נבראו על ידי חכמה, כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית". ועקר תכלית בריאת העולמות היה בשביל המלכות, הינו כדי לגלות מלכותו. שזה אי אפשר כי אם על ידי העולמות, כי אין מלך בלא עם. ובשביל זה היה הצמצום של החלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות, כדי שיתגלה מלכותו יתברך. כל זה מבאר בזהר ובכתבים. ורבנו, זכרונו לברכה, מבאר כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועקר האלקות בלב. והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גדל ההתלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלות שום מדה טובה. כי מגדל התלהבותו עד אין סוף, אינו יכול לעשות שום דבר. שזהו בחינת מה שבתחלת הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ"ל. כי בריאת העולמות, הן הן המדות כנ"ל. ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבד את השם בהדרגה ובמדה. כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבד אותו בעבדות ובמדות טובות, שזה אי אפשר כי אם על ידי הצמצום כנ"ל. וכשמצמצם את אור להביות לבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב. בחינת: "ולבי חלל בקרבי". (שזהו סוד חלל הפנוי שהיה בתחלת הבריאה). ובתוך זה החלל הפנוי, נתגלין מדותיו הטובות. שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ"ל. כי המדות הן הן העולמות כנ"ל, הינו כי על ידי הצמצום שמצמצם את אור ההתלהבות, שעל ידי זה נעשה בחינת חלל הפנוי, בחינת: "ולבי חלל בקרבי". על ידי זה הוא עובד את השם יתברך בהדרגה ובמדה, ועושה מעשים טובים ומדות טובות. שכל זה הוא בחינת התגלות המדות, שהן העולמות, בתוך חלל הפנוי שבלב. ועקר בריאת העולמות היה על ידי חכמה כנ"ל, וזה הוא בחינת מה שעקר עבודת השם, לזכות למדות ומעשים טובים, הוא על ידי ששומר החכמה שבלב, שהוא המחשבה שבלב. שצריכין לשמר מאד המחשבה שבלב, שהוא בחינת חכמת לב, שזהו עקר היצרין. כי מחשבות טובות הם יצר טוב, ומחשבות רעות הם יצר הרע. הינו כשחושב מחשבות טובות, שזהו בחינת חכמה שבלב, אזי על ידי זה זוכה לפעלות ומדות טובות, שזהו בחינת התגלות הבריאה, שהיא המדות, בתוך חלל הפנוי, על ידי החכמה שבלב, שהוא בחינת מחשבות טובות שבלב כנ"ל. אבל כשחושב מחשבות רעות, חס ושלום, אזי הוא מקלקל החלל שבלב, שהוא סוד חלל הפנוי, ואזי הוא מטמטם החלל שבלב, בבחינת ערלת לב וכנ"ל. וזהו בחינת קלקול הבריאה, שהיה על ידי החכמה שבלב כנ"ל. וכל עקר העבודה שצריכין לצמצום הנ"ל, ולחשב מחשבות טובות, כדי לזכות למעשים טובים ומדות טובות, כל זה הוא בשביל לגלות מלכותו יתברך, שבשביל זה היה עקר הבריאה כנ"ל. כי על ידי שזוכה לפעלות ומדות טובות על ידי כל הנ"ל, על ידי זה מקבל עליו על מלכות שמים שלמה שזהו בחינת התגלות מלכותו יתברך, שנתגלה על ידי בריאת העולמות שבתוך החלל הפנוי, על ידי החכמה וכנ"ל. והכלל שבריאת העולמות, ועבודת השם יתברך בפעלות ומדות טובות, הם בחינה אחת ממש וכנ"ל. והבן היטב: ואז כשנתגלה מלכותו יתברך על ידי מעשיו ומדותיו הטובים שנתגלו בתוך החלל שבלבו כנ"ל, זהו בחינת עלית שני הבתים הנ"ל, מי עם זאת, ביתא עלאה וביתא תתאה כנ"ל. כי התגלות המלכות, זה בחינת ביתא תתאה. ותחלת הצמצום שהוא החלל הפנוי שבלב, זה בחינת ביתא עלאה, שעקר כונת הצמצום היה בשביל עבודת השם יתברך, כדי לזכות לגלות מלכותו יתברך. ועל כן אין נשלם תקון ועלית ביתא עלאה, עד שעולה ביתא תתאה. דהינו עד שנתגלה מלכותו יתברך, שזה עקר תכלית כונת הבריאה. ואז כשנתגלה מלכותו יתברך, אז דיקא יש עליה לביתא עלאה. כי אז דיקא עולים שניהם יחד, ביתא עלאה וביתא תתאה, בבחינת מי זאת עולה, מי עם זאת עולה וכו' כנ"ל. כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש, שאין הקדוש ברוך הוא נכנס בירושלים שלמעלה, שהיא בינה לבא וכו' כנ"ל, עד שיבנה ירושלים שלמטה, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך כנ"ל: וכל זה הוא בחינת תפלה, שהיא עבודה שבלב. כי תפלה שבלב, היא בחינת התגלות מלכותו, שבתוך חלל הפנוי שבלב כנ"ל. והבן מאד, כי הדברים עמקים מאד מאד, ורבנו ז"ל קצר כאן ודבר הכל ברמז, כמאן דמחוי במחוג, והדברים נכוחים למבין. והעקר לקימם כפשוטן, לשמר עצמו מאד ממחשבות רעות, כי מחשבות רעות הם עקר היצר הרע, בחינת יצירה לביש. על כן צריכין לשמר מחשבתו מאד, ולהכריח עצמו תמיד לחשוב מחשבות טובות, שהם בחינת יצר טוב. ולזכות לעשות על ידי זה מעשים טובים ומדות טובות וכו', ולהתפלל בכונה ולעשות תשובה. ובתחלה צריכין לצמצם התלהבות לבו שלא יבער יותר מדי, כי צריכין לעבד את השם יתברך בהדרגא ובמדה דיקא. ושאר כל הדרכים קדושים וטהורים, ועצות נכונות, שיכולין להוציא מתוך דברי התורה הקדושה הנוראה הזאת. ועוד לאלוק מלין בכל זה, ויתבאר במקום אחר קצת. כי לא יספיקו המון יריעות לבאר דבור אחד מדבוריו הנוראים, ודי בזה כעת:] (ונחזר לענין ראשון): ובשביל זה, נקרא ניסן אביב, אל"ף עם בי"ת, יו"ד עם בית. וזה יחודא עלאה, ויחודא תתאה: ה וזה בחינת השיר שיתער לעתיד, והוא שיר פשוט כפול משלש מרבע (תי' כ"א (נ"א ע"ב והם עשרה מיני נגונא. זה בחינת הא, שהיא דלת עם יוד. דל"ת, זה בחינת שיר פשוט כפול משלש מרבע. יוד, זה בחינת עשרה מיני נגונא. וזה על ידי התגלות מלכותו, בבחינת שרה על כל העולם. ושרה, זה בחינת שיר, בחינת: "ושרים כחוללים". וזה בחינת מלכות דוד, שהוא בחינת נעים זמירות ישראל (שמואל ב כ"ג): וזה פרוש (בבא מציעא נ"ט): 'אתתך גוצא גחן ולחיש', פרש רש"י: 'שמע עצתה'. כי באמת: "אשה יראת ה'" (משלי לא). היא בחינת עצה. כשהתפלה, הינו בחינת מלכות, בשפלות ובקטנות. בבחינת 'אתתך גוצא', בבחינת (שיר השירים ח'): "אחות לנו קטנה", בחינת (בראשית א'): "את המאור הקטן", בבחינת עצתו נופלת (סנהדרין כ"ב עין שם). צריך להקים אותה, בבחינת (עמוס ט'): "אקים את סכת דוד". וסכה זו שרה, שסכתה ברוח הקדש (מגלה י"ד), ושרה זה מלכות. בבחינת (משלי י"ט): "עצת ה' היא תקום", בבחינת (בראשית א'): "שני המאורות הגדולים". וזה: ולחיש לה, תקבל עצתה. וזה עליות התפלה שהיא בלחש (ברכות כד: ל.) שהיא עבודה שבלב: ו וזה בחינת תשובה, כמו שכתוב (שמואל ב כ"ג): "הוקם על" - 'עלה של תשובה' (מועד קטן ט"ז:). ותשובה היא אותיות תשוב ה', שנעשית מדלת ה'. ועקר התשובה תלוי בלב, כמו שכתוב (ישעיה ו): "ולבבו יבין ושב". וזה בחינת: מי זאת עולה, מי עם זאת עולה. עלה של תשובה, עליתה של תשובה, עם מי: וזהו בחינת (יומא פ"ו): 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד', וזה (שם:): 'גדולה תשובה שמקרבת הגאלה'. כי לעתיד ליום שכלו שבת יתגלה אוריתא דעתיקא סתימאה (עיין זוהר בהעלותך קנ"ב). כמו שכתוב (ישעיה נ"ח): "אז תתענג על ה'" - על ה' דיקא, הוא עתיקא סתימאה (זהר ויחי רי"ט עין שם), וזה עקר ענג שבת. ושבת זה בחינת תשובה, כמו שכתוב (דברים ל): "ושבת עד ה' אלקיך". וזה בחינת גדולה תשובה, כשמעלה תשובה מבחינת את המאור הקטן, מבחינת 'אחות לנו קטנה'. לבחינת גדולה, לבחינת (ישעיה ל'): "והיה אור הלבנה כאור החמה". שמגעת עד כסא הכבוד, הינו שעל ידי זה יגיע וישיג אוריתא דעתיקא סתימאה. וזה 'כסא הכבוד', שמכסין אותה. בבחינת (משלי כ"ז): "וכבשים ללבושך", דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך (חגיגה י"ד). שמכסין אותה, בבחינת (משלי כ"ה): "כבוד אלקים הסתר דבר". וזה 'כסא הכבוד', שמכסין מפני כבוד אלקים, ואתה תגיע ותשיג אותה: וזה בחינת בראשית, בי"ת ראשית, הינו שני ראשית. והם ראש השנה וניסן, שגם ניסן הוא ראש השנה. ואיתא בתקונים (תקון כ"א מ"ה.): 'והיא נקראת קבלה, כד איהי בין תרין דרועין דמלכא'. ו'תרין דרועין', הם תשרי וניסן (עיין תיקון כ"א הנ"ל). והם ימי תשובה, כי בם הוא ימי תשובה. כי 'בניסן עתידין לגאל' (ראש השנה י"א), ואין הגאלה אלא על ידי תשובה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ט): "ובא לציון גואל" וכו' (יומא פ"ו:). ועקר ידיעת הקבלה, הינו ידיעת סודות התורה, הוא יהיה לעתיד. שאז יתגלה אוריתא דעתיקא, בבחינת תענוג שבת, בבחינת: "אז תתענג על ה'". וזה לשון תשרי, לשון שירה. ולשון פסח, פה סח (שער הכונות דף פ"ב). כמו שכתוב (ישעיה ל'): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". כי יתער שיר ונגונא בעלמא, בבחינת פ"ה ס"ח. בבחינת (תהלים ל'): "למען יזמרך כבוד ולא ידם", 'ולא ידם' דיקא, הינו פה סח. 'כבוד', זה בחינת מלך הכבוד (תהלים כ"ד), בחינת שרה על כל העולם, בחינת שיר שלעתיד: ז וזה בחינת ציצית, הינו בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. כי על ידי התגלות מלכות דקדשה, יתבטל מלכות דסטרא אחרא. אבל ישראל הדבוקים בה, יקבלו חיותם. כמו שכתוב בזהר (בראשית דף נ"א.): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", שהוא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא, אף על פי כן חיים כלכם היום. כי עקר החיות בא משם, בבחינת: 'דוד מלך ישראל חי וקים' (ראש השנה כ"ה.): וזה בחינת כלה, בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. אבל ישראל הדבקים בה, חיים וקימים. וזה בחינת (ירמיה ל'): "כי אעשה כלה בכל הגוים" וכו' (עיין זוהר בלק קצ"ט:). וזה (שמואל ב י"ג): "ותכל נפש דוד" (שם כתוב ותכל דוד, ופרש"י הרי זה מקרא קצר ותכל נפש דוד וכן ת"י וכו':). 'נפש דוד', היא בחינת תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא: וזה בחינת (ברכות ג:): 'רוח צפון היה מנשבת בכנור של דוד, והיה מנגן'. 'רוח צפון', זה בחינת דינים גבורות, בחינת תכלת. משם הנגינה, בבחינת (ישעיה כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו". 'מכנף' דיקא, שהוא בחינת תכלת, ושם בחינת נעים זמירות ישראל: וזה בחינת ה ד"לת עם יוד. דלת, זה בחינת דלת כנפות, בחינת מכנף הארץ. יוד, זה בחינת עשרה מיני נגונא, בחינת זמרת שמענו: וזה פרוש (במדבר כ"ח): "ועשירית האיפה סלת למנחה" וכו'. כי עקר כח הכלה, הינו כח בחינת תכלת, היא מקבלת בבחינת אמא אוזפת מאנהא לברתה (הקדמת הזהר דף ב.). כי בינה, דינין מתערין מנה (זהר ויחי ר"כ:, ויקרא י:, אחרי ס"ה), והיא שרשן, שעל ידה נמתקין. וזה (בראשית ו): "ויתעצב אל לבו", בבחינת דינין מתערין מנה. "ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל" (שם ח'), בבחינת המתקת הדינים בשרשן. וזה פרוש: ועשירית האיפה. איפה, אי פה. מלכות פה (פתח אליהו). בחינות כבוד אלקים, מלך הכבוד. כד איהי סליקית מלאכיא שאלין בגינה אי פה, "איה מקום כבודו" (זהר בראשית כ"ד ובתקון י). ועשירית, זה בחינת יו"ד, בחינת קדשה כנ"ל. הינו כשרוצין להמשיך קדשה לתוך מלכות, כדי להעלות אותה בבחינת אי פה, סלת למנחה בלולה בשמן, צריך לחבר שני בתים להיות אחד. ביתא עלאה. נקרא סלת למנחה. מנחה, זה בחינת דינים, בחינת (ברכות כ"ו:): 'יצחק תקן תפלת מנחה'. סלת, לשון (תהלים קי"ט): "סלית כל שוגים מחקיך". שביתא עלאה ממתיק ומשבר הדינים כנ"ל, בבחינת (שם ק"ו): "מי ימלל גבורות ה'" (עיין זוהר ויחי רמ"ט:). וצריך שיבלל ביתא עלאה עם ביתא תתאה, הנקרא שמן, בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (שם מ"ה): "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון". ועל ידי זה, רביעת ההין, נעשה מדלתין ההין (עיין תיקון כא [מז.]): וזה פרוש: לשמש שם אהל בהם, כי הצדיק נקרא שמש, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (קדושין ע"ב:): 'עד שלא שקעה שמשו של עלי' וכו', "וזרח השמש ובא השמש". וזריחתו של הצדיק, הינו השגתו, אינו אלא על ידי ישראל. כמאמר (שמות ל"ב): "לך רד כי שחת עמך", 'כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל' (ברכות ל"ב.). וזהו: "אהל בהם". 'אהל' לשון זריחתו, כמו (איוב כ"ט): "בהלו נרו". וזהו: "בהם", על ידי ישראל. וכשישראל, חס ושלום, נכנסין בחכמות חיצוניות של האמות, אזי נופל הצדיק מהשגתו, ונתחפה ונתכסה השגתו. וכשיוצאין ישראל מחכמתן של האמות. אזי והוא כחתן יצא מחפתו, הצדיק יוצא מהחפה והמכסה שהיה לו עד עכשו. ואז ישיש כגבור לרוץ ארח, כי הצדיקים הם "גברי כח עשי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים ק"ג) (עיין זוהר לך לך דף צ'). כי צריך התגברות כדי לרוץ ארח הזה שהיו יכולים לילך בזמן הזה שהיו ישראל נזופים, ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך. והתגברות הזאת, היא בחינת ציצית, בחינת תכלת כנ"ל, בחינות מקיפים. וזה מקצה השמים מוצאו ותקופתו, בחינות מקיפים. ועם בחינת תכלת הזאת, מכלים ושצים העכו"ם, בבחינת: "כי אעשה כלה בכל הגוים". וזה, ואין נסתר מחמתו. מחמתו, זה בחינת כלה, כמו שכתוב (תהלים נ"ט): "כלה בחמה כלה ואינמו". ועל ידי זה זוכים להשגת אוריתא דעתיקא, בבחינת ענג שבת כנ"ל. וזה תורת ה' תמימה. שהיא תורה דעתיקא, שהיא תמימה עדין, שעדין לא השיגו ממנה כלום. משיבת נפש זה בחינת שבת, כי בו שבת וינפש: וזה טעם למה שולחת הכלה להחתן טלית, כי הצדיק מקבל גבורתו על ידי ישראל, כמו שכתוב: לשמש שם אהל בהם: וזה שאומרים עלה על החתנה, על שם היא העולה כנ"ל, כי השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד'): "נתתה שמחה בלבי". וזה בחינת: "מי זאת עולה" מי עם זאת עולה: וזמירות שמזמרין על החתנה, זה ה"א, דל"ת עם יו"ד, שיר פשוט וכו' כנ"ל: וזה שצועקין שבת, שעל ידי זה זוכין לענג שבת, לאוריתא דעתיקא כנ"ל: ומה שנותנין מעות כשקוראין שבת, כי באוריתא של עכשו יש ימין ושמאל "ובשמאלה עשר" (משלי ג). אבל בעתיקא לית שמאל ולית עשר תמן (זהר נשא קכ"ט). ובשביל זה כששומעין ישראל בשורת התורה דעתיקא נותנין את המעות. כי אין צריך למעות, כי בעולם הבא לית אכילה ושתיה (ברכות י"ז). וזה פרוש (תהלים סח): מלכי צבאות ידדון (עיין שבת פח:) הינו הצדיקים שהם מלאכיו גבורי כח שהם מדדין במרוצה ובמהירות כדי לרוץ ארח, וזה רקודין ונות בית תחלק שלל. וישראל הם מחלקים המעות, להורות שאין צריך למעות, ואין שם בבחינת עתיקא שמאל: בית תחלק שלל ראשי תבות שבת: ענין אחר להורות ותרנות גדול בזה שמחלקין מעות, להורות שהכלה היא בחינת ה"א שמדל"ת נעשית ה"א. שעל ידי זה בא עשירות גדול, בבחינות: 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם' וכו' (שבת ל"ב:). שמחלקין המעות, מורה שהגיעו לזאת הברכה, עד שהמעות אין חשוב אצלם. וזה פרוש: "ועשירית האיפה". 'עשירית', שהוא בבחינת אי פה, הינו שבלו פיהם מלומר די, שיש להם כל כך עשירות, וזה מחמת שנעשה מרביעית ההין, מדל"ת ה"א כנ"ל: (מסימן ל"ב עד כאן, כל זה הוא לשון רבנו ז"ל. לבד באיזהו מקומות שהוספתי שם קצת דברים, כפי מה ששמעתי והבנתי מפיו הקדוש או מפי כתבו כנרשם כל אחד במקומו): (עוד שמעתי דברים השיכים לתורה הזאת, וזהו): הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא ע"א). כי עקר האלקות הוא בלב, כמו שכתוב: "צור לבבי", כמו שכתוב (שמואל א ב'): "ואין צור כאלקינו", 'אין ציר כאלקינו' (ברכות י.). כי הלב הוא הציר של המדות. הינו החכמה שבלב וכו' כנ"ל. כי קדם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף וכו', כנ"ל עין שם היטב. נמצא כשהלב בבחינת: "ולבי חלל בקרבי", בבחינות צור לבבי כנ"ל, הוא בחינות בריאת העולם. ולהפך כשהלב אטום, בבחינת ערלת לב, הוא מקלקל את הבריאה, כמבאר למעלה עין שם. ועל כן הצדיק שלבו פתוח בחכמה, בבחינת: "ולבי חלל בקרבי", בחינות: "צור לבבי". על כן על ידי זה יוכל לחדש מעשה בראשית, ולעשות נסים ונפלאות בעולם. כמו שכתוב: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". 'ובטובו', זה הצדיק שנקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב" (יומא ל"ח:). כי לב הצדיק הנ"ל, הוא בחינת בריאת העולם כנ"ל: וזה פרוש מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה מ"ט): "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" - אלו השיתין שמנקבין ומחללים עד התהום. הינו בחינות: "ולבי חלל בקרבי", כי 'תהום דא לבא' כמובא בזהר (עיין רע"מ פנחס רכ"ז:). וזה 'חלאים מעשה ידי אמן', מעשי ידי אמנותו של הקדוש ברוך הוא (כך דרשו שם בסכה). הינו שבחינות חלאים, הינו שמחללין עד התהום, בחינות: "ולבי חלל בקרבי" כנ"ל, זה בחינת בריאת העולם כנ"ל. וזה מעשה ידי אמן אמנותו של הקדוש ברוך הוא, כי בחינות ולבי חלל וכו', בחינות חלאים שמחללין וכו' כנ"ל, הוא ממש מעשה ידי אמנותו של הקדוש ברוך הוא, כי זה הוא בחינות בריאת העולם כנ"ל. ועל ידי זה יוכל לעשות נסים בעולם כנ"ל, וזהו 'שמחללין עד התהום', הינו בחינות נסים. כמו שכתוב (רות א'): "ותהם כל העיר" - שעל דבר נסי הכל תמהין. וזהו: 'הרוצה לנסך יין וכו' ימלא גרונם' וכו'. כי 'גרונם', הוא בחינת שיתין שמחללין עד התהום, הם קנה ולבא. (ועל ידי היין נפתח חלל הלב, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, כי (סנהדרין ע'): חמרא וריחני פקחין). ועל כן כל הממלא גרונם וכו', כאלו מנסך יין על גבי השיתין שמנקבין ומחללין עד התהום כנ"ל: (כאן חסר קצת דברים, כי לא נכתב בזמנו. ונשכח קצת): שיך לעיל. "ישיש כגבור לרוץ ארח" וכו'. כי צריך התגברות גדול וכו' לרוץ ארח הזה שהיו יכולים לילך בזמן שהיו ישראל נזופים ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך וכו' עד כאן לשונו. בעת שאמר זאת התורה, שמעתי אז מפיו הקדוש ענין זה בבאור יותר. שאמר בפרוש ענין זה, לענין בני אדם הזוכים לעשות תשובה על העבר. ואמר, שאף על פי שזוכים לתקן מה שעבר, אף על פי כן עדין היכן הוא אותו הזמן שהיו רחוקים מהשם יתברך, שהיו יכולים לעבד את השם יתברך באותו הזמן. ובודאי צריכים לתקן זאת, דהינו להשלים ולמלאת את העבודה שהיו יכולים לעבד את השם יתברך בכל אותו העת שהיו נזופים מלפניו יתברך ורחוקים ממנו. על כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך, ולרוץ מאד מאד, כדי שיזכה על ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו. כי עכשו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך: ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זיער יאגין איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין.   נ (לשון רבנו, זכרונו לברכה): הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' (תהלים כ"ב): כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים ל"ה). וכשאין מתפלל בבחינת: "כל עצמותי", 'אזי כלבא נחת ואכל קרבנו' (עיין תקו"ז תי' כ"א דמ"ה ודס"ב:) הינו תפלתו. וכשמתפלל וטועם מתיקות בדבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה". ואין יכול לטעם מתיקות בתפלה, אלא כשתקן פגם הברית. כי מיין מתיקין, זה בחינת מיין דדכין, (עיין זוהר שמות ו. ובזוהר נשא קכ"ד קכ"ה:). זרע קדש (ישעיה יג). שמירת הברית. ומי שהוא בבחינת מיין מתיקין, אזי דבוריו מתוקים וטובים. וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות ט"ו): 'השמע לאזנך' וכו', אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי ט"ו): "ושמועה טובה תדשן עצם". וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: "כל עצמותי תאמרנה". ואז אריה נחת ואכל קרבנה, כי עצם זה בחינת אריה (כמו שכתוב בתקונים תקון ג' בהי"א תקונים האחרונים). אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחינת מיין מרירין, בבחינת (שמות ט"ו): "ולא יכלו לשתות מים ממרה. מיין מסאבין, זרע טמא. אזי אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה". ואז כלבא נחת, שהוא בחינת מיין מרירין, שצווח הב הב. והוא בחינת מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחינת: "חרב פיות" (משלי ה'), בחינת גיהנם דאית לה תרי בנות, שצווחין הב הב (כמו שכתוב בתקונים שם). וזה בחינת חולאת שקורין ברעכניש, רחמנא לצלן, ששובר עצמות של אדם. וזה מחמת קלקול המח שבעצמות, בחינת מיין מסאבין, מיין מרירין, שבא החולאת הזאת מחמת תאות נאוף. וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות י"ב): "ועצם לא תשברו בו", [וכתוב בזהר (בא מ"א:): שהיו מקימין בעצמות "לכלב תשליכון אותו", וזה היה קשה מאד להמצרים עין שם] כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו, אם בריתו על תקונו. כי בפסח כתיב בו (שם): "וכל ערל לא יאכל בו", כי עקר הפסח תלוי במצות מילה כידוע. וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים, וראו אם שלטו בהם הכלבים, חס ושלום, היו יודעים שאין הברית, חס ושלום, על תקונו: וזה מה דאיתא בזהר (פרשת קדושים דף פ.): "אל תהיו כסוס כפרד" לענין טמאת הברית, "אין הבין", ומביא הפסוק: "והכלבים עזי נפש" עין שם. בכן מי שפגם בבריתו ישמר את עצמו מכלבים ומחרב: וזה: "הצילה מחרב נפשי ומיד כלב (עיין רע"מ פנחס רכ"ד:) אבל הושיעני מפי אריה. הינו כשאריה יאכל קרבני, זה לי לישועה. וזהו אצל חרב וכלב כתוב לשון הצלה, ואצל אריה כתיב ישועה: ודע שעזי פנים שיש בדור, הן הן הכלבים, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "והכלבים עזי נפש". והן עומדין וחולקים על תפלת איש הישראלי, שעדין לא תקן בריתו בשלמות: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:): 'צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא שירותא'. כי בודאי הצדיק אכילתו היא יקר הערך, כי משביע את נפש דקדשה, כמו שכתוב (משלי י"ג): "צדיק אכל לשבע נפשו". והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו, בשביל זה ליכול כלבא שירותא, שגם בהם כתיב: "לא ידעו שבעה", כי גם הוא אין יודע איך להשביע את נפשו היקרה: ובשביל זה נקרא כלב בשם שגל (ראש השנה ד), כי הוא בא על תאות המשגל כנ"ל: ודוקא שאין צריך להתענות ומתענה, אזי ליכול כלבא שירותא. אבל מי שצריך להתענות, בודאי צריך להתענות ומצוה הוא (עיין ב"ח או"ח סי' תקע"א). וזה בחינת דיתיב בתעניתא, יתיב דיקא, יתיב הוא מורה על הדבר שאין משתנה כמובא: (עד כאן לשונו ז"ל)   נא אמר רבי עקיבא כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (עיין התו' הזאת בנ"א מכת"י רבינו ז"ל ממש): כי השקר מזיק לעינים בגשמיות וברוחניות, בבחינת (ישעיה ג): "ומשקרות עינים". כי כשהעינים כהות הם משקרין, שאינם מראין הדבר כמו שהוא. כגון על דבר גדול מראה שהוא קטן, ועל אחד שהוא שנים, הפך מן האמת. כי העינים נעשו כהות מן הדמעות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:): "ושבו העבים אחר הגשם", 'זה הראות שהולך אחר הבכי'. ודמעות הן ממותרי המרה שחורה, שהטבע דוחה אותם לחוץ דרך העינים. והמרה שחורה, היא שואבת מעכירת הדמים. ועכירת הדמים, הוא על ידי השקר. כי אי אפשר לדבר שקר, עד שיעכר את דמיו. ואמת אי אפשר לדבר, כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. כי עקר הדבור הוא הנפש, כמו שכתוב (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו". והנפש הוא הדם, כמו שכתוב (ויקרא י"ז): "כי הדם הוא הנפש". נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה. וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות, ועל ידי זה העינים כהות. וזה בחינת (איוב ל): "הקטפים מלוח עלי שיח", "מלוח", זה בחינת דמעות, שהם מים מלוחים, שבא על ידי שיחה: וזה בחינת 'אל תאמרו מים מים', שהוא אזהרה על שקר. (כמו שסים שם שנאמר: "דבר שקרים לא יכון" וכו'): 'מים מים', הם בחינת שקר, שהוא בחינת דמעות, שהם מים מלוחים. כי השותה מים, מרוה צמאונו, אך השותה מים מלוחים, לא די שאינו מרוה צמאונו, אלא שמוסיף צמאון על צמאונו, עד שצריך לשתות מים אחרים, לכבות צמאונו. ועל כן נקרא השקר, 'מים מים'. וזהו 'אל תאמרו מים מים', שהוא השקר, שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני: והתהוות השקר, שהוא הרע, שהוא הטמאה, הוא מחמת הרחוק מאחד. כי הרע הוא נגדיות, למשל, כל מה שהוא נגד רצונו של אדם הוא רע. ובאחד אין שיך נגדיות, אלא כלו טוב. וזה שאמרו חז"ל (פסחים נ): 'ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו', שיהיה כלו הטוב והמיטיב', כי באחד אין שיך רע. ועל כן לעתיד לבוא יקים: "שפת אמת תכון לעד" (משלי י"ב), כי יהיה אז כלו אחד, כלו טוב. כי אמת הוא אחד, למשל, על כלי כסף כשאומרים עליו שהוא כלי כסף, הוא האמת אבל כשאומרין עליו שהוא כלי זהב, הוא שקר. נמצא שהאמת הוא אחד, כי אי אפשר לומר אמת רק שהוא כלי כסף לא יותר. אבל השקר הוא הרבה, כי אפשר לומר שהוא כלי זהב, וכלי נחשת ושאר שמות. נמצא שהשקר הוא בבחינת, "בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז). ובשביל זה לעתיד לבוא יתבטל הרע, ויתבטל ההתנגדות, ויתבטל הדמעות, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "לא ירעו" וכו', הינו בטול הרע. וכתיב (שם): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי" וכו', הינו בחינת בטול ההתנגדות. וכתיב (שם כ"ה): "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", הינו בטול הדמעות, שהם בחינת שקר כנ"ל (עיין תיקון כ"ב דף ס"ו:). כי אז "יהיה ה' אחד ושמו אחד", שהוא כלו טוב, כלו אמת כנ"ל. ועל כן לעתיד לבוא יתבטל הטמאה, כמו שכתוב (זכריה י"ג): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". כי אז יהיה כלו אחד, כמו שכתוב (איוב י"ד): "מי יתן טהור מטמא לא אחד". [פרוש שעקר אחיזת הטהרה והטמאה, הוא מבחינת התרחקות מאחד]: כי קדם הבריאה, כשהיה הבריאה בכח, כביכול, קדם שהוציא אל הפעל, היה כלו אחד, וכלו אמת, וכלו טוב, וכלו קדש. אפלו שם טהור לא היה שיך לומר, כי טהור אין שיך אלא כשיש טמאה, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו): "וטהרתם מכל טמאותיכם". אבל כשכלו אחד, אין שם בחינת חשבנות רבים, שהוא עקר הרע והטמאה כנ"ל. כי הטהרה הוא בחינת הממצע בין הקדש והטמאה, שעל ידו נתתקן הטמאה, כמו שכתוב: "וטהרתם מכל טמאותיכם". והוא בחינת הבחירה, שהוא ממצע בין שני דברים. וזה אין שיך קדם הבריאה, שאז היה כלו אחד. כי באחד אין שיך בחירה, שהוא בחינת הטהרה. וכשהוציא הקדוש ברוך הוא את הבריאה מן הכח אל הפעל, אזי נתהוה תכף בחינת הטהרה כי כשהוציא מן הכח אל הפעל, היו שני דברים, בחינת האחד והבריאה. ואז שיך בחירה, שהוא בחינת הטהרה. שהוא ממצע בין האחד, כי הוא סמוך לו, ועדין לא הגיע לחשבנות רבים, שהיא הרע והטמאה. אך הוא רשם וסימן על ההשתלשלות, שיוכל להשתלשל ויגיע עד שיהיה רע וטמאה. ועל כן כתוב בזהר (בראשית דף מ"ח. ובכמה מקומות): שעקר אחיזת הטמאה, מסטרא דשמאלא. כי הטהרה מרמזת שיש טמאה, והוא סימן שישתלשל עד שיהיה טמאה. ועל כן אפשר לזכך ולהעלות הטמאה לטהרה, כי היא בעצמה נשתלשלה מטהרה. כמו שכתוב: "וטהרתם מכל טמאותיכם". נמצא שעקר אחיזת הטמאה, מבחינת הטהרה, שהוא בחינת הבחירה כנ"ל. והטהרה הוא בחינת שמאל, בחינת לוי (עיין זוהר קרח קע"ו:). בחינת: "וטהרת את בני לוי" (עיין במדבר ח). ולוי הוא בחינת שמאל כידוע. ועל כן עקר אחיזת הטמאה הוא מבחינת שמאלא, כי שמאל הוא בחינת הטהרה, שמשם עקר אחיזת הטמאה כנ"ל: וכל זה, הינו בחינת שמאל, בחינת טהרה, בחינת הבחירה, שמשם עקר השתלשלות הטמאה, שהוא הרע וההתנגדות, בחינת שקר כנ"ל. כל זה נמשך מבחינת אחר הבריאה, אחר שיצא הבריאה מכח אל הפעל. שאז היה כביכול שני בחינות, דהינו האחד והבריאה וכנ"ל. נמצא שעקר אחיזת השקר, שהיא הטמאה וכו', הוא מחמת הרחוק מאחד כנ"ל, הינו מבחינת אחר הבריאה וכנ"ל: ועל ידי השגחת השם יתברך, אפלו אחר הפעלה, שהוציא הקדוש ברוך הוא מכח אל הפעל, כל הדברים הם באחדות עמו. והרע יונק מהשארת ההשגחה, הינו מאחורי כתפה כידוע (עיין זוהר חוקת קפ"ד:). והוא רחוק מאחד. ועל ידי אמת השגחת השם יתברך עליו, כמו שכתוב (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ". ועל ידי השקר שהוא הרע, מסיר ממנו השגחת השם יתברך, כמו שכתוב (שם): "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", ואין חיותו אלא מאחורי כתפא. נמצא מי שהוא רוצה שיהיה אחר הישות והפעלה שהוציא מכח אל הפעל, שיהיה כלו אחד, שיהיה אב ובן כאחד, כמו שהיה מקדם כשהיה בכח, ישמר עצמו משקר, ועל ידי זה השגחת השם יתברך עליו, ואזי כלו אחד: וזה שאמר רבי עקיבא, כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור. שיש טהור, הוא בחינת אחר הפעלה, שהוא יש, ואז שיך שם טהור כנ"ל. אם תרצה שיהיה כמו קדם הפעלה שהיה בכח, שיהיה אב ובן כאחד. וזהו, כשאתם מגיעין לאבני. הוא בחינת אב ובן כחדא, שהוא בחינת קדם הבריאה שהיה בכח, שהיה הכל אחד. שיש טהור, הוא בחינת אחר הפעלה, שהוא בחינת ישות וטהרה. אם תרצו להגיע שיש טהור, לאבני. אל תאמרו מים מים, הוא בחינת שקר כנ"ל. שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", כי על ידי שקר הוא מסיר מעליו השגחת השם יתברך, והוא רחוק מאחד. אך על ידי אמת, השגחת השם יתברך עליו. ועל ידי ההשגחה, כלו אחד, כמו שהיה קדם הבריאה כנ"ל: ועל כן שכר עולם הבא, "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה ס"ד, ועין ברכות ל"ד:). כי מאחר שיהיה כלו אחד, לא יהיה עין שיראה, רק "אלהים זולתך": ואמר אז, שגם בזה יש קשיא מה שאי אפשר להבין. כי אם כן איך יהיה חלוק השכר לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, ולפי עבודתו ויגיעתו בזה העולם בשביל השם יתברך. כי בודאי גם בהסוף האחרון, לא יהיו כלם שוים. ומאחר שיהיה כלו אחד, איך שיך חלוק בין אחד לחברו לפי מדרגתו. אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו, והדברים עתיקים: (שיך לעיל): ובשביל זה השקר מזיק לעינים, כי על ידי השקר מסלק השגחת עיני השם יתברך, ופוגם בעינים, שהם בבחינת השגחה כנ"ל. כי השקר נמשך מרחוק מאחד, שמשם עקר אחיזת הטמאה, שהוא הרע, שהוא השקר, כנ"ל. ומחמת זה בעצמו, פוגם על ידי שקר בהשגחה, ומסלק השגחת השם יתברך מעליו. כי על ידי השגחת השם יתברך הכל אחד, אחר הבריאה כמו קדם הבריאה. ועל ידי השקר פוגם באחד, כי השקר רחוק מאחד כנ"ל. על כן מסלק ההשגחה על ידי השקר, ומפריד, חס ושלום, אחר הבריאה מקדם הבריאה, שמשם עקר אחיזת הטמאה כנ"ל. אבל על ידי אמת, שהוא בחינת כלו אחד, כלו טוב על ידי זה ממשיך השגחת השם יתברך, ואז הכל אחד. כי על ידי ההשגחה, נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה כנ"ל. וזהו אמר רבי עקיבא וכו' כנ"ל: ובזה מקשר המאמר הזה היטב, תחלתו בסופו, וסופו בתחלתו וכן באמצעותו, והבן היטב:   נב רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחיב בנפשו (אבות פ"ג): כי יש אפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות. ולפי דעתם הרעה המשבשת, נדמה להם שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. כי רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות, אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות. כי הוא יתברך בראם יש מאין, וביכלתו וכחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם, על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. אך מאין נמשך הטעות, שיכולין לטעות, חס ושלום, שהעולם הוא מחיב המציאות, חס ושלום. דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחיב המציאות. כי כל העולם ומלואו הכל לא נברא אלא בשביל ישראל כידוע (ויק"ר פל"ו ורש"י ריש בראשית) וישראל מושלין בעולם. ועל כן בודאי עתה אחר שנאצלו ונבראו נשמות ישראל, כביכול הוא יתברך מכרח לברא ולקים העולם. כי על מנת כן האציל נשמות ישראל, כדי לברא בשבילם כל העולמות. אך נשמות ישראל בעצמן כשנאצלו, היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם, הכל היה אפשרי המציאות, כי היה באפשרותו להאצילם ולבראם או שלא לבראם. אך תכף כשנתרצה הקדוש ברוך הוא להאציל נשמות ישראל, אזי היה כל העולם בבחינת מחיב המציאות. כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל, אזי כביכול הוא מחיב להמציא העולם, כי על מנת כן נאצלו נשמתן, שכל העולמות יבראו בשבילן, והם ימשלו בכל. והבן היטב. ומזה נשתלשל ונמשך הטעות של האפיקורסים שאומרים שהעולם הוא, חס ושלום, מחיב המציאות. אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות, אבל כל הדברים הם אפשרי המציאות כנ"ל: ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל, היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן. דהינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות, ובשביל זה נברא הכל. נמצא כל מה שישראל עושין רצונו של מקום, ונכללין בשרשם, שהוא מחיב המציאות. על ידי זה נכלל כל העולם שנברא בשבילם, בחיוב המציאות. כי עקר התכלית שנברא העולם הוא בשביל זה, ורק בשביל זה מחיב השם יתברך כביכול, לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל, כדי שיעשו רצונו כנ"ל. ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו, נכלל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל. כי כל מה שעושין רצונו יותר, הם נכללין ביותר עם כל העולמות התלויים בהם בחיוב המציאות. כי על ידי שעושין רצונו יתברך, הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחיב המציאות, ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם, בחיוב המציאות כנ"ל: אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחיב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך: ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו: אך עקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה. כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשם יתברך. ואפלו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז, ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה אז לבוא לידי בטול: וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד, דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם. כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך. על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת בטול באמת. הינו שבתחלה ירבה בתפלות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהינו לבטל מדה ותאוה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מדה ותאוה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל עד שיבטל הכל. ואחר כך עדין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום. [פרוש כי יכול להיות אחר שבטל כל התאוות ומדות רעות, עדין נשאר ממנו כלום. דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות והגסות, עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר. ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל, עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת, עד שיזכה לבחינת בטול באמת]. ואזי כשזוכה לבטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהינו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות. אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחיב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ"ל, ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחיב המציאות כנ"ל: ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבאר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב. וזהו הנעור בלילה כפשוטו, דהינו שהוא נעור בלילה, ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו והמהלך בדרך יחידי, הינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דיקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עקר שלמות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דיקא כנ"ל, כי אז דיקא יכולין לבוא לבחינת בטול כנ"ל ומפנה לבו לבטלה-דהינו שמפנה לבו מכל עסקי העולם הזה- לבטלה, כדי לזכות לבחינת בטול כנ"ל ואז זוכה שיכלל נפשו במחיב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחיב המציאות כנ"להרי זה מתחיב בנפשו, שנכלל כל העולם בבחינת מחיב המציאות עם נפשו כי על- ידי ההתבודדות הנ"ל, זכה לבחינת בטול, עד שנכלל נפשו בחיוב המציאות, ועל-ידי-זה נכלל כל העולם עם נפשו בחיוב המציאות כנ"ל, ונעשה נפשו וכל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל, וזהו: 'הרי זה מתחיב בנפשו' כנ"ל: (והא לך לשון רבנו מהתורה הזאת שכתבה בתכלית הקצור. וזהו): המהלך בדרך יחידי, הנעור בלילה וכו': דע שעקר הבטול, שאדם מבטל ישותו ונעשה אין, ונכלל באחדות השם יתברך, אין זה אלא על ידי התבודדות. וההתבודדות צריך מקום וזמן מיחד, שלא יבלבלו אותו המונעים. והזמן הוא בלילה, הינו הנעור בלילה, שאז הכל ישנים. והמקום הוא בדרך יחידי, ולא בדרך הרבים, שלא יפסיקנו עוברי דרכים, אלא דיקא בדרך שאין רבים הולכים שם, שם ילך ויתבודד, והינו והמהלך בדרך יחידי. ואז יכול לפנות לבו מכל וכל, ויכול לבוא לבטול כל הישות, והינו והמפנה לבו לבטלה. ואז כשנתבטל לגמרי, אזי הוא נכלל באחדות השם יתברך, ואז הוא בא לבחינת מחיב, כי הקדוש ברוך הוא מחיב המציאות, וכל הדברים הם אפשר המציאות, וכשנתבטל ונכלל באחדותו, אזי הוא יוצא מבחינת אפשר, ונכלל במחיב, וזה בחינת: הרי זה מתחיב בנפשו:   נג (גם זה לשון רבנו, זכרונו לברכה): עקר הולדה תלוי בה"א, בבחינת (בראשית מ"ז): "הא לכם זרע". ואברהם ושרה לא הולידו, עד שהגיעו לה"א הזאת (עיין ז"ח שה"ש ע"פ נאוו לחייך). כי עקר הולדה על ידי הדעת, בבחינת (שם ד): "וידע אדם" וכו', 'וקטן אינו מוליד' (סנהדרין ס"ח:). ועקר הדעת, הינו שישתמש בדעתו, הינו שיוציא את שכלו מכח אל הפעל. כי גם לקטן יש דעת, אבל אצל הקטן עדין הדעת בכח ולא בפעל, כי לא השתמש בדעתו, ולא הוציא אותו מכח אל הפעל. ומי שהוא שלם בדעתו, שהוציא אותו מכח אל הפעל, והשיג בדעתו מה שאפשר לדעת האדם להשיג בדעתו. אזי הוא קרוב לדעת הקדוש ברוך הוא, ואין חלוק בין דעת האדם לדעת השם יתברך, אלא חמשה דברים כמובא. ואז דעתו יונק מדעת השם יתברך, שהיא בחינת ה"א, ואז מוליד: ולהשלים את דעתו, שיהא שלם בדעת, אי אפשר אלא על ידי עסק שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת השם יתברך, על ידי זה נשלם דעתו. כי הם מחדדין דעתו, בבחינות 'ומתלמידי יותר מכלן' (מכות י). ובשביל זה תלמידים נקראים בנים (ספרי פרשת ואתחנן על פסוק ושננתם לבניך), כי על ידם בא ההולדה: ובשביל זה אברהם ושרה טרחו את עצמן לגיר גרים, כי על ידי זה השלימו דעתם, ונתקרבו לה"א הזאת, הינו לדעת השם יתברך, וזכו לבנים. כי על ידי גרים נתגדל דעתם, בבחינת 'ומתלמידי יותר מכלם': אבל מי שאין שלם בדעתו, והוא רחוק מדעת האדם, כל שכן מדעת השם יתברך, שהוא בחינת ה"א, ואזי הוא קטן ואין מוליד: וזה הטעם שהצדיקים מיגעים את עצמן, ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך. אין זה כדי להרבות כבודם, חס ושלום, אלא כדי להשלים דעתם, בבחינות 'ומתלמידי יותר מכלם': ובשביל זה ביד הצדיקים לפקד עקרות, כי הם שלמים בדעת, וקרובים לדעת עליון. ואין בין דעתם לדעת השם יתברך אלא חמשה דברים כנ"ל. וחמשה דברים, היא היא דעת השם יתברך שמשם ההולדה: וזה (ברכות נ"ז:): 'שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, ודירה, וכלים'. אשה, הינו החמר מכנה בשם אשה. שיהא לו חמר ממזג במזג השוה, שיהא ראוי לקבל שכל: ודירה נאה, הינו היראה, כמאמר (שבת ל"א:): 'חבל על מאן דלית לה דרתא', כי צריך שיהא יראת חטאו קודמת לחכמתו (אבות פרק ג). וכלים, הינו תלמידים הגונים שיקבלו ממנו. וכשיש לו כל אלו הכנות, יכול לבוא לשלמות הדעת: ואלו הן חמשה דברים שנבדל מדעו מן מדענו. הראשון, שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות, ואין רבוי במדעו: השני, יודע הדברים קדם המצאם, אפלו כשאין להם הויה כלל: והשלישי, שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית: והרביעי, שאין שנוי בידיעתו. ואין שנוי כשיודע הדבר בכח, ואחר כך שב פעל: והחמישי שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו: (עד כאן לשונו, זכרונו לברכה): (והא לך נסחא שניה שכתבתי בעצמי קצת מזה כפי מה ששמעתי וזהו:) כשאדם זוכה לשלמות הדעת, הינו שזוכה לדעת שאי אפשר לאדם לידע יותר, אזי יש הפרש בין דעת האדם בשלמות, לדעת השם יתברך, בחמש בחינות. והם מפרשים בספרים וצריך האדם להשתדל שיגיע לשלמות הדעת, מה שאי אפשר לאדם לידע יותר. ולא יהיה הפרש בין דעתו לדעת השם יתברך, רק בחמשה דברים אלו. שאלו חמשה דברים אי אפשר לשכל אנושי לדעת, אם לא מי שהוא למעלה ממין אנושי. אך לזכות לשלמות הדעת, הוא על ידי גרים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'הרבה למדתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם'. כי על ידי שכל אחד מקשה ושואל, כי כל אחד יש לו מניעה לעבודת השם יתברך, וצריך להשיב לכל אחד על שאלתו, על ידי זה נשלם דעתו. ועל ידי זה זוכה לבנים. כי קטן אינו מוליד, כי אין לו דעת השלם. אך כשזוכה לדעת השלם, זוכה לבנים. ועל כן באברהם שהוא היה מגיר אנשים, ושרה מגירת נשים (בראשית רבה פרשה ל"ט), על ידי זה זכה לשלמות הדעת, שלא היה הפרש בין דעתו לדעת השם יתברך, אלא אלו החמשה דברים, ועל ידי זה זכה להה"א הנ"ל. ועל כן 'אברם אינו מוליד אברהם מוליד' (שם פרשה מ"ד), כי על ידי שלמות הדעת, שהוא בחינת ה"א, זכה להוליד:   נד ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר והנה מן היאר עלת שבע פרות וכו' (בראשית מ"א): ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת עטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים ק"ד): א כי צריכין לשמר מאד את הזכרון, שלא יפל לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועקר הזכרון הוא לזכר תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד. ועל ידי מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על ידי זה נעשה יחוד ה' אלקי הנ"ל: (כי ה' אלקים הוא בחינת שם מלא, שהוא בחינת עלמא דאתי כמובא. וכן מבאר בסבא משפטים דף צ"ח על פסוק זה. ה' אלקי, דא שרותא דמהמנותא, סליקו דמחשבה דעלמא דאתי): ב ובחינה זו, לזכר תמיד בעולם הבא, דהינו לאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי, הוא בכלליות ובפרטיות. בכלליות כך ראוי להיות מנהג יראי השם, תכף בבקר בהקיצו, קדם שיתחיל שום דבר, יזכר מיד בעלמא דאתי. ואחר כך יעשה זאת בפרטיות, כי כל העולם הזה, הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדשה, הינו בחינת רגלין של הקדשה, בבחינת (ישעיה ס"ו) "והארץ הדם רגלי". אף שגם מדרגות העליונות של הקדשה, יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה. אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בזה העולם, כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין. אבל בחינת רגלין, מתגלין בעצם בזה העולם. וכל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה, והקדוש ברוך הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית. עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום. ומלביש לו בזאת המחשבה דבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו, ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות, שמלבש בזאת המחשבה דבור ומעשה של זה היום, שהזמין לו השם יתברך. הן מלאכה או משא ומתן, וכל מה שמזמין לו השם יתברך בכל יום, צריך להעמיק ולהגדיל מחשבתו בזה, כדי להבין רמיזותיו של השם יתברך: אך ההגדלות השכל בזה, צריך להיות במדה, שלא יצא מגבול הקדשה. רק לפי שכל אנושי שלו, כן יגדיל המחשבה בזה. וכן לא יסתכל בזה למעלה ממדרגתו, כי 'במפלא ממך אל תדרש' (חגיגה י"ג). וזה גדלת מאד, הוד והדר לבשת. הינו כשרוצה לקח דבר מזה העולם, שהוא בחינת: "הוד והדר לבשת", שהם בחינת רגלין המלבשין בזה העולם*, יהיה בבחינת גדלת מאד. הינו שההגדלת השכל, יהיה במדה ובצמצום. וזה מאד, שהוא סטרא דשמאלא שממנו הצמצום. [כמו שכתוב בסבא שם. מאד, דא הוא סטרא דשמאלא]. *(כי הרגלין הם בחינת נצח והוד, שהם בחינת הוד והדר. וכמו שכתוב בסבא הנ"ל, "הוד והדר לבשת", אלין תרי בדי ערבות וכו' עין שם. שהם בחינת נצח והוד בחינת רגלין כידוע): ואפלו מי שיודע ומבין בזה, הינו שזוכה להבין הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל דבר. ואם כן ירצה לעסק רק בזה, הינו שיעסק רק בעסקי העולם הזה, מאחר שהוא מבין הרמזים שהשם יתברך מרמז בהם. אך באמת אינו כן, כי צריך האדם שיהיה לו הסתפקות, להסתפק מזה העולם, רק במה שצריך לו בהכרחיות מזה העולם. וזה מחמת שני טעמים. א. מחמת שזאת הקדשה המלבשת בעסקי העולם הזה, הוא בחינת רגלין. והיא קדשה נמוכה. בבחינת (תהלים מ"ט): "עון עקבי יסבני". שהקלפות מסבבין אותה תמיד, ורוצין לינק מהם, על כן הוא מקום מסכן. בכן צריך להסתפק רק בהכרחיות. ועוד, מחמת שיש עבודה גבוהה מזו, שהוא קדשה גבוהה ממנה, וצריך לעבד השם יתברך באותן העבודות והקדשות הגבוהות מזה. [הינו, שאפלו הצדיק והחכם שיש לו מח גדול, עד שיכול להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר בכל יום, אפלו בעסקי חל. ועל ידי זה הוא יכול לעבד את השם יתברך בכל הדברים שבעולם, אפלו בעסקי חל. ואם כן ירצה, חס ושלום, לעסק רק בזה, דהינו בעסקי חל. מאחר שהוא יודע הרמזים שיש בהם, ויכול להתקרב לעבודת השם יתברך על ידם. אבל באמת אינו כן, כי אסור להרבות בעסקי העולם הזה, אפלו למי שיודע ומבין הרמזים הנ"ל. מחמת שני הטעמים הנ"ל, א, מחמת שזאת העבודה בעסקי העולם הזה הוא מקום מסכן מאד וכו' כנ"ל; והב'. מחמת שיש קדשה ועבודה גבוהה מזה, דהינו קדשת התורה והמצוות. ועל כן אפלו מי שיודע הרמזים הנ"ל, הוא צריך הסתפקות, להסתפק מזה העולם בהכרחיות לבד כנ"ל]. וההסתפקות הוא בחינת עוטה אור כשלמה, הינו בחינת אור מלא. כי הרשעים שאין להם הסתפקות, בבחינת (משלי י"ג) "ובטן רשעים תחסר", אצלם מארת חסר. בבחינת (שם ג) "מארת ה' בבית רשע". אבל בצדיקים שיש להם ההסתפקות, בבחינת: "צדיק אכל לשבע נפשו" (שם י"ג), אצלם הוא אור מלא. בבחינת (בראשית א) "וירא אלקים את האור כי טוב", אין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג): "אמרו צדיק כי טוב" (יומא ל"ח:): ואפלו מזה ההסתפקות גופה, צריך להפריש ממנו לצדקה. וזה בחינת: נוטה שמים כיריעה (עיין תקון ה"א). כי ארון הברית, שהוא בחינת עני, היא תחת היריעה, והיריעה משפיע לארון הברית, וזה בחינת צדקה. [פרוש, כי על ידי צדקה שמשפיע הנותן להמקבל, על ידי זה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, שבחינת צדיק משפיע לכנסת ישראל, שזה בחינת השפעת היריעה לארון הברית, בחינת: "נוטה שמים כיריעה" כנ"ל]: ג והמון עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל. נעשה אצלם כל זה ממילא, על ידי שנה, וציצית, ותפלין, ותורה, ותפלה, ומשא ומתן. כי השנה, היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה' אלקי הנ"ל. כי בשעת שנה, הנשמה עולה לעלמא דאתי (עיין זוהר לך לך פ"ג:): וציצית ותפלין, הם בחינת: "גדלת מאד". כי תפלין, הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל. (כי תפלין, הם בחינת המחין כידוע, הינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל). וציצית, הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל. כי תכלת כרסיא דדינא (כמו שכתוב בזהר שלח לך דף קע"ה), שהוא בחינת צמצום. ועל כן ציצית קודם לתפלין, בבחינת (שיר השירים ב): "שמאלו תחת לראשי", ואחר כך: "וימינו תחבקני" (עיין מ"ר שה"ש) (כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ"ל. וימין הוא בחינת מחין, בחינת תפלין כנ"ל): ותורה, הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל. כי התורה היא בחינת עץ החיים דמזון לכלא ביה (עיין זוהר בראשית כ"ו.). הינו שיש לכל אחד די ספוקו ממנה, נמצא שהיא בחינת הסתפקות. וגם בלמוד התורה בעצמה, יש בחינת הסתפקות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב) 'לא עליך המלאכה לגמר'. ועל כן, למוד התורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל. ואפלו ההמון שאינם יכולים ללמד, הם מקימין עסק התורה במה שקורין קריאת שמע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מנחות צ"ט:): ותפלה, הוא בחינת: "הוד והדר" הנ"ל. כי תפלה היא חיי שעה (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, שבת י), הינו בחינת: "הארץ הדם רגלי" הנ"ל, הינו בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל: ומשא ומתן, היא בחינת: "נוטה שמים כיריעה" הנ"ל, הינו בחינת יחוד צדיק וכנסת ישראל הנ"ל. כי צדיק וכנסת ישראל, הם בחינת משא ומתן. הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א). והוא נושא כל הברכות, כמו שכתוב (משלי י): "וברכות לראש צדיק", כמו שכתוב (תהלים כ"ד): "ישא ברכה מאת ה'". והוא נושא הטפה זרעיית של כל הנשמות, בבחינת (שם קכ"ו): "נושא משך הזרע", ומשפיע לכנסת ישראל, והיא נותנת לכל העולם. ועל שם זה נקראת כנסת ישראל מתן, על שם (משלי ל"א): "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה". ויחוד של צדיק וכנסת ישראל נעשה על ידי משא ומתן: כי כל דבר שבעולם, יש בו ניצוצות הקדשה שנפלו בשעת שבירה. ושבירה, הוא בחינת אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם. וכל דבר יש לו שעה (עיין אבות פ"ד). וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה, שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר. וכשמגיע זה הדבר לאדם זה, והוא מקבל חיות מזה הדבר, הינו מהאותיות הנשברים שיש שם. על ידי זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף. ועל ידי זה נשלמין האותיות, ויש להם שלמות. וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו, עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו. ואחר כך יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים, שהם משרש אחד עם האדם האחר, ועל כן יוצא לרשותו. ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה, כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו, לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו, עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש רוח נשמה, שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים. ובין כך, הכרח לשהות אצל אחר. וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש רוח נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו. ועל ידי הארה זו, מאיר בשרש נפש רוח נשמה שלו, שהוא בצדיק וכנסת ישראל, שהם שרשי כל הנשמות כנ"ל. ועל ידי ההתנוצצות הזאת, נתיחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל. ועל שם זה נקרא מקח וממכר, וכל הדברים, וכל הלמוד, משא ומתן. כי על ידם נתיחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל: ד וכדי לשמר הזכרון הנ"ל, צריך לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין, לבחינת מיתת הלב. כי עקר הזכרון תולה בעין, בבחינת (שמות י"ג): "ולזכרון בין עיניך". כי השכחה בא על ידי רע עין, על ידי מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) "נשכחתי כמת מלב". כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת, כי שורינא דעינא בלבא תליא (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה כ"ח:). ועל כן נבל שהיה רע עין, נאמר בו (שמואל א כ"ה): "וימת לבו בקרבו". ומיתת הלב, היא בחינת שברי לוחות. לב, הוא בחינת לוחות. בבחינת (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". ושכחה היא על ידי שברי לוחות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, (ערובין נ"ד) 'אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם'. נמצא שעקר השכחה, היא על ידי רע עין, שהוא בחינת מיתת הלב, שהיא בחינת שברי לוחות, שמשם עקר השכחה כנ"ל: ואבשלום שהיה עינו רעה במלכות אביו, על ידי זה נאמר בו מיתת הלב, שנאמר (שמואל ב י"ח): "ויקח שלשה שבטים ויתקעם בלב אבשלום". ועל כן לא הניח בן זכר (שם ועין סוטה י"א), כי פגם בזכרון, על ידי רע עין כנ"ל: ודוד המלך, עליו השלום, ברח אז ממלכותו מפני אבשלום, וקלל אותו שמעי בן גרא, ואמר (שם ט"ז): "אולי יראה ה' בעיני". "בעיני" דיקא, כי מי שרואה שנופל לרע עין, אם אינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמד בזה להנצל ממנו, צריך לברח ממנו. אבל מי שיכול לתקן, אזי צריך לתקן. וצריך לראות מהות בחינת הרע עין, כדי לידע השרש שצריך לתקן על ידו, כי יש כמה בחינות רע עין. וכשנופל לרע עין של התנשאות, שעינו צרה בהתנשאות של חברו, צריך להכניע בהשרש של ההתנשאות. הינו בשרש המלכות, שהוא בחינת משיח. והוא שרש המלכות, בבחינת (שמואל א ב): "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו". והוא בחינת טוב עין, בבחינת (שם ט"ז): "יפה עינים וטוב ראי", הנאמר בדוד, שהוא משיח: (לשון הגמרא נדה כ"ד:) תניא: אבא שאול אומר, קובר מתים הייתי. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת, עד חטמי. כשחזרתי לאחורי, אמרו עין של אבשלום הוה: וזה שאמר אבא שאול, קובר מתים הייתי. כי אבא שאול השתדל לתקן תמיד את הרע עין, הנקרא מיתה כנ"ל. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי. מערה, הינו בחינת דבקות, בחינת: "כמער איש וליות" (מלכים א ז). מתחתי, הינו בחינת אמת. בבחינת (תהלים פ"ה): "אמת מארץ תצמח". כי "טוב עין הוא יברך" (משלי כ"ב), והברכות הם בחינת אמת, כמו שכתוב (ישעיה ס"ה): "המתברך בארץ יתברך באלקי אמן". וזה שאמר אבא שאול, שעל ידי האמת שלו, נפתחה לו דבקות. ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חטמי, הינו מחמת הדבקות, העמדתי עצמי בסכנה לכנס בגלגל עינו של מת, הינו ברע עין. עד שהצרכתי להשתמש בבחינת משיח, כדי להכניע את הרע עין. וזה עד חטמי, שהוא בחינת: "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד). וכשחזרתי לאחורי, אמרו לי עינו של אבשלום היתה, הינו שאבשלום נפל לבחינת הרע עין הזה. וזהו כשחזרתי לאחורי, הינו אחר התקון, שחזרתי בחינת משיח למקומו, לבחינת אחורי. כי שם שרש המלך המשיח, בבחינת (שיר השירים ז): "מלך אסור ברהטים", 'ברהיטי מחין' (תקון ו' דף כ"א). "אסור", הינו בחינת קשר של תפלין, שהיא בחינת אחורי, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ז): "וראית את אחורי", זה קשר של תפלין. וזה (שמואל א כ"ה): "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", הנאמר בדוד. הינו קשר של תפלין (עיין זוהר לך לך פ"ט ע"ב). כי תפלין הם בחינת חיים, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (מנחות מ"ד) 'כל המניח תפלין זוכה לחיים', שנאמר: "ה' עליהם יחיו". ועל כן לא אמרו לו שעינו של אבשלום היתה, עד שחזר לאחוריו. כי אלו היה יודע מקדם מזה, אפשר לא היה מסכן עצמו כל כך לכנס ברע עין כזה, כי הוא סכנה גדולה: ה וצריך לשמר את העין מכח המדמה. ואפלו מי שהוא טוב עין, צריך לשמר מזה. כמו שאנו רואים, כי אפלו מי שיש לו ראיה יפה, יכול לטעות, על ידי שרואה מרחוק, ונדמה לו להפך מן האמת. על כן צריך שמירה יתרה לזה. והכח המדמה בא על ידי לשון הרע, כי כח המדמה הוא כח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכח המדמה. והמוציא דבה הוא נופל לבהמיות, ועל כן נתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. כי "מוציא דבה הוא כסיל" (משלי י), וכשהדעת נסתלק ממנו, נופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות. בבחינת (הושע ד): "כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי". כהן, הינו בחינת (ישעיה מ"א): "אברהם אוהבי". בחינת (תהלים ק"י): "אתה כהן", בחינת: "וקמץ הכהן" (ויקרא ה) (עיין בהקדמת התיקונים ובתיקון י"ט ובתיקון ע'). ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. בבחינת (שם בהושע): "נדמו עמי מבלי הדעת", "נדמו", הינו כח המדמה: ו וזה הכח המדמה, הוא מבקש תמיד כלי לשכן שם, ועל כן הוא מחזיר תמיד לשרות על פי שונה הלכות. ועל כן אם הם מחדשים דבר בתורה, הוא חדוש נאה ומתקבל (בלשון אשכנז גליך). כי הוא בא מכח המדמה, שהוא מדמה מלתא למלתא, אך שהרע שבו הוא יותר מהטוב. ואלו החדושים מזיקים לפרנסה, כי על ידי חדושי תורה נבראים שמים וארץ, כמו שכתוב (ישעיה נ"א): "ולאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי, מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי וכו' (כמו שכתוב בזהר בהקדמה דף ה). ועל ידי זה באים כל ההשפעות והברכות לעולם, כמו שכתוב (דברים כ"ח): "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים וכו'. אך כשהחדושים הם על ידי כח המדמה, אזי נבראין רקיעין דשוא (בזהר שם), ועל ידם בא רעב לעולם. ואף שיש בהם גם כן טוב, שהם דברי תורה, שהם בחינת שבע. אך מחמת שהרע יותר מהטוב, על כן הרע גובר, והטוב נתבטל. בבחינת: "ולא נודע כי באו אל קרבנה" (בראשית מ"א), שמתגבר, חס ושלום, בחינת שבע שני הרעב על בחינת שבע שני השבע, שהוא בחינת התגברות הרע על הטוב. עד שאין נכר הטוב מפני הרע, בבחינת: "ולא נודע" וכו' כנ"ל: ומה שמחזר הכח המדמה לשרות על פי שונה הלכות, הוא מפני שהוא נברא בערב שבת בין השמשות, וקדש עליו היום, ולא נברא לו גוף, כמו שכתוב בזהר (בראשית דף מ"ז ומ"ח, ובפרשת תרומה דף קנ"ה:) על פסוק: "אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב') שמבאר שם, שהקלפות שהם בחינת הכח המדמה, נבראו בערב שבת בין השמשות, ובתוך כך קדש עליו היום, ונשארו רוח בלא גוף וכו' עין שם. ועל כן זה הכח המדמה, שהוא בחינת הקלפות, שהוא רוח בלא גוף, הוא מבקש לעצמו גוף לשרות בו. והולך אצל השוני הלכות, כי הם בוראים הכל בדברי תורתם. על כן הוא הולך ושורה אצלם, כדי שיהיה נברא לו גוף להתלבש בו על ידם: וזה שכתוב (שם בפרשה הנ"ל) ועל השנות החלום, הינו מה שהחלום שהוא בחינת כח המדמה, השתדלותו לשרות על השונה הלכות. כי נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשותו. זה בחינת: "אשר ברא אלקים לעשות" הנ"ל, שהיה נכון הכל ערב שבת בין השמשות, וקדש היום, ומהר אלקים לעשותו בלא גוף, ומחמת זה הוא מחזיר תמיד לשרות על השונה הלכות כנ"ל: וזה, "חלום פרעה אחד הוא" (שם). הינו חלום פרעה, שהוא בחינת כח המדמה, כח בטל, כמו שכתוב (שמות ה): "תפריעו את העם". הוא בא מאחד, הינו מאהבה, [כי אחד הוא בחינת אהבה כמבאר (לעיל בסי' ד' אות ד':) במקום אחר]. הינו מאהבה נפולה כנ"ל. בחינת: "נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת" וכו' כנ"ל: נמצא על ידי הסתלקות הדעת, שבא על ידי לשון הרע, שהוא בחינת: "מוציא דבה הוא כסיל", דהינו שנסתלק ממנו הדעת. על ידי זה נופל מאהבת השם יתברך, לאהבות הבהמיות. ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות. ועל ידי הכח המדמה, נפגם הזכרון ונופל לשכחה: ועתה בוא וראה, מה טוב ומה נעים עתה קשר כל המקרא הזה, "נדמו עמי" וכו' הנ"ל. וזהו, נדמו עמי מבלי הדעת. שעל ידי פגם הדעת, מתגבר כח המדמה כנ"ל. וזהו, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. כי על ידי פגם הדעת, נופל מאהבות דקדשה, שהם בחינת כהן כנ"ל, ואז מתגבר עליו הכח המדמה, בחינת "נדמו עמי" וכו' כנ"ל. וזהו שסים שם בפסוק זה, ותשכח תורת אלקיך. ותשכח ודאי, כי על ידי פגם הדעת, שעל ידי זה מתגבר הכח המדמה, על ידי זה נפגם הזכרון ובא לשכחה כנ"ל. וזהו, אשכח בניך גם אני. כי על ידי שפוגם בזכרון ונופל לשכחה, על ידי זה אין לו בן זכר, כמו שמובא לעיל לענין אבשלום, שלא זכה לבן זכר מחמת זה שפגם בזכרון כנ"ל, וזהו: "אשכח בניך גם אני" כנ"ל: ועל כן גזר פרעה על הזכרים דיקא, כי פרעה הוא בחינת הכח המדמה, שהוא כח בטל כנ"ל. שהוא מתגבר על הזכרון, שהוא בחינת בן זכר כנ"ל. כי כח המדמה כשמתגבר, חס ושלום, הוא פוגם ומבטל, חס ושלום, את הזכרון כנ"ל. וזהו, (שמות א): "ויצו פרעה וכו' כל הבן הילוד היארה תשליכהו". "היארה" דיקא, כי יאור מצרים, זה פישון (כמובא בפרש"י פרשת בראשית). הינו בחינת 'פי שונה הלכות' (זהר בראשית כ"ו ע"ב ובתקון נ"ה), ששם שורה הכח המדמה כנ"ל. הינו שרצה לפגם הזכרון, שהוא בחינת בן זכר, על ידי הכח המדמה, השורה על פי שונה הלכות כנ"ל: ולהכניע הכח המדמה, הוא על ידי בחינת יד, בחינת (הושע י"ב): "ביד הנביאים אדמה". ויד, הינו בחינת שמחה, בחינת (דברים י"ב): "ושמחתם בכל משלח ידכם". וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים כמו שכתוב (מלכים ב ג): "קחו לי מנגן" וכו'. כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מערב טוב ורע. כי יש עצבות רוח, רוח נכאה (עיין משלי ט"ו ישעי' נ"ד מ"ג). רוח רעה, כנאמר בשאול (שמואל א ט"ז): "ובעתתו רוח רעה". ויש רוח טובה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ג): "רוחך טובה תנחיני בארץ מישור". והוא בחינת רוח נבואה, רוח הקדש. אך כשהוא מערב טוב ורע, אינו יכול לקבל נבואות אמת. ועל כן כתוב בשאול (שמואל א י"א): "ויתנבא וכו' ויפל ערם", ופרש רש"י: 'לשון משגע'. כי היה מערב ברוח שטות, עצבות רוח. וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הנגון, הינו השמחה. הינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא הפך עצבות רוח. כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן, כדי לכון לבנות השמחה בשלימות: וכשהנביא שומע זה הנגון מהיודע נגן, אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקבץ זה בידו מתוך העצבות רוח. וזה: "ונגן בידו וטוב לך" (שם בשמואל א י"ט). "וטוב לך" דיקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע. ועקר התקבצות ובנין הרוח נבואה, הוא על ידי היד. כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב (תהלים ל"א): "בידך אפקיד רוחי", וכמו שכתוב (איוב י"ב): "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש". וזה (שם במלכים): "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'": נמצא על ידי שמנגן ביד על הכלי זמר, על ידי זה מברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו בחינת רוח נבואה כנ"ל. וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות, שרוצה לפגם ולבלבל את בחינת הרוח טובה, רוח נבואה. והוא נכנע ונתבטל, על ידי השמחה הבאה על ידי המנגן ביד כנ"ל. כי עקר התגברות המדמה הוא על ידי עצבות, כי המדמה הוא בחינת עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, שהוא מבלבל את הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא בחינת זכרון הנ"ל, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי הנ"ל. ועל כן אין יכולין לקבל רוח נבואה, רוח הקדש, כי אם על ידי שמחה, שהוא בחינת מנגן ביד, כמו שכתוב: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", בחינת: "ונגן בידו וטוב לך" וכו' כנ"ל: וזה המנגן, צריך שיהיה יודע נגן כנ"ל. גם צריך שיהיה הכלי בשלמות, כדי שלא תצא כל הרוח המערב טוב ורע בבת אחת. ועל כן צריך שיהיה יודע נגן, וגם שיהיה הכלי שמנגנין עליה שלם. כדי שיוכל לברר ולכון הנגון בשלמות כראוי, שהוא בחינת מה שמברר הרוח טובה, שהוא בחינת שמחה, בחינת רוח נבואה. מן העצבות רוח, שהוא רוח רעה כנ"ל. כי כשאין הכלי שלם, או שאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו, לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, עליו נאמר (משלי כ"ט): "כל רוחו יוציא כסיל", דהינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בודאי אין נבנה הנגון. כי עקר נעימת הנגון, נעשה על ידי ברור הרוח (שהוא האויר שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה). הינו שעקר בחינת הנגון, הוא על ידי ברור הרוח טובה מן הרוח רעה. וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מערב טוב ורע, ואזי אין נבנה הנגון והשמחה, ואין נכנע המדמה. וזה בחינת (תהלים קמ"ו): "תצא רוחו ישוב לאדמתו". "לאדמתו", הינו בחינת המדמה. הינו כשיוצא כל הרוח, אזי חוזר ושב אל המדמה. כי לא נכנע המדמה, מאחר שאינו יכול ללקט ולברר הרוח טובה, ויוצא כל הרוח המערב טוב ורע. אבל כשיש לו בחינת יד הנ"ל, המלקט ומברר בחינת הרוח טובה מן הרוח רעה. אזי מכניע המדמה, בבחינת: "וביד הנביאים אדמה" כנ"ל. כי עקר בחינת הנבואה, הוא מבחינת היד הנ"ל, שמברר הרוח טובה מן הרוח רעה. ועל ידי זה מכניע המדמה, שהוא בחינת רוח רעה המערב ברוח טובה כנ"ל: וזה שכתוב (משלי ל): "מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ". 'מי עלה שמים וירד', זה בחינת המנגן. כי זה המנגן, הוא עולה ויורד בנגינה. כי צריך לעלות ולירד במדת הנימין, כפי משקל השיר, כדי לקבץ הרוח: וזה, מי אסף רוח בחפניו. בחפניו ממש, שהם הידים, כי שם שרש הרוח כנ"ל. שעקר בחינת הרוח הוא בידים, ששם פקדונות הרוחות כנ"ל: וזה, מי צרר מים בשמלה. מים, בחינת לב כמו שכתוב (איכה ב): "שפכי כמים לבך". הינו שעל ידי זה שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלב שלא ישלט עליו המדמה: וזה מי הקים כל אפסי ארץ, שעל ידי זה הוא מקים בחינת רגלין המלבש בזה העולם. "אפסי", בחינת רגלין, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ז): "ויעברני מי אפסים". כי על ידי נגון ביד הנ"ל, על ידי זה נכנע המדמה. ואזי זוכה לזכרון הנ"ל, שהוא בחינת מה שיודע להבין כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם, שהם בחינת חיות אלקות, בחינת רגלי הקדשה, המלבשים בכל הדברים שבעולם כנ"ל. וזהו: "מי הקים כל אפסי ארץ", שמעלה ומקים בחינת רגלי הקדשה המלבשין בזה העולם כנ"ל: וזהו, ויהי מקץ שנתים ימים. שנתים ימים, הוא בחינת מוציאי דבה, הנאמר בהם (במדבר י"ד): "יום לשנה יום לשנה". שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדשה, שהוא בחינת: "וקמץ הכהן" כנ"ל. וזה מקץ, שהוא בחינת פגם הקמץ. ופרעה חלם, הינו הכח המדמה כנ"ל. והנה עמד על היאר. היאר, זה פישון. הינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ"ל. והנה מן היאר וכו', הינו שעל ידם בא שבע שני שבע ושבע שני רעב, הינו טוב ורע כנ"ל. והרע מתרבה וגובר על הטוב, בבחינת: "ולא נודע כי באו אל קרבנה". ותקונו הוא יוסף, בבחינת (בראשית ל): "אסף אלקים את חרפתי". שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב, בבחינת (יחזקאל ל"ו): "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים". והוא בחינת: "אסף רוח" וכו', בחינת (בראשית מ"א): "איש אשר רוח אלקים בו". וזה שנאמר בו, (שם מ"ו): "ויוסף ישית ידו על עיניך". שעל ידי היד, נשמר העין מכח המדמה כנ"ל: עין בסבא (משפטים דף צ"ח.) מה שדרש על פסוק: "ה' אלקי גדלת מאד" וכו': וזה בחינת: (תהלים ע"ז): "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי". בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת: "בידך אפקיד רוחי" הנ"ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה. הינו שאז עקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, לשוח עם לבבו, ולחפש הרוח טובה, דהינו הנקדות טובות שיש בו עדין, לבררם מתוך הרוח רעה. שזהו בחינת נגון הנ"ל, שעל ידי זה נשמר הזכרון כנ"ל. דהינו שעל ידי זה זוכה לזכר תכליתו האחרון לעולם הבא, ולחשב תמיד על סופו ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי תמיד. שכל זה הוא בחינת זכרון כנ"ל. וזהו: "אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי". אם תדקדק במקרא הזה, תמצא שבכל המלות האלה בכלם מבאר כל ענין הנ"ל. אזכרה, זה בחינת הזכרון הנ"ל, שצריכין לזכר תמיד בעלמא דאתי. וזה בחינת נגינתי, דהינו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת ברור הטוב מן הרע כנ"ל. כי על ידי בחינת נגון ושמחה, יכולין לזכר עצמו בעולם הבא. כי שמירת הזכרון הוא, על ידי נגון ביד, שהוא בחינת שמחה כנ"ל. וזהו בלילה, כי עקר ברור הרוח טובה הוא בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות כנ"ל. וזהו: "עם לבבי אשיחה". כי על ידי בחינת נגון ושמחה הנ"ל, על ידי זה נשמר הלב מכח המדמה כנ"ל. ואז יכול לשפך לבו כמים לפני ה', שזהו בחינת: "מי צרר מים בשמלה" הנ"ל, בבחינת: "שפכי כמים לבך נכח פני ה'". וזהו, עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. שעל ידי זה נתעוררין לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחי לעולם הבא, ולחפש ולבקש למצא הנקדות טובות, בחינת הרוח טובה שבקרבו, כדי לשוב להשם יתברך על ידי זה. כי עקר התשובה הוא, להכניע הרוח רעה, ולברר הרוח טובה כידוע: וזה בחינת קימה בחצות לילה, כי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו (כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברכות ג:). הינו שבחצות לילה אז נתעורר בחינות הנגון דקדשה הנמשך מכנור של דוד, שהוא בחינת ברור הרוח טובה וכו' כנ"ל. ועל כן אז הזמן להתגבר בעבודת השם, לקום אז לעסק בעבודת השם, לפרש שיחתו לפניו יתברך. כי אז עקר הברור על ידי בחינת נגון בכלי הנ"ל, שהוא בחינת כנור של דוד שמנגן אז כנ"ל. והבן היטב דברים אלו למעשה: זאת התורה נאמרה בשבת חנכה. ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה, איך מדליקין נר חנכה, בחינת: 'לאמשכא משח רבות קדשא ולאדלקא בוצינא' (זהר בראשית ל"א ויקרא ז שמיני ל"ז אמר פ"ח ק"ד בהעלותך קנ"ד), "שמן משחת קדש" (שמות ל), שהוא הדעת כידוע. הינו בחינת הגדלת הדעת הנ"ל שהוא בחינת זכרון הנ"ל; ולא באר יותר: (שיך לעיל): מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה וכו' כנ"ל. וזהו, (תהלים קמ"ז): "ישב רוחו יזלו מים". על ידי ישב רוחו, שמלקט ומאסף הרוח בידו, על ידי זה יזלו מים. בחינת מי צרר מים, שהוא בחינת הלב, בחינת: "שפכי כמים לבך" כנ"ל, עין שם: כלל הענין, הוא מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ו, נדה י"ט:) אין אדם דן גזרה שוה מעצמו. כי יכול להיות שהוא דן גזרה שוה מעצמו, והוא מכח המדמה. שמדמה מלתא למלתא כנ"ל עין שם. על כן אסור לדון גזרה שוה, הינו לדמות מלתא למלתא, מעצמו. אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו, עליו השלום, מפי הגבורה, כדי להנצל מכח המדמה והבן:   נה (לשון רבנו, זכרונו לברכה): איתא בגמרא (נדה כד:) אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת וכו': א דע, כי לראות במפלתם של רשעים אי אפשר, אלא על ידי בחינת ארץ ישראל. בבחינת (תהלים ק"י): "שב לימיני עד אשית אויביך הדם לרגליך" (עיין זוהר לך לך פ"ו:). ימין, זה בחינת ארץ ישראל. בחינת בנימין, בן ימין, שנולד בארץ ישראל (כמובא בפרש"י פרשת וישלח): ב ולהמשיך בחינת קדשת ארץ ישראל עכשו בגלות, שהיא תחת יד הסטרא אחרא, ואין יכלת בקדשתה להתגלות, אף על פי כן יכולין לגלות ולהמשיך קדשתה אפלו בגלות המר הזה. בבחינת (ויקרא כ"ו): "ואף גם זאת בארץ איביהם", הינו אפלו בגלות המר, יכולין לגלות בחינת גם זאת. ועל ידי מה יכולין להמשיך את קדשת ארץ ישראל, על ידי התנוצצות אור זכות אבות. כמאמר הזהר (שלח דף קע"ד.) 'באתר דאית תמן אבות, אית תמן שכינתא'. בבחינת (שם): "וזכרתי את בריתי יעקב וכו' והארץ אזכר", כשמתנוצץ אור זכות אבות, אזי נתגלה קדשת ארץ ישראל. ולא די שהאדם נצול מהרשע, אלא גם רואה בהרשע מה שהרשע רצה לראות בו: ג כי הרשעים ממשיכים בחינת רע עין על שונאיהם, בחינת (ברכות ז:) 'ולא עוד אלא שרואה בשונאיו'. והאדם נצול מרע עין הזה, על ידי למוד זכות שלמד על הרשע. כי גם הקדוש ברוך הוא מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם) 'ולא עוד אלא שזוכה בדין', שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו". וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדין עליו זכות, על ידי זה נצול הצדיק מרע עין של הרשע. כי לסלק הדין והמשפט, צריך לזה התגלות היד, בבחינת (דברים ל"ב): "ותאחז במשפט ידי", שלא לשלט על הרשע. וכשנתגלה יד ה', אזי נעשה צל, שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין, בבחינת (ישעיה נ"א) "ובצל ידי כסיתיך". כי הרשעים בגלות המר הזה, עיניהם לטושים כראי מוצק. וארס עיניו מביטים למרחוק, בבחינת (תהלים כ"ב): "המה יביטו יראו בי". ועל ידי הצל כהו מאור עיניו ונחשכים, שאין הארס שלהם יכול להזיק. אבל הצדיקים שמאור עיניהם בזמן הזה קטן, בבחינת (ישעיה מ"ב): "מי עור כמשלם". ועל ידי הצל נתחזק מאור עיניהם, כדרך חלושי הראות שאינם יכולים לראות היטב כשאור חזק וגדול, וצריכים לצל כדי שיוכלו לראות: וזהו (תהלים ל"ז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, הינו עם רע עין כנ"ל, וה' לא יעזבנו בידו. "בידו" דיקא, הינו בהתגלות יד ה' כנ"ל. ועל ידי מה נתגלה יד ה', על ידי ולא ירשיענו בהשפטו. על ידי בחינת: "ותאחז במשפט ידי", בחינת: "מרום משפטיך" כנ"ל. כי על ידי זה כהו מאור עיני הרשע, בבחינת (ישעיה כ"ח): "שגו בראיה, על ידי פקו פליליה", זהו בחינת משפט, שזוכה בדין. על ידי זה שגו בראיה, נחשך מאור עיניו כנ"ל: ועל ידי הצל נתחזק מאור עיניו של הצדיק כנ"ל, ויכול לראות למרחוק, בבחינת (תהלים קכ"א): "אשא עיני אל ההרים", ורואה ומשיג צדקתו של השם יתברך. ויכול לידע ולהבין כי ה' הצדיק, אף על פי שהרשע זוכה בדין, ואין זה ממדת הצדק. ורואה שהצדק שהקדוש ברוך הוא מצדיק את הרשע במשפט, זהו צדקתו של הקדוש ברוך הוא, (שמות כ"ג): "כי לא אצדיק רשע": וזהו, "אשא עיני אל ההרים", זהו בחינת צדקתו של הקדוש ברוך הוא. בבחינת (תהלים ל"ו): "צדקתך כהררי אל", אף על פי שמשפטיך כבוש בתהום רבה: ד ועל ידי חזוק הראיה של הצדיק, שרואה צדקת ה'. נתחזק אמונתו, ויכול להתפלל. כי לבו נתפשט מעקמימותו, שהיה לו קדם שראה צדקת ה'. כי על ידי הצדקות של ה' שרואה, נתפשט הלב מעקמימותו, ונתישר, בבחינת (שם): "וצדקתך לישרי לב". כי מתחלה נעקם לבו מלהאמין בשלמות בהשם יתברך, כי היה נדמה לו שעות, חס ושלום, הקדוש ברוך הוא את הדין. אבל עכשו שרואה צדקות ה', נתישר לבו בשלמות אמונה ואז מחזק את עצמו, ומתפלל על צרכיו. כי עקר התפלה היא על ידי אמונה, שמאמין שהכל ברשות הקדוש ברוך הוא, אפלו לשנות הטבע. ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, כי צדיק ה'. וזהו בחינת (תהלים קי"ט): "אודך בישר לבב", על ידי ישרת לב, שהיא בחינת אמונה, נעשה בחינת תפלה: וזהו בחינת פרה אדמה, כמאמר הזהר (חקת דף ק"פ:) 'פרה דקבילת משור'. פרה, זהו בחינת תפלה, בחינת (הושע י"ד): "ונשלמה פרים שפתינו". דקבילת משור, בחינת הסתכלות, לשון (במדבר כ"ד): "אשורנו ולא קרוב". כי על ידי בחינת: "אשא עיני אל ההרים" כנ"ל, נעשה בחינת תפלה. וזהו: "אדמה תמימה". 'אדמה', דא גזרת דינא. 'תמימה', דא שור תם, דינא רפיא (כמו שכתוב בזהר שם). הינו שרואה שהקדוש ברוך הוא מחליש כח הדין, בבחינת: "ותאחז במשפט ידי": "אשר לא עלה עליה על", דא שלומי אמוני ישראל (גם זה שם בזהר הנ"ל). זהו בחינת חזוק אמונה, בחינת תפלה, שנעשה על ידי חזוק הראיה כנ"ל, בחינת: "וצדקתך לישרי לב" כנ"ל: ה וזהו בחינת עפר ואפר הנאמר בפרה. כי בחינת התפלה, צריכה לבחינת עפר ואפר. כי צריך להכניע הרע, הן בפרט הן בכלל, תחת הטוב, בבחינת (מלאכי ג): "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" (עיין זוהר פקודי רל"ז:. וזה בחינת אפר שיש בבחינת התפלה. ורגל, זה בחינת תפלה, בבחינת (תהלים כ"ו): "רגלי עמדה" וכו': הרע שבפרט, הינו גופו המגשם וחמרו, יבטל בשעת תפלה. כמו חסידים הראשונים, שהיה להם בשעת תפלה התפשטות הגשמיות (עיין שו"ע או"ח סי' צ"ח:): והרע שבכלל, הינו התפלות של פושעי ישראל שמתפלל עמהם יבטל הרע שלהם, ויעשה מהרע כסא לקדשה. וזה בחינת אפר שבתפלה: ועפר שבתפלה, הינו שיקשר את עצמו בכלל ובפרט, עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר. ויעורר אותם בתפלתו, שיתפללו עמו, בבחינת (ישעיה כ"ו): "הקיצו ורננו שוכני עפר". וזהו, (איכה ג): "יתן בעפר פיהו". כלומר שיקשר דבורו עם שוכני עפר כנ"ל: וזהו שאמר אברהם בתפלתו (בראשית י"ח): "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר", כי זה צריך לבחינת התפלה: וזהו נקרא תפלה בצבור, כי אותיות צבר ראשי תבות צדיקים, בינונים, רשעים. 'בינוני', הוא המתפלל, כמאמר חכמינו ז"ל (קדושין מ:): 'לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי' וכו'. 'צדיקים', זהו בחינת עפר. 'רשעים', זהו בחינת אפר כנ"ל: ולעורר שוכני עפר, זה יש בפרט ובכלל. בפרט, הינו חלקי נפש רוח נשמה שלו שבאו כבר בגלגול ונתקן. ובכלל, הינו נפש רוח נשמה של שוכני עפר אחרים, לעורר אותם שיתפללו עמו: וזהו בחינת שבעה שבעה הנאמר בפרה, שכל ענינה שבעה. הינו כמובא (בזהר אחרי ע"ו: ובמדבר רבה פרשה י"ט) שבעה כבוסין, שבעה כהנים וכו'. זהו בחינת תפלה, בחינת (תהלים קי"ט): "שבע ביום הללתיך": ו גם צריך לתקן בתפלתו בחינת שלש קולות. בחינת (קהלת ה): "קול כסיל ברב דברים", ובחינת (שמות ל"ב): "קול ענות אנכי שומע", ובחינת קול, בחינת (תהלים מ"ד): "כל היום כלמתי נגדי וכו' מקול מחרף ומגדף": וזהו בחינת עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, הנאמר בפרה: ארז זה בחינת: 'קול כסיל ברב דברים, ברב ההנהגות ואמונות כוזבות'. שהם בחינת דרכי האמורי, כי "פתי יאמין לכל דבר" (משלי י"ד). וזהו בחינת ארז, בחינת (עמוס ב): "ואנכי השמדתי את האמורי אשר כגבה ארזים גבהו". והגבוהי קומה, על פי הרב הן כסילים. כי מחמת גבה קומתו, העשנים העולים מהלב אל המח להתבשל במח, ולהתהוות מהם מחשבות. העשנים האלו נחלשים ברב הדרך שיש מהלב אל המח, מחמת גבה קומתם, ואינם ביכלתם להתהוות מהם מחשבות שכליות. ומחמת זה, הגבוהי קומה הם שוטים. וזה בחינת דרכי אמורי, שאין להם שום שכל, מחמת "כי כגבה ארזים גבהו". בשביל זה, הם מאמינים אמונות רבות כזביות: וקטני קומה, שהעשנים שלהם נתבשלים היטב, ונעשה מהם מחשבות שכליות. אבל מחמת ששכלם יותר ממעשיהם הטובים, בחינת (אבות פרק ג): 'כל שחכמתו מרבה ממעשיו'. על ידי זה, כשהמחשבה שכליות חוזרת אל לבם, אין כח בלבם להכיל את השכל, כי עקר חזוק הלב, הוא על ידי מעשים טובים. על ידי זה הם בבחינות (משלי י"ז): "לקנות חכמה ולב אין", ועל ידי זה השכל הם מחטיאים, והן הן הפילוסופים, שאין להם לב טוב וטהור (עיין אבות פ"ב. תהלים נ"א:) ואינם בבחינת (תהלים קי"ט): "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך", ומחמת זה השכל מחטיאים ביותר. והן, בחינת (מלכים א ה): "אזוב היוצא בקיר". 'אזוב', זה בחינת קטני קומה. הם בעלי השכל, אבל הלב אינו יכול להצפין כח השכל בתוכו, כי לבם חלש וחסר. ובפרט הנואפים העוסקים בחכמת פילוסופיא, שמאד מאד מזיק להם. כי לבם חסר, בבחינת (משלי ו): "נואף אשה חסר לב". וזהו: "אזוב היוצא בקיר", הינו בקירות הלב. שהשכל יוצא דרך קירות הלב, ואין הלב יכולה להכיל בתוכה את השכל, בבחינת: "בלבי צפנתי" וכו'. וזהו בחינת: "קול ענות אנכי שומע", קול חרופין וגדופין (כמובא בפירש"י שם). שמגדפין כלפי מעלה בחכמתם כידוע. ועליהם נאמר (קהלת ז): ואל תתחכם יותר: ושני תולעת, זהו בחינת קול שלישי. שיש לאדם בזיונות וחרפות משונאים, בבחינת: "כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני, מקול מחרף ומגדף". וזהו תולעת בחינת (תהלים כ"ב): "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם": וזהו, 'שחיטה', 'שרפה', 'אסיפה', הנאמר בפרה, שהם שלש בחינות אלו. 'שחיטה', זהו בחינת בטול אמונת כסילים, בבחינת (הושע ה): "ושחטה שטים העמיקו": 'שרפה', זהו בחינת חזוק הלב, שיוכל להכיל את דברי החכמה בתוכו, בבחינת (תהלים ל"ט): "חם לבי בקרבי". כי על ידי שנעצר דברי השכל בלב, נתחמם הלב, כי השכל הוא כאש עצור (עיין ירמיה ו). וזהו 'שרפה': ו'אסיפה', זהו בחינת בטול הבזיונות של השונאים, בבחינת (בראשית ל): "אסף אלקים את חרפתי", זה בחינת בטול שלישי כנ"ל: ז וכל זה, צריך המתפלל לתקן בתפלתו. להעלות את הנופלים באמונות כזביות, להעלותם בתפלתו לאמונה אמתית שהיא התפלה, ולקבע בלבם אמונה שלמה: ולתקן את לב המחקרים החכמי פילוסופיא, שיוכל לבם להכיל את שכלם, שלא יחטיא אותם, בבחינת: "בלבי צפנתי" וכו'. וזה נעשה על ידי כונת הלב שבתפלה, מתקן את לבם: ולהפך כל הבזיונות והחרפות, להפך לכבוד. כי כשאדם עומד בהיכל המלך, ומבטל את עצמו מכל וכל, ואין רואה שום דבר, אלא את המלך רואה. בודאי כששומע איזהו חרפה ובזוי, הוא מפרש את החרפה והבזוי לפרוש של כבוד להמלך. כי איך אפשר שיבוא אחד לתוך היכל המלך, ויבזה את המלך, אלא בודאי אלו דברים הם דבורי כבוד. ומתבונן בהדבורים איך לפרש ולצרף אותם, שיתהוו מהם כבוד להמלך. ואין לחשב, שמא אלו החרפות עליו נאמרים. זה אינו, כי מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו. וזהו (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד". כל האמירות, צריך לצרפם להתהוות מהם כבוד. ובשעת התפלה, האדם עומד בהיכל המלך. בבחינת (שם נ"א): "אדני שפתי תפתח", אדני זהו היכל (תקון י"ח דף ל"א:). בכן צריך לעשות מכל הבזיונות, צרופי כבוד להמלך: ח ועל ידי תפלה כתקונו, מתנוצץ אור זכות אבות, בבחינת: 'חלה זכות אבות' [עין בזהר שלח, הנ"ל (באות ב)]. וזה נעשה על ידי תפלות כתקונו, כי חלה זכות אבות, על ידי: "ויחל משה את" וכו' (שמות ל"ב) על ידי בחינת תפלה. ובאתר דאבות תמן, שכינתא תמן, שהיא בחינת חלה, שהיא גם זאת. כי גם בחינת חלה, שהיא שעור מ"ג ביצים. והוא בחינת ירשת ארץ ישראל, כי זאת המצוה נצטוו שיעשו תכף, כמו שכתוב (במדבר ט"ו): "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה מראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (עיין ספרי והובא בפירש"י שם). כי 'באתר דאבהן תמן, שכינתא תמן'. דהיא בחינת חלה, היא ארץ ישראל. ועל ידי בחינת ארץ ישראל, לא די שנצול מרע עין של רשעים, אלא גם רואה בהם, מה שהם רצו לראות בו. ועד עכשו "עברו משכיות לבם" (עיין תהלים עג). שהשיגו יותר ממה שהתאוו. ועכשו על ידי "ויחל", על ידי חלה זכות אבות, על ידי חלה תרומה, על ידי ארץ ישראל, נעשה לבם, "תוחלת ממשכה מחלת לב" (משלי י"ג): וזהו, (תהלים ל"ז) "קוה אל ה' ושמר דרכו". זה בחינת תקון התפלה, בחינת דריכת הקשת, בחינת התפלה. והן תלת גונין דקשת, שהם אור האבות המתנוצץ כנ"ל. על ידי זה, "וירוממך לרשת ארץ", זהו בחינת ארץ ישראל. ועל ידי זה, "בהכרת רשעים תראה", בחינת: "שב לימיני" וכו' כנ"ל: וזהו: "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים שם). על ידי אמונה, שהיא התפלה, על ידי זה בא לבחינת ארץ ישראל: ט ודע, שלאו כל אדם יכול לתקן קולות הנ"ל בתפלתו. כי לפעמים הקולות הנ"ל בתפלתו, הם יוצאים מרשעים גדולים כל כך, עד כי כל מי שעומד כנגדם הוא מסכן נפשו. וצריך לזה תפלה גדולה, כמו תפלת משה רבנו, עליו השלום. ואפלו משה רבנו עליו השלום היה ירא מעוג מלך הבשן. כי אחיזת עוג היה סמוך לימין, שהוא ארץ ישראל. עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אל תירא אותו" (במדבר כ"א) כי אמר: 'הא ימינא דילי אסתלק', כמובא בזהר (חקת דף קפ"ד). ועוג אחיזתו בימין, שהוא מבני ביתא דאברהם. וארצו סמוך לארץ ישראל. ובשביל זה היה ירא משה ממנו להתגרות, כל שכן שאר בני אדם, שצריך מאד לפשפש את עצמו, ולהבין שרש הרשע איך אחיזתו אם יוכל להתגרות בו ולשיצאה לו: וזהו שאמר אבא שאול: 'קובר מתים הייתי' - שהיתה השתדלותו תמיד לראות בהכרת 'רשעים שבחייהם קרויין מתים' (ברכות יח:). פעם אחת רצתי אחר צבי, כי עקר מפלתן של רשעים, הוא על ידי ירשת ארץ ישראל, על ידי המשכת קדשת ארץ ישראל, בבחינת: "שב לימיני" וכו' כנ"ל, וארץ ישראל "צבי היא לכל הארצות" (יחזקאל כ). ונכנסתי בקולית של מת, הינו שרצה לתקן קולות הנ"ל. ורצתי אחריו שלש פרסאות, הינו בחינת התפלה, שהם שלש תפלות, ועל ידם מתנוצץ אור שלשת אבות, שהם בבחינת רגלי הכסא, כדי להמשיך אור ארץ ישראל, שהיא בחינת צבי הנ"ל. וצבי לא הגעתי, וקולית לא כלתה. שלא השיג בחינת ארץ ישראל, בטול קולות הנ"ל. וכשחזרתי לאחורי, הינו אחר גמר תפלתי, שאז פוסע האדם לאחוריו שלש פסיעות. אמרו לי של עוג מלך הבשן היא, ואין כל אדם יכול לתקן קולות כאלו, כי אחיזתו בימין. ואפלו משה רבנו היה ירא מפניו, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא אל תירא אותו כמובא בזהר (שם): ובשביל זה, בחינת רשע כעוג, נקרא פליט. כמו שכתוב (בראשית י"ד) "ויבא הפליט" - זה עוג (בראשית רבה לך לך פרשה מ"ב ועין נדה ס"א ובתוספות שם ועין מדרש רבה דברים פרשה א). שרצה שיהרג אברהם וישא את שרה. והוא בבחינת: "צופה רשע לצדיק, אברהם וכו', ה' לא יעזבנו בידו", בבחינת: "ותאחז במשפט ידי". והקדוש ברוך הוא כבש משפטו ממנו זמן רב, עד זמן משה רבנו, עליו השלום. ובשביל זה נקרא פליט, בבחינת (איוב כ"ג): "ואפלטה לנצח משפטי", שנמלט מהמשפט זמן כביר: ועל ידי זה, הצדיקים שהם עושי טוב זוכים לפני ה'. כי קדם כריתות הרשעים היה פני ה' מכסה ומסתר בעושי רע כדי להכריתם בבחינת (תהלים ל"ד): "פני ה' בעושי רע להכריתם". ועכשו, תכף כשרואים בכריתות רשעים תכף נתגלה פני ה' לעושי טוב: וזהו (שם ק"ה): "בקשו פניו תמיד". כי על ידי תמיד, שהוא בחינת ארץ ישראל (עיין מדרש שוח"ט שם) כמו שכתוב (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה". על ידי ארץ ישראל תזכו למצא פני ה'. כי על ידי ארץ ישראל תזכו לראות בהכריתות רשעים כנ"ל: וזהו בחינת כלליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים, כלליות עשיה ביצירה, על ידי שכופלין הפסוק "כל הנשמה" (כמובא בכונות). בכל נשימה ונשימה, צריך להלל את ה' (בראשית רבה פרשה י"ד). ועל ידי עין הרע נכפל הנשימה, כנראה בחוש, כשיש לאדם עין הרע, אזי מגהק ופותח פיו לקבל נשימה כפולה. וכשהנשימה כפולה, גם ההלל צריך לכפל כנ"ל. ובפרט שצריך להלל ולהודות לה', שהציל אותו מעין הרע הזאת, והוא רואה בהכרת רשעים. וזהו בחינת מט"ט שר הפנים מאיר לעשיה, הינו שעושי טוב זוכין לפני ה' כנ"ל, על ידי כריתות הרע עין, שגרמו לכפילת הנשימה: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה):   נו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו (במדבר כ"ח):: א כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו, כן יש לו בחינות מלכות. יש שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו. בבחינות: "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות" (שמות י"ח): ובחינות המלכות הזאת שיש בכל אחד, היא באתגליא ובאתכסיא. באתגליא, הינו הממשלה שיש לכל אחד לפי בחינתו, שהוא מושל על אלו האנשים באתגליא, כפי בחינת המלכות שלו כנ"ל. ובאתכסיא הוא, כי גם יש לכל אחד לפי בחינתו בחינת מלכות באתכסיא. דהינו שאף שבאתגליא נראה שאין לו שום ממשלה על אלו האנשים, עם כל זה באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על אלו האנשים. כי נשמתם הם תחתיו, ונכנעים תחתיו. וגם זאת הבחינה של מלכות באתכסיא, היא לכל אחד לפי בחינתו בבחינת: "שרי אלפים, ושרי מאות" וכו': ויש אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, ואף על פי כן באתכסיא ובהעלם גדול, הוא מושל על כל הדור, ואפלו על כל צדיקי הדור. כי כל נשמותיהם הם כלם תחת ממשלתו ומלכותו, וכלם נכנעים וכפופים אליו. רק שהוא בהעלם גדול, בבחינות (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי". שאף שהם עובדים עבודת אלילים, על כל זה בהעלם גדול הם כלם נכנעים אליו יתברך, ועובדים אותו יתברך, רק שהוא בהעלם גדול. כמו כן זאת הבחינה של מלכות באתכסיא, שאף שבאתגליא אין לו שום ממשלה, עם כל זה בהעלם גדול, הוא מולך עליהם, והם כלם תחתיו ונכנעים אליו: ב וצריך כל אחד, לבלי להשתמש עם בחינות המלכות שיש לו להנאתו ולצרכו. שלא תהיה בחינות המלכות אצלו כעבד למלאת תאותו, רק שתהיה בחינת המלכות בבחינת בן חורין. בבחינת (קהלת י): "אשריך ארץ שמלכך בן חורין", שהמלכות יהיה אצלך בן חורין, לבלי להשתמש בו להנאתך: וזה בחינת מרדכי, בחינת מר דרור (חלין קל"ט:). שהמרות, הינו המלכות, יש לה דרור וחרות, שלא להשתמש בה להנאתו ולצרכו, כי אם להשם יתברך, בבחינות (עבדיה א): "והיתה לה' המלוכה". דהינו להשתמש עם המלכות לעבודת השם יתברך, דהינו להזהיר ולהוכיח את כל הנשמות שנכנעים אליו, כל אחד ואחד לפי בחינות המלכות שיש לו באתגליא ובאתכסיא. הן אם הוא מושל בביתו, צריך להזהיר ולהוכיח את בני ביתו. ואם יש לו ממשלה יותר, מטל עליו להזהיר יותר ויותר אנשים, לפי בחינת המלכות שלו: ג וצריך להמשיך אריכות ימים לתוך המלכות, שלא תהיה בבחינות (פסחים פ"ז:): 'הרבנות מקברת את בעליה'. כי כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו, הוא בחינת צופה, שמטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שהם משרשו, שיש לו בחינת מלכות עליהם. ואם הוא מזהיר ומוכיח אותם, אזי הוא עושה את שלו,