ליקוטי מוהר"ן – תנינא

שתפו לזיכוי הרבים
  תקעו ממשלה - א תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהלים פ"א): א כי איש הישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים (עיין תיקון עין דף קלז, וזה התכלית והסוף של ישראל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק ב'): 'עתידין צדיקים, שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת', שנאמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", שהמלאכים יצטרכו לשאל מישראל, כשירצו לידע מה פעל אל. וצריך כל אחד לראות, שיבוא לזה התכלית, שיהיה לו ממשלה על מלאכים, אך צריך לשמר עצמו מאד ולראות, שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו, שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו, חס ושלום (עין זוה"ח שה"ש ע"פ שחורה אני ונאוה כו'), כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה, שיש לו ממשלה עליהם, כמו שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה טו:) על כמה גדולים, שבקשו מלאכי השרת לדחפו: ב והעצה על זה לקשר עצמו עם נשמות ישראל ועל ידי ההתקשרות נצול מהם. וזה בחינת (איוב כ"ו): "מאחז פני כסא", שצריך לאחז עצמו בשרשי הנשמות, החצובות מתחת כסא הכבוד, שהיא בחינת (בראשית ג'): "אם כל חי" (עין מדרש הנעלם חיי שרה קכ"ה:). וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פח:): בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אשה בינינו, אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו: אשר תנה הודך על השמים וכו'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר: אני מתירא, שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו: אחז בכסא כבודי וכו'; הינו שנתן לו השם יתברך עצה לאחז ולהתקשר בשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי, כנ"ל, שעל ידי זה יהיה נצול מן קנאת המלאכים כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ב): ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם וכו'. ויבן - ראשי תבות: ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כ"ב); שהוא בחינת ממשלה, כמו שתרגם יונתן על זה הפסוק: 'ואמנינה אמרכל מהימן משמש באתר קים', הינו בחינת ממשלה הנ"ל, שיהיה לה קיום כנ"ל. וזהו בחינת הצלע, שהיא בחינת חוה אם כל חי, בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות כנ"ל, שעל ידי זה יש כח לעמד בממשלה זו כנ"ל. וזהו: אשר לקח מן האדם, הינו האדם העליון, כמו שכתוב (יחזקאל א): "ועל הכסא דמות כמראה אדם" וכו'. ויביאה אל האדם, הינו אל האדם התחתון, שעל ידי זה יש כח לאדם התחתון לעמד בממשלה זו כנ"ל. וזהו שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך (קדושין פ"א): 'אנא בשרא ואנת אש, ואנא עדיפנא מנך'. בשרא ראשי תבות: ששים רבוא בכרס אחד (מ"ר שה"ש בפסוק הנך יפה, ע' תיקון כא) דהינו בחינת שרשי הנשמות, שעל ידי זה יש לו כח, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, בחינת: 'אנא עדיפנא מנך' כנ"ל: ג ולקשר עצמו לשרשי הנשמות של ישראל צריך לידע מקור כל הנשמות ומקור חיותם, מהיכן כל נשמה ונשמה מקבלת חיות, והעקר לידע כל מפרסמי הדור. כי אם אינו יכול לידע ולקשר עצמו בפרטיות עם כל נשמה ונשמה, צריך לקשר עצמו עם כל מפרסמי ומנהיגי הדור, כי הנשמות נחלקים תחתם, כי כל מפרסם ומנהיג הדור יש לו כמה נשמות פרטיות, השיכים לחלקו, וכשמקשר עצמו עם המפרסמים, הוא מקשר עם כל פרטי נשמות ישראל. אך צריך לידע ולהכיר את המפרסמים. כי יש כמה מפרסמים שהם בשקר והם רק על ידי עזות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קה.): 'עזות מלכותא בלא תגא': ד ולהכיר את המפרסמים, איזהו על ידי עזות, הוא על ידי בנין ירושלים, שהוא בחינת הלב (עין תיקון כא מט.), כי ירושלים בחינת יראה שלם (מדרש רבה וירא פרשת נ"ו, ועין מדרש רבה במדבר פרשה ב' על פסוק: "נאוה כירושלים"), הינו שלמות היראה התלויה בלב, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין לב): 'דבר המסור ללב - נאמר בו ויראת': אך יש שלש מדות, שהם מחריבי ירושלים, דהינו הלב, הינו שמפסידין היראה התלויה בלב. והשלש המדות הם: 'תאות ממון' ו'תאות אכילה' ו'תאות משגל', כי שלש מדות אלו הם בלב, ועל כן הם מפסידים היראה שבלב. 'ממון' - שרשו בלב, בבחינת (משלי י): "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה"; בחינת (בראשית ו): "ויתעצב אל לבו"; 'אכילה', בחינת (תהלים ק"ד): "ולחם לבב אנוש יסעד". 'תאות משגל' גם כן בלב, כי עקר התאוה על ידי החמימות, הבא מהדם שבחלל הלב. ומחמת שהם בלב, על כן הם מפסידין היראה שבלב שהוא בחינות ירושלים: וזה פרוש (ברכות ג'): 'שלש משמרות הוי הלילה' וכו'. 'לילה' זה בחינת חשך, הינו מניעות, והם בחינת שלש משמרות, הינו בחינת שלש מדות הנ"ל. וזהו: 'משמרה ראשונה - חמור נוער', בחינת 'תאות ממון', בחינת (בראשית מ"ט): "יששכר חמר גרם" ותרגומו: 'עתיר בנכסין'. 'שניה - כלבים צועקים'. זה בחינת 'תאות אכילה', כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". 'שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה' - זה בחינת 'משגל', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות יג.): ראוה מדברת וכו', וזהו 'תינוק יונק משדי אמו' כי תאוה זו - לפי היניקה: אם התינוק יונק מחלב אשה חצופה, אזי מתגבר בו תאוה זו, כי 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו:), ועל כן כשהיא חצופה, אזי מזיק להתינוק חלב הנעשה מעכירת דמיה, ונולד לו חמימות בלבו, שהוא התגברות תאוה זו. וכן להפך, כשיונק חלב אשה כשרה, אזי לבו חלל בקרבו, ואין לו חמימות, רק מעט המכרח למצוות הבורא יתברך שמו. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ד:): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, שנאמר (תהלים ק"ט): "ולבי חלל בקרבי". כי לבי חלל בקרבי - ראשי תבות חלב, הינו שעל ידי חלב כשרה לבו חלל בקרבו, ואין מתגבר בו תאוה זו, ועל כן דוד, שהיה בבחינה זו, לא היה ראוי לאותו מעשה. ולהפך חלב אשה חצופה מוליד חמימות הרבה, בחינת: חם לבי בקרבי (תהלים ל"ט) - ראשי תבות חלב וכנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם בברכות): 'ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי'; הינו על הפסד היראה, בחינת: "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג') כי שלש מדות הנ"ל שהם בחינת שלש משמרות, הם מפסידין בנין ירושלים, הינו שלמות היראה התלויה בלב כנ"ל: ה ולתקן שלש מדות אלו הוא על ידי הדעת, שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת (דברים ד'): "וידעת היום והשבות אל לבבך", שצריך להמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה נתתקן שלש מדות הנ"ל. כי הדעת הוא בחינת תלת מחין, תלת חללי דגלגלתא, והם בחינת שלש רגלים. כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המחין, שנמשך שכל חדש לתקן שלש מדות אלו, הינו בכל רגל משלש רגלים נתתקן מדה אחת משלש מדות הנ"ל. על כן צריכין לזהר מאד בכבוד יום טוב ולקבל השלש רגלים כראוי. כי על ידי מצות השלש רגלים, על ידי זה זוכין לתקן השלש מדות הנ"ל, כי 'בפסח נתתקן תאות ממון', כמו שכתוב (שמות י"ב): "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" - 'בעל כרחם' (ברכות ט'), כי הם לא רצו כלל, כי אז נתתקן תאות ממון. 'בשבועות נתתקן תאות משגל', בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב' (כמובא בכוונות ספירה ושבועות ומובא ג"כ בבאר היטב סימן תצ"ד סק"ח ע"ש פל"ח). 'בסכות נתתקן תאות אכילה', כי סכות נקרא "חג האסיף" (שמות כ"ג), שאוסף כל מיני מאכל, וזהו בחינת תקון תאות אכילה, כי 'אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו' וכו' (יומא ע"ד:). וזהו בחינת (במדבר ט"ז): "קרואי מועד אנשי שם". 'אנשי שם' זה בחינת שלש מדות הנ"ל, שכל אחד ואחד נקרא בחינת שם. 'ממון' - כמו שכתוב (שמות כ): "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", בחינת: "ברכת ה' היא תעשיר" וכו', כנ"ל. 'אכילה' - כמו שכתוב (רות ד'): "וקרא שם בבית לחם". 'משגל' - בחינת (אסתר ב'): "כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם". וגם היראה שבלב היא גם כן בחינת שם, בבחינת (דברים כ"ח): "ליראה את השם הנכבד". וזהו בחינת: "קרואי מועד אנשי שם", שצריכין לקרות את המועדות, דהינו השלש רגלים, לתקן את השלש מדות הנ"ל, שהם בחינת 'אנשי שם' כנ"ל: ו ועל ידי בנין ירושלים, דהינו תקון שלמות היראה שבלב, על ידי זה נברא מלאך, שמשפיע נבואה לכלי הנבואה. כי הנבואה באה מבחינת כרובים, בבחינת (במדבר ז'): "וישמע את הקול מבין שני הכרבים" וכרובים הם אנפי זוטרי (סוכה ד"ה ע"ב) (זהר בראשית יח:), והם נשפעים מן המלאך, בבחינת (בראשית מ"ח): "המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים"; שהם אנפי זוטרי, בחינת כרובים (עין זוהר ויחי רכח: ובזוהר בלק קפ"ז.). וזה המלאך - שרשו מיראה, כי זה אותיות מלאך ראשי תבות כי אין מחסור ליראיו (תהלים ל"ד), ואזי נמשכת נבואה, ואפילו קטנים יכולין להתנבאות, בבחינת (יואל ג'): "ונבאו בניכם ובנותיכם": ז אך צריך לזהר מאד מהתמנות, כי זה הזוכה ליראה, יש לו השתוקקות להתמנות, כי 'מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין' (ברכות ו:), ומחמת שדבריו נשמעין, הוא משתוקק להתמנות, אבל צריך לשמר עצמו מאד מהתמנות, כי ההתמנות מפסיד השפעת הנבואה, בחינות המלאך הנ"ל, הנעשה על ידי היראה. וזה שאמר יהושע למשה, כשאמר לו: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (במדבר י"א): - "אדוני משה כלאם". פרש רש"י (והוא בסנהדרין י"ז): 'הטל עליהם צרכי צבור והם כלים' וכו'. כי 'צרכי צבור', הינו התמנות, מכלה ומפסיד הנבואה כנ"ל, כי נעשה מאותיות מלא"ך כלא"ם: ח ועל ידי השפעת הנבואה אף על פי שאין מי שיתנבא, רק שיש בחינת השפעת הנבואה בעולם, על ידי זה נגאלת ונפדית התפלה, כי התפלה היא גבוהה מאד, ובני אדם מזלזלין בה. וכשעומדים להתפלל, חפצים לפטר התפלה מעליהם, כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): "כרם זלת לבני אדם" - 'אלו דברים העומדין ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם' וכו' ועל ידי הנבואה נגאלת התפלה מן הגלות, בבחינת (בראשית כ): "כי נביא הוא ויתפלל בעדך". שעל ידי נבואה התפלה בשלמות, כי התפלה היא בחינת (ישעיה נ"ז): "בורא ניב שפתים", בחינת נבואה: ט וכשנגאלת ונפדית התפלה, אזי נופל כל הדאקטיריי, כי אין צריכין לרפואות. כי כל הרפואות הם על ידי עשבים, וכל עשב ועשב מקבל כח מכוכב ומזל המיחד לו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה, בראשית, פרשה י): 'אין לך כל עשב ועשב, שאין לו כוכב ומזל, שמכה אותו ואומר לו: גדל'. וכל כוכב ומזל מקבל כח מכוכבים שלמעלה ממנו, והעליון - מהעליון ממנו, עד שמקבלים כח מהשרים העליונים, כמו שאמרו (בתקוני זהר, תקון מ"ד, ע"ט:): 'כל כוכביא לוין דא מן דא, סהרא לוי מן שמשא' וכו', "כי גבה מעל גבה" וכו' (קהלת ה'), והם כלם בחינת לווים זה מזה וזה מזה, עד שמקבלים ולווין מהשרים העליונים, והשרים מקבלים מהעליונים מהם, גבוה מעל גבוה, עד שכלם מקבלים משרש הכל, שהוא דבר ה', כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". ועל כן כשזוכין לתפלה, אין צריכין לרפואת העשבים, כי התפלה היא בחינת דבר ה', שהוא שרש הכל. וזה בחינת נביא, ראשי תבות: בדבר יי שמים נעשו כי האלף הוא רקיע, המבדיל בין מים למים (תקון ה' ותקון מ').* (*פרוש, ועל כן תבת שמים היא במקום הא' שבתבת נביא, כי הא' היא רקיע וכו' כנ"ל) כי על ידי נבואה זוכין לתפלה, שהיא בחינת דבר ה' כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ק"ז:) "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם". 'ישלח דברו וירפאם', הינו שמקבלין כל הרפואות רק על ידי דבר ה', דהינו תפלה. אזי: 'וימלט משחיתותם', הינו עשבים, בבחינת (מנחות ע"א): 'הקוצר לשחת', כי אין צריכין לרפואת העשבים כנ"ל: וזהו בחינת: "ועבדתם את ה' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירתי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג). "ועבדתם את ה'" - 'עבודה זו תפלה' (בבא קמא צב:). אזי: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה" וכו'; הינו שיהיה לך רפואה על ידי לחם ומים, על ידי שיתברכו מן שרש הכל, דהינו דבר ה' בחינת תפלה, ויהיה ללחם ומים כח לרפאות כמו עשבים. כי התחלקות הכחות שזה העשב יש לו כח לרפאות חולאת פלוני וזה חולאת פלוני, וכיוצא בזה - כל חלוקי כחותם הוא רק למטה, אבל למעלה בשרש הכל, דהינו דבר ה' הכל אחד, ואין חלוק בין לחם ומים ובין עשבים, וכשאוחזין בהשרש, דהינו דבר ה' בחינת תפלה, יכולין להמשיך כחות הרפואה לתוך לחם ומים, ויהיה לו רפואה על ידי לחם ומים, בחינת: "וברך את לחמך וכו' והסירתי מחלה" וכו' כנ"ל: י אך יש שלש עבודות שהם מפסידין עבודות התפלה, והם שלש מדות, הינו: א. 'אל תהי בז לכל אדם' (אבות פרק ד') - שלא לבזות שום אדם ב. עבודה זרה - ואפילו קלקול האמונה, שאין האמונה בשלמות הוא גם כן בחינת עבודה זרה ג. שמירת הברית - הינו מי שאין שומר הברית כראוי. כי כל שלש מדות אלו הם בחינת עבודות דסטרא אחרא, ומפסידין עבודת התפלה. בזוי אנשים הוא בחינת עבודה, כמו שמצינו באחי יוסף, על שבזו אותו ולא האמינו שהוא יהיה מלך, על ידי זה נפלו לבחינת עבדות ואמרו לו: "הננו לך לעבדים" (בראשית נ). עבודה זרה - כמו שכתוב (שמות כ): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי ארץ מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה, ועל כן נקראים בית עבדים, בחינת עבדות הנ"ל (עיין מכילתא פ' יתרו). שמירת הברית - מי שפוגם בו הוא גם כן בבחינת עבדות, בבחינת חם, שנאמר בו (בראשית ט'): "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". וצריך לצאת משלש עבודות אלו, דהינו משלש מדות הנ"ל, ואז זוכין לעבודת התפלה, ואז יכולין להתרפאות בכל דבר שבעולם אפלו בלחם ומים כנ"ל. וזה פרוש (פסחים כ"ה): בכל מתרפאין, הינו בכל דבר שבעולם יכולין להתרפאות, ובתנאי; חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, דהינו שלש מדות הנ"ל, שהם בחינת שלש עבודות כנ"ל, הינו כשיוצא משלש מדות אלו, אזי: בכל מתרפאין - אפלו בלחם ומים כנ"ל. כי כשהוא חוץ משלש עבודות הנ"ל, ואז זוכה לעבודת התפלה, אזי יכול להתרפאות בכל דבר שבעולם כנ"ל: יא ודע, שיש חלוק בין החולאות. כי יש חולאת שהוא בחינת צומח, כמו שזורעין גרעין בארץ והוא נרקב, ויוצא ממנו שמנונית ונעשין גידין, ונתוספין אלו על אלו, עד שנעשה השרש, וממנו יוצא כמו ענפים, ומאלו ענפים עוד ענפים אחרים, עד שצומח הפרי. כמו כן יש חולאת שגדל באדם כמה שנים. ויש חולאת שהוא באדם בתולדה מאביו ואמו, ואינו נתגלה אלא לעת זקנותו, ובשעת צמיחת וגדול החולאת אזי החולאת נסתר ונעלם מעין כל חי, ואין שום אדם יודע ממנו, רק שיש מחושים שנולדים באדם אז, בעת גדול החולאת, שהם סימנים על החולאת. וכן ברפואת העשבים יש גם כן חלוקים שיש חולאת, שיוכל להתרפאות על ידי עשב אחד, ויש חולאת גדול מזה, שצריכין לרפואתו מרכבים, להרכיב כמה עשבים לרפואה, ויש שצריכין רפואות ממרחקים לרפאותו, ויש חולאת שאין מועיל לו שום רפואה, כי כח החולאת גדול מכח העשבים, ובתחלת צמיחת החולאת, קדם שנצמח ונתגלה, היו יכולין לרפאות אותו בקל, רק שאז היה נעלם ונסתר מעיני כל, ואין יודע ממנו רק השם יתברך לבד. אבל כשאוחזין בבחינת דבר ה', בחינת תפלה כנ"ל, שאזי מקבלין הרפואה מכל הדברים שבעולם אפלו מלחם ומים בבחינת: בכל מתרפאין כנ"ל, אזי יכולין להתרפאות אפילו בעת צמיחת החולאת, בעת שהוא נסתר מעין האדם, מאחר שאין צריך לרפואות כלל, רק רפואתו על ידי לחם ומים כנ"ל. על כן גם אז, הינו בעת שעדין לא נתגלה החולאת, יוכל גם כן להתרפאות על ידי לחם ומים, שאוכל אז. וזהו בחינת (שמות ט"ו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך". והקשו כל המפרשים: אם לא ישים, מה צרך לרפואה (עיין סנהדרין קא.), אבל לפי הנ"ל מישב היטב. פרוש: "כל המחלה וכו' לא אשים עליך", הינו שלא יביא אותך לידי מחלה כלל, כי ירפא אותך מקדם בעת צמיחת המחלה. וזה: "כי אני ה' רופאך" - 'אני ה'' דיקא. הינו בעת צמיחת המחלה, שאז אין יודע ממנו, רק 'אני ה'', אז ארפא אותך על ידי בחינת דבר ה', בחינת תפלה, ולא יבוא לידי מחלה כלל, כי יתרפא מקדם בעת צמיחתו כנ"ל. וכל זה תלוי בתקון התפלה כנ"ל, ותקון התפלה הוא על ידי שיוצאין משלש עבודות הנ"ל: וזהו בחינת: "ויאמר אם שמוע וכו' והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו" (שם) - זה בחינת תקון השלש עבודות הנ"ל. והישר בעיניו תעשה - זה הפך בזוי אנשים, כי כשמבזה אנשים נאמר (איוב ל"ג): "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי" וכו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא פ"ז.). והאזנת למצותיו - זה בחינת תקון הברית, בבחינת (בראשית כ"א) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אתו אלקים". ושמרת כל חקיו - זה בחינת תקון אמונה, הפך עבודה זרה פגם אמונה, שנאמר עליהם (ירמיה י'): "חקות העמים הבל הוא", ואזי: "כל המחלה אשר שמתי וכו' כי אני ה' רופאך"; כי אזי התפלה בשלמות, ויכול להתרפאות על ידי דבר ה' בכל הדברים שבעולם,* (* וגם כשנולד ונצמח המחלה, כגון כשאין זוכה להתרפאות מקדם, אזי גם כן יוכל להתרפאות על ידי בחינת דבר ה' גם ממחלה גמורה, בבחינת: "וברך את לחמך וכו' והסירותי מחלה מקרבך", הינו מחלה גמורה, כי על ידי דבר ה' יוכל להתרפאות לעולם בכל דבר שבעולם כנ"ל), אפלו קדם שנתגלה החולאת כנ"ל, בבחינת: 'בכל מתרפאין' וכו' כנ"ל: וזה שאמר חזקיה: "והטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה ל"ח), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות י'), שסמך גאלה לתפלה וגנז ספר הרפואות, והכל אחד, כי על ידי שסמך גאלה לתפלה, הינו שגאל את התפלה מן הגלות כנ"ל, על ידי זה גנז ספר הרפואות. כי כשנגאלת התפלה, אז נופלים כל הרפואות כנ"ל, כי נתרפאין על ידי דבר ה' כנ"ל, ואזי כל הדאקטורים מתבישין ברפואות שלהם, כי אזי אין כח לשום רפואה, כי כל העשבים חוזרים כחם לתוך התפלה, שהוא בחינת דבר ה', שהוא שרשם העליון כנ"ל. כי כן חובת כל העשבים וכל שיח השדה; כשאדם עומד להתפלל, שאזי הוא בבחינת דבר ה', שהוא שרשם העליון, אזי הם מחזירין כחם לתוך התפלה, שהוא שרשם העליון. וכשאדם מתפלל על איזה חולאת, אזי אותן העשבים, שיש להם כח לרפאות אותו החולאת, הם מחיבים להחזיר כחם לתוך התפלה, שהיא שרשם, בחינת דבר ה' כנ"ל. וזה בחינת (בראשית כ"ד): "ויצא יצחק לשוח בשדה" - שתפלתו היתה עם שיח השדה, שכל שיח השדה חזרו כחם ונתנו אותם בתוך תפלתו, שהיא שרשם כנ"ל: יב וזה בחינת התנוצצות משיח. כי כל הדברים נחלקים זה מזה במראה טעם וריח. בשביל זה הדבר המגדל כל הצמחים נקרא בשם מטר, ראשי תבות: מראה, טעם, ריח. ועקר הוא הריח, כי אין הנשמה נהנית אלא מהריח, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג:): 'איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח'. ועקר התפלה היא מהנשמה, בבחינת (תהלים ק"נ): "כל הנשמה תהלל יה". ומשיח מקבל כל התפלות, כי משיח הוא בחינת חטם, בבחינת (איכה ד'): "רוח אפינו משיח ה'" שמקבל כל הריחות שהם בחינת התפלות, כי יניקת התפלה שהיא מהנשמה, היא מהריח כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה מ"ח): "ותהלתי אחטם לך" בחינת חטם כנ"ל. ובשביל זה נקרא משיח, כי הוא יונק ומקבל משיח השדה (עיין זוהר בראשית כה.) דהינו כל הריחות שבאים בתוך התפלה שהיא בחינת חטם, בחינת: "ותהלתי אחטם" וכו' ומשיח מקבל אותם בבחינת: "רוח אפינו משיח ה'" כנ"ל: יג וזה בחינת נשיאות חן, בבחינת: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (אסתר ב') - שכל אחד ואחד נדמה לו כאמתו (מגלה י"ג). כי זה הבעל תפלה הוא בבחינת דבר ה', שהוא השרש העליון, שכל הכחות וכל צבא השמים כלם מקבלים ממנו, ועל כן כל צבא השמים וכל השרים העליונים, כל אחד ואחד נדמה לו כאמתו, הינו שהוא נושא חן בעיניהם, וכל אחד ואחד נדמה לו שהוא עוסק עמו לבד, כי כלם מקבלים ממנו: ואזי יכול להכיר המפרסמים שהם על ידי עזות, כי עזותם נופל לפניו. כי כשזוכה לתפלה שהיא בחינת דבר ה', שהוא השרש העליון, שכל השרים העליונים וכל צבא השמים כלם מקבלים כחם ממנו, אזי הם כלם בחינת לווין אצלו, בבחינת: כל כוכביא לווין דא מן דא וכו'. נמצא שכלם הם בחינות לווים עד השרש העליון, שהיא דבר ה', שהוא בחינת הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול, שכל צבא השמים וכל הכחות כלם הם בחינת לווין ממנו, בבחינת (נחמיה ט'): "וצבא השמים לך משתחוים" - שכל צבא השמים הם משתחוים ונכנעים לשרשם שהוא בחינת דבר ה', בחינת הבעל תפלה כנ"ל. וזה: וצבא השמים לך משתחוים - ראשי תבות מלוה, כי כלם הם בחינת לווין זה מזה וזה מזה עד המלוה הגדול, שהוא בחינת הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול, כי הוא בבחינת השרש העליון, שהוא דבר ה' כנ"ל. ועל כן יכול להכיר בהמפרסמים שהם רק על ידי עזות, כי אין אדם מעז פנים בפני בעל חובו (בבא מציעא ג), ועל כן עזותם נופל לפני הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול כנ"ל, כי כלם הם בחינת לווין ממנו כנ"ל. וזה בחינת (שמות ל"ג): "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" - שעל ידי בחינת נשיאות חן, שהוא בחינת: 'וצבא השמים לך משתחוים', שכלם מקבלים ולווים ממנו, שעל ידי זה נושא חן בעיניהם, בבחינת: 'כל אחד ואחד נדמה לו כאמתו' כנ"ל, על ידי זה: 'ואדעך בשם' - שתוכל לדעת ולהכיר כל המפרסמים בעלי השם, כי מי שהוא מפרסם ויש לו שם על ידי עזות, הוא נופל לפניו כנ"ל. גם 'ואדעך בשם' זה בחינת הנפשות, בחינת (בראשית ב): "נפש חיה הוא שמו" כי על ידי המפרסמים הוא מקשר עם כל הנפשות כנ"ל, שזה בחינת: "מאחז פני כסא", דהינו התקשרות לשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד כנ"ל: יד ואזי יכולין לעשות ראש השנה. כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך לזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפט את חברו, "כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א'). כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפט את האדם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב): 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (בראשית רבה, ויצא, פרשת סח, הובא בפירש"י (בפסוק הנה מקום אתי.) פרשת תשא), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובודאי הוא מקים בנו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות פרק א). ואנו רואין רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו יתברך, על כן עשה עמנו חסד וקבע יום הדין ראש השנה בראש חדש, שאז כביכול הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה, בבחינת: 'הביאו עלי כפרה', הנאמר בראש חדש (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין דף ס:) שבועות ט), ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא יתברך בעצמו מבקש אז כפרה, כנ"ל. גם על ידי שהשם יתברך בעצמו כביכול בא לידי זה שיצטרך לומר: הביאו עלי כפרה הינו שעשה דבר שהצרך להתחרט עליו ולומר: הביאו עלי וכו' על כן אין לנו בושה לבוא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם, כי גם הוא יתברך עשה דבר שהצרך להתחרט עליו כנ"ל. נמצא, שאנו רואין גדל רחמנות שלו, על כן הוא לבדו יתברך ראוי לדון את העולם, כי הוא יתברך יודע מקום כל אחד ואחד, כי כל המקומות הם אצלו יתברך, כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ"ל. כי אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית המקדש, אין הכונה, חס ושלום, שנתצמצם שם אלקותו יתברך, חס ושלום, כמו שאמר שלמה (מלכים א ח): "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה" וכו' רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעבדא דבראשית וציורא דגן עדן (עין בהקדמת התקונים), על כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם, ועל כן הוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יום הדין, כי הוא מקים: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', כי הוא מקומו של עולם כנ"ל. וזה בחינת (תהלים צ"ג): "לביתך נאוה קדש, ה' לארך ימים" הינו שהשם יתברך המשיך רק קדשתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם ועל כן: "ה' לארך ימים", הינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יומא אריכתא כנ"ל (עין ביצה ד' ודף ו' ובשלחן ערוך ארח חיים סימן שצ"ג). ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם כן בחינת מקומו של עולם, בבחינת (שמואל א ב): "וכסא כבוד ינחילם, כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". דהינו על ידי בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות, על ידי זה הוא מקומו של עולם, בחינת: 'וישת עליהם תבל' ועל כן הוא יכול לעשות ראש השנה כנ"ל: וזה פרוש: תקעו בחדש שופר. תקעו זה בחינת הממשלה הנ"ל, בחינת: "ותקעתיו יתד במקום נאמן" כנ"ל. בחדש זה בחינת התחדשות המחין שבשלש רגלים, בבחינת (תהלים ק"ד): "עשה ירח למועדים" - שכל המועדים והרגלים הם על ידי חדוש הירח. שופר זה בחינת הלב, שנזון משופרא דשופרא (זהר פנחס דף רטז רכא ועין תקונים תקון כא מט). גם שופר הוא בחינת יראה, בבחינת (עמוס ג): "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם שופר הוא בחינת נבואה, בבחינת (ישעיה נ"ח): "הרם כשופר קולך". גם שופר הוא בחינת תפלה, בבחינת (תהלים קי"ח): "מן המצר קראתי יה" וכו', וזה בחינת מצר השופר ומרחב השופר. גם הוא בחינת שיח השדה, שחוזרין כחם לתוך התפלה, בבחינת: "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל, וזה בחינת שופר, בבחינת (יהושע ו): "במשוך בקרן היובל - ראשי תבות: ויצא יצחק לשוח בשדה, כנ"ל. ועל ידי כל הבחינות אלו - "בכסא ליום חגנו" הינו ראש השנה, כי על ידי זה יכולין לעשות ראש השנה כנ"ל: בענין הנבואה הנ"ל יש קשיא, כי המלאך המשפיע הנבואה, דהינו בחינת המלאך הגואל וכו', כנ"ל, הוא למטה מבחינת מקום הנבואה, כי המלאך הנ"ל הוא בחינת השכינה, כמובא, והיא בבחינת למטה מנצח והוד, שמשם הנבואה. אך יש בזה דברים בגו, דהינו כשהיא עולה למעלה מהם, אזי היא דיקא משפיע נבואה, ואין לנו עתה עסק בזה: ב א ימי חנכה הם ימי הודאה, כמו שכתוב: 'וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל' וכו'. וימי הודאה זה בחינת שעשוע עולם הבא, כי זה עקר שעשוע עולם הבא - להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ולהכיר אותו יתברך, שעל ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך, כי כל מה שיודעין ומכירין אותו יתברך ביותר, סמוכים אליו ביותר, כי שאר כל הדברים יתבטלו לעתיד כלם, בבחינת: 'כל הקרבנות בטלין, חוץ מקרבן תודה' (מדרש רבה, צו פרשה ט, אמור פרשה כז, עין שם), שלא ישאר לעתיד, רק בחינת תודה והודאה, להודות ולהלל ולדעת אותו יתברך, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שזה כל שעשוע עולם הבא: ב ובחינת תודה, שהוא שעשוע עולם הבא, זה בחינת הלכות, כי ההלכות שזוכין ללמד, בפרט מי שזוכה לחדש בהם, זה בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת (נדה עג): 'כל השונה הלכות בכל יום, מבטח לו שהוא בן העולם הבא'. כי כשנתחדש הלכה, נתחדש שכל וידיעה, והדעת הוא עקר שעשוע עולם הבא כנ"ל. וזה בחינת (ברכות נד:): 'ארבעה צריכין להודות', דהינו תודה, שהם מפרשין במזמור ק"ז, שסים בסופם: "מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'". "חסדי ה'" זה בחינת הלכות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות צו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד', שנאמר: "למס מרעהו חסד" ושמוש חכמים זה בחינת הלכות, שהם בחינת (ישעיה נ"ה): "חסדי דוד" - שהלכה כמותו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צג:): "וה' עמו" - 'שהלכה כמותו'. וזהו: "וה' עמו", הינו שסמוך וקרוב להשם יתברך, בחינת שעשוע עולם הבא, שהוא בחינת הלכות כנ"ל: ובשביל זה מכנה התודה בשם הלכה, כי תודה מביאין כשיוצאין מצרה, כי כשנופלין לאיזהו צרה, חס ושלום, אזי עקר הצרה בלב, כי הלב יודע ומרגיש הצרה ביותר, כמו שכתוב (משלי י"ד): "לב יודע מרת נפשו" כי "הלב מבין" (ברכות ס"א), ועל כן הוא מרגיש הצרה ביותר. ואזי, בשעת הצרה, מתכנסים כל הדמים ועולים אל הלב, כמו כשיש צרה באיזהו מקום, חס ושלום, אזי מתכנסים כלם אל החכם שיש שם, לקבל ממנו עצה. כמו כן נתקבצים כל הדמים ועולים אל הלב, לבקש עצה ותחבולה כנגד הצרה. ואזי הם שוטפים על הלב, ואז הלב בצרה ובדחק גדול, כי לא די שהלב דואג בעצמו, כי הוא מרגיש הצרה יותר מכלם, אף גם הדמים שוטפין עליו ומצרין לו מאד. ועל כן כשיש, חס ושלום, צרה לאדם, הלב דופק בדפיקות גדולות, כי הוא מבקש לנענע מעצמו ולהשליכם מעליו, ועל כן הוא דופק בדפיקות גדולות בשעת הצרה, חס ושלום, ואחר כך כשיוצאין מהצרה, אזי חוזרין תהלוכות הדמים לילך כסדר בתוך שבילי הגוף. ועל כן התודה, שהיא באה כשיוצאין מהצרה, היא מכנה בשם הלכה, על שם תהלוכות הדמים, שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה כנ"ל: ג ומזה באה הולדה בנקל. כי 'בשעה שאשה כורעת לילד ירכותיה מצטננות' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה יא:), ועל ידי זה נעשה ההולדה, כי הדמים עולין למעלה, ואזי נדחק המקום שם, ואזי הם דוחים את הולד לחוץ, ואחר כך חוזרים הדמים למקומם, שזה בחינת תודה הלכה, שהוא בחינת תהלוכות הדמים, שחוזרים לילך כסדר כנ"ל. כי גם ההלכה היא בחינת הולדה, כי יש תמכי אוריתא, שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחלה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון להתלמיד חכם, נחסר אצלם, שזה בחינת ירכותיה מצטננות, כי 'דמים תרתי משמע' (מגילה יד: וע' חא"ג שבת קלט ד"ה כי כפיכם). אבל אחר כך, על ידי ממונם שמחזיקין התלמיד חכם, ונולד הלכות שהם בחינת חסד, אזי על ידי השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון. וזה בחינת שעשוע עולם הבא, בבחינת (ישעיה ל): "והיה אור הלבנה כאור החמה", הנאמר לעתיד (עין פסחים סח ובסנהדרין צא:), כי הלבנה טבעה קר, בחינת חסרון וקרירות, ועתידה להתמלאת כאור החמה, בחינת מלוי החסרון, שזה בחינת הולדה, בחינת הלכות, שהם בחינת שעשוע עולם הבא כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ב): "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - באברה"ם (בראשית רבה פרשת יב), הינו חסד, כי ההולדה - על ידי בחינת הלכות, שהם בחינת חסד כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ק): "מזמור לתודה הריעו ליי כל הארץ". לתודה - אותיות תולדה. הריעו ליי כל הארץ - ראשי תבות הלכה, כמובא. כי ההלכות, בחינת תודה, הם בחינת הולדה כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה י): 'אסא חלה את רגליו, על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים'. כי על ידי שעשה אנגריא בתלמידי חכמים ובטל אותם מן ההלכות, על ידי זה חלה את רגליו, כי ההלכות הם בחינת תקון וקיום הרגלין, כי ההלכות הם בחינת תהלוכות הדמים, שחוזרין והולכין כסדר כנ"ל, ואסא שפגם בזה ובטל את התלמידי חכמים מן ההלכות, על כן חלה את רגליו: ד וכשזוכין לבחינת תודה הלכה, על ידי זה נתגלה אור האמת ומאיר בהדבור, כי מתחלה כשהדמים שוטפין על הלב הוא בחינת פגם האמת, בבחינת (משלי כ"ט): "אנשי דמים ישנאו תם", אבל אחר כך כשיוצאין מהצרה, שזה בחינת תודה הלכה, אזי מאיר האמת, בבחינת (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם" . "חסד לאברהם" - הינו הלכות כנ"ל - על ידי זה מאיר האמת ומשלים הדבור, כי עקר שלמות הדבור - על ידי אמת, כי קושטא קאי וכו' (שבת ק"ד), ואפלו שקר אין לו קיום רק על ידי אמת (כמו שפרש רש"י (במדבר י"ג) על פסוק: "וגם זבת חלב ודבש" וכו') (עי' הקדמת הזוהר ד"ב ע"ב). נמצא שעקר קיום ושלמות הדבור הוא על ידי האמת, שהוא מאיר בהדבור על ידי שלשה שמות, בבחינת (תהלים נ): "אל אלהים ה' דבר". כי אלו שלשה שמות הם מקור האמת, ועל ידם מאיר האמת בהדבור, דהינו ברבוע הדבור, הינו בחינת ארבעה חלקי הדבור. כי יש רבוע הדבור, ועל כן כשהיו ישראל בגלות, והיה הדבור בגלות (עין זוהר וארא כה:), נאמר במשה (שמות ד): "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך" וכו', זה בחינת רבוע הדבור, ארבעה חלקי הדבור. כי יש 'דבור של צדקה', בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדבר בצדקה", שזהו בחינת היתרון שיש לאדם על החי שהוא הדבור, שהוא גדר האדם והוא בחינת צדקה, שהוא גומל חסד עם הבריות שזה גדר האדם, שדרכו לגמל חסד, מה שאין כן החי. וזה שנאמר: "נעשה אדם", וכתיב: "ושם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו'. 'מה התם צדקה אף כאן צדקה' (הקדמת הזהר דף יג:), שעל ידי צדקה נקרא אדם, כי הצדקה שמשם הדבור הוא גדר האדם כנ"ל. וזה בחינת: "לא איש דברים אנכי", הינו הדבור של צדקה, בחינת (תהלים קי"ב): "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו", דהינו גמילות חסד וצדקה. ויש 'דבור של תשובה', בחינת (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". וזה בחינת: גם מתמול, בחינת דבור של תשובה, כמו שכתוב (תהלים צ): "ותאמר שובו בני אדם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול": ויש 'דבור של עשירות', דהינו עשירים קרובים למלכות שהם בחינת (בראשית מ): "שלשת השריגים", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין צ"ב): 'שלשה שרי גאים', דהינו 'עשירים קרובים למלכות' (כמו שפרש רש"י שם), שיש להם בחינת דבור, בבחינת (משלי כ"ב): "חן שפתיו רעהו מלך", הינו הדבור של קרובים למלכות. וזה בחינת: גם משלשם, בחינת שלשת השריגים הנ"ל, הינו הדבור של 'עשירים קרובים למלכות'. ויש 'דבור של מלכות', בחינת מלכות פה (פתח אליהו). וזה בחינת: גם מאז דברך, בחינת (תהלים צ"ג): "נכון כסאך מאז": והאמת מאיר ברבוע הדבור הנ"ל על ידי שלשה שמות הנ"ל שהם: אל, אלקים, יי, שהם בחינת: תפלה ותורה ושדוכים וזווגים. אל זה בחינת תפלה, כי אל על שם הכח, שהוא תקיף ובעל היכלת, ועל ידי התפלה נקראין ישראל בשם אל, בבחינת (מגלה י"ח): 'מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאמר: "ויקרא לו אל" וכו'. כי על ידי התפלה, כביכול, אנו לוקחין לעצמנו הכח ממנו יתברך, כי אנו מבטלין גזרותיו, נמצא שיש לנו הכח, ועל כן נקראין ישראל - "אל" על ידי התפלה על שם הכח כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי תענית): "לא איש אל ויכזב" - 'לא איש הוא, שעשה דברי אל ככזב'. כי על ידי התפלה מבטלין גזרותיו יתברך, ואזי ישראל נקראין אל. ומשם מאיר הדבור, בבחינת (תהלים קמ"ה): "וגבורתך ידברו"; דהינו על ידי הכח וגבורה, שזה בחינת אל על שם הכח, מאיר הדבור על ידי האמת, כי התפלה היא רק על ידי אמת, כמו שכתוב (שם): "קרוב ה' וכו' לכל אשר יקראהו באמת". אלקים זה בחינת תורה, כמו שכתוב (שמות ד): "ואתה תהיה לו לאלקים", ותרגומו: 'לרב'. וזהו: "הוא יהיה לך לפה" - שבחינת אלקים, בחינת תורה הוא מאיר לפה, דהינו להדבור, כי הרב מורה דרך ישר לתלמידיו בתורתו, שזה בחינת (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", והוא בחינת אמת, בבחינת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו". ה' זה בחינת שדוכים, בבחינת (בראשית כ"ד): "מה' יצא הדבר", בחינת (משלי י"ט): "ומה' אשה משכלת". והוא בחינת אמת, בבחינת (בראשית שם): "אשר הנחני בדרך אמת". ועל ידי זה נשלם הדבור, כי 'עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים, ואחד כל העולם כלו' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, קדושין מ"ט:) וכל זמן שאין התקשרות, אין להדבור שלמות, אבל כשנתקשרין, נתחברים ונשלמים חלקי הדבור. נמצא שעל ידי שלשה שמות הנ"ל שהם: אל, אלקים, ה', שהם בחינת: תפלה, תורה, שדוכים - נשלם הדבור על ידי האמת, הינו רבוע הדבור, שנשלם על ידי האמת כנ"ל: ה ושלמות הדבור הוא בחינת לשון הקדש, כי כל לשונות העמים הם חסרים, ואין להם שלמות, כי נקראין לשון עלגים (ישעיה ל"ב), ואין שלמות - רק ללשון הקדש. ולשון הקדש הוא מקשר לשבת, בבחינת (שם נ"ח): "ודבר דבר" - 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חל' (שבת קי"ג). בבחינת (במדבר ו): "כה תברכו" - 'בלשון הקדש' (סוטה ל"ח) שבלשון הקדש נכלל ברכה וקדשה, כי הלשון הקדש מקשר לשבת, שנאמר בו ברכה וקדשה, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויברך ויקדש" וכו'. ועל כן על ידי שלשון הקדש מקשר לשבת, על כן על ידי שלמות הדבור שהוא בחינת לשון הקדש, על ידי זה ממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החל. כי ימי החל הם בחינת עצבות, ואפלו המצוות שעושין בימי החל הם בחינת עצבות, כי מט"ט שלטנותה בימי החל (תקוני זהר, תקון יח, דף לג:), ומט"ט הוא בחינת עבד, בחינת עצבות, אבל שבת הוא בחינת בן ואז ניחא לעלאין ותתאין, ונתעורר שמחה, ואזי נתרוממין ונתעלין כל המצוות של ששת ימי החל מן העצבות, ונמשך עליהם מנוחה ושמחה, בבחינת (בראשית ה): "ויולד בן ויקרא שמו נח לאמר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו", הינו בחינת שבת שהיא בחינת בן, בחינת נח, ניחא דעלאין ותתאין (עין תקון ע' בסופו ובזהר בראשית נ"ח נ"ט), שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות, בחינת: "זה ינחמנו" וכו'. וכשזוכין לבחינת לשון הקדש, שהוא מקשר לשבת, אזי ממשיכין על ידו את הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, כי מחמת שהלשון הקדש מקשר לשבת, על כן נמשך על ידו השמחה של שבת לששת ימי החל. וזה: אל אלקים ה' דבר (עם התבות) מספר שמחה, כי על ידי שלמות הדבור שהוא לשון הקדש, נמשך שמחה כנ"ל: ו ועל ידי זה שממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, על ידי זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך. כי בששת ימי החל הם פעלות משתנות, שבכל יום נברא פעלה משנה, וזה כנגד השכל האנושי, להבין זאת בשכל האנושי, שפעלות משתנות יהיו נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת. רק על ידי שבת שאנו זוכין, שנתן לנו השם יתברך מתנה גדולה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת י:): 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה', על ידי זה נתגלה אחדות הפשוט. כי שבת מורה על אמונת היחוד, שאנו מאמינים, שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, שברא כלם בששת ימי החל ושבת בשבת. נמצא שעל ידי שבת נתגלה אחדות הפשוט יתברך. והתגלות אחדות הפשוט זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך, כמו שמצינו: 'יחיד ורבים - הלכה כרבים' (ברכות ט' ול"ז), כי מחמת שהם רבים, שכל אחד יש בו דעה משנה בחינת פעלות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד, נמצא בחינת פעלות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך, ועל כן הלכה כמותם. וגם כדי שלא להרבות מחלקת בישראל, כי אם לא כן, כל יחיד ויחיד יאמר כדעתו ואין לדבר סוף, ויתרבו מחלקת בישראל (עין בבא מציעא נ"ט:), שאין זה רצונו יתברך, כי רצונו רק בבחינת אחדות הפשוט, כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה, גם למעלה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, בבחינת: "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שעל ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה, נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה: וזה בחינת מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנור של עכנאי (בבא מציעא מ"ט), כי 'רבי אליעזר - הלכה כמותו בכל מקום' (שם), והיה רוצה להראות, שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור, שזוכין לזה על ידי הלכות כנ"ל, ועל כן אמר: 'חרוב יוכיח', 'אמת המים יוכיח', 'כתלי בית המדרש יוכיחו', 'בת קול יוכיח'. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור, דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו, כמובא בזהר הקדוש (לך לך דף צ), שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל כן רצה רבי אליעזר להראות, שיש לו שלמות רבוע הדבור, ועל כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על ידי שלמות דבורו, והראה זאת בארבעה דברים שהם בחינת רבוע הדבור: חרוב יוכיח - זה בחינת הדבור של צדקה, כי חרוב הוא בחינת צדקה, כי חרוב נוטעין אותו רק לדורות, כמו שאמרו בגמרא (תענית כ"ג): 'אנא עלמא בחרובא אשתכח, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי'. נמצא שהחרוב הוא רק לדורות כמו הצדקה שהיא לדורות, כמו שאמר רבי חיא (שבת קנ"א:): 'כי אתא עניא אקדם לה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך וכו', גלגל הוא שחוזר בעולם': אמת המים - זה בחינת תשובה, בבחינת (איכה ב): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'": כתלי בית המדרש - זה בחינת עשירים, שהם כתל שהכל פונין בו, כי "אהבי עשיר רבים" (משלי י"ד), והכל פונים אל העשירים. וזהו: 'כתלי בית המדרש', בחינת (תהלים ל"ד): "דרשי ה' לא יחסרו כל טוב" דהינו הצדיקים - דורשי ה', שכל טוב נמשך מהם. אך 'צדיקים מהני זכותיהו אעלמא, אדידהו לא' (חלין פ"ו), כי הצדיקים בעצמן אין להם כלום, רק ממשיכין כל טוב אל העולם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על רבי חנינא בן דוסא (שם): 'כל העולם נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין' וכו'. ועל כן העשירים נקראין כתלי בית המדרש, שהם כתל שהכל פונין אליו על ידי עשירותם, וכל טוב שיש להם נמשך להם מבחינת בית המדרש, הינו בחינת: "דורשי ה' לא יחסרו כל טוב", שמהם נמשך כל ההשפעות כנ"ל: בת קול - זה בחינת מלכות, כי הקול יוצא משת עזקאין דקנה, בחינת מלכות, בחינת (מלכים א י'): "שש מעלות לכסא" (עין זהר נשא קכ"א: פנחס רל"ה ובתקון כ"ב). נמצא שהראה רבי אליעזר בארבעה דברים אלו, שיש לו שלמות רבוע הדבור, דהינו בחינת ארבעה חלקי הדבור הנ"ל. אבל אף על פי כן לא השגיחו על זה, כי יחיד ורבים - הלכה כרבים, כי זה יקר בעיני השם יתברך, שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מבחינת פעלות משתנות כנ"ל, שזה בחינת שבת כנ"ל. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא: 'נצחוני בני'; הינו שבחינת בן שלהם נצח, כי זה שרבים מסכימים לדעת אחד, זה בחינת שבת, בחינת בן כנ"ל: וזה בחינת: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק'). הינו להמשיך שמחה לבחינת עבד, בחינת מט"ט, בחינת ששת ימי החל כנ"ל. וזהו: דעו כי ה' הוא אלקים, בחינת אחדות הפשוט, שכל השנויים הם אחד, שזה נתגלה על ידי שנמשך השמחה של שבת לששת ימי החל, שהם בחינת עבד כנ"ל: וזה בחינת חנכה. כי ימי חנכה הם ימי הודאה, שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת הלכות, שעל ידי זה זוכין לשלמות הדבור, על ידי התגלות האמת כנ"ל. וזהו בחינת השמן של נר חנכה, בבחינת (דברים ל"ג): "תמיך ואוריך לאיש חסידך"; שעל ידי החסדים, דהינו בחינת הלכות, נתגלה אור האמת, בחינת: "תמיך ואוריך". וזה בחינת השמן, שהוא בחינת אור האמת, בחינת (תהלים מ"ג): "שלח אורך ואמתך". וצריך לתנו סמוך לפתח (שבת כ"א:), בחינת: "פתחי פיך" (מיכה ז'), הינו הדבור, כי האמת מאיר בהדבור כנ"ל, בבחינת (תהלים קי"ט): "פתח דבריך יאיר" ואזי נמשך vanjv ak ac, kaa, hnh vjk gk hsh kaui vesa' avut aknu, vscur/ uzv cjhb,: חנכה - חנו כ"ה, בחינת שבת ניחא, שבו מקשר לשון הקדש שהוא בחינת: "כה תברכו" - בלשון הקדש כנ"ל. והשמחה של שבת מאיר לששת ימי החל, שהם גם כן בחינת חנכה בחינת חנוך, מט"ט, עבד, ששלטנותה בימי החל, בבחינת: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו" בחינת שמחה של שבת, שנמשך לששת ימי החל כנ"ל: וזה: "ויהי מקץ שנתים ימים" (בראשית מ"א). מקץ - הינו סוף, בחינת הלכות, שהם שעשוע עולם הבא שהוא בסוף. וזהו: שנתים ימים, כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ה:): על האי בר בי רב דחד יומא שהיה מצטער, עד שדרש לו רבי יוחנן: "ואותי יום יום ידרשון", שיום אחד בשנה חשוב שנה, וזהו: שנתים ימים, בחינת הימים שנחשבין לשנים על ידי למוד הלכות, בחינת יום יום ידרשון כנ"ל: (וגמר פרוש הפסוק על פי התורה הנ"ל לא זכינו לשמע) ובשעה שהלב בצרה גם הראה בצרה. כי הראה היא קיום הגוף, כי הראה מקימת הלחה לבנה וממשכת הלחלוחית להגוף, כי הגוף יש לו תנועות שהם מיבשין הגוף, כי התנועות מיבשין, ועל כן עקר הקיום - על ידי הראה, שממשכת לחלוחית. וכשהלב בצרה, שאז הדמים עולין ושוטפין על הלב, ואזי הלב דופק בדפיקות גדולות, אזי הראה מנשבת נשיבות גדולות, ואזי נתיבש הראה, ועל ידי זה נתיבש הגוף, חס ושלום. ושמן הוא רפואה להראה, כמו שאומרין העולם, כי השמן מלחלח, הינו בחינת השמן הנ"ל, שהוא בחינת תקון הצרה כנ"ל. ובתחלה כשהצדיק בצער ובצרה, כמה וכמה נשמות שבעולם הזה ועולם הבא מקוננין ומתאבלין על צערו, וגם השכינה מקוננת, כי אפלו על דמים של רשעים השכינה מקוננת, קל וחמר על דמן של צדיקים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (סנהדרין מו) אבל כשזוכה לרפואה, אזי מתנחמין כלם, ונמשך שמחה לכלם, בבחינת (ישעיה נ"ז): "וארפאהו ואשלם נחמים לו ולאבליו", שעל ידי רפואתו נמשך נחמה לכל האבלים הנ"ל, הינו שמחה כנ"ל: ודע, שמזמור לתודה הוא מסגל למקשה לילד, דהינו לומר אותו. כי מזמור לתודה - ראשי תבות מל, בחינת שבעין קלין של היולדת שצועקת קדם הלדה, כמובא (בזוהר פנחס רמ"ט:). ויש במזמור זה קס"ח אותיות. קס"ח הוא חסד בא"ת ב"ש, שעל ידי החסד בחינת הלכות ההולדה בנקל כנ"ל. ויש מ"ג תבות בזה המזמור, כי קשוי לילד הוא על ידי שיש קלפה שהיא אומרת: "גזרו, גם לי גם לך לא" וכו' (מלכים א ג'), כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם, וכנגד זה יש מ"ג תבות בזה המזמור כנגד בחינת גם הנ"ל, כי המזמור הזה הוא סגלה למקשה לילד כנ"ל: ג כשחלה רבי אליעזר הגדול, אמר לרבי עקיבא: חמה עזה בעולם (סנהדרין ק"א). כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין, כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין ולא נמצא. כי באמת אחר ההמתקה והפדיון, אז דיקא טוב לרפאות החולה על ידי רפואות, כי אזי דיקא אחר הפדיון וההמתקה יש רשות לרופא לרפאות. כי הנה באמת, איך יכול הרופא לחגר מתניו לרפאות החולה על ידי רפואות וסמים, הלא אינו יודע הסם, הצריך לרפואות אותו החולה, כי יש סמים הרבה שהם מסגלים לרפואות החולאת, אך בודאי החולה אינו יכול להתרפא כי אם על ידי סם פלוני המיחד לרפואתו, כפי שנגזר למעלה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה נ"ה), 'שגוזרין למעלה, שיתרפא על ידי סם פלוני ועל ידי איש פלוני ביום פלוני'. ואם כן איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפאות, הלא אינו יודע הסם, שנגזר למעלה. אבל אחר ההמתקה והפדיון אז יכול לרפאות. כי מה שצריך שיתרפא דיקא על ידי סם פלוני ואיש פלוני הוא מחמת מדת הדין, שכפי מדת הדין נגזר, שימשך החולאת עד אותו הזמן ויום פלוני, ועל כן נגזר שלא יוכל להתרפאות כי אם על ידי סבות אלו, דהינו סם פלוני ואיש פלוני, כדי שימשך החולאת עד יום פלוני, כי כפי הזמן שצריך שימשך החולאת, כך גוזרין הסבות לרפואתו, כדי שלא יוכל להתרפאות עד שיזדמנו יחד סבות אלו: סם פלוני ואיש פלוני, באפן שלא יהיה לו רפואה כי אם ביום פלוני; אבל כשעושין פדיון וממתיקין הדין, ואזי נתבטל הגזרה, אזי קדם שגוזרין דין אחר, כי כשנמתק דין זה אזי גוזרין דין אחר, ובין כך ובין כך, דהינו אחר המתקת הדין הראשון קדם שגוזרין דין אחר, אזי יכול הרופא לרפאות החולה על ידי סמים, כי אזי אין דין, ואזי יוכל להתרפאות על ידי איזה סם שיהיה, כי אין צריך דוקא סם פלוני וכו' מאחר שאין דין כנ"ל. נמצא שאי אפשר לרופא לרפאות כי אם על ידי פדיון, שצריכין לעשות פדיון תחלה להמתיק הדין, ואז דיקא יש רשות לרופא לרפאות כנ"ל: וזהו "ורפא ירפא" (שמות כ"א) (עם שתי התבות) מספר פדיון נפש. כי עקר הרפואה - על ידי פדיון דוקא, על ידי שממתיקין הדין. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ס): 'מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות'. מכאן דיקא, הינו אחר הפדיון, אז דיקא יש לו רשות להרופא לרפאות, כי קדם הפדיון אין רשות להרופא לרפאות, כי צריך להתרפאות על ידי סם פלוני וכו' כנ"ל. רק אחר הפדיון וההמתקה אז יש לו רשות לרפאות כנ"ל: גם החלוק שבין הנקדות של ורפא ירפא הוא כי ורפא בחולם, ירפא בצירי, הינו כי חולם הוא בחינת המתקה, כמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שחולם - גימטריא שלש הויות, שהם ממתיקין שלשה אלקים שבגרון, שהם מחין דקטנות, שיורדין בגרון, ונמתקין על ידי שלש הויות, גימטריא חלם. ואזי אחר ההמתקה - ירפא בצירי, בחינת (ירמיה ח): "הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם", הינו בחינת רפואות, שאחר ההמתקה שהוא בחינת ורפא בחולם, אזי דיקא יכולין להתרפאות על ידי רפואות, שהוא בחינת ירפא בצירי כנ"ל: ד וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו (במדבר כ"ח): א "ואת הערבים צויתי לכלכלך" (מלכים א י"ז) - זה בחינת צדקה. כי בתחלה כשמתחילין להתנדב לצדקה, אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות, וזהו עקר עבודת הצדקה. כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם, רק עקר העבודה - לשבר האכזריות להפכו לרחמנות. וזה בחינת: "ואת הערבים צויתי לכלכלך" כי העורב הוא בטבעו אכזרי, ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו. כמו כן צריכין בצדקה כנ"ל. וכל הנדיבי לב, כל מי שהוא נדבן, צריך לילך ולעבר בתחלה דרך בחינה זו, בחינת: "ואת הערבים" הנ"ל. דהינו שבתחלה צריכים לשבר האכזריות שלהם, מה שיש להם אכזריות בתחלה, להפכו לרחמנות, להתנדב לצדקה כנ"ל: ב ובחינה זו, דהינו התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד. כי כל העבודות וכל התשובות, כל מה שרוצין לעשות איזה עבדא בעבודת השם, כמה קלין של אוי ואבוי וכמה גניחות וכמה כפילות וכמה הטיות (הינו תנועות משנות שעושין יראי ה' בעבודתם) צריכין לעשות קדם שעושין איזה עבדא. ועקר בהתחלה, שאז קשה מאד, כי 'כל התחלות קשות' (מכילתא פרשת יתרו, והובא בפירש"י שם), וצריכין כמה קלין וכמה גניחות וכו' קדם שמתחילין איזהו התחלה. וגם אחר כך לאחר ההתחלה גם כן אינו בא בנקל עבודת השם, וצריכין כמה יגיעות וכמה תנועות כנ"ל קדם שזוכין לעשות איזה עבדא, שיהיה לה הדור. אך ההתחלה קשה מאד כנ"ל, כי עקר תולדותיהן של צדיקים - מעשים טובים, (תנחומא פרשת נח והובא בפירש"י שם) נמצא שהמצוות ומעשים טובים וכל עבודת השם הם בחינת הולדה, וקדם ההולדה כמה קלין וכמה חבלים וצירים יש להיולדת קדם שמולדת ההולדה, ובפרט מבכירה, דהינו הולדה ראשונה של אשה, שאז קשה עליה מאד, כמו שכתוב (ירמיה ד): "צרה כמבכירה", שזה בחינת ההתחלה, בחינת: 'כל התחלות קשות' כנ"ל. וצדקה היא תמיד התחלה בבחינת (דברים ט"ו): "פתוח תפתח" שאפלו כשיש פתח והתחלה הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחבת הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצין לכנס באותו הדרך ואותו העבודה, צריכין לפתח שם פתח לכנס באותו הדרך, וזה בחינת: 'כל התחלות קשות', מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתח פתח מחדש, על כן קשה מאד. וסגלת כח הצדקה - להרחיב ולפתח הפתח יותר ויותר, שכשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה, אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת כל הפתחים כנ"ל. וגם בצדקה עצמה יש התחלה, דהינו כשמתחילין לתן צדקה, שזה בחינת: 'ואת הערבים צויתי' כנ"ל, ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאד, כי היא בחינת התחלה של כל ההתחלות כנ"ל: ג אך התועלת של הצדקה גדול מאד מאד, כי הצדקה מועלת תמיד, כי צרכי הגוף הם רבים מאד, ואפלו ההכרחיות הם רבים וגדולים מאד: אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, שיכולין לבלות ימיו ושניו אפלו על ההכרחיות לבד, והם מונעין את האדם מאד מעבודת הבורא, ואף על פי שגם הם בעצמן הם גם כן עבודת הבורא יתברך, כי הם בחינת אתערותא דלתתא, כי 'בעבדא דלתתא אתער לעלא' (זוהר פ' לך לך עז: פו: ועוד במקומות רבים מזוה"ק). כי על ידי כל עסקים ומלאכות שעושין בני אדם, על ידי זה נתעורר אותו הציור של אותו המלאכה למעלה במעשה בראשית, ומביא חיות והארה לאותו הציור של אותו המלאכה של מעשה בראשית שלמעלה, שהוא מכון כנגד אותו העסק והמלאכה, שהאדם עושה למטה בעולם הזה, כי על ידי העסקים והמלאכות שעושים, נעשה על ידי זה בחינת משכן. כי כל המלאכות כלולים בל"ט מלאכות שהם אבות מלאכות, 'אבות מכלל דאיכא תולדות' (בבא קמא ב.), כי כל מיני מלאכות ועסקים שעושין, כלם כלולים בל"ט מלאכות שהם האבות, והשאר הם תולדות. ול"ט מלאכות הם כנגד מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת מ"ט:): 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת - כנגד מי, כנגד מלאכת המשכן'. 'וציורא דמשכנא כציורא דעבדא דבראשית' (תקוני זהר דף יב בהקדמה), והאדם עושה המלאכה, 'וציורא דגופא כציורא דמשכנא' (בהקדמת התקונים שם). נמצא שעל ידי האדם שעושה המלאכה והעסק, על ידי זה נעשה בחינת משכן, כשעושה המלאכה והעסק כראוי, כמו שצריך לעשות, ועל ידי זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם. נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא: אף על פי כן אם היה שופע עלינו חסדו, לא היינו צריכים לכל זה, כי הלא איך ברא השם יתברך את כל העולם כלו אחר העדר הגמור, שלא היה שום הויה, שיהיה על ידה אתערותא דלתתא, ואף על פי כן ברא עולמות כאלו. והכל בחסדו בלי אתערותא דלתתא כלל, בבחינת (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה". ומאחר שהוא יתברך היה יכול לברא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל, רק על ידי חסדו, בודאי הוא יכול להחיות ולקים העולמות רק על ידי חסדו, ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק ומלאכה, ואפלו ההכרחיות היו נעשין על ידי אחרים, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכריכם וכרמיכם, ואתם כהני ה' תקראו". כהני ה' דיקא בחינת חסד, בחינת: "עולם חסד יבנה", הינו שיהיו נקראים "כהני ה'", בחינת חסד, שאין צריכים לעשות שום מלאכה, רק העולם מתקים בחסדו כנ"ל. אך כשהחסד נתעכב, חס ושלום, ואין משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות בשביל אתערותא דלתתא כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ס"ב): "ולך ה' החסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". הינו כשהחסד נתעכב אצלו יתברך, שזה בחינת: "ולך ה' החסד" - שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואין משפיעו עלינו, אזי: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", הינו כפי העשיות והעסקים שעושה, כן הוא יתברך משלם. כי צריכין לעשות דוקא, מחמת שהחסד נתעכב אצלו יתברך ואינו משפיעו עלינו, אבל אם היה משפיע עלינו החסד, לא היינו צריכין לעשות כלל, ואזי היה נתקים: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו הוא עושה, כי אין צריכין לעשות כלל, כששופע חסדו כנ"ל: ד אך צריך לקבל החסד בהדרגה, כי רב החסד אי אפשר לקבל, כי היו בטלים במציאות מחמת רב החסד, כי אין יכולין לקבל רב טובה (תענית כ"ג), וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו החסד. וזה נעשה על ידי יראה, כי על ידי יראה נעשה חקיקה וצנור לקבל על ידו החסד, בבחינת (בראשית מ"ט): "ומחוקק מבין רגליו". 'רגל' הוא בחינת יראה שהיא בחינת סוף, כמו שכתוב (סוף קהלת): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא", הינו שעל ידי יראה שהיא בחינת רגל, נעשה חקיקה וצנור לקבל בתוכו את החסד. וזה בחינת (במדבר י"ז): "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" הינו שהחסד - בחינת אהרן, צריך לקבלו על ידי הכלי, שהוא בחינת יראה סטרא דלוי, וזה בחינת (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו": ה ועקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון, בבחינת: "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמ"ה), שעל ידי התגלות הרצון נעשה יראה, הינו על ידי שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו יתברך, כי הוא יתברך ברא הכל ברצונו בלי שום חיוב כלל, ומחיה ומקים הכל ברצונו יתברך, ואין שום חיוב הטבעי כלל, על ידי זה נעשה יראה, כי אזי יש שכר וענש, ושיך להתירא מפניו יתברך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ד): 'ויירא יעקב מאד - אמר: שמא יגרם החטא'; אבל כשאין נתגלה הרצון וסוברים שיש חיוב הטבע, חס ושלום, וכאלו מתנהג הכל על פי הטבע, חס ושלום, אין שיך יראה כלל, כי אין שכר וענש כלל, חס ושלום, מאחר שהכל מתנהג רק כפי חיוב הטבע, חס ושלום. נמצא שעקר היראה - על ידי התגלות הרצון: ו והתגלות הרצון הוא על ידי ימים טובים, כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון, שהכל מתנהג רק על פי רצונו בלבד, בבחינת (ויקרא כ"ג): "מקרא קדש", שהיום טוב קדש קורא ומכריז את הרצון כנ"ל, כי בכל יום טוב ויום טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראות, שהם הפך הטבע, שעל ידי זה נתגלה הרצון, שהכל ברצונו, ואין שום חיוב הטבע כלל. בפסח - יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות. בשבועות - מתן תורה, שנתן לנו התורה באותות נוראות. בסכות - הקף ענני כבוד. ועל כן כל יום טוב ויום טוב מכריז וקורא את הרצון בבחינת מקרא קדש כנ"ל. ועל כן הימים טובים נקראים רגל, שהיא בחינת יראה כנ"ל. כי על ידי יום טוב, שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה יראה כנ"ל: אך לא תמיד שומעין את קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל, וזה נכר בשמחת יום טוב, כי כל אחד לפי מה שמרגיש ושומע את קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון, כמו כן יש לו שמחת יום טוב, כי כשנתגלה הרצון, שהכל ברצונו יתברך, אזי יודעים, שכל השעבודים והגלות וכל ההכבדות של העכו"ם, שהם מכבידים עלינו - על כלם ינקם בהם הוא יתברך ויגאלינו מידם. אבל כשסוברים, חס ושלום, שהכל על פי חיוב הטבע, אין שיך נקמה בהם, מאחר שהכל מתנהג רק על פי סדר הטבע, חס ושלום. וזה בחינת (תהלים נ"ח): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע". פעמיו דיקא. הינו על ידי "שלש פעמים בשנה" (דברים ט"ז), שהם הימים טובים שעל ידם נתגלה הרצון, על ידי זה: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל, וכמו שכתוב (שם): "ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שפטים בארץ". דהינו, שנתגלה שיש אלקים שופט ברצונו, ויש פרי לצדיק ובהם ינקם, ועל ידי זה: "ישמח צדיק". וזה בחינת שמחת יום טוב, על ידי התגלות הרצון שנתגלה ביום טוב על ידי קול הקריאה, שהיום טוב מכריז וקורא את הרצון כנ"ל, אך לא כל אחד ואחד שומע קול הקריאה הנ"ל של יום טוב, כי יש חיות רעות דורסים וטורפים, והם חכמי הטבע, שמראין בחכמתם המטעית שהכל על פי הטבע, וכאלו אין שום רצון, חס ושלום, ואפלו האותות נוראות שעשה עמנו השם יתברך, משימים הכל בתוך דרך הטבע. והחכמים הללו הם בחינת חיות רעות, והם דורסים וטורפים רבים מבני עמנו, שטועים גם כן אחריהם וסוברים כמותם, כאלו הכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום, וכשהם מתגברים, אזי קול שאגתם עולה ומתגבר על קול הקריאה של יום טוב, שקורא את הרצון, ואזי נשבת שמחת יום טוב, חס ושלום, כי עקר שמחת יום טוב - על ידי התגלות הרצון כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ד): שאגו צרריך בקרב מועדך, שמו אותתם אתות - ששאגת הצוררים, דהינו קול החיות רעות, שהם חכמי הטבע, נכנס בקרב המועדים ממש, הינו בתוך קול הקריאה של יום טוב, שמכריז וקורא את הרצון כנ"ל, ושאגת הצוררים נכנס בתוכם ממש, ושואגים בקולם, שהכל רק על פי חיוב הטבע, חס ושלום, כפי סדר אותות השמים. וזה: שמו אותתם אתות - שמשימים אותות השמים לאותות, שאומרים שהכל רק על פי אותות השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום: ז והכנעתם של אלו החיות רעות, חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדשה, שיכול לקשר כל הרצונות בשרש הרצון, ששם הוא בחינת הסתלקות משה, כידוע (זהר פרשת יתרו פ"ח: ועין זהר נשא קכ"ט). והוא בחינת מצח הרצון, בחינת (שמות כ"ח): "והיה על מצחו לרצון". וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשרש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע, שכופרים ברצון. אך כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, כי כל דבר יש לו שרש, ושרש חכמת הטבע הוא בחינת מצח הנחש, בחינת (שמואל א י"ז): "ומצחת נחשת על רגליו", הנאמר בגלית, הינו בחינת מצח הנחש הנ"ל, כי גלית היה כופר והיה רוצה להראות, שכל הסבות הכל על פי הטבע, חס ושלום, שזה בחינת מצח הנחש כנ"ל, וזהו: "רגליו", בחינת סבות, כמו שכתוב (בראשית ל): "ויברך ה' אותך לרגלי" - בסבותי, כי כן הוא הפרוש שם, שיעקב אמר ללבן, שהשם יתברך היה מסבב אליו הברכה על ידו ובסבתו. נמצא שרגל הוא בחינת סבות. רק שיעקב תלה כל הסבות בהשם יתברך כנ"ל, וגלית היה תולה כל הסבות שלו במצח הנחש, דהינו בחיוב הטבע, וזהו: "ומצחת נחשת על רגליו" כנ"ל: ולפעמים מתגבר בחינת מצח הנחש בפעל, דהינו על ידי איש פרטי, שיונק חכמתו ממצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, והוא מראה בחכמתו, שהכל על פי הטבע, חס ושלום. ויש שנכנס בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, בתוך החכם שבקדשה, וחכמה זו של מצח הנחש מתחלת לכנס עמו מעיון לעיון, עד שנכנס בעיון דק מאד, עד שרוצה להטיל פגם, חס ושלום, בשרש הרצון ולכפר שם, חס ושלום, כאלו אין רצון כלל, חס ושלום: ח ודע, שזה המצח הנחש - יניקתו מזקני הדור, ממאריכי ימים שבדור, כשאין בהם שלמות, מזה יונק מצח הנחש הנ"ל, כי 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב:), וצריך האדם, כל מה שמזקין, כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בכל יום ויום שבא אחר כך תוספות אור קדשה ודעת, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קנים פרק ג): 'זקני תלמידי חכמים - כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן' כי צריכין בכל יום ויום שבא אחר כך להוסיף בו קדשה ודעת, כמו שכתוב (בראשית א): "ויקרא אלקים לאור יום" - שכל יום צריך שיאיר ביותר כנ"ל. אבל כשהזקנים, המאריכי ימים שבדור, פוגמים את ימיהם ואין מוסיפין אור קדשה ודעת בכל יום ויום, מזה יונק מצח הנחש, חכמת הטבע הנ"ל, (כי מנפילת הימים של הזקנים, אשר אין דעתם מתישבת כנ"ל, מפגם הדעת הזה של אלו הזקנים יונק מצח הנחש, שהוא חכמת הטבע) ומתגבר, חס ושלום, דעת חכמת הטבע, שכופרים ברצון על ידי נפילת הדעת והימים, שנופלים מהזקנים המאריכי ימים שאינם כראוי כנ"ל. וזהו בחינת (איוב י"ד) "קצר ימים שבע רגז" הינו שתי הבחינות הנ"ל. 'קצר ימים' זה בחינת הזקנים שאינם כראוי, שאין מוסיפין קדשה ודעת בכל יום, שזהו עקר הזקנה והאריכות ימים כנ"ל, וכשהזקנים פוגמים את ימיהם ואין מאריכין את ימיהם בקדשה ודעת כנ"ל, זה בחינת "קצר ימים", ומזה יונק מצח הנחש, שהוא הפך מצח הרצון, וזהו: "שבע רגז" - הפך הרצון כנ"ל. אבל כשהזקנים כראוי, בחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' וכו' כנ"ל, על ידי זה מתגבר התגלות הרצון, בבחינת (ישעיה ט): "זקן ונשוא פנים" - שעל ידי זקן שבקדשה מתגבר הרצון, שהוא בחינת נשוא פנים, כי נשיאת פנים הוא בחינת רצון, כמו שאמר אלישע ליהורם (מלכים ב ד): "לולי פני יהושפט אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" - שאלישע לא היה לו שום רצון ליהורם, רק על ידי נשיאת פנים של יהושפט, על ידי זה נתרצה אליו. נמצא שנשיאות פנים הוא בחינת רצון, וזה בחינת זקן ונשוא פנים כנ"ל: ט וצדקה מועיל לזה, שעל ידי הצדקה מתקנין ומעלין פגם נפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי ימים, שאינם כראוי, שמזה יניקת מצח הנחש כנ"ל, בבחינת (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברב הימים תמצאנו" - שכח הצדקה מוצאין ברב הימים, דהינו במאריכי ימים, כי על ידי הצדקה מעלין ומתקנין הפגם שלהם כנ"ל. וזהו: "שלח לחמך על פני המים", הינו שתתן צדקה, והכתוב מבטיחך, שההפסד שאתה מפסיד ממונך, שפזרת לצדקה תרויח ותמצאנו ברב הימים, במאריכי ימים כנ"ל, כי על ידי הצדקה מעלין פגם נפילת הדעת של המאריכי ימים, שמזה הוא יניקת מצח הנחש כנ"ל, ומוציאין כל היניקה והחיות של מצח הנחש, חכמת הטבע, ומתגבר בחינת מצח הרצון. כי עקר עבודת הצדקה היא בבחינת: ואת הערבים צויתי וכו' כנ"ל, דהינו מה שצריכים בהתחלה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות, ומזה בעצמו מתגבר בחינת הרצון, 'כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא' (סנהדרין ל"ט), מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות, על ידי זה נתהפך הרגז לרצון. ואזי כשנכנע מצח הנחש ונתגלה בחינת מצח הרצון, אזי נכנעים ונופלים קול החיות רעות, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, נעשה יראה כנ"ל. ועל ידי היראה יכולין לקבל החסד כנ"ל. וכששופע החסד, אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה כנ"ל, כי אזי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ואתם כהני ה' תקראו" וכו', כנ"ל. וכל זה נעשה על ידי הצדקה כנ"ל. נמצא שתועלת הצדקה גדול מאד: י ועל כן כשרצה יעקב לעשות רצון בעשו, אמר: "ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית ל"ג). כי גם מה שנותנין לעכו"ם, הוא גם כן בחינת צדקה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט): 'ונוגשיך צדקה', ועל ידי צדקה נעשה רצון כנ"ל. וזהו שאמר לו: "ולקחת מנחתי מידי", הינו צדקה, בחינת (מלאכי ג): "מגישי מנחה בצדקה". "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", הינו כמו ראות פני אלקים, שהוא בחינת (דברים ט"ז): "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה'", דהינו ימים טובים, שעל ידם נתגלה הרצון, (ועקר התגלות הרצון על ידי ימים טובים הוא על ידי הצדקה כנ"ל), כמו כן יהיה נעשה אצלו רצון על ידי הצדקה, וזהו: 'ותרצני' כנ"ל. (כי מאחר שהמנחה והצדקה שנתן לעשו היא בחינת צדקה ממש, בחינת: "ונוגשיך צדקה", נמצא שעל ידי זה נתגלה הרצון העליון, שהוא נתגלה על ידי צדקה כנ"ל, ומשם נשתלשל הרצון למטה ונעשה רצון גם בעשו): יא וזה בחינת מלחמת דוד וגלית (שמואל א י"ז), כי גלית היה רוצה להראות בחכמתו, שהכל על פי הטבע, כי היה יונק ממצח הנחש, בבחינת: "ומצחת נחשת על רגליו", שתלה כל הסבות בחיוב הטבע, שהוא בחינת מצח הנחש כנ"ל. ועל כן "חרף מערכות אלקים חיים" (שם), כי היה רוצה להראות, שהכל על ידי מערכת השמים כפי חיוב הטבע, חס ושלום: ודוד היה איש חיל (שמואל א' ט"ז). ועמד כנגדו ואמר, שכבר היה לו מעשה כזו: ובא הארי והדוב - דהינו חיות רעות הנ"ל הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע כנ"ל. ונשא זה מהעדר - הינו מהעדר הגמור, שנשא וסלק זאת מהעדר הגמור, דהינו שכפר בזה, שהשם יתברך ברא הכל ברצונו אחר העדר הגמור, רק שהכל על פי חיוב הטבע, חס ושלום. ויצאתי אחריו והכתיו - הינו שהייתי מתגבר עליו והכנעתי והשפלתי אותו. ויקם עלי - הינו שאחר כך התגבר עוד כנגדי. והחזקתי בזקנו - הינו שהבנתי, שכל כחו ויניקתו על ידי מצח הנחש, שיונק מזקני הדור שאינם כראוי כנ"ל, ועל כן החזקתי בזקנו, שהחזקתי ותפסתי שם בשרש יניקתו בזקני הדור. והכתיו והמיתיו - שהכנעתי והשפלתי את חכמי הטבע, חיות רעות, על ידי שהחזקתי בזקנו, בשרש יניקתם כנ"ל. ועל כן: והיה הפלשתי כאחד מהם - כי הוא גם כן בחינה זו ממש, שכל כחו ממצח הנחש, בחינת: "ומצחת נחשת" וכו' כנ"ל, ועל כן גם הוא כמותם, ואוכל להכניעו ולהפילו. וזה שכתוב (שם): ותטבע האבן במצחו - הינו במצח הנחש, שהכניעו על ידי בחינת (משלי י"א): "אבן שלמה רצונו" בחינת רצון כנ"ל. וזה בחינת שהזהיר ישי את דוד בלכתו לשם: "ואת ערבתם תקח" זה בחינת עורב בחינת צדקה. כי עקר עבודת הצדקה - בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' כנ"ל, כי על ידי הצדקה הוא מוציא החיות של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור כנ"ל: ודע, שאפלו כשמכניעין וסותרין דעות חכמי הטבע ומשפילין אותם, אף על פי כן אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף, דהינו שעדין יש ספק ברצון, שאינו מברר בברור חזק שמתנהג רק על פי הרצון, אף על פי שחכמת הטבע נכנעת, אף על פי כן מאחר שהרצון אינו חזק עדין יש יכלת, חס ושלום, למצח הנחש, חכמת הטבע, שיחזר ויתעורר ויתגבר כבתחלה, וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מועלת תמיד ועומדת תמיד כנגד מצח הנחש כנ"ל: וזה פרוש: רב יהודא הנדואה משתעי: זמנא חדא הוה אזלינא בספינתא וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא, ונחת בר אמוראי לאתויה. אתא תנינא, קא בעי בלע לספינתא. אתא צפרא פושקנצא, פסקה לרישה. אתהפכו מיא והוו דמא אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה. הדר אתי, קא בעי בלעה לספינתא. הדר אתי צפרא (פושקנצא), פסקה לרישה, שקלה לההוא אבן טבא, שדיה לספינתא. הוה צפרא מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו בהדה: (בבא בתרא עד:) רשב"ם וחזינא ההוא אבן טבא, לתוך הים, והדרא לה תנינא, הכי גרסינן אתא ההוא תנינא, רגש וקא בעי למבלע לספינתא. אתא פושקנצא, עורב נקבה: וקטעה לרישא דתנינא. אתהפכו מיא והוו דמא, מרב דם, שהיה גדול הרבה: הדר קא בעי לטבועי לספינתא, אתא ההוא פושקנצא וקטלה, ואזל בר אמוראי ושקלה לההוא אבן טבא, ותלינהו להנהו צפרי, לנסות אם יחיו וחיו: ופרחו להו בהדי, ההוא אבן: זמנא חדא אזלינא בספינתא, - זה בחינת שרש הרצון, ששם קבורת משה, שנסתלק בשרש הרצון כנ"ל. וזה בחינת ספינתא, בחינת (דברים ל"ג): "כי שם חלקת מחקק ספון". וחזינא ההוא אבן טבא דהדר לה תנינא - הינו בחינת: אבן שלמה רצונו, בחינת הרצון הנ"ל. דהדר לה תנינא - זה מצח הנחש, שמסבב ומתגבר על הרצון כנ"ל. ונחת בר אמוראי לאתויה - הינו בחינת החכם שבקדשה, בחינת (משלי ז): "אמר לחכמה אחותי את", שהחכם שבקדשה רצה להתגבר ולהעלות הרצון, לקשרו לשרש הרצון כנ"ל. אתא תנינא קא בעי בלע לספינתא, הינו שבא בחינת מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, ורצה לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, בחינת: "כי שם חלקת מחקק ספון", כי מצח הנחש רצה להתגבר גם בשרש הרצון, להטיל פגם וכפירה שם, חס ושלום, כנ"ל. אתא פושקנצא , הינו עורב, פסקה לרישה. פרוש, שבא בחינת עורב, דהינו צדקה כנ"ל, כי עקר עבודת הצדקה - בבחינת עורב, בחינת: "ואת הערבים צויתי" וכו' להפך אכזריות לרחמנות, ועל ידי זה מתגברים על מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל, כי מנה ובה אבא ליזיל בה נרגא כנ"ל. וזהו שאתא פושקנצא, דהינו עורב בחינת צדקה, ופסקה לרישה, שחתך ראש הנחש בחינות מצח הנחש, שהכניעו והרגו על ידי הצדקה כנ"ל. אתהפכו מיא והוו דמא - הינו שעל ידי זה שהכניע מצח הנחש, שרש חכמת הטבע, על ידי זה נכנעו ונפלו קול שאגת החיות רעות, הדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שהוא התגלות הרצון, ואזי: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' וכו' כנ"ל. וזהו אתהפכו מיא - הינו שאגת החיות רעות, בחינת (איוב ג): "יתכו כמים שאגתי". והוו דמא - זה בחינת: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" כנ"ל. כי על ידי הכנעת קול שאגת החיות רעות, על ידי זה: "ישמח צדיק כי חזה נקם" וכו', כי נשמע קול הקריאה של יום טוב כנ"ל. אתא תנינא חברה, שקלה ותליא לה ואחיה - שבא בחינת מצח הנחש, ושקלה לאבן טוב הנ"ל, שנטל את האבן טוב, בחינת: אבן שלמה רצונו. ותליא לה, הינו שהטיל בו ספק, וזהו: ותליא לה, כמו דבר התולה בספק, שהטיל ספק ברצון, שהוא בחינת אבן טוב הנ"ל, ועל ידי זה ואחיה - שחזר וחיה חכמת הטבע, מצח הנחש, כי חכמת הטבע חזרה ונתגברה על ידי שהיה ספק ברצון כנ"ל. וזהו: הדר אתי קא בעי בלעה לספינתא - שחזר ובא התנין מצח הנחש לבלע הספינה, בחינת שרש הרצון, חס ושלום, כנ"ל. הדר אתי צפרא פושקנצא, פסקה לרישה - הינו שחזר ובא העורב בחינת צדקה כנ"ל, ופסקה לרישה, שהרג את מצח הנחש והכניעו, כי תמיד מכניעין את מצח הנחש על ידי הצדקה כנ"ל. ושקלה לההוא אבן טבא ושדיה לספינתא - כי אחר שהכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, לגמרי, אזי נטל את האבן טוב בחינת הרצון, בחינת: אבן שלמה רצונו, ושדיה לספינתא - שהשליכו לשרש הרצון, ששם מקשרין כל הרצונות כנ"ל: הוה צפרי מליחי בהדן, אותבינהו עליהו, שקלוהו ופרחו להו, פרוש, שהיה עמנו צפרי מליחי, הינו נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחריהם, אחרי חכמי הטבע, שהם בחינת חיות רעות, שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו כנ"ל. וזהו: צפרי מליחי, כי הם "כצפרים האחזות בפח" (קהלת ט). וזהו 'מליחי' - לשון ממלח, הינו מבלבל (עין רש"י שמות ל' פסוק לה). כי גם הם נתבלבלו על ידי חיות רעות הנ"ל, וטעו גם כן אחריהם, ועכשו פרחו להו ויצאו לשלום על ידי האבן טוב הנ"ל, על ידי בחינת הרצון שנתגלה עתה כנ"ל. ואזי כשנתגלה הרצון, אזי נעשה יראה, ועל ידי יראה מקבלין החסד כנ"ל. וזה גם כן בחינת פרחו, בחינת: "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", הינו בחינת השפעת החסד על ידי היראה, שנעשה על ידי התגלות הרצון כנ"ל: יב וזה בחינת רפואות, כי הוא רפואה לכל המכות, כי כל בחינות אלו הם בחינת רפואות. צדקה היא רפואה, בבחינת (מלאכי ג): "צדקה מרפא בכנפיה". זקן - זה קנה חכמה (קדושין ל"ב) הוא בחינת רפואה, בבחינת (משלי י"ב): "לשון חכמים מרפא". רצון הוא בחינת רפואה, כמו שכתוב (ישעיה ס"א): "ה' שלחני לחבש לנשברי לב, לקרא שנת רצון". מלאכת מעשה בראשית הוא רפואה, כמו שכתוב (דברי הימים ב כ"ד): "ותעל ארוכה למלאכה בידם". כי רפואות המכה היא על ידי כמה בחינות. שבתחלה צריכין שיפתח פי המכה, אחר כך צריך כח המושך, שימשך ויוציא הלחה והדמים המקלקלים מתוך המכה, אחר כך צריכין להדיח כל הדמים, שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, כדי שיוכלו הדמים לילך ולסבב כל סדר סבובם כסדר בלי שום עכוב. כי כשהדמים הולכים ומסבבים בגוף כדרכם, כשבאים למקום שיש בו קלקול, דהינו במקום המכה, נתעכבים שם, ושם נתעכב ונמשך כל עכירות וקלקול שיש בהדמים, כי כן הדרך - שבמקום המקלקל שם נתעכב כל מיני עכירות וקלקול שיש בהדמים, ואזי נתעכבים שם הדמים, ואין יכולים לסבב סבובם כסדר הלוכם ומרוצתם, כי יש להדמים סדר ההלוך, שהולכים ומסבבים הגוף כך וכך פעמים בשעה, וכיוצא, וכשיש בהם עכירות, נתעכבים במקום המקלקל כנ"ל, ואינם יכולים לסבב כסדר, על כן צריכין להדיחם ולכבסם. אחר כך צריכים לסגר פי המכה. וכל אלו בחינות רפואות נעשים על ידי בחינות הנ"ל, כי צדקה היא בחינת פתיחת פי המכה, בבחינת: "פתוח תפתח". חכמה היא בחינת כח המושך, בבחינת (איוב כ"ח): "ומשך חכמה מפנינים" - מלפני ומלפנים (וכמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק המצניע) על פסוק: "יקרה היא מפנינים" - מלפני ולפנים, עין שם), שבחינת חכמה מושכת ומוציאה הקלקול מלפני ולפנים, מכל מקומות הפנימיים. רגל שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים, כדי שיוכלו הדמים לסבב סבובם כסדר. וזה בחינת רגל, בחינת (מלכים א א): "עין רוגל" - עין כובס, כמו שפרש רש"י שם. הינו שעל ידי רגל ויום טוב שהוא התגלות הרצון, על ידי זה נעשה בחינת הדחת וכבוס הדמים כנ"ל, ואזי יכולים הדמים לסבב כסדר. ובשביל זה נקרא הרגל חג - לשון סבוב, כמו שכתוב (ישעיה מ): "הישב על חוג הארץ" - על סבוב הארץ, כי על ידי הדחת וכבוס הדמים, על ידי זה הם מסבבים כסדר כנ"ל. מעשה בראשית - דהינו בחינת: 'עולם חסד יבנה', כי על ידי בחינות אלו הנ"ל זוכין להשפעת החסד, שיתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו" כנ"ל, ועל ידי בחינה זו, בחינת כהן, חסד - על ידי זה נסגר פי המכה, בבחינת (ויקרא י"ג): "והסגיר הכהן את הנגע" שעל ידי בחינת חסד, בחינת כהן, נסגר המכה לגמרי ונתרפא בשלמות: וזה פרוש: וביום הבכורים - זה בחינת התחלה, בחינת צרה כמבכירה. ואיזהו התחלה, בהקריבכם מנחה חדשה לה' - הינו התחלת הצדקה, כשמתחילין מחדש לתן צדקה. וזה בחינת מנחה חדשה, בחינת צדקה חדשה, בחינת התחלת הצדקה. כי מנחה בחינת צדקה, כמו שכתוב: "מגישי מנחה בצדקה". ועל ידי הצדקה נתתקן בחינת זקן כנ"ל, וזהו: בשבעתיכם - זה בחינת זקן, כי בסיני נדמה להם כזקן (כמו שפרש רש"י בפרשת אנכי), כי על ידי בחינת מנחה חדשה שהוא בחינת התחלת הצדקה נתתקן בחינת זקן, שהוא בחינת שבועות כנ"ל, ואזי נתבטל יניקתו של מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, שאינם כתקונו כנ"ל, ונשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון כנ"ל. וזהו: מקרא קדש יהיה לכם - הינו קול הקריאה של יום טוב שהוא התגלות הרצון, שזה בחינת: "מקרא קדש" כנ"ל, שהוא נשמע עתה על ידי הצדקה, שמכניע את מצח הנחש, חכמת הטבע, כנ"ל. ואזי על ידי התגלות הרצון, כל מלאכת עבדה לא תעשו - כי על ידי התגלות הרצון נעשה יראה, ועל ידי יראה נשפע חסד, ואזי אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים העולם בחסדו, בבחינת: "עולם חסד יבנה", ואזי: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו', "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל. וזהו: כל מלאכת עבדה לא תעשו - כי אין צריכין לעשות שום מלאכה ושום עסק, כי נתקים העולם בחסדו, בחינת: "ואתם כהני ה' תקראו", כנ"ל: יש חלוק בין החיות רעות ובין המצח הנחש, כי חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות הם החכמים שאוחזים בחכמת הטבע להנאתם, כי יש להם הנאה מזה, כדי להחזיק דעת ושקר שלהם וכיוצא. אבל החכם שהוא בבחינת מצח הנחש, הוא רשע וכופר בלי שום הנאה, שאין לו שום הנאה מחכמתו, רק הוא (כמו רשע ירא, שהוא) רשע וכופר בלי שום הנאה כנ"ל: כלל המאמר כלו אחד וכלו קשור זה בזה, שהצדקה היא קשה מאד בהתחלה, אבל התועלת של הצדקה גדול מאד, כי על ידי הצדקה אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, כי נתקים העולם בחסדו, כי על ידי הצדקה מוציאין יניקת מצח הנחש, שיונק מזקני הדור, ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב, שמגלה את הרצון, ואזי נתגלה יראה, כי עקר היראה - על ידי התגלות הרצון, ועל ידי היראה נעשה כלי וצנור לקבל על ידו השפעת החסד, כי בלא הכלי והצנור אי אפשר לקבל את החסד, רק על ידי היראה שהוא צנור וכלי, על ידה מקבלין את החסד, ואזי מתקים העולם בחסדו, ואז אין צריכין לעשות שום מלאכה, כי נתקים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו' כנ"ל: ה תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פ"א): א העקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מפלאות, והם סובלים החלאים רק בשביל נפילת האמונה, בבחינת (דברים כ"ח): "והפלא ה' את מכתך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים". 'ונאמנים' דיקא, כי הם באים על ידי פגם אמונה, כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מפלאות, שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפלה ולא זכות אבות. כי כל הרפואות הם על ידי עשבים, והם גדלים רק על ידי אמונה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח): 'אין הגשמים יורדין אלא בזכות אמונה', שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". שכשיש אמונה, אז יורדין גשמים וצומחים עשבים, ואזי יש רפואות, אבל על ידי נפילת האמונה אין גשמים, ואזי אין רפואה. גם עקר כח הרפואה שיש בכל עשב ועשב הוא על פי הסדר שיש להזרעים, לפי המקום ולפי הזמן. כי יש עשב, שעקר כחו לרפאות הוא רק כשקוצרין אותו, עד שלא הביא שליש, ואחר כך אין כח לאותו עשב לרפאות. וכן יש עשב, שכחו רק כשנגמר, עד שנופל מאליו, וכיוצא בזה, כפי הסדר של הזמן שיש להם. וכן יש סדר לפי המקום - שבמקום זה גדל זה העשב, ובמקום אחר גדלים עשבים אחרים, ועקר כחם לרפאות הוא רק על פי הסדר שיש להם לפי הזמן והמקום. וסדר הזרעים הוא על ידי אמונה, בבחינת (שבת לא): 'אמונה - זה סדר זרעים', שעל ידי אמונה נעשה הסדר של הזרעים לפי הזמן והמקום, שעל ידי זה יש להם כח לרפאות, ועל כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל רפואות. וכן תפלה הוא גם כן בחינת אמונה, כמו שכתוב (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וכן זכות אבות נתגלה גם כן רק על ידי אמונה, בבחינת (שיר השירים ב): "הנצנים נראו בארץ". 'הנצנים' - אלין אבהן, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בהקדמה א:), הם נראין ונתגלין בארץ שהיא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", בחינת: 'עפר מאנא דכלהו' (תקוני זהר, תקון ע' ק"כ:). על כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל לו לא רפואה ולא תפלה ולא זכות אבות, כי כל אלו הם בחינת אמונה כנ"ל. וגם אין מועיל להחולה קול צעקה של אח וגניחות, שלפעמים מועיל להחולה אלו הקולות, שמרחמין עליו על ידי קולות הללו, אבל על ידי נפילת האמונה גם זה אין מועיל, כי הגניחות וצעקת אח הנ"ל הם קול בלא דבור, וקול - זה בחינת אבהן, כי הקול כלול מאש מים רוח (תקון סט), שהם בחינת תלת אבהן, והם נראין ונתגלין רק על ידי אמונה, שהיא בחינת עפר מאנא דכלהו. ועל כן על ידי נפילת האמונה אין מועיל לו גם הקולות הנ"ל. וגם על ידי זה בעצמו אין מועיל לו רפואה, כי עקר הרפואה היא על ידי התמזגות היסודות, כי יש ארבעה יסודות: אש, מים, רוח, עפר, וצריך לזה חכם גדול, שידע על פי (דאקטיריי) למזג היסודות שיש בכל אחד ואחד מן העשבים, כפי הרפואה שצריך זה החולה לפי קלקול היסוד, שנתקלקל ונחלש אצל זה החולה. (גם בהכרעת הקול יש בחינת התמזגות היסודות), ועל כן על ידי פגם אמונה, שעל ידי זה נפגם בחינת הארבעה יסודות, כי כלם מתגלין רק על ידי בחינת עפר שהיא מאנא דכלהו, על כן אין לו רפואה: ב והתקון לזה הוא שצריכין לחתר ולמצא המים, שמשם גדלה האמונה. ואלו המים הם בחינת עצות שמשם גדלה האמונה, בבחינת (ישעיה כ"ה): "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן"; שעל ידי העצות גדלה האמונה. ועצות הם בחינת עמק הלב, הינו כשנתקלקל ונופל האמונה, עד שאין מועיל אפלו קול צעקה, שהוא קול בלא דבור כנ"ל, אזי צריכין לצעק מן הלב לבד, בבחינת (איכה ב): "צעק לבם אל ה'", שהוא צעקת הלב לבד, בלי קול, בבחינת (תהלים ק"ל): "ממעמקים קראתיך ה'" - מעמקא דלבא. ועמק הלב זה בחינת עצות, בבחינת (משלי כ): "מים עמקים עצה בלב איש". ועל כן כשאין מועיל קול צעקה מחמת נפילת האמונה, אזי צריכין לצעק מן הלב לבד; בלי קול, רק מעמקא דלבא, ועל ידי זה נתגלין העצות כנ"ל, שהם בחינת: "מים עמקים עצה" וכו'. ועל ידי העצות שנתגלין בעולם, (דהינו שיודעין בעולם לתן עצה לנפשם, כל אחד ואחד מה שצריך), על ידי זה גדלה האמונה, בבחינת: "עצות מרחק אמונה אמן", כנ"ל. ואזי חוזר ונתתקן כל הבחינות הנ"ל, כי העצות הם בחינת פלא, בחינת: "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק" וכו', ועל ידי זה נתתקן ומקבל רפואה להמכות המפלאות, שהם בחינת: "והפלא ה' את מכתך" וכו'. גם תפלה היא בחינת פלאות בחינת (שמות ט"ו): "נורא תהלת עשה פלא". וכן זכות אבות, בבחינת (תהלים ע"ח): "נגד אבותם עשה פלא": וזהו: "ואנכי תרגלתי לאפרים" (הושע י"א) - זה בחינת עצות, כמו שכתוב (שמות י"א): "העם אשר ברגליך" - ההולכים אחר עצתך. קחם על זרועתיו - זה בחינת זכות אבות, שהם "זרועות עולם" (דברים ל"ג). ולא ידעו כי רפאתים - כי באמת על ידי זה נעשה רפואה כנ"ל: וזהו בחינת בריאת העולם, 'ברישא חשוכא והדר נהורא'. חשך זה בחינת העדר העצה, בבחינת (איוב ל"ח): "מי זה מחשיך עצה במלין" ואחר כך, כשנתגלה העצה שהוא בחינת עמק, בחינת מים עמקים, זה בחינת (שם י"ב): "מגלה עמקות מני חשך". וכל מה שנתגלה יותר האור, דהינו העצה, ונדחה החשך שהוא העדר העצה, נתגדל האמונה ביותר. כי עקר גדול האמונה הוא בבחינת (תהלים צ"ב): "ואמונתך בלילות", דהינו כל מה שנדחה והולך חלק מהלילה ונתקרב אל אור היום, נתגדל האמונה ביותר, וכן הולכת ונגדלת מעט מעט, כפי מה שנדחה מהלילה ונתקרב יותר אל היום, עד שבאור היום אז נתגדל האמונה בשלמות, בבחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ואז, באור היום, הוא עקר צמיחת הרפואה, בבחינת (ישעיה נ"ח): "אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח". נמצא שעל ידי התגלות העצה שהיא בחינת התגלות האור מן החשך, דהינו שנדחה החשך שהוא בחינת לילה, ונתגלה האור, בחינת יום, על ידי זה נתגדל האמונה כנ"ל, ועל ידי זה עקר הרפואה, בבחינת: "אז יבקע כשחר אורך וארכתך" וכו': וזהו מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי, כבריתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז:). עזי זה בחינת אמונה, בחינת (תהלים צ"ג): "לבש ה' עז התאזר", בחינת (ישעיה י"א): "והיה צדק אזור מתניו, ואמונה אזור" וכו'. והדר אמרי - אמרי בחינת הרפואה, בחינת (שם נ"ז): "אמר ה' ורפאתיו", וזהו אמר; ראשי תבות: אש מים רוח, שמשם הרפואה. הינו מפני מה עקר הרפואה על ידי אמונה, כי צריך להקדים אמונה בתחלה, ואחר כך זוכין לרפואה, והשיב: כבריתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא, הינו, כי זה הוא בחינת בריאת העולם שברישא חשוכא וכו', כי עקר גדול האמונה - על ידי העצה, שהיא בחינת: "מגלה עמקות מני חשך", כי אין האמונה נגדלת בשלמות רק באור היום, ועל כן צריכין לקבל הרפואה רק על ידי אמונה, כי צמיחת הרפואה היא רק באור היום, בבחינת: "אז יבקע כשחר אורך" וכו', כנ"ל: ג ולדלות ולגלות המים הנ"ל, דהינו העצות, לזה צריכין איש תבונות, בבחינת: "מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה". וזה שכתוב (דברים ל"ב): "כי גוי אבד עצות המה, ואין בהם תבונה", כי כשאין תבונה, עצתו אבודה, כי התגלות העצה - על ידי איש תבונה כנ"ל. ואיש תבונות הוא, מי שיש לו נשמה, בבחינת (איוב ל"ב): "ונשמת שדי תבינם". וצריך לזכך ולצחצח הנשמה, וזה נעשה על ידי שממשיך המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזה בחינת שדי, שהוא בחינת צמצום, כי שדי - על שם שאמר לעולמו די, (כמובא בפירש"י פרשת מקץ, ועין בראשית רבה פרשה ה' ופרשה מ"ו, חגיגה י"ב), ועל ידי זה מצחצח הנשמה. וזהו: "ונשמת שדי תבינם" - שעל ידי בחינת שדי, דהינו המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, על ידי זה מצחצח הנשמה, ואזי הוא איש תבונות כנ"ל. כי על ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, דהינו לתוך גופים, על ידי זה נכפל ונתרבה פרנסתו, כי כשממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים, דהינו לתוך גופים, זה בחינת בריאה, כי נעשה עתה בריאה חדשה על ידי חבור רוחניות אלקות עם הגוף והצמצום, שזה עקר הבריאה, ואזי תכף כשנעשה איזה בריאה, אזי השם יתברך נותן פרנסה תכף, כי השם יתברך מפרנס 'מקרני ראמים עד ביצי כנים' (עבודה זרה ג:), ותכף שיש בריאה, תכף השם יתברך נותן פרנסה, כי הנשמה לבד אינה צריכה פרנסה, וכן הגוף לבד אינו צריך גם כן פרנסה, ועקר צרך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף, דהינו 'שתופא דנפשא ובשרא' (עיין הקדמת התיקונים) אז צריכין פרנסה, ועל כן על ידי שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים שזה בחינת בריאה, בחינת שתופא דנפשא וגופא, על ידי זה נתרבה ונכפל פרנסתו, כי תכף כשיש בריאה, נותן השם יתברך פרנסה כנ"ל. וזה בחינת (ברכות ס"ג): כל המשתף שם שמים בצערו - דהינו שממשיך ומשתף רוחניות אלקות לתוך הצמצום שהוא בחינות צער, אזי כופלין לו פרנסתו, כי על ידי זה נתרבה הפרנסה כנ"ל. שנאמר: והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך. 'שדי' זה בחינות הצמצום, בחינות המשכת רוחניות אלקות לתוך הצמצום, בחינת 'משתף שם שמים בצערו' - על ידי זה: "וכסף תועפות לך", הינו רבוי הפרנסה כנ"ל, ועל ידי הפרנסה הוא מצחצח נפשו, כי אכילת הצדיק הוא רק בשביל הנשמה, כמו שכתוב (משלי י"ג): "צדיק אוכל לשבע נפשו", ושביעת הנפש זה בחינת הצחצחות, שמצחצח נשמתו על ידי אכילתו, בבחינת (ישעיה נ"ח): "והשביע בצחצחות נפשך". ואזי כשמצחצח נשמתו, אזי הוא איש תבונות, בחינת: "ונשמת שדי תבינם" כנ"ל. ועל ידי זה נתגלין העצות כנ"ל. ומשם גדלה האמונה וכו' כנ"ל: ד ודע, שעל ידי נפילת האמונה על ידי זה נעשה ונתחזק אמונות כזביות, אמונות העבודה זרה וכיוצא, כמו שכתוב (יחזקאל כ"ו): "אמלאה החרבה", כשזה קם זה נופל וכו' (עין מגלה ו) (ועין רש"י תולדות ע"פ ולאם מלאם יאמץ). כי עקר קיום וחזוק אמונות כזביות הוא מנפילת האמונה הקדושה, וכשמעלין האמונה הנפולה, מזה נעשין גרים, כי על ידי שנלקטין ונבררין נפילת האמונה שמשם יניקת אמונתם, על ידי זה נחלש כח אמונתם, ואזי הם חוזרים לאמונתינו הקדושה ונעשין גרים. ולפעמים נעשין גרים בכח ולפעמים נעשין גרים בפעל. הינו או שנעשין גרים ממש בפעל, שבאין עכו"ם ומתגירין או שנעשה רק בכח, שעל ידי שמעלין אמונה הנפולה ונחלש אמונתם, על ידי זה נתגלה להם במקום שהם האמונה הקדושה, ומאמינים שם במקום שהם, שיש יחיד קדמון יתברך, בבחינת (מלאכי א): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי". וזה תלוי כפי חזק האמונה כזביות שהיה מתחלה, הינו כשהאמונה כזביות היתה חזקה בתחלה, אזי אחר כך כשמשברין אותה ומעלין האמונה הנפולה דקדשה משם ונעשין גרים, אזי נעשין גרים בפעל ממש, וכשהאמונה כזביות לא היתה חזקה כל כך בתחלה, אזי כשנשברת ומהפכין אותה אל הקדשה, אזי אין נעשה ממנה רק גרים בכח: ה והנה הכלל - שעל ידי שמעלין אמונה הנפולה, על ידי זה נעשין גרים, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם מזיקין לישראל, בבחינת (קדושין ע:): 'קשים גרים לישראל כספחת'. ספחת - הינו מכות, בחינת מכות מפלאות הנ"ל, שנעשין על ידי נפילת האמונה כנ"ל, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם קשים כספחת כנ"ל: ואלו הגרים הם מכניסין גאוה בישראל, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ה:): "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" - 'מפני גאותן של ישראל, שנתנה לעכו"ם'. נמצא שהגאוה דקדשה של ישראל נפלה אליהם, ועל כן כשחוזרים עכו"ם ומתגירין, הם מביאין עמהם גאוה שהיתה אצלם כנ"ל, ומכניסין בישראל גאוה: ועל ידי זה נוטלין חרב הגאוה מנהיגי הדור, שמתגאים על הדור בחנם, כי יש מנהיגים, שמתנהגים ברבנות ומושלים על עם דל, והם מתגאים על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל, רק הם מתגאים מעצמם על הדור בחנם, והם מקבלין חרב הגאוה, בבחינת (דברים ל"ג): "ואשר חרב גאותך" - על ידי הגרים הנ"ל, שהם מכניסין גאוה בישראל כנ"ל, ומושלים על עם דל בחנם, ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם, וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ"ל. ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא. וזה: 'קשים גרים לישראל כספחת', בחינת ספיחים שגדלים מאליהם, הינו שעל ידי הגרים נוטלין גאוה מנהיגי הדור, שגדלים מאליהם ומתגאין מעצמן על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל כנ"ל, ועל כן נקראים גרים, על שם (תהלים ס"ג): "יגירהו על ידי חרב", כי על ידי הגרים נעשה חרב הגאוה כנ"ל: ו ועל ידי הגאוה של אלו המנהיגי הדור על ידי זה הם מגבירים תאות נאוף בעולם, בבחינת (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד", שעל ידי גאוה מתגבר תאות נאוף (עיין סוטה ד:) שהיא בחינת חותם דסטרא אחרא, בחינת (ויקרא ט"ו): "החתים בשרו מזבו, כי על ידי חרב הגאוה דקדשה מתגברים על תאות נאוף, בבחינת (תהלים מ"ה): "חגור חרבך על ירך". אבל על ידי חרב הגאוה של אלו המנהיגים הנ"ל שמקבלים מהגרים כנ"ל, מתגבר, חס ושלום, תאוה זו כנ"ל: ז ולהנצל מזה הוא על ידי המגנים שבדור. כי יש מגני ארץ, שהם מגנים עלינו ומצילין אותנו, כי הם מכניעין החותם דסטרא אחרא, שנעשה על ידי הגאוה כנ"ל, בבחינת (איוב מ"א): "גאוה אפיקי מגנים סגור חותם צר", שהם סוגרין ומכניעין חותם דסטרא אחרא, שהיא בחינת תאוה הנ"ל, שנעשה על ידי גאוה כנ"ל. ועל ידי שהם מכניעין זאת התאוה, שהוא בחינת חותם דסטרא אחרא, על ידי זה נעשה בחינת תפלין, מחין, שהם בחינת חותם דקדשה, בחינת (שיר השירים ח): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" (עין תקון א ותקון כ"ב). כי עקר תקון המחין - על ידי שבירת תאות נאוף, כי עקר המח על ידי לחות הגוף, כי המח הוא כמו נר דולק, והלחות שבגוף הם עולין להמח, ונעשין שמנים אל המח. נמצא שעקר המחין - על ידי לחות ושמנונית הגוף. על כן על ידי שמכניעין תאות נאוף, ואין יוצאין לחות ושמנונית הגוף לחוץ, על ידי זה עולין הלחות אל המח ונעשה שמנים, שזה עקר המחין. על כן על ידי המגנים הנ"ל שמכניעין תאוה זו, על כן הם עושין על ידי זה בחינת תפלין, מחין כנ"ל, כי הם מעלין לחות הגוף מבחינת החתים בשרו, עושין מזה מחין בחינת תפלין, כי תפלין הם התנוצצות המחין, ועל כן נקראו התפלין יקר, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה ט"ז:) "ויקר" - אלו תפלין, כי התפלין נעשין על ידי תקון תאות נאוף, שהיא בחינת: "אשת איש נפש יקרה תצוד", כנ"ל. ועל כן נקראין התפלין פאר (סוכה כ"ה.), כי נעשין על ידי תקון הגאוה וההתפארות, שמביאין הגרים כנ"ל. וזה בחינת (שמות ג): "ומשה היה רעה". משה הוא הדעת בחינת מחין, תפלין, הוא רועה דקדשה, הפך "רעה זונות" (משלי כ"ט). וזה בחינת שבעה רועים דקדשה, בחינת משה היה רועה בחינת תפלין, שין של שלשה ראשים, שין של ארבעה ראשים, שהם בחינת שבעה רועים הנ"ל. וזה בחינת שדי של תפלין, זה בחינת הצמצום, שצריך כל אחד ואחד לצמצם את מחו ושכלו, שלא להניח את המח לצאת חוץ לגבול שיש לו, שלא יהיה משוטט המח במה שאין לו רשות לפי מדרגתו, בבחינת (חגיגה י"ג): 'במפלא ממך אל תדרש, במכסה ממך אל תחקר', שזהו בחינת שדי בחינת צמצום, כי שדי - שיש די באלקותו לכל בריה (כמובא בפירש"י פרשת לך), הינו שכל בריה יש לו די וגבול באלקותו יתברך, שאסור לו לילך בשכלו כי אם עד הגבול, לא יותר, כי כל אחד ואחד יש לו גבול וצמצום בשכלו לפי ערכו, שאפלו בקדשה אסור לו לצאת חוץ לגבול שיש לו, בחינת: 'במפלא ממך אל תדרש וכו', בחינת (שמות י"ט): "פן יהרסו אל ה' לראות" וכו' *). (*) פי' כל אחד ואחד יש לו גבול וצמצום בידיעת אלקותו, לפי ערכו ומדריגתו. כי מה שנחשב להקטן במעלה בחינת במופלא ממנו, שהוא למעלה ממדריגתו, וצריך לצמצם שכלו שם, זה אצלו בחינת במופלא ממנו. והאדם הגדול ממנו במעלה הגבוה, הוא יכול להשיג זאת, רק שהוא יש לו צמצום וגבול אחר גבוה ממנו, ששם הוא צריך לצמצם שכלו. וכן אדם הגבוה עוד יותר, גם זה אינו נחשב אצלו בחינת במופלא ממנו, רק שיש לו צמצום וגבול גבוה עוד יותר. וכן בכל אדם ואדם לפי מדריגתו. נמצא שלכל אדם וכל בריה יש לו צמצום וגבול מיוחד בהשגת אלקותו יתברך לפי מדריגתו, שעד זה הגבול מותר לרדוף מחשבתו להשיג ממנו יתברך לא יותר. וזה בחינת שדי, שדרז"ל שיש די באלקותו לכל ברי'. היינו שכל ברי' וברי' יש לו די וגבול וצמצום באלקותו, היינו בידיעת אלקותו, היינו שכל בריה ובריה יש לו די וצמצום וגבול מיוחד בפ"ע בידיעת אלקותו כפי מדריגתו, וזהו שיש די באלקותו לכל בריה). וזה בחינת (שם ל"ג): "ושמתיך בנקרת הצור", הנאמר במשה, בעת שזכה לראות ולהשיג מה שהשיג, הינו שהבטיחו השם יתברך להגן עליו, שיהיה נסתר בנקרת הצור, דהינו בחינת צמצום, שלא יצא המח לשוטט חוץ לגבול שהיה לו: ח ועל ידי זה נעשין דבורים כשרים, להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות, כי יש נשמות שנפלו, שצריכין להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים, המשיבין את הנפש, בבחינת (שיר השירים ב): "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני". ועל ידי תקון וזכוך המחין, שנעשה על ידי מגני ארץ כנ"ל, מזה נעשה אמרות טהורות להחיותם. כי עקר התגלות המח הוא בהדבור, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה". ועל כן כשהמחין זכים, נעשין דבורים כשרים, ובהם משיבין את הנשמות הנפולות, בבחינת (שם כ"ו): שבעה משיבי טעם, הינו על ידי תפלין מחין שהם בבחינת שבעה רועים, על ידם נעשין שבעה משיבי טעם, הינו בחינת דבורים כשרים הנ"ל, שבהם משיבין הנשמות שנפלו, שהם בחינת (שם כ"ד): שבע יפול צדיק וקם. וזהו בחינת (תהלים י"ב): אמרות ה' אמרות טהורות מזקק שבעתים; הינו בחינת האמרות טהורות שנעשין על ידי זכוך המחין, בחינת תפלין שהם בחינת שבעה רועים, שעל ידי זה נעשה שבעה משיבי טעם כנ"ל, וזהו: מזקק שבעתים, כנ"ל: ט וזה בחינת חלום על ידי מלאך (עיין ברכות נה:). כי אלו המאמרות טהורות הם בחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, כי הדבור הוא הרשימה של המח, כי מה שנרשם ונעלם במח, נחקק ונרשם בהדבור, וכשהמחין זכים, שעל ידי זה נעשין אמרות טהורות כנ"ל, אזי גם כשנסתלק המח בשעת שנה, ואין נשאר רק הרשימה של המח שהוא בחינת דבור, אזי גם הרשימה זכה, בבחינת חלום על ידי מלאך. וזה בחינת שאחר הסתלקות משה בא שר צבא ה' ואמר: "עתה באתי" (יהושע ה). הסתלקות משה זה בחינת הסתלקות הדעת, בחינת שנה שאז הדעת מסתלק, ואין נשאר רק הרשימו, אזי הוא בחינת: "ויאמר וכו' אני שר צבא ה'", דהינו מלאך, "עתה באתי", כי אז נשאר הרשימו בבחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל: וזה בחינת: "ה' יתן אמר המבשרות צבא רב" (תהלים ס"ח). ה' יתן אמר - זה בחינת אמרות טהורות הנ"ל, בחינת הרשימה של המח שזה בחינת מלאך כנ"ל. וזהו: המבשרות צבא רב - הינו מלאכים כנ"ל. וזה בחינת מה שמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שצבאות הוא הנעלם של שדי, כי הנעלם של שין דלת יוד הוא בגימטריא צבאות עם הכולל, כמבאר שם. הינו שהנעלם של שדי, דהינו כשבחינת שדי שהוא המחין נסתלק, בחינת הסתלקות המחין בשעת שנה, ואין נשאר רק הרשימו, שהוא בחינת נעלם של שדי, אזי זאת הרשימו שהיא בחינת נעלם של שדי, היא בבחינת צבאות, בחינת מלאך כנ"ל. וזה בחינת (דניאל ז): "ושער ראשה כעמר נקא". 'שער ראשה' זה בחינת התנוצצות המחין, כי השערות יוצאין מן המחין, וכשהמחין נקיים וזכים, אזי נעשה גם מהרשימו בחינת מלאך. וזהו: 'כעמר נקא'. עמר ראשי תבות: עשה מלאכיו רוחות (תהלים ק"ד), בחינת מלאכים שנעשין על ידי הרשימו, כשהמחין נקיים וזכים כנ"ל. אבל כשאין המחין נקיים וזכים, אזי נעשה מבחינת שערות בחינת (ישעיה י"ג): "ושעירים ירקדו שם", בחינת חלום על ידי שד. וזה בחינת אדם ובהמה, בחינת חלום על ידי מלאך וחלום על ידי שד. כי חלום על ידי מלאך זה בחינת אדם, בחינת (בראשית א): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". 'כדמותנו' - זה כח המדמה, שהוא בצלמנו בבחינת מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, כי בשעת שנה המח מסתלק, ואין נשאר רק בחינת כח המדמה, וכשהמחין זכים, אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בבחינת מלאך, בחינת: כדמותנו בצלמנו - שהכח המדמה הוא בצלמנו, בבחינת מלאך כנ"ל, בחינת חלום על ידי מלאך וזה בחינת אדם, כמו שכתוב: "נעשה אדם" וכו'. אבל חלום על ידי שד זה בחינת בהמה, בבחינת (חבקוק ב): "ושד בהמות יחיתן". וזה בחינת (תהלים מ"ט): אדם ביקר בל ילין - הינו כשאינו לן וישן ביקר בבחינת תפלין כנ"ל, הינו שאינו מזכך המחין בבחינת תפלין אזי: נמשל כבהמות נדמו - הינו אז הכח המדמה בבחינת בהמה, בחינת חלום על ידי שד שזה בחינת בהמה כנ"ל. וזה אותיות מלאך ראשי תבות: "כי לאלקים מגני ארץ" (שם מ"ז) כי על ידי מגני ארץ נעשה המלאך, על ידי שמתקנין המחין והתפלין כנ"ל, שעל ידי זה נעשה בחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל: י אבל יש גם להמאכלים חלק בחלום, כי מן המאכלים עולים עשנים אל המח ונצטירין מהם חלומות בשנה. על כן צריכין לחזק את המלאך, כדי שלא יהיה נפגם החלום על ידי המאכלים, כי כשאין חזוק בהמלאך, אזי נפגם החלום על ידי המאכלים בבחינת חלום על ידי שד, חס ושלום: כי יש שבעה אקלימים, ועל כל אקלים יש מלאך ממנה, בחינת (זכריה ד): "שבעה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ", ועל כן בכל אקלים גדלים פרות אחרים, כפי הממנה, ועל כן הם נחלקים לשבעה אקלימים כנגד בחינת שבעה רועים, שהם בחינת תפלין, שמשם נעשין בחינת המלאכים כנ"ל והשפע כשיורדת, מקבל אותה תחלה המלאך הממנה שם, ואחר כך יורדת דרך השדים השוכנים באויר, שהם מקבלים את השפע בדרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד, ואחר כך יורדת השפע למטה, לאותו המקום והשדה שהשפע הולכת לשם, ואחר כך מקבל המלך את השפע (עיין זוהר תרומה קנג.) בבחינת (דניאל ד): "אנת הוא מלכא" וכו', שנאמר שם על האילן "דמזון לכלא בה" וכו'. וזה בחינת (קהלת ה): "מלך לשדה נעבד", שהמלך מקבל השפע מן השדה, דהינו כשהשפע באה למטה, אז מקבל אותה המלך. וכל אלו מקבלין מבחינת שדי, ועל כן כלם נקראים על שם שדי, כי שד - על שם שד"י, וכן שדה - על שם שדי, וכן העובד השדה נקרא על שם שדי, כמו שכתוב (ישעיה כ"ח): "יפתח וישדד אדמתו". וכשבחינת המלאך חזק, אזי אין השדים מקבלין השפע רק דרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד. אבל כשנחלש, חס ושלום, כח המלאך, אזי הם מקבלין לעצמן כח המלאך, ואזי המאכלים הגדלים על ידם, נתערב בהן כח הש"ד, כי הם קבלו לתוכן ממש את כח המלאך. נמצא כשגדלים המאכלים, הם גדלים על ידי תערבת כח הש"ד, וכשאוכלין אלו המאכלים, נעשה מהם חלום על ידי שד, חס ושלום, ולא זו אף זו, כי גם הם יכולין לטמא את האדם, חס ושלום, בשנה בטמאה הידוע, חס ושלום, כי המלאך הוא בחינת אש, כמו שכתוב (יחזקאל א): "מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים", וכשנחלש כח המלאך, ואזי השדים מקבלין לעצמן כח המלאך, אזי הם מחממין על ידי האש הזה ומטמאין, חס ושלום, בטמאה הנ"ל. ועל כן צריכין לחזק את המלאך, וחזוק המלאך הוא על ידי שמחה, בבחינת (משלי ט"ו): "לב שמח ייטב פנים, זה בחינת המלאך, בחינת (ישעיה ס"ג): "ומלאך פניו הושיעם" - שנתחזק על ידי לב שמח. ועל כן מקום המלאכים נקרא שחקים על שם שחוק ושמחה, כי עקר חזוק המלאכים - על ידי שמחה כנ"ל: וזה בחינת השמחה של תפלין, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, [שרב] (שר' ירמיה) הוה בדח טובא, ואמר: תפלין קא מנחנא (ברכות ל, ועין תר"י שם). הינו, כי על ידי תפלין מחין נעשה בחינת המלאך כנ"ל, ועל כן צריך שמחה כדי לתן חזוק להמלאך כנ"ל. ועל כן כשחלם לאדם חלום לא טוב, התקון הוא תענית (עיין שבת י"א.), כי תענית הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים צ): "שמחנו כימות עניתנו", שעל ידי תענית נעשה שמחה, ועל ידי השמחה נותנין חזוק להמלאך ומתקנין ומכניעין את בחינת החלום רע, שהוא בחינת חלום על ידי ש"ד, שבא על ידי שאין חזוק בהמלאך כנ"ל. ועל כן מי שאין רוצה להתענות על החלום, אומרים לו המיטיבין: "לך אכל בשמחה לחמך", (קהלת ט) הינו שיהיה אכילתו בבחינת שמחה, שעל ידי זה מחזק את המלאך ומכניע את השדים, שעל ידם נתקלקל החלום על ידי המאכלים כנ"ל: ועקר חזוק המלאך הוא בניסן, כי ניסן ראש השנה למלכים (ראש השנה ב.), ואז נתחדש כל ההתמנות של כל אחד ואחד, ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם, ואזי נתחדש הרצון של השם יתברך, בחינת (דניאל ד): "וכמצביה עבד בחיל שמיא", כי אז נותנין לכלם ההתמנות שלהם כרצונו יתברך, ואז יש להמלאכים שמחה ונתחזקין. כי אז, בניסן, הוא זמן הגאלה, כי 'בניסן נגאלו', וזה ידוע, שעקר גלות מצרים היה לתקן חטא אדם הראשון, שהיו שדים מחממין אותו והוליד שדין וכו' (ערובין י"ח: בראשית רבה פרשת כ'), והחמום הוא על ידי חלישות המלאך כנ"ל, ומחמת זה היה גלות מצרים ובניסן נגאלו, ונתתקן חטא אדם הראשון אז. נמצא שבניסן נתחזק כח המלאך, שזה בחינת תקון חטא אדם הראשון, שנתתקן בניסן, בעת גאלת מצרים כנ"ל. וזה שכתוב (שמות ז): "והוצאתי את צבאתי" - בחינת מלאכים, שיצאו ונגאלו בניסן (עין מכילתא פ' בא). כי אז נתחזקו ונתתקנו כנ"ל. ועל כן עקר התחדשות הרצון, בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", הוא בניסן, כי אז הוא זמן תקון וחזוק שלהם כנ"ל. אבל גם בכל השנה יכולין לחדש הרצון על ידי השמחה, כי על ידי השמחה נותנין חזוק בהמלאכים כנ"ל, ואזי נתעורר שמחה בהמלאכים כאלו נתחדש הרצון, בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", באותו היום, כאלו קבלו ההתמנות שלהם באותו היום. אבל עקר התחדשות הרצון הוא בניסן, ואזי הוא עקר חזוק שלהם. ואזי בניסן היה ראוי שיתבטל הטמאה הנ"ל לגמרי, מאחר שנתתקן ונתחזק כח המלאך, כנ"ל: יא אבל יש שבא טמאה הנ"ל מבחינה אחרת. כי דע, שעל ידי רבנים ודינים שאינם כשרים, שעושין עוות הדין, על ידי זה בא טמאה הנ"ל, חס ושלום, כי על ידי עוות המשפט, שהוא בחינת (תהלים קכ"ב): "כסאות למשפט", נופלין בחינת אהבות מן המרכבה, כי כסאות למשפט שהוא בחינת המרכבה, שם הוא בחינת אהבה קדושה, בבחינת (שיר השירים ג): "מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". וכשנפגם המרכבה בחינת כסאות למשפט על ידי עוות הדין - אזי נופלים משם אהבות נפולות, ועל ידי האהבות הנפולות בא, חס ושלום, החמום והטמאה הנ"ל. ועוות המשפט נעשה על ידי בחינת תפלין רעים. כי יש בחינת תפלין מחין שיש בהם פסלת, כי התפלין מחין נעשין על ידי שמעלין הלחות ושמנונית הגוף מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין מחין כנ"ל. ויש לחות שצריכין לצאת בבחינת טפת עשו וישמעאל, וכשמעלין בחינת אלו השמנונית מבחינת החתים בשרו אל המח, אזי נתערב פסלת בהמחין והתפלין, ועל ידי זה נעשה קלקול המשפט, בבחינת (חבקוק א): "רשע מכתיר את הצדיק" הינו הפסלת שמתערב ומסבב את המח, על ידי שמעלין בחינת טפת עשו וישמעאל אל המח, על ידי זה נתקלקל המשפט. וזהו: על כן יצא משפט מעקל, הינו קלקול המשפט כנ"ל, כי המשפט - על ידי המח, כמו שכתוב בשלמה (מלכים א ג): "כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט". ועל כן כשנפגם המח, נתקלקל המשפט. ועל ידי קלקול המשפט בחינת משפט מעקל, על ידי זה בא, חס ושלום, טמאה הנ"ל, כנ"ל. וזה מעקל, אותיות עמלק, שעל ידו בא הטמאה הנ"ל, בבחינת (דברים כ"ה): "אשר קרך בדרך". וזהו (במדבר כ"ד): "וירא את הקיני" - "וירא את עמלק", שהם סמוכים זה לזה בתורה, כי טמאה הנ"ל, שהיא טמאת עמלק, היא באה על ידי גרים, ככל המבאר למעלה. וזה בחינת מראה בחלום (כמו שקורין זאת הטמאה מראין). מראה ראשי תבות: רשע מכתיר את הצדיק, שעל ידי זה בא טמאה זו כנ"ל, על ידי שנעשה עוות המשפט כנ"ל: יב ואזי כשבא טמאה הנ"ל על ידי עוות המשפט, אין תקון רק על ידי קשור המרכבה שצריכין לקשר המרכבה, בחינת: מרכבו ארגמן, שהם רפאל וגבריאל וכו', שהם מלאכי המרכבה, כמובא, שצריך לקשרם, לתקן פגם המרכבה הנ"ל, שמשם באין האהבות הנפולות כנ"ל. ועל כן קדם השנה נתתקן מקדמונים לומר קשור המרכבה, דהינו: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל וכו'; כי על ידי קשור המרכבה נצולין מטמאה הנ"ל: יג וזה בחינת: תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג), בחינת חרדת הגוף, בחינת קר רוח בחינת (משלי י): "וקר רוח איש תבונה", שעל ידי זה הוא תקון האמונה, על ידי 'איש תבונה' כנ"ל. תרועה זה בחינת: "ומשה היה רעה" בחינת תפלין, הפך רעה זונות כנ"ל. שברים זה בחינת חלומות צודקים ואמתיים, בחינת (שופטים ז): "את מספר החלום ואת שברו", דהינו חלומות צודקים ואמתיים: גם שברים הוא בחינת תקון המשפט, בחינת (תהלים נ"א): "לב נשבר" (עין תקון כ"א דף מ"ט), דהינו מה שהלב נשקה לכבות חמום הלב, שהוא כמו נור דלוק, בחינת (תהלים ק"ד): "ישברו פראים צמאם" כי על ידי קלקול המשפט, שמזה נופלין אהבות נפולות כנ"ל, ועל ידי זה הם מחממין הלב ומטמאין, חס ושלום, כנ"ל, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". וכשיש קלקול המשפט, הם מחממין הלב על ידי האהבות הנפולות, ועל כן צריך להשקות את הלב, לכבות חמום הנ"ל. וזה בחינת שברים, בחינת לב נשבר, בחינת: "ישברו פראים צמאם", דהינו שהלב נשקה, ונכבה חמום הנ"ל, שזה בחינת תקון המשפט: יד וזה בחינת: ראש השנה, יום כפור, סכות, שמיני עצרת. כי ראש השנה הוא בחינת תקון האמונה, בבחינת (תהלים פ"ט): "אף אמונתך בקהל קדשים", כי אז נתקבצין כל הקהלות הקדושות, ועל ידי זה נתלקטין ונתקבצין כל לקוטי האמונה, בבחינת: "אף אמונתך בקהל קדשים" כנ"ל, ועל ידי זה נעשה תקון המחין כנ"ל. וזהו ראש השנה - ראש דיקא, כי נעשה ונתתקן בחינת מחין כנ"ל. וזהו בחינת החמשה חושים של המח, שכלם נמצאים בבחינת ראש השנה, כי יש חמשה חושים בהמח, שהם: "ראיה, שמיעה, ריח, טעם, משוש" - וכלם נמשכין מהמח, כי מהמח נמשכין גידין לכל אלו החושים, וכל אלו החושים נמצאים בבחינת ראש השנה, שהוא בחינת ראש ומחין כנ"ל. 'חוש הראיה' בראש השנה הוא בבחינת (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", בראש השנה נדון מה יהא בסופה (כמובא בפירש"י שם), שבראש השנה רואה ומשגיח על כל השנה, מה יהא בסופה, וזהו בחינת 'חוש הראיה'. שמיעה הוא בחינת מה שהשם יתברך שומע קול צעקות ותפלות ותרועת עמו ישראל ברחמים. ריח זה בחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'", בחינת: 'ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. טעם זה בחינת (בראשית כ"ז): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - 'מפקודין דעשה' (תקוני זהר, תקון כ"א), הינו מה שהשם יתברך טועם בראש השנה כל המעשים טובים של ישראל, וזהו בחינת 'חוש הטעם'. משוש הוא בידים, כמו שכתוב בעבודה זרה (תהלים קט"ו): "ידיהם ולא ימישון" כי המשוש הוא בידים, וזהו בחינת 'שידו פשוטה לקבל שבים מראש השנה עד יום הכפורים' (ראש השנה י"ח), וזה בחינת 'חוש המשוש'. נמצא שבראש השנה הוא תקון המחין כנ"ל, ועל ידי תקון המחין נעשין בחינת תפלין דמכסין על מחא, כי תפלין הם התנוצצות המחין. וזהו בחינת עשרת ימי תשובה, כי תשובה היא בחינת (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל" וזהו בחינת תפלין שנקראו 'יקר', כמו שאמרו: "ויקר" - אלו תפלין כנ"ל. (כי התפלין נעשין על ידי תקון המחין, שהם נעשין על ידי שמתקנין ומעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה בחינת מחין תפלין כנ"ל. וזהו בחינת: "אם תוציא יקר מזולל", שהוא בחינת תשובה, והבן - נראה לי). וביום כפור, אז הוא גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין, הפך חותם דסטרא אחרא כנ"ל, בבחינת: 'וביום צום כפור יחתמון'. הינו שבעשרת ימי תשובה נעשה בחינת תקון התפלין כנ"ל, וביום הכפורים אז הוא גמר תקונם, כי אז נגמר גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין כנ"ל. סכה זה בחינת תקון המלאך, כי סוכה בגימטריא מלאך, בחינת חלום על ידי מלאך, שנעשה על ידי תקון המחין והתפלין כנ"ל. ועל כן סכות הוא זמן שמחתנו, בחינת שמחה של תפלין, לתן חזוק להמלאך, כדי שלא יזיקו המאכלים לקלקל את החלום כנ"ל, כי סכות הוא חג האסיף, שאוסף כל מיני מאכל, ועל כן אז צריכין שמחה לחזק את המלאך, שזהו תקון המאכלים כנ"ל, ועל כן הוא זמן שמחתנו כנ"ל. שמיני עצרת זה בחינת מלכות, בחינת (שמואל א ט): "זה יעצר בעמי", הנאמר במלך, שזה בחינת תקון המשפט, בבחינת (תהלים ע"ב): "משפטיך למלך תן", הינו בחינת תקון המשפט המבאר למעלה, שעל ידי זה נתבטל טמאה הנ"ל, כנ"ל. וזהו בחינת מה שמובא בכתבים, שבשמיני עצרת הנקבא עוצרת הטפה, הינו בחינת תקון טמאה הנ"ל, שנתתקן בחינת החתים בשרו על ידי בחינות הנ"ל, ונעצרת הטפה בקדשה ואינה נשחתת, בבחינת החתים בשרו, חס ושלום: טו וזה בחינת רבי עם תלמידים, שכשיש רבי אמתי עם תלמידים, על ידי זה נעשה ונתתקן גם כן כל הבחינות הנ"ל, כי על ידי קבוץ התלמידים אצל הרב, על ידי זה נתקבץ ונתלקט חלקי האמונה. ועל כן נקרא למוד הרב עם התלמידים ישיבה, על שם קבוץ חלקי האמונה, שהוא בחינת (שמות ט"ז): "ארץ נושבת", בחינת (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", הפך: "ארץ לא זרועה" (ירמיה ב), שהיא בחינת פגם אמונה כנ"ל. כי הרב הוא משגיח על חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". 'לשבת עמדי' - בחינת ישיבה, בחינת: "ארץ נושבת", וכנ"ל. ועל כן הגרים שנעשין על ידי קבוצי האמונה, כמבאר לעיל, על כן הם נקראים על שם ישיבה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך". וזהו: אית"ן - תני"א דמסיע לך, כמובא בתקונים (תקון כ"א דף מ"ג), כי למוד הישיבה הוא מסיע לגרים, כי הם נתגירין על ידי בחינת הישיבה כנ"ל, כי על ידי רבי עם תלמידים שהוא בחינת ישיבה, על ידי זה נעשין גרים, על ידי שנתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה כנ"ל. נמצא שבחינת אמונה נתתקן על ידי רבי עם תלמידים. גם נתחדש ונתתקן המח, כי מח התלמידים נתתקן ונתחדש על ידי הרב, וגם מח הרב נתחדש על ידי התלמידים, כמו שאמרו (מכות י): 'ומתלמידי יותר מכלם': ועקר זמן הקבוץ הוא בראש השנה, שהוא בחינת ראש שאז הוא בחינת תקון המחין כנ"ל, והם מאירין ומחזקין זה את זה, דהינו כי גם בהרב עם התלמידים כשמתקבצים, יש כל בחינות החמשה חושים של המח. 'חוש הראיה' זה בחינת מה שרואין את הרב, בבחינת (ישעיה ל): "והיו עיניך רואות את מוריך", שהוא דבר גדול. 'שמיעה' הוא בחינות (איוב ל"ו): "ויגל אזנם למוסר" דהינו מה שכל אחד ואחד שומע המוסר של הרב. 'ריח' זה בחינת הטרחות והיגיעות שיש לכל אחד ואחד בשביל לנסע ולילך ולבוא אל הרב, וזה בחינת ריח, בחינת (שיר השירים ז): "וריח אפך", בחינת (קהלת ב): "אף חכמתי עמדה לי" - 'חכמתי שבאף עמדה לי' (מדרש רבה קהלת סדר ב, עין שם במתנות כהונה), דהינו על ידי טרחות ויגיעות, כי אי אפשר לקבל מהרב כי אם על ידי טרחות ויגיעות, וזהו בחינת 'חוש הריח'. טעם' זה בחינת מה שכל אחד טועם ומרגיש מתיקות אמרי נעם של הרב. 'משוש' זה בחינת ידים כנ"ל, זה בחינת ההוצאות שיש לכל אחד, מה שכל אחד מוציא יגיע כפו על הוצאות לבוא להרב, וזה בחינת 'משוש', בחינת ידים, בחינת יגיע כפו כנ"ל. נמצא שגם כאן נתתקן בחינות החמשה חושים כמו בראש השנה, והם מאירין ומחזקין זה את זה. שלפעמים נחלש בחינות החמשה חושים של ראש השנה, ונתחזקין על ידי אלו החמשה חושים של הרב עם התלמידים, וכן להפך. גם בחינת תפלין, שהוא חותם דקדשה, נתתקן על ידם, בבחינת (ישעיה ח): "חתום תורה בלמדי": וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות ק"ו עין שם): 'כד הוו קמו רבנן ממתיבתא דרב הונא, הוו נפצי גלימיהו, וסלק ענני (בג' איתא וסליק אבקא, אך המכוון שהאבק כסה על אור החמה כמו ענן. וע' בחידושי מהרי"ט כתובות, שכתב שם וז"ל ונראה דה"ק דכי מכסי יומא במערבא מחמת עננים וכו' הוו אמרי קמו ממתיבתא דר"ה, כלומר דמו כמאן דקמו, ומזכירין אותו לשבח לומר שהיה לו תלמידים הרבה (ואפשר שהוא על דרך כמו (נחום א) וענן אבק רגליו). וכסי ליומא' (דהינו שמשא). הינו כשהיו קמים התלמידים מהישיבה של רבם רב הונא, 'הוו נפצי גלימיהו', דהינו הלבושין בחינת גדלות, כמו שכתוב (תהלים צ"ג): "ה' מלך גאות לבש", הינו שהיו מנפצין ומסלקין בחינת הגאוה, כי על ידי הישיבה של הרב עם התלמידים נתתקן חותם דקדשה, שהוא הפך הגאוה כנ"ל. וזהו: גלימיהו, גלמי ראשי תבות: "יי מלך גאות לבש" (תהלים צ"ג), בחינת הגאוה כנ"ל, שהם הכניעו וסלקו אותה. וזהו: 'וסלק ענני', זהו בחינת תקון הברית שמסלקין ומעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין תפלין כנ"ל. וזהו: 'וסלק ענני', בחינת (בראשית ט): "והיתה הקשת בענן", בחינת תקון הברית כנ"ל. וזהו: ענן - ראשי תבות: "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מ"ז), בחינת גרים. כי על ידי תקון הגרים נעשה תקון הברית כנ"ל. ואזי כשנעשה תקון הברית, דהינו שמעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין, אזי נעשה בחינת תפלין דמכסין על מחא (עין תקון ס"ט דף קט"ו). וזהו: 'וכסי ליומא, דהינו שמשא', הינו בחינת תפלין דמכסין על מחא שהוא בחינת שמשא, בחינת משה, בחינת (בבא בתרא עה): 'פני משה כפני חמה', כי משה הוא הדעת, וכנ"ל: וכשנתתקן המח בבחינת משה, בחינת תפלין כנ"ל, אזי גם בבחינת הסתלקות משה, דהינו כשנסתלקין המחין, אזי גם הרשימה שנשאר שהיא בחינת שנה, היא טובה גם כן מאד, בבחינת (קהלת ה): "מתוקה שנת העובד" - ראשי תבות משה. כי לפעמים נסתלקין המחין אצל הרב, וכן אצל התלמידים, כי אין המחין קבועים תמיד. ובשעת ההסתלקות אזי הוא בחינת הסתלקות משה, שהוא הדעת בחינת שנה, ועל ידי תקון המחין על ידי הישיבה כנ"ל, אזי גם בשעת ההסתלקות הדעת, שהוא בחינת הסתלקות משה, בחינת שנה, אזי גם בחינת השנה מתוקה וטובה, בבחינת: "מתוקה שנת העובד" כנ"ל, כי על ידי תקון המחין בבחינת משה על ידי זה הוא תקון השנה, בבחינת חלום על ידי מלאך כנ"ל. וזהו: "מתוקה שנת העובד". 'מתוקה' דיקא, בחינת מין מתיקין, בחינת תקון הברית שהוא בחינת מין מתיקין (כמובא (במ"א) בלקוטי הראשון בסימן נ'), הפך פגם הברית, שהוא בחינת מין מרירין, שהוא בחינת פגם טמאה הנ"ל, חס ושלום, אבל על ידי תקון המחין כנ"ל, על ידי זה השנה מתוקה בבחינת מין מתיקין, בבחינת תקון הברית כנ"ל. וזהו: 'אם מעט ואם הרבה יאכל', הינו שאין מזיק לו האכילה, שעל ידה בא, חס ושלום, טמאה הנ"ל בחלום בשנה כנ"ל, כי נתתקן בחינת השנה על ידי תקון המחין כנ"ל, כי על ידי תקון המחין גם השנה שהיא בחינת הסתלקות הדעת, היא גם כן טובה ומתוקה מאד כנ"ל: כי באמת צריכין דיקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו (אבות פרק ג), ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה (שם פרק א), ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות, בלי שום חכמות. לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם, אלא אפלו חכמות גמורות, אפלו מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות. וצריך אפלו להתנהג ולעשות דברים, שנראה כמשגע בשביל עבודת השם, בבחינת (משלי ה): "באהבתה תשגה תמיד", שבשביל אהבת השם צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת השם ומצוותיו יתברך, ולאו דוקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצוה. כי יש תרי"ג מצוות, ואלו התרי"ג מצוות יש להם ענפים רבים, וכל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך. ואזי כשאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך, עד שמסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, כדי לעשות לו יתברך איזה נחת, אזי הוא טובה להמחין, כי אזי זוכה להשיג אפלו מה שהוא למעלה מהמחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, הינו בחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (עין ברכות ז), שזה בחינת עוות המשפט, כי זה נראה כעוות הדין, חס ושלום, שגם משה בחייו לא השיג זאת. הינו גם כשהמח בשלמות ואינו נסתלק, שזה בחינת משה בחייו, כי הסתלקות המחין בחינת שנה זה בחינת הסתלקות משה כנ"ל, וקיום המחין, בעת שהמחין קימים ואינם נסתלקין, זה בחינת משה בחייו, וגם אז אין יכולין להשיג השגה הנ"ל, דהינו להשיג מפני מה יש צדיק ורע לו וכו', אבל על ידי שאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך, שמשליך ומגלגל עצמו ברפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, ועושה עבדות כעבד ממש בשביל אהבתו יתברך, אזי זוכה להשיג גם מה שבחינת משה בחייו, דהינו בעת קיום המחין אין יכולין להשיג, דהינו 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו': כי יש בחינת בן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, כמו בן (עין זהר בהר קי"א:), ויש בחינת עבד, שאין לו - רק לעשות עבודתו שנתנו לו, ואסור לו לשאל שום טעם וחקירה על עבודתו, כי הוא מחיב רק לעשות את שלו, דהינו עבודתו שנתנו לו לעשות. אבל יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך הסוללות הגדולה (שקורין פאסי'), בתוך קשרי המלחמה, ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפלו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו, ואזי כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפלו לבן, כי אפלו הבן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, אף על פי כן יש מקומות שגם הבן אסור לכנס לשם, הינו שיש השגות, שגם הבן אינו משיג אותם, אבל על ידי שהבן מסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לעבדות כנ"ל, על ידי זה אביו מרחם עליו ומגלה לו מה שאינו נמסר אפלו לבן, הינו שנתגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שגם משה בחייו לא השיג זאת. וזהו בחינת (מלאכי ג): וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו. 'העבד אתו' דיקא, הינו בחינת בן שמשליך עצמו לעבדות, שמסלק כל חכמתו ועושה מעשה עבד, וזהו: בנו העבד אתו, הינו בן שעושה מעשה עבד כנ"ל, על ידי זה: 'וחמלתי עליו', כי על ידי זה השם יתברך מרחם עליו, מחמת שרואה אהבתו חזקה כל כך, ומראה ומגלה לו בחינת 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו' כנ"ל. וזהו (מה שכתוב שם): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו', דהינו שזוכה להשיג על ידי זה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כנ"ל: וזה בחינת תקון המשפט; כי זוכה להשיג 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', שזה נראה כעוות המשפט, ועכשו, כשזוכה להשיג ולהבין זאת, זה בחינת תקון המשפט. נמצא שעל ידי רבי אמת עם תלמידים, נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל: טז וזהו בחינת הראה. כשהראה בשלמות נעשין גם כן כל הבחינות הנ"ל, כי הראה היא קר ולח. קר זה בחינת: "וקר רוח איש תבונה", בחינת תקון האמונה על ידי איש תבונה כנ"ל. לח זה בחינת הלחלוחית והשמנונית העולה אל המח, ונעשה בחינת מחין תפלין כנ"ל. גם כשהראה בשלמות, זה בחינת תקון השנה, כי השנה על ידי הראה. כי הראה היא קר ולח, ועל ידי קר ולח, על ידי זה עקר השנה. ועל כן בשעת גשמים אז הוא זמן שנה, כי אז ערב לאדם השנה מאד, וזה מחמת שהגשמים הם קר ולח, קרירות ולחות וכן בבקר השנה ערבה גם כן, כי אז יורד הטל, ואזי גם כן הוא קר ולח, ועל כן השנה ערבה אז גם כן. נמצא שעל ידי הראה שהיא קר ולח, הוא בחינת תקון השנה. גם ראה על שם שהיא מאירת עינים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין מט). וזהו בחינת שמחה, בחינת (משלי ט"ו): "מאור עינים ישמח לב", הינו בחינת תקון השמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. גם הראה בשלמות זה בחינת תקון המשפט, כי מקום המשפט הוא בלב, כמו שכתוב: "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". ועל ידי קלקול המשפט, שעל ידי זה נופלין אהבות נפולות מן המרכבה כנ"ל, על ידי זה בא חמום הלב כנ"ל. נמצא שחמום הלב זה בחינת קלקול המשפט. והראה מנשבת על הלב ומקררת החמום, שזהו בחינת תקון המשפט. וזה בחינת (תהלים קמ"ז): "ישב רוחו יזלו מים". הינו על ידי נשיבת הרוח של הראה שהיא מנשבת על הלב ומקררת חמום הלב, על ידי זה נעשה בחינת תקון המשפט. וזהו: "יזלו מים", בחינת (עמוס ה): "ויגל כמים משפט", שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל. וזהו ראה על שם שהיא מאירת עינים כנ"ל, זה בחינת (סנהדרין ו:): 'אין לדין אלא מה שעיניו רואות', שזהו בחינת תקון המשפט. וזהו: מאירת - ראשי תבות: תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, הינו בחינת תקון המשפט שהוא תקון המרכבה, ששם האהבה דקדשה, בבחינת: "מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", כנ"ל. וזה בחינת (הושע ו): "ומשפטיך אור יצא" וכמו שאנו אומרים: 'ותוציא כאור משפטינו' הינו על ידי הראה, שהיא מאירת עינים, על ידי זה הוא בחינת תקון המשפט, בחינת: 'ותוציא כאור משפטינו': וזה פרוש: אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן, זמנא חדא הוה קאזלינן במדברא, והוה אטמא דבשרא בהדן. פתחנא ונקרינא ואנחנא אעשבא. אדמיתינן ציבי, חלם אטמא וטוינן. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינהו להנהו גמרי דהוו קא מלחשי. כי אתאי לקמה דאמימר, אמר לי: ההוא עשבא סמתרי הוה, הנהו גמרי דרתמא הוו: (בבא בתרא ע"ד:) הינו שספר, שפעם אחד הלך במדבר - זה בחינת תקון האמונה, בבחינת (ירמיה ב): "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". 'ארץ לא זרועה'. זה בחינת פגם האמונה, שעל ידי זה נתקלקלו הזרעים כנ"ל, ולכתך אחרי במדבר זה בחינת תקון האמונה, שהאמינו בו יתברך והלכו אחריו במדבר, ותקנו בחינת "ארץ לא זרועה", דהינו נפילת האמונה כנ"ל. והוה אטמא דבשרא בהדן. 'אטמא בשרא' זה בחינת גרים, שהם ערלי בשר (יחזקאל מ"ד), שעל ידם בא בחינת: החתים בשרו, כנ"ל. וזהו: אטמי בשרא - בחינת ערלי בשר ובחינת החתים בשרו, כנ"ל. כי על ידי עלית האמונה הנפולה נעשין גרים, שעל ידם מתגבר, חס ושלום, חותם דסטרא אחרא, בחינת: החתים בשרו, כנ"ל. ופתחינן - הינו שתקננו בחינת החתים בשרו, ונעשה בחינת חותם דקדשה, שהוא בחינת (שמות כ"ח): "פתוחי חתם קדש לה'", הינו בחינת תקון המחין כנ"ל. ונקרינן - זה בחינת: "ושמתיך בנקרת הצור", בחינת צמצום המחין, שלא לצאת חוץ לגבול כנ"ל. ואנחנא אעשבא - 'עשבא' זה בחינת כלליות המאכלים, כמו שכתוב (בראשית ט): "כירק עשב נתתי לכם את כל"; נמצא שכלליות המאכלים הם בחינת עשבא. וזה: ואנחנא אעשבא - הינו אחר שהיינו מתקנים את המחין כנ"ל, הנחנו עצמנו אעשבא, הינו על המאכלים, לתקן את המאכלים, שלא יזיקו ויפגמו את החלום, חס ושלום. ותקון זה, הינו תקון המאכלים, נעשה על ידי חזוק המלאך, שנתחזק על ידי התחדשות הרצון, על ידי השמחה כנ"ל. וזהו: 'אדמיתינן ציבי' - זה בחינת: "וכמצביה עבד בחיל שמיא", בחינת התחדשות הרצון. הינו שהיינו רוצים להביא הרצון, בחינת התחדשות הרצון, שזהו חזוק המלאך, שעל ידי זה הוא תקון המאכלים כנ"ל. וזהו: אדמיתינן ציבי חלים - הינו שבתוך שהיינו עוסקים בתקון המאכלים על ידי התחדשות הרצון, חלם לנו חלום. וזהו: חלים לשון חלום. גם חלים הוא לשון התקשרות והתחברות, כי החלום היה מחובר משני כחות: מכח המלאך וכח השד, מחמת שעדין לא נתתקנו המאכלים כנ"ל. וזהו: וטוינן לשון תענית (עין דניאל ו, פסחים ק"ז), הינו שהיינו מתענים. כי התענית מביא שמחה שהוא תקון החלום כנ"ל. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא - הינו כשחזרנו ובאנו לחדש ניסן שהוא אחר שנים עשר חדשי השנה, כי ניסן תחלת החדשים והוא ראש השנה למלכים, ואז הוא חזוק המלאך כנ"ל, ואף על פי כן: חזינהו להני גמרי דקא מלחשי, דהינו שגם לבתר תריסר ירחי שתא שהוא ניסן, אז גם כן עדין היו בוערים הגחלים, הינו בחינת חמום הלב, שעל ידי החמימות בא טמאה הנ"ל, חס ושלום. ובאמת בניסן הוא חזוק המלאך כנ"ל, והיה ראוי שיתבטל אז הטמאה הנ"ל לגמרי - כי אתינא לקמה דאמימר, אמר: הנהו עשבא דסמתרי הוו, הינו שהמאכלים הנ"ל שהם בחינת עשבא כנ"ל, 'של סם תרי הוו', שהיה כלול בהם שני כחות: סם חיים וסם מות, דהינו כח המלאך וכח השד כנ"ל. כי קדם תקון המאכלים, אזי נתערב בהן כח השד כנ"ל, ואזי הם בחינת סמתרי, סם תרי, כי הם כלולים משני כחות: כח המלאך וכח השד כנ"ל. וזהו: הנהו עשבא דסמתרי הוו, כנ"ל. הנהו גמרי דרתמא הוו. 'רתמא' הינו רתם, כמו שפרש רש"י, זה בחינת תקון המרכבה, בחינת (מיכה א): "רתם המרכבה". הינו שהודיע לו אמימר, שהחמימות בא מפגם המרכבה על ידי עוות המשפט כנ"ל, שלזה אין תקון כי אם על ידי קשור המרכבה, בחינת: רתם המרכבה. וזהו ריתמא - ראשי תבות: תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שמנפילת האהבה הזאת בא החמימות הנ"ל, ואין תקון כי אם על ידי בחינת: "רתם המרכבה", הינו קשור המרכבה, בחינת: "מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", כנ"ל: וזהו: "תקעו בחדש שופר". תקעו זה בחינת: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", בחינת חרדת הגוף, בחינת: "וקר רוח איש תבונה". הינו בחינת איש תבונות שעל ידו נתתקן האמונה כנ"ל. בחדש שופר - הינו בהתפארות חדש, דהינו התפארות וגאוה חדשה שנתגלה. הינו בחינת גרים שהם מכניסין גאוה בישראל, שנעשין על ידי שמעלין האמונה הנפולה כנ"ל. וזהו: בכסא ליום חגנו. בכסא - זה בחינת תפלין דמכסין על מחא, כי מהגאוה הנ"ל נעשה תפלין על ידי המגני ארץ, שהם מתקנין ומעלין פגם הגאוה, שהיא בחינת: החתים בשרו ועושין מזה בחינת חותם דקדשה, בחינת תפלין כנ"ל. וזהו: ליום חגנו - הינו ראש השנה שהוא בחינת ראש ומחין, שאז נעשין כל הבחינות הנ"ל. כי חק לישראל הוא - חק לשנא דמזונא (ביצה ט"ז), בחינת תקון המאכלים כנ"ל. משפט לאלקי יעקב - זה בחינת תקון המשפט, הכל כנ"ל: שיך לעיל, לפסוק: וחמלתי עליהן וכו' ובאמת הוא דבר גדול מאד להשליך מאתו כל החכמות ולהתנהג בפשיטות, לעשות מעשה עבדות לעבדו יתברך בעבדות בתמימות, בלי חכמות, כי זה בחינת סתרי תורה, שהתורה נסתרת ונעלמת שם, כי כשעושה עבדות פשוטים, ובאמת בודאי יש בהם תורה גבוה מאד, רק שאין יודעין מה שיש בהם. נמצא שהתורה שיש בהם הוא נסתר ונעלם, בחינת סתרי תורה. וסתרי תורה הוא בחינת (שיר השירים ז): "חמוקי ירכיך" - 'מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה מט:), ועל ידי זה נעשה תקון המשפט, בבחינת: "חמוקי ירכיך כמו חלאים" וכו', שהם השתין שמחוללין ויורדין עד התהום (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, שם [עמוד א'] בסכה), בחינת (תהלים ל"ו): "משפטיך תהום רבה"; הינו בחינת המשפט שנפל עד התהום. ועל ידי העבדות הנ"ל, שהם בחינת סתרי תורה, בחינת: "חמוקי ירכיך", בחינת: שתין, שהם מחוללין עד התהום, הם בוקעין ויורדין עד התהום ומעלין את המשפט מנפילתו, מבחינת: "משפטיך תהום רבה", בבחינת (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית כ"ה:): 'כשמנסכין את המים בחג, תהום אומר לחברו: אבע מימך'. הינו, שהתהומות קורין זה לזה, שישובו ויחזרו המשפט שנפל אליהם, כדי שיחזר ויתתקן המשפט, בבחינת: "ויגל כמים משפט". וזהו: 'אבע מימך', בחינת: "ויגל כמים משפט", הינו שיביעו ויחזרו המשפט שנפל אליהם, שיתתקן בבחינת: "ויגל כמים משפט", כנ"ל. נמצא שעל ידי עשיות ועבדות בפשיטות נעשה תקון המשפט: ו על ידי זעה טובה (כגון כשמזיעין על ידי דבר שבקדשה), על ידי זה נעשה שמחה, בחינת (דברים ט"ז): "ושמחת בחגך", בחינת שמחה של יום טוב. (ולאו דוקא יום טוב ממש, אלא כל יום שהוא בחינת טוב, נקרא יום טוב). כי השמחה - על ידי הדמים, כי העצבות - מן הטחול, וטחול היא עכירות הדמים. וכשמתגבר, חס ושלום, עכירת הדמים של הטחול, על ידי זה באין חלשות, חס ושלום, כי כשהעכירת הדמים הוא במדה בטחול, אזי אדרבא, הוא טובה מה שהטחול מקבל העכירת הדמים, כי נשארין הדמים זכים אבל כשעכירת הדמים של הטחול מתגבר, חס ושלום, נעשין חלשות, חס ושלום. והרפואה היא זעה, כי על ידי הזעה יוצא הארס, שיש בהדמים העכורים, שהם הפילו אותו למשכב, חס ושלום, ואזי נשארין הדמים זכים. ואזי זוכה לשמחה, כי עקר העצבות - על ידי הטחול, שהוא עכירת הדמים כנ"ל, ועכשו שיוצאין עכירת הדמים על ידי זעה, נעשה שמחה וכו'. וזה אותיות זיעה - ראשי תבות: "זה היום עשה י'י" (תהלים קי"ח) הינו בחינת שמחה של יום טוב, שנעשה על ידי זעה טובה כנ"ל: וזה שאנו רואין, שהחולה תכף כשמזיע, נמשך עליו שמחה, כי על ידי הזעה נעשה שמחה כנ"ל: ז ויהי מקץ שנתים ימים, ופרעה חלם וכו' (בראשית מ"א): א כי מרחמם ינהגם (ישעיה מ"ט) - הינו מי שהוא רחמן, הוא יכול להיות מנהיג. וצריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, כי על רשעים או על רוצחים וגזלנים אסור לרחם. וכן מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות, אזי יוכל לרחם על תינוק של ארבעה ימים, לתן לו מאכל הצריך לגדול ולא לקטן כזה, כי קטן כזה צריכין לזונו רק על ידי חלב דוקא. על כן צריך לידע איך להתנהג עם הרחמנות, שלקטן כזה צריכין לרחם לתן לו חלב דיקא, ולגדול - מאכל הצריך לו, וכן על כל אחד ואחד צריכין לרחם במה שצריך לו: ב ורחמן כזה הוא רק משה רבנו, כי הוא היה מנהיג ישראל, והוא יהיה המנהיג לעתיד, כי "מה שהיה הוא שיהיה" וכו' (קהלת א). כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל, והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל. כי השם יתברך אמר לו (שמות ל"ב): "ואעשך לגוי גדול", והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר: "אם תשא חטאתם" וכו' (שם), כי הוא היה רחמן ומנהיג אמתי, והיה עוסק בישובו של עולם, שיהיה העולם מישב מבני אדם, כי עקר האדם הוא הדעת, ומי שאין לו דעת, אינו מן הישוב ואינו מכנה בשם אדם כלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם. ומשה רבנו היה לו רחמנות, והיה עוסק בישוב העולם, שיהיה העולם מישב וממלא מבני אדם, הינו בני דעה, כנזכר לעיל, כי הוא פתח לנו אור הדעת, כמו שכתוב (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי משה פתח את הדעת וגלה לנו, כי יש אלקים שליט בארץ: ג כי עקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין, חס ושלום, בעוונות, רחמנא לצלן, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לשא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת: "כמשא כבד יכבדו ממני" (תהלים ל"ח). כי מי שיודע קדשת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל - הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שיך להם כלל כלל לא, לפי גדל קדשתם משרשם וגדל דקותם ורוחניותם. ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום, רחמנא לצלן. ואפלו כשיש לאדם יסורים, אם אין בהם עוונות, אינם נחשבים ליסורים כלל. וזה בחינת (שבת נ"ה): 'אין יסורין בלא עון'. שכשאין בהם עוון, אינם יסורים כלל, כי עקר היסורים הם רק כשנופלים בעוונות, חס ושלום, וזהו עקר הרחמנות, לרחם על ישראל - עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. ועל כן משה רבנו, עליו השלום, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם והתפלל בעדם, כגון במרגלים וכיוצא. כי ידע, שלפי קדשת ישראל ודקותם הם רחוקים מעוון ואי אפשר להם לשא כלל המשא הכבד של עוון כנ"ל. ובאמת, מהיכן באים לעוונות, חס ושלום, הוא רק על ידי שאין לו דעת, כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג), וזהו הרחמנות הגדול מן הכל, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת, בבחינת (תהלים מ"א): "אשרי משכיל אל דל" כי 'אין עני אלא מן הדעת' (נדרים מ"א), וצריכין לרחם עליו, להכניס בו דעת: ד ואפלו כשמגיע זמנו להסתלק, והנשמה עולה ומתדבקת במקום שעולה, בעולמות עליונים, אין זה תכלית ושלמות, שתהיה הנשמה רק דבוקה למעלה. רק עקר השלמות של הנשמה היא, שבעת שהיא למעלה תהיה למטה גם כן. על כן צריך שישאיר אחריו ברכה, בן או תלמיד, כדי שישאר דעתו למטה גם כן בעת שנסתלק למעלה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קט"ז): "אשר אין חליפות למו" - 'חד אמר בן, וחד אמר תלמיד', כי התלמיד מקבל דעת הרב. גם הבן, בודאי אין מעלה כשנשאר בן רשע, חס ושלום, והעקר - להשאיר בן שיהיה בחינת תלמיד גם כן, שיקבל ממנו שכלו ודעתו. ולאידך מאן דאמר די בתלמיד לבד, כי מאחר שעקר הוא כדי שישאר דעתו בעולם, על כן די גם בתלמיד לבד, כי זהו עקר השלמות, שישאר דעתו בעולם הזה גם בעת ההסתלקות, כשהנשמה עולה למעלה. כי מי שיודע קצת בידיעתו יתברך, הוא יודע שעקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך, וזהו עקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך, כמו שכתוב: "ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר" וכו', כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים, שהם עובדים אותו יתברך, ואף על פי כן עקר התענוג והשעשוע שלו - כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה. ועל כן צריכין להשאיר אחריו בן או תלמיד, כדי שישאר דעתו למטה, שיאיר בבני עולם הזה השפל. כי כשנשאר דעתו למטה על ידי בן או תלמיד, נחשב כאלו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם: וכל אדם יכול לקים זאת, להעמיד תלמידים. כי כששנים מדברים יחד ביראת שמים, אזי כשאחד מאיר לחברו באיזה דבור, נחשב חברו אצלו בחינת תלמיד. ולפעמים נעשה להפך, דהינו כשאחר כך הוא מקבל מחברו איזה דבור, אזי נעשה הוא בבחינת תלמיד לגבי חברו. וצריך כל אדם לזהר, להשתדל ולעסק בזה, כי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מ"ה), כי צריך כל אחד לעסק בישובו של עולם, שיהיה העולם ממלא מבני אדם, כמו שכתוב (בראשית א): "ומלאו את הארץ", כי זה עקר ישוב העולם, כשהעולם ממלא מבני אדם, הינו מבני דעה. כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל כנ"ל. [הינו כמו שהאדם - מצוה להעמיד בנים בעולם בשביל קיום העולם, כן הוא מצוה להכניס דעת ויראת שמים בבניו ובתלמידים, כי זה עקר המצוה, שמצוה להעמיד תולדות לקיום העולם, כי העקר - להעמיד תולדות ממין בני אדם דוקא, ולא מין בהמות וחיות בדמות אדם. על כן כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עקר גדר האדם. ועל כן נחשב העולם כתהו ובהו, ועל זה נאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה, כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מישב העולם מבני אדם דיקא, דהינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם. הינו שכל אדם מצוה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מישב מבני אדם, הינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך כנ"ל]. על כן צריך כל אחד לעסק בזה - להכניס דעת ויראת שמים בחברו, שעל ידי זה נעשה חברו בחינת תלמיד אצלו, ואזי כשימלאו ימיו ויגיע זמן הסתלקותו, אזי יתלבש בזה הדבור שהכניס בחברו, ויהיה נחשב כאלו הוא בעצמו ממש קים בזה העולם, כמו שכתוב: "אשר אין חליפות למו" - 'חד אמר בן, וחד אמר תלמיד'. נמצא כשנשאר בן או תלמיד אחריו, אזי יש חליפות למו, הינו כי יש לו חליפין, מאחר שנשאר דעתו אחריו על ידי בן או תלמיד כנ"ל. כי עקר הוא הדעת, וכשנשאר הדעת אחריו על ידי בן או תלמיד, נחשב כאלו הוא ממש נשאר קים בעולם. וזה חליפות - ראשי תבות: פי ידבר חכמות והגות לבי ת'בונות (תהלים מ"ט). כי עקר הוא הדעת שהוא בחינת: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות", שזהו עקר ההשארה והחליפות שנשאר מן האדם אחריו, דהינו מה שהיה מדבר חכמה ותבונה עם חברו והכניס בו דעת אמת ויראת שמים כנ"ל. ועל כן פ'י י'דבר ח'כמות ו'הגות ל'בי ת'בונות - ראשי תבות חליפות, כי זה עקר החליפות וההשארה כנ"ל: ובאמת בן ותלמיד הוא כלו חד. כי הבן הוא גם כן תלמיד כנ"ל, וגם התלמיד הוא בחינת בן, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט: ועין שם גם בדף יט): 'כל המלמד בן חברו תורה, כאלו עשאו' כי נחשב כאלו עשה את הגוף של התלמיד גם כן, כי מקדם לא היה נקרא בשם אדם כלל, מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם, נמצא שעל ידי שלמד עמו תורה והכניס בו דעת, על ידי זה נעשה אדם, על כן נחשב כאלו עשאו ממש, על כן גם התלמיד הוא בחינת בן: ה אמנם, מי שרוצה לדבר עם חברו ביראת שמים כנ"ל, הוא צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין אצל חברו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): 'כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין' וגם כדי שיתקימו דבריו אצל חברו. כי לפעמים מדבר אחד עם חברו, ותכף ומיד עובר והולך הדבור מלב חברו, ואינו מתקים אצלו כלל. על כן צריך לזה יראת שמים. כי 'מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת' (אבות פרק ג), הינו שיש קיום לדבריו אצל חברו. נמצא; מי שרוצה להכניס דעת בחברו, הוא צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין וכדי שיתקימו דבריו. וזהו: אשר אין חליפות למו, ולא יראו אלקים (תהלים נ"ה), הינו כשאין נשאר דעתו אחריו על ידי בן או תלמיד, שזה בחינת חליפות כנ"ל, זה סימן שלא יראו אלקים, כי על ידי יראה נשאר דעתו אחריו כנ"ל: ו ועל ידי זה שעוסקים לדבר אחד עם חברו להכניס בו דעת ויראת שמים ולהעמיד תלמידים כנ"ל, על ידי זה נכנסין אורות המקיפים, דהינו שזוכה להבין ולידע, מה שלא היה מבין ויודע מתחלה (עין מסכת ע"ז לה:). כי מה שאדם מבין ומשיג בשכלו זה בחינת פנימי, כי זה השכל נכנס לתוך שכלו אבל מה שאין יכול לכנס לתוך שכלו, דהינו מה שאי אפשר לו להבין זה בחינת מקיפים, כי זה הדבר מקיף סביבות שכלו, ואי אפשר לו להכניסו בפנים בתוך שכלו, כי אי אפשר לו להבין זאת, מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו. וכשעוסק לדבר עם בני אדם, ומכניס בהם דעתו, נמצא שנתרוקן מחו מהשכל והדעת שהיה לו, אזי על ידי זה נכנס השכל המקיף לפנים, כי על ידי שנתרוקן שכלו על ידי שהכניס דעתו בחברו, על ידי זה נכנס המקיף לפנים, וזוכה להבין בחינת השכל המקיף, דהינו שמבין מה שלא היה יכול להבין מתחילה כנ"ל: ויש כמה בחינות במקיפים, כי מה שמקיף לזה, הוא בחינת פנימי אצל חברו, שהוא במדרגה למעלה ממנו, וכן למעלה מעלה. ויש שכל, שהוא בחינת מקיף לזה, ואצל אחר זה השכל הוא נמוך אפלו מבחינת פנימי, מחמת שהוא במדרגה גבוה ממנו הרבה, ועל ידי שמדבר אחד עם חברו ביראת שמים ומכניס בו דעתו, על ידי זה נכנס מקיף שלו לפנים כנ"ל. וכן למעלה מעלה, שכל אחד לפי בחינתו ומדרגתו נכנס מקיף שלו לפנים, על ידי שמדבר עם חברו ותלמידו ומכניס בו דעתו כנ"ל. וזהו (דברים ל): כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו. כי קרוב אליך הדבר מאד - הינו לקרב אליך הדבר שהוא בבחינת מאד, בחינת מקיפים, שהם נעלמים ורחוקים מאד מן האדם, ולקרבם אליך להכניסם בפנים - זה תלוי בפיך ובלבבך לעשתו. בפיך ובלבבך - זה בחינת: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות", הינו שיגלה חכמתו ותבונתו לתלמידיו כנ"ל. וזהו: לעשתו - בחינת כאלו עשאו הנ"ל, ועל ידי זה יוכל להכניס ולקרב המקיפים, שהם בחינת מאד, להכניסם לפנים כנ"ל: ולמעלה מן הכל הם המקיפים העליונים של חכם הדור, שהוא הרבי שבדור שעל ידי שזה הרבי והחכם שבדור עוסק לדבר עם תלמידיו ומכניס בהם דעתו, על ידי זה נכנסים המקיפים שלו לפנים. והמקיפים שלו הם בחינת אריכות ימים ושנים, כי המקיפים שלו הם בחינת עולם הבא, שהוא יום שכלו ארך (קדושין ל"ט: חלין קמ"ב), כי שם הוא למעלה מהזמן. כי כל הזמן של כל העולם הזה כלו, מה שהיה ומה שיהיה, הוא כלו אין ואפס נגד יום אחד, ואפלו נגד רגע אחת של עולם הבא, שהוא יום שכלו ארך. ושם אין שום זמן, כי הוא בחינת למעלה מהזמן, רק סדר הזמנים שיש שם הם בחינת השגות של המקיפים. שיש מקיפים שהם בחינת ימים, ויש מקיפים שהם בחינת שנים, בחינת: "תקופות הימים" (שמואל א א), "תקופות השנים" (שמות ל"ד ודברי הימים ב כ"ד) ואלו המקיפים שיש שם, הם בחינת סדר הזמנים שם. והשגות מקיפים הללו זה עקר התענוג והשעשוע של עולם הבא; אשרי מי שזוכה להשיגם. וזה בחינת תכלית הידיעה, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע. כי השגות אלו המקיפים, שהם בחינת שעשוע עולם הבא, זה בחינת (תהלים ל"א): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", כי הם הם רב טוב הצפון וטמון וסתום מעין כל. וזהו: "מה רב טובך" - מה דיקא, כי הם בחינת מה, בחינת: "מה חמית מה פשפשת" (הק' הזוהר ד"א ע"ב), בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'. וזה בחינת שפע הכתר, כי כתר הוא בחינת מקיף, כמו שכתוב (שופטים כ): "כתרו את בנימין" וכו': ז וזה החכם שזוכה לאלו המקיפים הנ"ל, בחינת שפע הכתר, הוא צריך שיהיה לו בחינת כל, בחינת (דברי הימים א כ"ט): "כי כל בשמים ובארץ", ותרגומו: 'דאחד בשמיא וארעא' (זהר בראשית ל"א ובתקון כ"ב). הינו שיהיה אוחז ומקים שני העולמות, עולם העליון ועולם התחתון, שהם בחינת שמים וארץ. כי הצדיק והחכם הנ"ל הוא צריך שיהיה אוחז בשניהם, לקים את כל אחד ואחד בבחינתו. כי יש דרי מעלה ויש דרי מטה, דהינו עולם העליון ועולם התחתון, בחינת שמים וארץ, וצריך הצדיק להראות לדרי מעלה, שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, שזה בחינת השגה של מה, בחינת: 'מה חמית מה פשפשת', בחינת: איה מקום כבודו ולהפך: צריך להראות לדרי מטה, שאדרבא, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו). כי יש שוכני עפר, שהם בני אדם המונחים במדרגה התחתונה, ונדמה להם שהם רחוקים מאד ממנו יתברך, וצריך הצדיק לעוררם ולהקיצם, בבחינת (שם כ"ו): "הקיצו ורננו שכני עפר". ולגלות להם שה' עמם, והם סמוכים אליו יתברך, כי "מלא כל הארץ כבודו". ולחזקם ולעוררם, שלא יהיו מיאשין עצמן, חס ושלום, כי עדין הם אצל השם יתברך וקרובים אליו, כי "מלא כל הארץ כבודו". וזה בחינת כל, שיש להצדיק, בחינת: "כי כל בשמים ובארץ", 'דאחד בשמיא וארעא', הינו שהוא אוחז ומקים שני העולמות: עולם העליון הוא אוחז ומקים בבחינת מה, בחינת 'איה מקום כבודו', ועולם התחתון הוא מקים בבחינת "מלא כל הארץ כבודו". [ועין לקמן (סימן ס"ח), שם מבאר גם כן ענין זה בבאור יותר קצת. והכלל - שהצדיק - עקר שלמותו, כשיש לו שני הבחינות הנ"ל, דהינו שידע איך לדבר וללמד ולהאיר בכל אחד ואחד, בדרי מעלה ודרי מטה, בעליונים ובתחתונים, בשמים ובארץ, שהם בחינת גדולים וקטנים, הינו שלהגדולים במעלה, בני עליה, בחינת דרי מעלה, צריך שיהיה כח להצדיק להראות להם ולגלות להם, שעדין אינם יודעים כלל מהשם יתברך, בחינת: 'מה חמית מה פשפשת' וכו' וזה הלמוד וההשגה הוא צריך להאיר ולהכניס בהגדולים במעלה, שהם בחינת דרי מעלה. ולהפך, יש בני אדם שמונחים במדרגה התחתונה מאד, עד שהיו מיאשין את עצמן לגמרי, חס ושלום, כי נדמה להם שהם רחוקים מאד מהשם יתברך, וכבר אבד נצחם ותוחלתם מה' - צריך הצדיק שיהיה לו כח לעוררם ולהקיצם, שלא יהיו מיאשין עצמן בשום אפן בעולם, יהיה איך שיהיה, ולהראות להם ולהאיר בהם, כי עדין ה' עמם ואצלם וקרוב להם, ואפלו בתוך הארץ ממש, אפלו אם נפל לשאול תחתיות, חס ושלום, אף על פי כן שם דיקא נמצא כבודו יתברך, כי "מלא כל הארץ כבודו" וזה בחינת כל, שיש להצדיק וכו', כנ"ל]: ח גם זה החכם הדור הנ"ל צריך לידע איזה מקיפים, שהוא צריך להמשיכם ואיזה מקיפים שאין צריך להמשיכם, ובשביל זה יש דברים שאין רשאים לגלותם בפני התלמידים, כי אם יגלה אותן הדברים, יכנסו מקיפים אחרים בתוך שכלו כנ"ל. ולפעמים אין צריך לקבל אלו המקיפים, כמו למשל, כשהרב מדבר עם תלמידו איזה פשט בגמפ"ת [גמרא, פרוש, תוספות], ובתוך דבריו הוא בא על איזה קשיא, ואותו הקשיא היה בתחלה בבחינת מקיף אצלו, כי לא ידע ממנה בתחלה, ותכף כשנופל בשכלו זאת הקשיא, הוא אומרה בפני תלמידו, ובתוך כך כשמסביר לו הקשיא, נופל בשכלו תרוץ על הקשיא, נמצא שחוזר ומשיג מקיף אחר, שהוא תרוץ על הקשיא, ואזי אומר גם התרוץ בפני התלמיד. אך כשמגלה גם התרוץ בפני התלמיד, אזי נכנס בו עוד מקיף אחר, ואז על ידי זה השכל שבא עליו עתה, הדרא קשיא לדוכתא, ואדרבא, עתה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה. נמצא שעל ידי שגלה התרוץ בפני התלמיד, שעל ידי זה נכנס בו מקיף אחר, דהינו שכל חדש, שעל ידי זה חזרה הקשיא למקומה ביתר עז, כי עתה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה. כמו כן יש בהשגות, שיש דברים שאסור לגלותם, כי אם יגלה זה התרוץ בפני התלמיד, יכנס בו מקיף חדש, שעל ידו יהיה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה, עד שיוכל לכנס בהשגות מקיפים שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם, כי הם למעלה מהזמן. כי כל מה שהוא מגלה איזה שכל, קשיא או תרוץ, נכנס בו שכל חדש שהוא בחינת מקיף כנ"ל. על כן אם לא יהיה נזהר בדבריו, לדקדק איזה דבר לגלות ואיזהו דבר שלא לגלות, על ידי זה יהיה נכנס בקשיות ותרוצים, שאין הזמן מספיק לבארם, כי הם בחינת מקיפים שהם למעלה מהזמן כנ"ל. על כן מכרח החכם לעשות סיג לדבריו, לדקדק ולזהר מה לגלות ומה שלא לגלות, באפן שלא ישיג רק אותן המקיפים, שצריך להשיג, ולא יבוא להשיג מקיפים שאין צריך להשיג: וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מנחות כט:): 'כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: רבונו של עולם! מי מעכב על ידך. אמר לו: עתיד אחד לעמד ועקיבא בן יוסף שמו, שיהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. אמר לו רבונו של עולם! ראוי שתנתן תורה על ידו. אמר לו: שתק! כך עלה במחשבה'. ולכאורה קשה, מה אמר לו השם יתברך שתק וכו', הלא כבר אמר הקשיא, ומה זו שתיקה, מאחר שכבר הקשה מה שהקשה. אך תכף כשאמר משה הקשיא, נפל בשכלו תרוץ על הקשיא. אך אם היה אומר את התרוץ, היה נכנס בו מקיף אחר, והיה בא על קשיא יותר חזקה ורחבה מבתחלה. על כן אמר לו השם יתברך - שתק - על התרוץ, הינו שישתק ולא יגלה את התרוץ, כדי שלא יבוא על קשיא יותר חזקה מבתחלה. וזהו: כך עלה במחשבה, הינו שתכף כשמגלין את השכל הפנימי, אזי עולה במחשבה שכל אחר חדש, כי נכנס מקיף אחר לפנים, ועל כן צריכין לשתק, כדי שלא יבוא למקיפים, שאין צריכין להשיגם כנ"ל, וזהו: שתק, כך עלה במחשבה, (*) (*) (משה היה למעלה מן המחשבה, לכך היה יודע את התרוץ, כי השיג בחינת (סתרי) [כתרי כ"ה בדפוס הראשון שנדפס ע"י מוהרנ"ת ז"ל]. אותיות. והדברים סתומים, כי לא באר היטב ענין זה), כנ"ל: וזה פרוש: 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה' (אבות פרק א). 'הוו מתונים בדין' - זה בחינת שצריך החכם הנ"ל להיות לו מתינות, לידע איך לדבר עם כל אחד ואחד; שלפני בחינת דרי מעלה יגלה להם ההשגה של מה, בחינת: מה חמית וכו' ולפני דרי מטה יגלה ההשגה של 'מלא כל הארץ כבודו'. וזה בחינת דין, בחינת משפט, בחינת (תהלים ע"ה): "כי אלהים שפט, זה ישפיל וזה ירים" - שהגבוהים הוא צריך להשפיל, להראות להם שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, והקטנים, בחינת שוכני עפר, צריך להרים, לעוררם ולהקיצם שלא יתיאשו, כי מלא כל הארץ כבודו, כנ"ל. וזהו: 'והעמידו תלמידים הרבה' - כי כשזוכה להשגה כזו, להאיר בגדולים וקטנים וכו' כנ"ל, בודאי יעמיד תלמידים הרבה, כי כלם צריכים אליו, כי יש לו כח ללמד עם כלם כנ"ל. וזהו: 'ועשו סיג לתורה' - בחינת (אבות פרק ג): 'סיג לחכמה שתיקה', כי צריך לעשות סיג לדבריו, לשתק לפעמים, בחינת: שתק, כך עלה במחשבה, כנ"ל. כי על ידי שזוכה להעמיד תלמידים הרבה, על ידי זה הוא זוכה להשיג את המקיפים, דהינו שמשיג ומבין מה שלא היה יכול להשיג מתחלה, על כן הוא צריך לעשות סיג לדבריו ולשתק לפעמים, כדי שלא יכנס במקיפים שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם כנ"ל: ואלו השני בחינות של דרי מעלה ודרי מטה, דהינו השגה של בחינת מה והשגה של בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', הם בחינת השגה של בחינת בן והשגה של בחינת תלמיד כי אף על פי שבן ותלמיד כלו חד כנ"ל, כי הבן הוא גם כן תלמיד, כנ"ל, והתלמיד הוא גם כן בחינת בן, כי נחשב כאלו עשאו כנ"ל, אף על פי כן יש הפרש בין בן לתלמיד. כי הבן שהוא תלמיד הוא במעלה יתרה מתלמיד לבד, כי הבן הוא כלו נמשך מן האב, מראשו עד רגלו, ואין בו שום שערה שאינה נמשכת ממח האב, על כן בחינת ההשגה של הבן גדולה יותר במעלה מהשגה של בחינת התלמיד. וזהו בחינת החלוק שבין נבואת משה רבנו לשאר נביאים; כי משה ראה באספקלריא המאירה, והם ראו באספקלריא שאינה מאירה (יבמות מט:), שזהו בחינת החלוק שבין השגת דרי מעלה להשגת דרי מטה, שהם בחינת בן ותלמיד. כי משה השיג בחינת (שמות ל"ג): "כי לא יראני האדם וחי", זה בחינת ההשגה של מה, בחינת: מה חמית וכו', שזהו ההשגה של דרי מעלה, בחינת בן. וישעיה, שהיה במדרגה קטנה ממשה, אמר (ישעיה ו): "ואראה את ה'" - זה בחינת השגה של דרי מטה, בחינת תלמיד, בחינת 'מלא כל הארץ כבודו'. כי אף על פי שידע ישעיה שיש השגה של בחינת מה, אף על פי כן אמר לפי מדרגתו, שהוא היה בבחינת ההשגה של 'מלא כל הארץ כבודו', בחינת: "ואראה את ה'" (עין זוהר וארא כ"ג:). נמצא שבן ותלמיד הם בחינות דרי מעלה ודרי מטה, הינו ההשגה של מה, בחינת: מה חמית מה פשפשת, בחינת: 'איה מקום כבודו', בחינת: "כי לא יראני האדם" - זה בחינת השגת הבן, השגת דרי מעלה והשגה של מלא כל הארץ כבודו, בחינת: ואראה את ה', זה בחינת השגת התלמיד, השגת דרי מטה. כי הבן שהוא נמשך כלו ממח האב, על כן זוכה להשגת אביו ממש שהוא בחינת מה, שהוא ההשגה של הרבי והחכם שבדור כנ"ל. אבל התלמיד אין מקבל רק בחינת ההשגה של דרי מטה, שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל: ט וצריך לכלל העולמות, עליון בתחתון ותחתון בעליון, שיהיה הבן כלול מבחינת תלמיד, וכן התלמיד יהיה כלול מבחינת בן, כדי שיהיה להם יראה. כי הבן שהוא בבחינת ההשגה של מה, בחינת: מה חמית וכו', ואם כן לא יהיה לו יראה כלל, מאחר שאינו רואה כלל כבודו יתברך. ועל כן צריך שיהיה הבן כלול מבחינת תלמיד, להראות לבחינת בן גם כן קצת מההשגה של בחינת התלמיד, דהינו בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', כדי שיהיה לו יראה. וכן התלמיד שהשגתו בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', ואם כן יוכל להתבטל במציאות, ועל כן צריך להראות לו קצת מההשגה של בחינת הבן, דהינו בחינת מה, כדי שלא יתבטל במציאות, ויהיה לו יראה: י ועל ידי כלליות בן ותלמיד; על ידי זה מי שהוא איש חיל ואינו ההפך (שקורין: רע מזל, שלימזל), הוא יכול לקבל בעת האכילה הארת הרצון, דהינו שיאיר לו הרצון בעת האכילה, וישתוקק ויכסף מאד אליו יתברך ברצון מפלג, בלי שום ידיעה, שלא ידע כלל מה הוא רוצה. וזה בחינת (תהלים קמ"ה): "ואתה נותן להם את אכלם בעתו". בעתו זה בחינת הארת הרצון הנ"ל, בחינת (במדבר כ"ג): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק ב): 'עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת'. 'מחצה' זה בחינת מקיפים, שהם המחצה של השכל. ולעתיד יהיה מחצות המקיפים של הצדיקים למעלה ממקיפים של מלאכי השרת, ואז יהיה השגתם בחינת מה, בחינת: מה פעל אל. וזאת ההארה של בחינת מה הוא בחינת הארת הרצון, שהוא למעלה מן הכל, והוא מתגלה בעת האכילה, בבחינת: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - בעתו דיקא, בחינת הארת הרצון שהוא בחינת מה, בחינת: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה" וכו', בחינת מקיפים הנ"ל שהם בחינת מה, שזהו בחינת הארת הרצון כנ"ל: ומה שמתגלה הארת הרצון בעת האכילה דוקא - דע, כי מי שרוצה לחגר מתניו להיות מפרנס, לתן פרנסה להתלויים בו, הוא צריך שיהיה איש חיל ולא יהיה ההפך, (שקורין: רע מזל, שלימזל), כי צריך שיהיה לו קצת ממשלה. כי כל הפרנסה נמשך מהמלכות (ד), (ד) עי' זוהר תרומה קנג ובמק"מ שם וע"ש גם בדק"ע.כמו שכתוב במלך: (דניאל ד) "אילנא די חזית די רבה ותקף וכו' ומזון לכלא בה, אנת הוא מלכא". ועל כן מי שרוצה לקבל פרנסה, צריך שיהיה לו קצת ממשלה, כדי שיהיה לו איזה שיכות עם המלכות. וזה בחינת (רות ב): "לעת האכל גשי הלם" - 'אין הלום אלא מלכות' (זבחים קב). כי צריך שיהיה לו ממשלה בחינת מלכות לעת האכל, כי על ידי זה נמשך הפרנסה כנ"ל. ועל כן כשהבעל חוגר מתניו נגד אשתו ומחיב עצמו לפרנסה, כמו שכתוב בכתבה: ואנא אפלח ואוקיר ואזון וכו', אז נותנים לו קצת ממשלה, כמו שכתוב (בראשית ג): "והוא ימשל בך", כי על ידי הממשלה הוא יכול להמשיך הפרנסה כנ"ל. וכן כל השרים - כל מי שצריך לתן פרנסה יותר לאנשים רבים התלויים בו, הוא צריך שיהיה לו יותר ממשלה, כדי שיוכל להמשיך הפרנסה על ידי המלכות כנ"ל. והמלכות מקבל הפרנסה מן בחינת הידים שיש בים החכמה, דהינו הרמזים שהם בחינת ידים. כמו שכתוב (משלי א): "נטיתי ידי ואין מקשיב", ופרש רש"י: דהינו רמזים, כי כשהחכם מגלה חכמתו; לפעמים אומר איזה דבור, שמרמז בו רמזים לתלמידיו, דהינו מה שאי אפשר לבאר בפיו בפרוש, רק על ידי הרמזים שיש בהדבור, הם מבינים כונתו. ואלו הרמזים הם בחינת ידים, בחינת: נטיתי ידי כנ"ל, וזהו בחינת הידים שיש בים החכמה, בבחינת (תהלים ק"ד): "זה הים גדול ורחב ידים". ומאלו הידים מקבל בחינת המלכות את הפרנסה, בבחינת (שם קמ"ה): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הינו שהפרנסה נמשכת מבחינת הידים הנ"ל. וזהו: "ומשביע לכל חי רצון" - בחינת הארת הרצון, שמתגלה בתוך הפרנסה כנ"ל בבחינת: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", כנ"ל. כי מחמת שהמלכות מקבל הפרנסה מידים אלו שיש בים החכמה, על כן מתגלה שם בתוך האכילה והפרנסה הארת המקיפים, שהם בחינת הארת הרצון כנ"ל כי המקיפים מאירים בים החכמה שמגלה החכם כנ"ל. וזה בחינת: זה הים גדול ורחב ידים וכו', לויתן זה יצרת לשחק בו., 'לויתן' זה בחינת מלכות, כמו שכתוב (ישעיה כ"ז): "לויתן נחש בריח, לויתן נחש עקלתון" ופרש רש"י: 'מלכות'. וזהו: לשחק בו - בחינת שחקים, ששם שוחקין מן (חגיגה יב:), דהינו פרנסה. הינו שהמלכות בחינת לויתן מקבל הפרנסה מן הידים שיש בים החכמה, שזהו בחינת: "זה הים גדול ורחב ידים", כנ"ל, וכשמגיע הפרנסה להמלכות, שם היא נשחקת ונכתשת, לתן לכל אחד ואחד חלק פרנסה כפי מה שראוי לו. וזהו: 'לשחק בו' - בחינת שחקים, ששם שוחקין מן. כי הפרנסה, שהיא בחינת מן, נשחקת ונכתשת אצל בחינת המלכות שהוא בחינת לויתן, שמקבל הפרנסה מבחינת: "זה הים גדול ורחב ידים", הינו מן הידים שיש בים החכמה, שהם בחינת רמזים כנ"ל. וזהו: כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. כי הכל מסתכלין ומצפין על פרנסה, והמלכות מלקט ומקבץ כל אלו הבטחונות של כל באי עולם, מה שכלם מצפין ומסתכלין על פרנסה, ועם אלו הבטחונות עולה המלכות ומקבל פרנסה מן ידים הנ"ל. וזהו: "כלם אליך ישברון", הינו על ידי הבטחונות הנ"ל, שכלם ישברון אליו, ומצפין ומסתכלין על פרנסה, על ידי זה נמשך הפרנסה על ידי המלכות כנ"ל. וזהו: "לתת אכלם בעתו" - 'בעתו' דיקא, בחינת הארת הרצון, שמתגלה בתוך הפרנסה, שהוא בחינת: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", בחינת: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", בחינת: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", כנ"ל: וזהו: "כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהלים מ"ד). 'ימינך וזרועך' - זה בחינת הידים הנ"ל, שבהם מתגלה הארת המקיפים, שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. וזהו: 'ואור פניך כי רציתם', כי המקיפים הם אור הפנים, וזה: 'כי רציתם', כי הם בחינת הארת הרצון, כנ"ל: וזהו: "אשריך ארץ שמלכך בן חרין ושריך בעת יאכלו" (קהלת י) (עין זוהר לך צה. חיי שרה קכד:). 'חרות' זה בחינת יובל, שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד, כי יובל הוא אותיות: "וכל בניך למודי יי" (ישעיה נ"ד), דהינו כלליות בן ותלמיד. כי בניך זה בן, 'למודי ה'' הם תלמידים, ומכלליות בן ותלמיד שהוא בחינת יובל, בחינת חרות, משם מקבל המלכות הפרנסה כנ"ל. וזהו: 'אשריך ארץ שמלכך בן חורין' - שמלכות מקבל הפרנסה מבחינת חרות, בחינת יובל וכו' כנ"ל. וזהו: 'ושריך בעת יאכלו'. 'בעת' - זה בחינת התגלות הרצון שמתגלה בשעת אכילה, בחינת: כעת יאמר וכו' כנ"ל (עין זוהר תרומה קע"ה ובאדר"נ פ' כא.). וזה בחינת (תענית ה:): 'אין מסיחין בסעדה', כי אז, בשעת סעדה, מאיר הארת הרצון שהוא בחינת הארת המקיפים, שהם בחינת שתיקה, בחינת: שתק, כך עלה במחשבה, כנ"ל: יא וזה בחינת חנכה. כי ענין חנכה; דע, כי כל אחד ואחד כפי מה שזוכה לפעל בקשתו ביום הכפורים, דהינו בקשת סלח נא, כן יש לו חנכה, כי על ידי סלח נא נעשה חנכה. כי משה רבנו בקש (במדבר י"ד): "סלח נא לעון העם הזה" - על חטא המרגלים, ועל ידי חטא המרגלים גרמו חרבן בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית כט), שהשם יתברך אמר להם: 'אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות'. כי אותו הלילה ליל תשעה באב היה, שבו נחרב הבית המקדש, ומשה רבנו בקש על זה סלח נא, כי בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות, כי על ידי זה הפגם נחרב הבית המקדש, ובזמן שבית המקדש, היה קים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיה א): "צדק ילין בה", ופרש רש"י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות של יום. כי ישראל עם קדוש; לפי גדל רוחניותם ודקותם אין יכולין לשא עליהם המשא של עוון אפלו יום אחד, על כן אנו צריכין את הבית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו. ומשה רבנו, עליו השלום, שידע כל זאת, על כן מסר נפשו על ישראל, ובקש: סלח נא לעון העם הזה וכו', כי ידע שבזה החטא תלוי חרבן הבית, שהוא כולל כל החטאים כנ"ל. וכשזכה לפעל בקשתו, מזה נעשה בחינת חנכת הבית, בחינת חנכה, הפך חרבן הבית. וכן כל אחד כפי מה שזוכה לפעל בקשת סלח נא ביום הכפורים, שעל ידי זה נתתקן פגם חרבן הבית, כמו כן נעשה בחינת חנכת הבית, בחינת חנכה. נמצא שחנכה נעשה על ידי סלח נא כנ"ל, ועל כן רמז משה רבנו, עליו השלום, צרוף חנוכה בפסוק סלח נא, כי סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה וכו' - הוא ראשי תבות חנוכה, כי חנכה נעשה על ידי סלח נא וכו' כנ"ל. וכן כל הבחינות הנ"ל כלם כלולים בבית המקדש, כי בית המקדש כלול מבחינות בן ותלמיד כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית טז): 'למה נקרא שמו הר המוריה, שממנו הוראה יוצאה לישראל' - זה בחינת תלמיד. גם אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש שיר השירים על פסוק: "ערשנו רעננה"): 'למה נקרא שמו חדר המטות שעל ידו פרים ורבים ישראל' - זה בחינת בן. ועל כן בית המקדש במקום הגרן (שמואל ב כ"ד) זה בחינת פרנסה, שנמשך על ידי כלליות בן ותלמיד כנ"ל. וזה בחינת לחם הפנים שהיה בבית המקדש, זה בחינת האכילה והפרנסה, שנמשך על ידי כלליות בן ותלמיד, שבו נתגלה אורות המקיפים, שהם בחינת אור הפנים כנ"ל, כי אור הפנים זה בחינת ש"ע נהורין, כידוע, וש"ע הוא שתי פעמים הקף, כמובא. וזה בחינת (תהלים ק"ד): "להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד", הינו שבתוך האכילה מתגלה הארת המקיפים שהוא בחינת אור הפנים, בחינת: להצהיל פנים משמן ולחם וכו'. ועל כן מצות חנכה - בשמן. כי חנכה הוא בחינת חנכת הבית, שעל ידי זה נמשך פרנסה, ונתגלה אור הפנים, שזה בחינות לחם הפנים, בחינות: "להצהיל פנים משמן ולחם" וכו', כנ"ל. וזה בחינות (במדבר ו): "יאר ה' פניו אליך ויחנך". 'ויחנך' - זה בחינות חנכה, שעל ידו נתגלה אור הפנים, בחינת: "יאר ה' פניו" וכו' כנ"ל. ומשה רבנו זכה לסוד חנכה, על ידי שמסר נפשו בשביל ישראל ונתן לבו עליהם להסתכל בצרתם, כי הוא היה רחמן ומנהיג אמתי כנ"ל. ועקר צרת ישראל הוא המשא של עוונות, חס ושלום, כנ"ל, ועל כן בקש עליהם סלח נא כנ"ל, ועל ידי זה נעשה בחינת חנכה, בחינת חנכת הבית, שבזה תלוי תקון כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל. וזהו חנוכה - חנו כ"ה (תקו"ז תי' י"ג), הינו כ"ה בכסלו. כסליו (עין בספר גט פשוט סימן קכו שכן הוא הגירסא בתרגום) הוא אותיות: "וירא יי כי סר לראות" (שמות ג) כי משה רבנו נתן לבו להסתכל בצרתן של ישראל. וזהו: 'כי סר לראות - לשון סר וזעף' (מלכים א כ"א) (ועין מ"ר שמות פ"ב) ועקר צרתן הוא המשא של עוונות, חס ושלום, כנ"ל. והשם יתברך כשראה, שהוא נותן לבו על זה, קראו אליו ויאמר: "משה משה, ויאמר הנני" - 'הנני לכהנה, הנני למלכות'. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה, שמות, פרשה ב). 'הנני לכהנה' - זה בחינת חנכת הבית, כי משה שמש בשבעת ימי המלואים, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משה ואהרן בכהניו" (זבחים ק"ב). גם כהן הוא בחינת כלליות בן ותלמיד, כי בכהן נאמר (ויקרא י): "להורת את בני ישראל" 'להורות' - לשון הוראה זה בחינת תלמיד. גם להורת - לשון הריון, בחינת בן. 'הנני למלכות' - זה בחינת מלכות הנ"ל, שעל ידו נמשך הפרנסה, שבו נתגלה אור הפנים כנ"ל. וזה בחינת (בראשית י"ד): "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון". 'מלכי צדק מלך שלם' - זה בחינת מלכות. 'הוציא לחם ויין' - הינו בחינת פרנסה, שנמשך על ידי המלכות הנ"ל. 'והוא כהן' - זה בחינת כהנה כנ"ל, שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד, שמשם נמשך הפרנסה על ידי המלכות, כנ"ל: יב וזה בחינת מזג הראה; כשהראה היא במזג השוה, היא כלולה מכל הבחינות הנ"ל. כי הראה היא מאירת עינים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין מט) - זה בחינת תלמיד, שהשגתו בחינת: "ואראה את ה'". גם על ידי הראה בא שנה (כמבאר [במ"א] לעיל בסימן ה) - זה בחינת השגת הבן, שהשגתו בחינת מה, בחינת: מה חמית וכו', שזהו בחינת שנה, בחינת (ישעיה ס"ד): "עין לא ראתה אלקים זולתך". ורוח החיים שבתוך הראה זה בחינת מקיפים הנ"ל, בחינת (קהלת א): "סובב סובב הולך הרוח", בחינת (איוב ד): "ורוח על פני יחלף", בחינת אור הפנים. וכשהשמנים של הראה הם במזג השוה, על ידי זה מאיר אור הפנים, בבחינת: "להצהיל פנים משמן", הינו על ידי השמנים של הראה מאיר אור הפנים בחינת מקיפים. והידים הנ"ל שיש בים החכמה כנ"ל, בהם נתגלה אור הפנים בחינת מקיפים, שהם בחינת הארת הרצון, בבחינת: "פותח את ידך" וכו', כנ"ל. וזהו בחינת חת"ך, שהוא סופי תבות של פות'ח א'ת יד'ך, שהוא השם של הפרנסה, כמובא. חת"ך שתי פעמים רוח, הינו שבאלו הידים הנ"ל נתגלה בחינת המקיפים, שהם בחינת: "סובב סובב הולך הרוח", בחינת: "ורוח על פני יחלף", כנ"ל. וזה בחינת (יחזקאל י): "וידי אדם מתחת כנפיהם" - זה בחינת כנפי הראה ששם סובב הרוח, בחינת מקיפים, שמשם נמשך בחינת הארת הידים כנ"ל: וזה בחינת: "רוח איש יכלכל מחלהו" (משלי י"ח). 'רוח איש' - זה בחינת רוח החיים הנ"ל, שהוא בחינת: "סובב סובב הולך הרוח", בחינת מקיפים שמשם נמשך פרנסה וכלכלה, בחינת: יכלכל וכו' כנ"ל: יג ועל כן כשמעינים ומדברים מאיזה חדוש, שחדש החכם שבדור, אזי נופל יראה על זה שמדבר ומעין בהחדוש. כי כשחוזרים את החדוש, אזי נתעורר ונתגלה ים החכמה, שמשם מקבל המלכות את הפרנסה, ואזי בא בחינת המלכות להמשיך פרנסה. ועקר היראה היא במלכות, כי מלכות היא מקור היראה, כמו שאמרו (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. ואזי נתעורר היראה של החכם שחדש זה החדוש, כי הכל תלוי ביראה, כי צריך שיהיה לו יראה, כדי שיהיו דבריו נשמעין, וכדי שיתקימו דבריו כנ"ל. ועל כן כשחוזרים את החדוש, שאזי בא בחינת המלכות לקבל משם פרנסה, ומלכות הוא בחינת יראה כנ"ל, ועל ידי זה נתעורר יראה של החכם הנ"ל, על כן נופל יראה על זה שמעין בהחדוש: וזה פרוש: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באין בספינה, והיה רבי אליעזר ישן, ורבי יהושע נעור. נזדעזע רבי יהושע, וננער רבי אליעזר. אמר לו: מה זה, יהושע, מפני מה נזדעזעת. אמר לו: מאור גדול ראיתי בים. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית, שנאמר: "עיניו כעפעפי שחר" (בבא בתרא עד:): רבי אליעזר ורבי יהושע - זה בחינת בן ותלמיד. רבי אליעזר - זה בחינת בן, שהשגתו בחינת מה, בחינת: מה חמית וכו', בחינת: 'כי לא יראני האדם', בחינת: "עין לא ראתה אלקים זולתך" וכו' כנ"ל. וזה בחינת רבי אליעזר, כי אליעזר - ראשי תבות: עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה וכו', שזה בחינת בן כנ"ל. רבי יהושע - זה בחינת תלמיד, שהשגתו הוא בחינת 'מלא כל הארץ כבודו', בחינת: "ואראה את ה'", שזהו בחינת ההשגה של דרי מטה, שצריך לעוררם ולהקיצם, שלא יתיאשו עצמן כנ"ל, בבחינת: "הקיצו ורננו שוכני עפר" ולהראות להם כי 'מלא כל הארץ כבודו'. וזה בחינת רבי יהושע, כי יהושע הוא ראשי תבות: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר". ומשה רבנו שהוא בחינת חכם הדור, שהוא מאיר בבן ותלמיד כנ"ל, על כן היה לו בן שהיה שמו אליעזר ותלמיד ששמו יהושע. כי אליעזר בן משה הוא בחינת רבי אליעזר הגדול הנ"ל, כמובא במדרש (במדבר, פרשה י"ט) על פסוק: "ושם האחד אליעזר" - 'האחד המיחד'. כי משה רבנו בקש על זה, שיהיה רבי אליעזר מיוצאי חלציו, ונתקים כן: וזה: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו'. מעשה הוא מה ש"ע, כמובא בכתבים, הינו בחינת מקיפים הנ"ל, שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחינת מה כנ"ל. וזה: שהיו באין בספינה, הינו שרבי אליעזר ורבי יהושע, שהם בחינות בן ותלמיד, היו מהלכין בים החכמה, ששם מתגלין אורות המקיפים. וזה בחינת ספינה, לשון ספון וטמון, בחינת המקיפים שהם ספונים וטמונין מעין כל, (כי הם בחינת: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כנ"ל). וזה בחינת (משלי ל"א): "היתה כאניות סוחר" - לשון סחור סחור, בחינת מקיפים שהם בחינת ספינה כנ"ל: וזה והיה רבי אליעזר ישן, ורבי יהושע נעור. כי השגת רבי אליעזר שהוא בחינת בן, הוא בחינת שנה, בחינת: 'עין לא ראתה' וכו', בחינת מה, בחינת: 'מה חמית' וכו' כנ"ל. אבל השגת רבי יהושע שהוא בחינת תלמיד, בחינת דרי מטה, הוא בחינת נעור, בחינת: "ואראה את ה'", בחינת: "מלא כל הארץ כבודו", בחינת: "הקיצו ורננו שוכני עפר". וזה: והיה רבי אליעזר ישן, ורבי יהושע נעור, כנ"ל. נזדעזע רבי יהושע, וננער רבי אליעזר. ננער רבי אליעזר - זה בחינת כלליות בן בתלמיד, כי צריך לכלל בן בתלמיד. להראות לבחינת בן בחינת ההשגה של התלמיד, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזהו: וננער רבי אליעזר, הינו שרבי אליעזר שהוא בחינת בן, בחינת שנה כנ"ל, נכלל בבחינת תלמיד, שהשגתו בחינת נעור כנ"ל. אמר לו: מה זה, יהושע - מה דיקא, זה בחינת השגה של בחינת בן, שהוא בחינת מה כנ"ל. זה בחינת כלליות תלמיד בבן, כי התלמיד צריך שיהיה נכלל בבחינת בן, שהוא בחינת מה, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזה (דברים י): "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". 'מה' דיקא, כי צריך שיהיה נכלל בבחינת מה, כדי שיהיה לו יראה כנ"ל. וזה: מה זה, יהושע - הינו שרבי אליעזר הביא את רבי יהושע לבחינת השגה של מה, כדי שיהיה רבי יהושע, שהוא בחינת תלמיד, נכלל בבן כנ"ל. מפני מה נזדעזעת. אמר לו: מאור גדול ראיתי בים - שראה אור גדול בים החכמה. אמר לו: שמא עיניו של לויתן ראית וכו', - לויתן זה בחינת מלכות, בחינת: "לויתן זה יצרת לשחק בו, כלם אליך ישברון" וכו' כנ"ל. הינו שהשיב לו, שראה עיניו של לויתן. דהינו מה שבחינת מלכות מלקט ומקבץ כל הבטחונות של כל באי עולם, שכלם עיניהם תלויות ומצפין על פרנסה, ומלכות, בחינת לויתן, מקבץ כל אלו הבטחונות ונכנס עמהם לים החכמה לקבל משם פרנסה. ועל ידי זה נזדעזע רבי יהושע, כי נפל עליו יראה, מחמת שנכנס בים החכמה, ששם נתגלה בחינת מלכות, שבא לקבל פרנסה, שזה בחינת עיניו של לויתן כנ"ל, ועל ידי זה נופל יראה, כי מלכות הוא מקור היראה כנ"ל: וזה: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" וכו'. שנתים ימים - זה בחינת תקופות הימים, תקופות השנים הנ"ל, שהם בחינת עולם הבא; שהוא יום שכלו ארך; שהוא למעלה מהזמן; ששם סדר הזמנים הוא בחינת מקיפים כנ"ל; שהם כל התענוגים והשעשועים של עולם הבא כנ"ל. ופרעה זה בחינת יובל, כמובא בזהר (ויגש דף ר"י:), דכל נהורין אתפרעין ואתגלין מנה: (והשאר לא באר), וזה בחינת קבורת משה שהוא בחינת המקיפים, שהם טמונים מעין כל. וזה: 'עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה', הנאמר בקבורת משה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה י"ד), זה בחינת כל הנ"ל, בחינת: "כי כל בשמים ובארץ", שצריך הצדיק שזוכה לאלו המקיפים הנ"ל שיהיה לו בחינת כל כנ"ל, להראות לעליונים שהם למטה, שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, בחינת: מה חמית וכו' ולהפך, תחתונים נדמה להם למעלה, כי הם משיגים, 'שמלא כל הארץ כבודו', בחינת: "ואראה את ה'": עוד יש בזה דברים נעלמים הרבה, ולא באר רק קצת, קצת ראשי פרקים. כי משה רבנו היה ענו (במדבר י"ב), וענוה גדולה מכלם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה כ:). ויש עוד צרוף של חנכה, שהוא מרמז בפסוק (דברים ל"ד): ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, בסופי תבות יש צרוף חנוכה, כי בזה הפסוק מרמז כל הבחינות של המאמר הנ"ל: מלא זה בחינת: ומלאו את הארץ, המבאר לעיל, וכן רוח חכמה - כי סמך משה ידיו וכו', כל זה מבאר לעיל במאמר הנ"ל. גם בענין היראה; כי יש חמש גבורות שהם חמש אימות, שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת עז:), ויש אלף וארבע מאות וחמש גבוראן, המובא בזהר הקדוש (במדבר, דף קלז:), שנכללים הגבורות זה בזה עד אלף וארבע מאות וחמש. וכל אלו הדברים לא באר כלל, כי אלו הדברים נאמרו וכו': התורה הזאת מדברת מכל העשר ספירות: שפע הכתר, חכמה ובינה, ידים גם יראה. גם אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות צו): 'המונע הלכה מפי תלמיד, כאלו מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמים'. גם בן ותלמיד - בן, איתא בזהר הקדוש (יתרו דף עט:): מה שמו, דא חכמה. מה שם בנו דא תפארת. תלמידים הם למודי ה', דא נצח הוד. כל, דא יסוד, ומלכות הנ"ל. ראה היא איברים הפנימיים. ויש ספירות שמדבר מהם כמה פעמים. (אשרי אזנים שכך שומעות. אשרי העם שככה לו וכו'): ח תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פ"א): א אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (כ"ה הגי' בע"י) (ערכין טז:): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמנח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות. כי עקר יניקת הנשמה הוא מהריח. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג:): 'מנין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר: זה הריח'. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם. אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו. כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר השיריםא): "נרדי נתן ריחו", הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפרש רש"י שם וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בגמרא (שבת פח:). כי על ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. כי עקר יניקת הנשמה היא מהריח כנ"ל, כי על ידי קול המוכיח שהוא ראוי, על ידי זה הוא נותן ריח טוב בהנשמות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל: כי יש מזונא דנשמתא ומזונא דגופא (תק"ז כ"א ועל ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא. כי על ידי מזונא דגופא, דהינו על ידי אכילה ושתיה על ידי זה מגדילין את בחינת עקב דסטרא אחרא, בבחינת (תהלים מ"א): "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב". כי על ידי האכילה נתחזקין העקבים והרגלין, בבחינת (שבת קנב): 'דק בככי ותשכח בנגרי'. ואז כשנתגדל, חס ושלום, עקב דסטרא אחרא, על ידי זה נחלש, חס ושלום, בחינת עקב דקדשה שהוא בחינת (משלי כ"ב): "עקב ענוה יראת ה'", שהיא בחינת ריח, בבחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'", שהוא מזונא דנשמתא. והתקון לזה הוא על ידי בחינת קול כי בחינת קול הוא משקה את הגן, ששם גדלים כל הריחות והיראות, בבחינת (בראשית ב): "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". 'נהר היוצא מעדן' וכו' - זה בחינת קול, בבחינת (תהלים צ"ג): "נשאו נהרות קולם"; וזה בחינת (בראשית ג): "את קלך שמעתי בגן ואירא". כי זה הקול משקה את הגן, שעל ידי זה גדלים שם כל הריחות, שהם בחינת יראה כנ"ל, שזהו בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. כי על ידי זה הקול נכנע בחינת עקב דסטרא אחרא, כי זה הקול הוא בחינת (שם כ"ז): "הקל קול יעקב". ועל כן זכה יעקב לבחינת הריח, בבחינת (שם): "ראה ריח בני כריח שדה", הנאמר ביעקב, והוא מכניע עקב דסטרא אחרא, בבחינת (שם כ"ה): "וידו אוחזת בעקב עשו". וזה הקול הוא בחינת קול המוכיח הראוי, בבחינת (ישעיה נ"ח): "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם" וכו'. כי המוכיח שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וחטאתם, הוא צריך לזה הקול, כדי שלא יבאיש ריחם על ידי שמעורר עוונותיהם כנ"ל. על כן צריך לזה הקול, כי על ידי זה הקול הוא מוסיף ונותן בהם ריח טוב, כי על ידי זה הקול גדלים כל הריחות, כי זה הקול משקה את הגן וכו' כנ"ל: וזהו: "הרם כשופר קולך" - כשפר דיקא, כי זה הקול המשקה את הגן, שהוא בחינת: "ונהר יצא מעדן", הוא בחינת קול הנגון של השיר שיתער לעתיד, כשיחדש את עולמו, שהוא בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע. וזהו כשפר - ראשי תבות: פשוט, כפול, שלוש, רבוע - שהוא בחינת השיר שלעתיד, שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה הקול דיקא הוא יכול להוכיח. וזהו: "הרם כשפר קולך" - כשפר דיקא, כנ"ל. וזהו בחינת: 'מושכין עליו חוט של חסד', הנאמר במוכיח הראוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תמיד כח): 'המוכיח את חברו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד', שנאמר: "מוכיח אדם אחרי חן ימצא", כי חוט של חסד זה בחינת שנקלע ונשזר ונעשה חוט מהנימין, שעל אלו הנימין (שקורין סטריניס) יתנגן הנגון והשיר הזה של לעתיד, שהם ע"ב נימין כנגד שם י' י"ק יק"ו יקו"ק, שהוא בחינת שיר פשוט כפול וכו', כמובא בתקונים (תקון כ"א), שהוא עולה כלו ע"ב. ועל אלו הנימין יתנגן השיר הזה שלעתיד כשיחדש את עולמו, בבחינת (תהלים פ"ט): "עולם חסד יבנה", שאז יתער שיר פשוט וכו'. וזהו בחינת חוט של חסד הנ"ל, הנאמר במוכיח הראוי, הינו בחינת החוט הנעשה מהנימין הנ"ל, שעליהם יתנגן השיר הזה כשיהיה חדוש העולם, בחינת: "עולם חסד יבנה", כנ"ל. וזהו: 'מושכין עליו חוט של חסד' - זה בחינת ההמשכה, שמושכין ופושטין את הנימין, כדי לנגן עליהם שיר הנ"ל. נמצא שעל ידי קול המוכיח הראוי, הוא נותן ריח טוב בהנשמות כנ"ל: ב אך לבוא לזה, לבחינת קול הנ"ל, הוא על ידי תפלה. כי עקר התפלה היא רחמים ותחנונים (כמבאר בפרק ב' דאבות), ועקר הרחמים תלוי בדעת, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כי לעתיד יגדל הדעת, ואז לא יהיה שום הזק ואכזריות, כי יתפשט הרחמנות על ידי הדעת, כי עקר הרחמים תלוי בדעת. ולפעמים, כשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות, אזי הם ממשיכין לעצמן הרחמנות, ואזי נתמעט הרחמנות אצלנו. ואפלו מעט הרחמנות שנשאר הוא בבחינת אכזריות, כי על ידי שהם יונקים מן הרחמנות, נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות, כי "רחמי רשעים אכזרי" (משלי י"ב). ועל כן גם מעט הרחמנות הנשאר אצלנו הוא בבחינת אכזריות, כי נתקלקל על ידי שהם יונקים מן הרחמנות, חס ושלום, כנ"ל. וזה בחינת (איכה ד): "גם תנים חלצו שד" - זה בחינת רחמנות דסטרא אחרא, בחינת: "כשד משדי" (ישעיה י"ג), כי שדי הוא בחינת רחמנות דקדשה, בבחינת (בראשית מ"ג): "ואל שדי יתן לכם רחמים", שהוא בחינת תפלה, שהוא שדוד המערכות. ועל ידי "שד משדי", בחינת הרחמנות דסטרא אחרא, בחינת: גם תנים חלצו שד - על ידי זה: בת עמי לאכזר, כי על ידי זה שהם יונקים מן הרחמנות, על ידי זה גם מעט הרחמנות הנשאר אצלנו נפגם ונעשה אכזריות כנ"ל. ועל ידי זה שנתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות, נפגם הדעת, בבחינת 'כל הכועס, חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו:) ואזי נקטן הדעת ונעשה בבחינת מחין דקטנות, ואזי הם יונקים, חס ושלום, מפגם הדעת, בבחינת (בראשית ג): "והנחש היה ערום". הינו דעת דסטרא אחרא, שיונק על ידי נפילת הדעת דקדשה, שנפגם על ידי אכזריות וכעס כנ"ל. ומזה בא, חס ושלום, תאות נאוף, כי המח הוא מחצה פרוסה בפני תאוה זו, כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג) אבל כשהמח והדעת שלם, הוא מגן בפני התאוה הזאת. כי יש שלשה מחין, וכל אחד ואחד הוא בחינת מחצה פרוסה בפני זאת התאוה; ומאלו השלשה מחין נמשך שלשה מיני רחמנות כי יש שלשה מיני רחמנות, בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק (בראשית כ"א): "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" - 'עד כאן רחמי האב על הבן' (בראשית רבה, וירא פרשה נד והובא בפרש"י שם), שהם בחינת שלשה מיני רחמנות, והם נמשכין משלשה מחין, כי 'מח הבן - ממח האב' (תקון י"ח): וזה בחינת שלש תפלות ביום. כי כל תפלה ותפלה הוא בחינת מח מיחד מאלו השלשה מחין, שהם בחינת שלשה מיני רחמנות התלויים במח, כי עקר התפלה היא רחמים ותחנונים כנ"ל. ועל כן כשהדעת נפגם, חס ושלום, כנ"ל, מזה בא, חס ושלום, תאות נאוף כנ"ל. ואזי כשנפגם הרחמנות והדעת, אזי אי אפשר להתפלל בבחינת רחמים ותחנונים, ואז התפלה בבחינת דין וכשהתפלה בבחינת דין, אז הסטרא אחרא בולעת את התפלה, חס ושלום, כי עקר יניקת הסטרא אחרא היא מבחינת דינים, שהם מחין דקטנות בחינת אלקים, כידוע, ועל כן הם נאחזין, חס ושלום, בתפלה זו שהיא בחינת דין, ובולעין אותה, חס ושלום: ג ואז כשהתפלה בבחינת דין, אז צריכין בעל כח גדול, שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין. כמו פינחס בעת שקנא על מעשה זמרי, כמו שכתוב (תהלים ק"ו): "ויעמד פנחס ויפלל". ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מד): 'שעשה פלילות עם קונו' הינו תפלה בבחינת דין, כי קנא על מעשה זמרי, שהוא בחינת (איוב ל"א): "כי הוא זמה והוא עון פלילים". הינו שהוא עוון שצריכין לזה תפלה בבחינת דין, שהוא בחינת פלילים, בחינת: 'ויעמד פנחס ויפלל'. כי כשיש פגם תאות נאוף, חס ושלום, שאז התפלה בבחינת דין והסטרא אחרא בולעת אותה, חס ושלום, אז צריכין בעל כח גדול, שיתפלל תפלה בבחינת דין, כמו בעת שהיה מעשה זמרי, שהצרך פינחס להתפלל תפלה בבחינת דין. כי כשזה הבעל כח מתפלל תפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא רוצה לבלע אותה, כי היא בולעת תמיד התפלות שהם בבחינת דין כנ"ל. ואזי כשהיא רוצה לבלע זאת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, אזי זאת התפלה היא עומדת בבית הבליעה שלו, בבחינת (שם מ"א): "בצוארו ילין עז"; הינו התפלה של הבעל כח הנ"ל, שהוא בחינת מטה עז, היא עומדת לו בצוארו, בבית הבליעה שלו, ואזי הוא מכרח לתן הקאות, הינו שהסטרא אחרא מכרח להקיא ולהוציא כל הקדשות של הדעת והרחמנות והתפלות שבלע, בבחינת (שם כ): "חיל בלע ויקאנו". ולא די שהוא מקיא ומוציא כל הקדשה שבלע, אף גם הוא מכרח להקיא ולהוציא עצמות החיות שלו ממש, בבחינת: "מבטנו יורישנו אל"; הינו שמוציא ומקיא עצמות חיותו ממש: וזהו בחינת גרים שמתגירין, שהם היו תחלה מעצמות הסטרא אחרא ממש, ועכשו חוזרין אל הקדשה. כי הסטרא אחרא מכרח להקיא ולהוציא עצם חיותו ממש, שזהו בחינת גרים כנ"ל. וזהו בחינת (תהלים ק"י): "מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב איביך". 'בקרב' דיקא, בחינת: "מבטנו יורישנו אל", כי מטה עז, הינו התפלה של הבעל כח הנ"ל, היא יורדת בקרבו ממש, כי על ידה הוא מוציא ומקיא עצמות חיותו ממש, מקרבו ומבטנו, בחינת: 'מבטנו יורישנו אל', כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ד): "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים". כי על ידי מטה עז הנ"ל, הוא משבר ראשי תנינים על המים. הינו הסטרא אחרא והנחש, שהיתה יונקת מן הרחמנות והדעת, שהיא בחינת: "כמים לים מכסים", בחינת: "והנחש היה ערום", כנ"ל. ועל ידי מטה עז הנ"ל, הינו התפלה של הבעל כח בחינת פינחס, על ידי זה הוא מוציא קדשת הדעת והתפלות שבלע ומשבר ראשי תנינים על המים כנ"ל. כי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, בבחינת: "ויעמד פינחס ויפלל" - היא עומדת בבית הבליעה של הנחש, ועל ידי זה הוא מכרח להקיא ולהוציא הכל כנ"ל. וזהו צרוף ויפלל - ראשי תבות: והשלך לפני פרעה יהי לתנין (שמות ז). כי צריכין להשליך מטה עז, שהיא בחינת התפלה הנ"ל, להתנין, בבחינת: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין". שמשליכין בכונה המטה עז לפני הסטרא אחרא, כדי שיהיה להתנין, הינו כדי שיבלע התנין את התפלה הזאת. כי על ידי זה מוציאין ממנו כל הקדשות שבלע, כי היא עומדת בבית הבליעה שלו כנ"ל: וזה בחינת: "וישמע יתרו" - 'מה שמועה שמע ובא; קריעת ים סוף ומלחמת עמלק' (זבחים קטז). כי עמלק טמא את ישראל בפגם תאות נאוף, כמו שכתוב (דברים כ"ה): "אשר קרך בדרך", בחינת מקרה לילה, חס ושלום, שבא על ידי בחינת עמלק. כי עמלק יונק מבחינת הדעת, בבחינת (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק", שזה בחינת: "והנחש היה ערום" כנ"ל, שעל ידי זה בא, חס ושלום, טמאת התאוה הזאת כנ"ל, וזה בחינת מלחמת עמלק. והתקון לזה הוא בחינת קריעת ים סוף, בחינת: "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים". הינו בחינת מטה עז הנ"ל, שעל ידי זה מוציאין ממנו מימי הדעת, שבלע מן הקדשה כנ"ל. ועל ידי זה: וישמע יתרו, הינו בחינת גרים, כי על ידי מטה עז הנ"ל שהוא בחינת קריעת ים סוף, בחינת 'אתה פוררת בעזך ים וכו', שהוא מתקן ומכניע מלחמת עמלק כנ"ל, על ידי זה נעשין גרים, בחינת וישמע יתרו. כי מוציאין ממנו גם עצמות חיותו שהוא בחינת גרים כנ"ל: ד וזה בחינת רעמים. כי על ידי גרים שנעשין על ידי מטה עז הנ"ל, על ידי שהסטרא אחרא מכרחת להחזיר כל הקדשה שבלעה, עם עצמות חיותה כנ"ל, על ידי זה נתרבה ונתגדל כבודו יתברך בבחינת (תהלים צ"ו): "הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועז". וזה בחינת רעמים, בבחינת (שם כ"ט): "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים". 'מים רבים', זה בחינת מימי הדעת, בחינת (ישעיה י"א): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הינו בחינת מימי הדעת, שיוצאין מן הסטרא אחרא וחוזרין אל הקדשה, שעל ידי זה נעשין גרים, ונתגדל כבודו יתברך, שזהו בחינת רעמים, בחינת: "אל הכבוד הרעים". כי הרעש והפרסום שנתפרסם כבודו יתברך על ידי הגרים, זה בחינת רעמים, שהם קול רעש גדול. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נט): 'מאי רעמים ענני דשפכי מיא להדדי'. 'ענני דשפכי מיא', זה בחינת הסטרא אחרא, שהיא בחינת (איכה ג): "סכת בענן לך מעבר תפלה". הינו הקלפות המעכבים את התפלה - כשחוזרים ושופכים מימי הדעת שבלעו, זה בחינת: 'ענני דשפכי מיא' ואז נתגלה כבודו יתברך, בבחינת: "וכבוד ה' נראה בענן" (שמות ט"ז), וזהו בחינת רעמים כנ"ל. ועל כן צרוף גרים הוא ראשי תבות: "רעם גבורתו מי יתבונן" (איוב כ"ו), כי גרים הם בבחינת רעמים כנ"ל: ה ועל ידי התגלות הכבוד, על ידי זה בא התפשטות הנבואה. כי הנבואה באה מבחינת שרשי נפשות ישראל שהם בחינת שבעים נפש, בבחינת (דברים י): "בשבעים נפש ירדו אבותיך" - ראשי תבות נביא. ושרש הנפשות הוא בחינת כבוד, בבחינת (בראשית מ"ט): "בסדם אל תבא נפשי, ובקהלם אל תחד כבדי". ועל כן על ידי התגלות הכבוד שהוא בחינת שרש הנפשות, על ידי זה בא התפשטות הנבואה. וזה בחינת (שבת צב): 'אין הנבואה שורה אלא על 'חכם', 'גבור' ו'עשיר'; כי כל בחינות אלו הם בבחינת כבוד, שמשם נמשך הנבואה. חכם - בבחינת (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו". גבור - בבחינת (תהלים כ"ד): "מי זה מלך הכבוד, ה' עזוז וגבור". עשיר - בבחינת (בראשית ל"א): "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה". וזה בחינת (ברכות ג): 'אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין אמות העולם'. 'החרבתי את ביתי' - זה בחינת פגם התפלה, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "כי ביתי בית תפלה". 'ושרפתי את היכלי' - זה בחינת פגם הכבוד, בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד". 'והגליתי את בני' - זה בחינת בטול הנבואה שבאה מנפשות בני ישראל, בחינת: "בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה". כי גלות בני ישראל הוא בחינת בטול הנבואה, שבאה מנפשותם כנ"ל: ו וזה בחינת רפואה, כי כל בחינות הנ"ל הם בחינת רפואה. כי התגלות הכבוד הנ"ל זה בחינת זריחת השמש, בבחינת (ישעיה ס): "וכבוד ה' עליך זרח"; ועל ידי זריחת השמש בא רפואה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא טז:): 'אדלי יומא אדלי קצירי', כמו שכתוב (מלאכי ג): "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". כי רוח נבואה שנתפשט על ידי התגלות הכבוד, זה בחינת הרפואה הבאה על ידי זריחת השמש, בבחינת (משלי י"ח): "רוח איש יכלכל מחלהו". ועקר התגלות הכבוד הוא על ידי התפלה הנ"ל, שעל ידה העננים, שהם הסטרא אחרא והקלפות, כלים והולכים, ואז נעשין גרים, ונתגלה הכבוד כנ"ל. וזה בחינת סליחת העוון, שבא על ידי רבוי התפלות, שעל ידי זה השמש זורחת, שעל ידה בא רפואה. כי העוון הוא בחינת ענן, שמחשיך אור השמש. כי טבע העוונות הם בחינת חשך, כמו שכתוב (ישעיה כ"ט): "והיה במחשך מעשיהם"; וזה בחינת החולאת, כי עקר החולאת באה מעוונות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת נה): 'אין יסורין בלא עון', שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם"; כי העוונות הם בחינת עננים, שמחשיכים אור השמש, שעל ידה הרפואה. ועל ידי התפלה נתכפרין העוונות, כי התפלה מכפרת, כי היא במקום קרבן (ברכות כו:), כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם". וכשנתכפרין העוונות, זה בחינת שהעננים כלים והולכים, בבחינת (שם מ"ד): "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך" וכו' ואזי הוא בחינת זריחת השמש שמשם הרפואה, כי עקר החולאת היא בחינת העוון שהוא בחינת ענן וחשך, שמחשיך אור השמש שהוא בחינת רפואה; וכשנסלח העוון, הוא בחינת שהענן כלה, ואז השמש זורחת, ואזי בא רפואה כנ"ל. וכל זה בא על ידי התפלה, שהיא מכפרת עוונות כנ"ל. ועקר התפלה, שעל ידה נסלח העוון ונצולין מהחולאת, הוא בא על ידי שנתוסף שכן מישראל. כי כל מה שנתוסף שכן מישראל, נתרבה ונתגדל התפלה במאד מאד. וזה בחינת הקבוץ של ישראל. כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד, נתרבה ונתגדל ביותר מאד מאד בית התפלה. כי שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמש - מאה ועשרים בתים וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב, כדאיתא בספר יצירה. נמצא שכל מה שנתוסף אבן אחת, נתרבין הבתים ביותר מאד מאד בכפלי כפלים כנ"ל. והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש" וכו', והבתים זה בחינת: "כי ביתי בית תפלה". נמצא שכל מה שנתוסף ונתרבה נפש אחת להקבוץ של ישראל, נתרבה ונתגדל מאד בית התפלה כי עכשו, כשנתוסף עוד נפש אחד להקבוץ, נעשין צרופים אחרים חדשים הרבה מאד מאד, כפלי כפלים כמה וכמה פעמים כנ"ל. ועל כן כשנתוסף שכן מישראל, כגון במקום שדרים שם יהודים, כשנתוסף עליהם עוד שכן מישראל, אזי נתרבה ונתגדל התפלה במאד מאד, כי נתוסף נפש אחת להקבוץ כנ"ל. ועל ידי רבוי התפלה, על ידי זה סליחת העוון, שהוא בחינת רפואה כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה ל"ג) ובל יאמר שכן חליתי כי על ידי שנתוסף שכן, על ידי זה נצולין מהחולאת כנ"ל, כי: העם הישב בה נשוא עוון - כי על ידי השכן נתרבה התפלה, ואזי הוא בחינת נשיאות עון כנ"ל, ועל ידי זה בא רפואה, ונתבטל החולאת כנ"ל: [ודע, שלפעמים הוא בחינת נשא עון על ידי הקבוץ כנ"ל, ולפעמים הוא בחינת, חס ושלום (שם נ"ג): "אכן חלינו הוא נשא"; כי כשאין בני הקבוץ זכאים, אזי אין זוכים לבחינת נשא עון, ואז הצדיק מכרח לקבל על עצמו יסורין בשביל ישראל. ואין נצולים מחולאת - רק העולם, אבל לא הצדיק, חס ושלום, כי הוא מקבל יסורים בשביל ישראל, בחינת: אכן חלינו וכו'; אבל כשהם זכאים ותפלתם הגונה, אזי הוא בחינת: "העם הישב בה נשוא עון", ואז נצול גם הצדיק מחולאת, בבחינת: "ובל יאמר שכן חליתי, העם היושב בה נשא עוון", כנ"ל]: ז ועל ידי התפשטות הנבואה על ידי זה נתברר ונתתקן בחינת כח המדמה, בבחינת (הושע י"ב): "וביד הנביאים אדמה" כי עקר תקון וברור המדמה הוא כשהוא ביד הנביאים, וכשנתתקן המדמה, על ידי זה נתתקן האמונה האמתית דקדשה, ונתבטל אמונות כזביות. כי עקר האמונה תלויה בכח המדמה. כי במה שהשכל מבין אין שיך אמונה. ועקר אמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, שם צריכין אמונה, וכשאינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה, ושם צריכין אמונה. נמצא שעקר האמונה היא בבחינת המדמה, ועל כן על ידי התפשטות הנבואה שעל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה, על ידי זה נתתקן האמונה האמתית דקדשה כנ"ל. כי יש עשרה מדרגות בנבואה (עין מ"ר לך פ' מד) והם כנגד עשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מדרגות של נבואה. כמו שכתוב (דברים ה): "פנים בפנים דבר ה' עמכם". 'דבר ה'' - זו נבואה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קלח:). ועל כן על ידי נבואה שהוא בחינת עשרה מדרגות, בחינת עשרת הדברות, זוכין לאמונה בהשם יתברך; להאמין שהכל ברא ה' בעשרה מאמרות. נמצא שעקר תקון האמונה הקדושה היא על ידי בחינת רוח נבואה: ח ועל כן צריכין לחפש ולבקש מאד אחרי מנהיג אמתי להתקרב אליו. כי כל מנהיג ומנהיג יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשו, שבטלה הנבואה, אף על פי כן בהכרח שיהיה להמנהיג בחינת (במדבר י"ד): "רוח אחרת", מה שאין נמצא בשאר ההמון, שעל ידי זה זכה להיות מנהיג. כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דיקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת. כי המנהיג הוא בחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו, אשר יוציאם ואשר יביאם", כי המנהיג המוציא והמביא את ישראל, בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, אשר מחמת זה נעשה הוא דיקא מנהיג לישראל. וזה הרוח אחרת שיש להמנהיג הוא בחינת רוח הקדש, רוח נבואה. אף על פי שעכשו אין נמצא רוח נבואה, רוח הקדש ממש, אף על פי כן בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, הנמשך מן הקדשה, מה שאין נמצא בשאר ההמון, שזהו גם כן בחינת רוח הקדש. אף על פי שאינו רוח הקדש ממש לידע עתידות, אף על פי כן הוא בבחינת רוח הקדש, רוח נבואה. ועל ידי בחינת הרוח הקדש שיש להמנהיג האמתי שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו - נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמתית דקדשה. כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג. כי עקר תקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח נבואה כנ"ל, ועל ידי תקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל. על כן כל המתקרבים למנהיג אמתי, זוכין לאמונה ישרה דקדשה: אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאד מאד אחר מנהיג אמתי כזה, וצריך לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמתי, כדי שיזכה לאמונה אמתית בשלמות. כי כשמתקרבין, חס ושלום, למנהיג של שקר, על ידי זה באין, חס ושלום, לאמונות כזביות. כי מנהיג של שקר הוא בחינת נביא השקר, בחינת (מלכים א כ"ב): "רוח שקר"; ועל ידי זה אדרבא, נתקלקל המדמה, ובאים לאמונות כזביות. כי עקר תקון האמונה היא על ידי בחינת רוח נבואה שיש להמנהיג האמתי, שעל ידי זה נתברר המדמה, ועל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. אבל בלא בחינת נבואה אין המדמה ברור ומתקן, ואזי המדמה מערב ומבלבל את האדם באמונות כזביות. וזה בחינת זהמת הנחש. כי ערוב ובלבול המדמה, שמערב ומבלבל באמונות כזביות, זה בחינת זהמת הנחש. כי כל המנחשים והקוסמים כלם הם על ידי כח המדמה, שאינו מברר ומתקן, שמערב ומבלבל אותם באמונות כזביות של שטות ושקר שהם זהמת הנחש. ועל כן 'ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זהמתן' (שבת קמו), כי שם זכו כלם לנבואה, על ידי משה רבנו, רבן של כל הנביאים, שהיה מנהיג האמתי שלהם. ועל ידי זה נתברר ונתתקן המדמה אצלם, וזכו לאמונה שלמה בה'. ועל כן פסקה זהמתן, זהמת הנחש, שהוא אמונות כזביות, כי זכו לשלמות אמונה הישרה דקדשה על ידי ברור המדמה, שזכו על ידי רוח נבואה כנ"ל. וזה בחינת ה דהששי, הנאמר במעשה בראשית. כמו שכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פח), שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון, שקבלו ישראל את התורה. כי עקר חדוש העולם, דהינו לידע שהעולם מחדש והשם יתברך ברא את העולם ברצונו, הוא תלוי באמונה. כי על ידי שכל אי אפשר להבין חדוש העולם, ועל כן האפיקורסים כופרים בזה, מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל. כי עקר חדוש העולם הוא רק על ידי אמונה, כי אנו מאמינים בה' שהוא יתברך ברא את העולם מחדש. כי באמת חדוש העולם היה על ידי בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וכל מעשהו באמונה". נמצא שעקר חדוש העולם תלוי באמונה. ועל כן היה העולם תלוי עד קבלת התורה, כי אז זכו לאמונה שלמה על ידי רוח נבואה כנ"ל ועל כן אז דיקא נתגלה חדוש העולם, כי עקר חדוש העולם תלוי באמונה כנ"ל: ט ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. כי התקבצות החסדים - שעל ידם יהיה חדוש העולם, בבחינות (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה", הוא על ידי אמונה, בבחינת (שם צ"ב): "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". 'אמונתך בלילות' - זה בחינת האמונה, שהיא תלויה בכח המדמה שהוא בחינת לילה, בחינת חלום לילה (איוב ל"ג). שבא על ידי המדמה. ועל ידי זה: 'להגיד בבקר חסדך', הינו בחינת חסד הנ"ל, שעל ידו יהיה חדוש העולם לעתיד כנ"ל. וזה בחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך". 'רבה אמונתך' - הינו אמונה, על ידי זה יהיה חדוש העולם, בחינת: חדשים לבקרים, בחינת: "להגיד בבקר חסדך" וכו' כנ"ל: י וכשיהיה חדוש העולם לעתיד, אז יתנהג העולם על ידי נפלאות, הינו על ידי השגחה לבד שהיא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. כי חדוש העולם לעתיד הוא בבחינת ארץ ישראל, כי עקר ארץ ישראל הוא על ידי בחינת (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו" וכו'. כמו שפרש רש"י על פסוק: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופרש רש"י: 'שבשביל זה פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כדי שלא יאמרו האמות העולם: לסטים אתם וכו', על כן פתח בבראשית, כי הוא יתברך בראה וכו'. נמצא שעקר ארץ ישראל הוא על ידי 'כח מעשיו', על ידי שיודעין שהשם יתברך ברא את העולם. ולעתיד יחדש הקדוש ברוך הוא את כל העולם כלו בבחינה זו של ארץ ישראל, כי אז יתגלה שהשם יתברך ברא הכל, ואז יחדש כל העולם כלו בבחינת ארץ ישראל. ועקר קדשת ארץ ישראל הוא, ששם הוא השגחתו יתברך תמיד, בבחינת (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; ולעתיד, שיחדש את כל העולם כלו בבחינת ארץ ישראל כנ"ל, אז יתנהג כל העולם כלו על ידי השגחה לבד, כמו ארץ ישראל, ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם על ידי השגחה לבד, שהוא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. ואז יתער שיר חדש, בחינת (תהלים צ"ח): "שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה"; הינו השיר שיתער לעתיד, שהוא נגון של השגחה, בחינת נפלאות, כי אז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות. כי יש נגון של בחינת דרך הטבע, וזה בחינת (שם י"ט): "השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע", שהוא בחינת הנגון והשיר של דרך הטבע, של תכונות השמים. הינו בחינת השירים ותשבחות שמשבחין להשם יתברך על ההנהגה של עכשו, שמנהיג העולם בדרך הטבע. אבל לעתיד יתער שיר חדש של בחינת נפלאות, בחינת השגחה, כי אז יהיה ההנהגה על ידי השגחה לבד. ושיר החדש הזה שיתער לעתיד, הוא בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שעולה ע"ב, בחינת חסד, שעל ידו יהיה חדוש העולם לעתיד, בחינת: "עולם חסד יבנה". ושיר הזה הוא בחינת קול הנ"ל, שהוא משקה את הגן, שעל ידי קול הזה יכולין להוכיח, בבחינת: "הרם כשפר קולך והגד" וכו', כנ"ל. נמצא שעל ידי תפלה זוכין לבחינות הנ"ל, שעל ידי זה באין לבחינות קול הנ"ל, שעל ידי זה יכולין להוכיח כנ"ל. כי על ידי תפלה הנ"ל נעשין גרים, ונתגלה הכבוד, ועל ידי זה נתפשט הנבואה. ועל ידי נבואה זוכין לאמונה, ועל ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד. וחדוש העולם הוא בבחינת ארץ ישראל, הינו בבחינת השגחה כמו ארץ ישראל, ואז יתער השיר של השגחה ונפלאות, ושיר הזה הוא בחינות קול הנ"ל: וזה בחינת: "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבל, ויהי למס עבד" (בראשית מ"ט). מנחה - זה בחינת נבואה, כמו שכתוב בברוך בן נריה (ירמיה מ"ה): "ומנוחה לא מצאתי" - 'זו נבואה', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא פרשת בא והובא בפרש"י שם). ואת הארץ - הינו ארץ ישראל. ויט שכמו לסבל - זה בחינת נגון, בחינת שיר חדש הנ"ל, בחינת: "בכתף ישאו" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין יא): 'אין ישאו אלא לשון שירה', שנאמר: "שאו זמרה ותנו תף"; ועל ידי הנגון, בחינת שיר חדש, על ידי זה נתתקן הריח כנ"ל, שהוא בחינת משיח, בחינת (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'". וזהו: ויהי למס עובד - זה בחינת משיח, כמו שכתוב (רות ד): "ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל וכו' ותקראנה שמו עובד". וזה בחינת למס - בחינת מסמוס, שממסמסין בדבר שיש לו ריח, כדי שיהיה הריח נודף. כי על ידי בחינות הנ"ל נתתקן הריח שהוא בחינת משיח כנ"ל: יא וזה בחינת ראש השנה, כי בראש השנה אז התפלה בבחינת דין ומשפט, כי "המשפט לאלקים הוא" (דברים א), ועל ידי זה מוציאין כל החיות של הסטרא אחרא, שינק מדעת ומתפלות ישראל. וזה בחינת (תהלים פ"א): "כי חק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב". 'חק לשנא דמזונא', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה על פסוק זה (ביצה טז), הינו שמוציאין כל המזון והחיות מהסטרא אחרא, כי הוא מכרח להוציא ולהקיא הכל על ידי בחינת 'משפט לאלקי יעקב', הינו על ידי התפלה שהיא בבחינת דין ומשפט, שהיא בבחינת מטה עז, שעל ידי זה הוא מקיא כל הקדשה, שבלע מן הדעת ומתפלות ישראל כנ"ל. וזה בחינת תשרי, בחינת: "אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים ע"ד), ים שברת ראשי תנינים - ראשי תבות הוא צרוף תשרי. ואז, כשמחזיר קדשת הדעת שבלע, אז הדעת והמח בשלמות. וזהו בחינת ראש השנה; ראש דיקא, בחינת תקון הראש והמח על ידי מטה עז הנ"ל. וכשמוציאין מהסטרא אחרא מה שבלע, אז מוציאין גם עצמות חיותו, שהוא בחינת גרים. וזהו בחינת תשרי, בחינת (שמות כ"ג): "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם" וכו' - סופי תבות תשרי. ועל ידי גרים נתגלה הכבוד, ונתפשט הנבואה, ונתתקן האמונה הקדושה, ונתבטל אמונות כזביות. וזה בחינות תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת התגלות הכבוד, בבחינת (ישעיה כ"ב): "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד". תרועה זה בחינת רוח נבואה, בבחינת (במדבר כ"ג): "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו: 'ושכינת מלכיהון בהון': הינו השראת השכינה, בחינת נבואה. שברים זה בחינת בטול אמונות כזביות, בבחינת (שמות כ"ג): "שבר תשבר מצבתיהם", (כמובא בתקון י"ח ובתקון כ"א), הינו בחינת בטול אמונות כזביות ותקון האמונה הקדושה, בחינת (תהלים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו". ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם. וזה בחינת תשרי. כי 'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י:), וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל, בחינת השגחה, וזה בחינת ראש השנה, בבחינת: "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" וכו'. ואז יתער שיר חדש כנ"ל, וזה בחינות תשרי, בבחינת (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה": יב וזה בחינת הראה. כשמזג הראה בשלמות, נמצאין בה כל הבחינות הנ"ל, כי זה הבעל כח הנ"ל, שמתפלל תפלה בבחינת דין, שעל ידי זה מוציא כל הקדשה מהסטרא אחרא. בחינת: "ויעמד פינחס ויפלל", הוא בחינת 'ציר נאמן לשולחיו', כי הוא מוסר נפשו בשביל ישראל. וזה בחינת הראה, בבחינת (משלי כ"ה): "כצנת שלג ביום קציר כן ציר נאמן לשלחיו"; וצנה וקרירות הוא בחינת הראה, כי הראה מקרר חמימות הגוף. כי 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא, הוי לבא אוקיד כל גופא' (תקון י"ג, דף כז:). שלמות הדעת הנ"ל הוא בבחינת הראה, כי עקר הדעת והמחין הוא על ידי שמנונית הגוף. כי השכל דולק כמו נר על ידי שמנונית הגוף, והראה היא מעלה שמנונית הגוף אל המח על ידי הנשימה של הראה. גם על ידי הנשימה נתקים כל השמנונית של הגוף, שעל ידי זה עקר קיום השכל. ועל כן נקראין המחין - נשמה, בבחינת (איוב ל"ב): "ונשמת שדי תבינם"; כי עקר המח והדעת - על ידי הנשימה כנ"ל. וזה בחינת (משלי כ): "נר ה' נשמת אדם". כי השכל הוא נר דולק על ידי השמנונית שבגוף, שמתקימין ועולין אל המח על ידי הנשימה של הראה. נמצא שעקר קיום הדעת - על ידי הראה. גרים הנ"ל זה בחינת: 'הבל נחת הבל סלק', הנאמר בהראה, כמובא (בתקוני זהר, תקון ס"ט דף צו.). כי יש הבלים בעולם, שהם בחינת (ירמיה י נ"א): "הבל המה מעשה תעתעים", הינו הבלי עולם של שטות. וכשמקבלין אלו הבלים ומכניסין אותם בתוך תורה ותפלה, ונעשה מהם הבלים דקדשה, זה בחינת גרים. כי מהבל מעשה תעתועים נעשה הבל דקדשה של תורה ותפלה, שזה הוא בחינת גרים. וזה בחינת: 'הבל נחת הבל סלק', הנאמר בהראה, שמקבלת הבל ומוציאה הבל. הינו בחינת גרים הנעשין על ידי שמקבלין הבלים של העולם, שהם בחינת 'הבל המה מעשה תעתעים', ומעלין אותן לבחינת הבל דקדשה על ידי תורה ותפלה כנ"ל. התגלות הכבוד הנ"ל זה בחינת (משלי ג): "כבד את ה' מהונך" - 'אל תקרי מהונך, אלא מגרונך' (עין משלי ג' ברש"י שם, וכן הובא בבאה"ט או"ח סי' נג בשם הפסיקתא. אמנם בפסיקתא עצמה איתא ממה שחננך אם נתן לך קול ערב וכו'), והגרון יוצא מהראה. התפשטות הנבואה הנ"ל, זה בחינת הרוח של כנפי ראה, שהוא בחינת רוח נבואה, בחינת (שמואל ב כ"ג): "רוח ה' דבר בי". תקון המדמה הוא בבחינת הראה, כי שנה ודמיון הוא תלוי בהראה, כי עקר שנה ודמיון הוא על ידי קר ולח. ועל כן בעת הגשמים אז נופל שנה על האדם, והראה היא קר ולח, שעל ידי זה בא שנה ודמיון, הינו הדמיונות הבאין לאדם בעת השנה, שזה בחינת כח המדמה. חדוש העולם בבחינת הראה, זה בחינת (תהלים ק"ד): "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה", בחינת הרוח של כנפי ראה. והחדוש העולם הוא בבחינת השגחה, בחינת ארץ ישראל, וזה בחינת הראה, בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חלין מט): 'למה נקרא שמה ראה שמאירת את העינים' - זה בחינת: "תמיד עיני ה' אלקיך בה" וכו', הנאמר בארץ ישראל, שהוא בחינת השגחה כנ"ל. נגון ושיר חדש הנ"ל בבחינת הראה, זה בחינת: "קרא בגרון אל תחשך, כשפר הרם קולך". והגרון הוא הראה כנ"ל, ושם הוא בחינת הנגון כנ"ל, שהוא בחינת כשפר וכו' כנ"ל. תקון הריח והיראה, שהוא מזונא דנשמתא, שנתתקן על ידי כל בחינות הנ"ל, הוא בבחינת הראה, כי צרוף הראה הוא סופי תבות: ה' רעי לא אחסר (תהלים כ"ג). "ה' רעי לא אחסר", זה בחינת מזונא דנשמתא, וזהו: 'לא אחסר' - בחינת (שם לד): "כי אין מחסור ליראיו", הינו בחינת יראה, שהיא בחינת ריח, שהוא מזונא דנשמתא כנ"ל: וזה פרוש מאמר רבותינו, זכרונם לברכה, על עוג מלך הבשן: אמר: מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי. אזיל ואעקר טורא בת תלתא פרסי, ואשדי עליהו. עקר טורא בת תלתא פרסי, ואותבה ארישה. איתי עלה קומצא ונקבוה, ונחת עלה אצוארה. בעא למשלפה, משכוה שנה להאי גיסא ולהאי גיסא. משה כמה הוי, עשר אמין. שקל נרגא בת עשר אמין, ושור עשר אמין, ומחיה בקרסלה, וקטלה (ברכות נד:): כי עוג היה אחזתו בימין, כמובא (זהר חקת דף קפד), והיה יונק מבחינת הדעת דקדשה, כי 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' (תקון ע, דף קיח), ועל כן רצה להתגבר על ישראל. וזה שאמר: 'מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי. מחנה ישראל - זה בחינת קדשת המחנה של ישראל, בחינת (דברים כ"ג): "והיה מחניך קדוש". ועקר קדשת מחנה ישראל הוא על ידי שמירה מתאות נאוף, מבחינת מקרה לילה, חס ושלום, כמו שכתוב שם בפרשה. ועקר השמירה מתאוה זו הוא על ידי בחינות תלתא פרסי, הינו תלת מחין, שכל אחד ואחד הוא מחצה פרוסה בפני תאוה זו כנ"ל. וזהו: מחנה ישראל כמה הוי, תלתא פרסי - הינו עקר הקדשה של מחנה ישראל, שיהיו קדושים מתאוה זו, ממקרה לילה, חס ושלום, הוא על ידי בחינת תלתא פרסי, הינו תלת מחין, שהם מחצה פרוסה בפני התאוה ההיא כנ"ל. אזיל ואעקר טורא בת תלתא פרסי, ואשדי עליהו. טורא זה בחינת התפלה, בבחינת: "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". וזהו 'בת תלתא פרסי', כי התפלה נמשכת גם כן משלש המחין, שהם בחינת מחצות פרוסות, שמשם נמשך שלשה מיני רחמנות, שהם בחינות שלש תפלות ביום כנ"ל. הינו שהסטרא אחרא שיש לה יניקה מן הדעת, חס ושלום, בחינת עוג, היא רוצה לעקר, חס ושלום, תפלות ישראל, להמשיכם אליהם ולבלעם, חס ושלום, כנ"ל. וזהו שאמר: 'ואשדי עליהו', כי עקר רצונו הוא רק להמשיך אליו תפלות ישראל להתאחז בהם, אבל אחר כך כשהם אצלו, חס ושלום, אזי מרצה לחזר ולהשליכם על ישראל. כי מאחר שכבר ינק מהם, אזי אף על פי שהוא מעצמו מחזיר ומשליכם לישראל, עדין הם פגומים, על ידי שיש לו יניקה מהם, כי 'רחמי רשעים אכזרי' כנ"ל. ועל כן כשהוא יונק, חס ושלום, מהרחמנות ומתפלות ישראל, אף על פי שהוא נותנם מעצמו לישראל, אף על פי כן הם פגומים על ידי אחיזתו בהם כנ"ל. וזה שאמר: 'ואשדי עליהו', כי אחר כך שיעקרם ויבלעם, חס ושלום, הוא רוצה לחזר ולהשליכם לישראל, כי כבר הם פגומים על ידו כנ"ל. [כי מאחר שהסטרא אחרא לא נכנעת, רק מעצמה היא מחזרת לישראל, על כן הם פגומים אבל כשמוציאין ממנו בעל כרחו על ידי מטה עז כנ"ל, אזי הסטרא אחרא נכנעת לגמרי, ואז חוזר הכל אל הקדשה בשלמות, והבן - נראה לי]. אזל עקר טורא בת תלתא פרסי ואותבה ברישה - הינו שהתגבר ועקר תפלות ישראל, שהם בחינת 'טורא בת תלתא פרסי' כנ"ל. ואותבה ברישה - שהמשיך התפלות, שהם בחינות דעת ורחמים, לתוך הראש והמח שלו, שזה בחינת: 'והנחש היה ערום', כנ"ל. איתי קומצא זהו בחינות התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת קמוץ ודין, בחינות מטה עז הנ"ל. ונקבוה - זה בחינת: "נקבת במטיו ראש פרזו" (חבקוק ג). כי על ידי התפלה שהיא בבחינת קמוץ ודין של הבעל כח הנ"ל, שהוא בבחינת מטה עז, על ידה משברין ומכניעין אותו כנ"ל. כי היא עומדת בבית הבליעה שלו, בבחינת: "בצוארו ילין עז". וזהו: ונחת אצוארה - שהיא עומדת בצוארו, בבחינת "בצוארו ילין עז", כנ"ל. וזהו: 'בעא למשלפה' - כי הוא מכרח להוציא ולהקיא כל הקדשות של התפלות והדעת שבלע, בבחינת: "חיל בלע ויקאנו" כנ"ל. וזהו משכוה שנה וכו' - כי לא די שהוא מקיא ומוציא קדשת תפלת ישראל וכו', אף גם "מבטנו יורישנו אל"; הינו שמכרח להוציא עצמות חיותו ממש, שזהו בחינת גרים. וזהו בחינת: 'משכוה שנה', בחינת: "מעיו עשת שן" (שיר השירים ה), הינו שמכרח להוציא עצמות חיותו מתוך קרבו ומעיו, בבחינת: "מבטנו יורישנו אל", בחינת: "רדה בקרב אויביך", כנ"ל. משה כמה הוי, עשר אמין. משה הוא בחינת נבואה, כי משה רבן של כל הנביאים. וזה בחינת 'עשר אמין', בחינת עשרה מדרגות של נבואה. כי על ידי מטה עז הנ"ל שעל ידו נתגלה הכבוד כנ"ל, על ידי זה זוכין לנבואה כנ"ל. שקל נרגא בת עשר אמין - נרגא זה בחינת כלי מלאכה של מעשה בראשית, וזהו: בת עשר אמין - בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם בחינת כלי מלאכה של מעשה בראשית. כי על ידי נבואה זוכין לאמונה, שהיא בחינת עשרה מאמרות שהם כלי מלאכה של מעשה בראשית. כי על ידי אמונה מאמינים בחדוש העולם, שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות כנ"ל. ועל ידי אמונה זוכין לחדוש העולם שלעתיד, ואז יתער שיר חדש הנ"ל. וזהו: ושור עשר אמין - זה בחינת השיר שלעתיד, שהוא שיר פשוט וכו', שהוא יוד אותיות, בחינת עשר אמין. וזהו: ושור - זה בחינת (שיר השירים ב): "מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות". 'הרים וגבעות' הם בחינת ריחות, בבחינת (שם ד): "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה", הינו הריחות הגדלים בגן על ידי קול הנגון, שהוא משקה את הגן כנ"ל. וזה בחינת: "מדלג על ההרים מקפץ" וכו' - זה בחינת הנגון הנ"ל, שעל ידו גדלים הריחות, שהם בחינת הרים וגבעות. וזהו מדלג וכו' - זה בחינת המדות של הנגון, שקורין מאסין, שהם נעשין על ידי דלוג וקפיצה על הנימין שבכנור. וזהו בחינת 'ושור עשר אמין', הינו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת: 'מדלג על ההרים' וכו' כנ"ל, כי על ידי בחינות הנ"ל זוכין לזה הנגון. וזה הנגון הוא בחינת הקול הנ"ל, בחינת קול יעקב, שהוא מכניע עקב דסטרא אחרא וזהו: ומחיה בקרסלה וקטלה - שהכה והכניע עקב דסטרא אחרא על ידי בחינת קול הנגון הנ"ל, שהוא בחינת קול יעקב, שהוא מכניע עקב דסטרא אחרא, בבחינת: 'וידו אוחזת בעקב עשו', כנ"ל: וזה פרוש: תקעו בחדש שופר. תקעו - זה בחינת התגלות הכבוד, בחינת: "ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד". בחדש - זה בחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל. וזהו בחינת שופר, בחינת הרם כשפר קולך כנ"ל. והדר מפרש איך זוכין על ידי התגלות הכבוד, שהוא בחינת תקעו, לבחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש, שהוא בחינת 'בחדש שופר' - וזהו: בכסה ליום חגנו. בכסה - זה בחינת נבואה, בחינת (בראשית י"ח): "המכסה אני מאברהם אשר אני עשה", שזה בחינת נבואה, בחינת (עמוס ג): "כי לא יעשה ה' אלקים דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". ליום חגנו - הוא ראש השנה. זה בחינת אמונה, שנתתקן על ידי תקון כח המדמה, שהוא בחינת חג, בבחינת (ישעיה מ"ד): "ובמחוגה יתארהו". 'יתארהו' - הינו תארים ושבחים, שהם בחינת כח המדמה. כי כל התארים והשבחים שאנו מדמין אותו יתברך הם בבחינת המדמה. כי בפנימיות השכל הוא יתברך מפשט לגמרי מכל השבחים והתארים. נמצא שכל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה. ועל כן כשהמדמה מברר ומתקן, אז יכולים לסדר שבחים ותארים לו יתברך כי כשאין המדמה מתקן, אזי אין יודעים כלל לתאר אותו יתברך, כביכול, בשבחים ותארים, כי כל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה כנ"ל. וזה בחינת חג, בחינת "ובמחוגה יתארהו". ועל ידי זה נתתקן האמונה שהיא בחינת ראש השנה. כי עקר ראש השנה, שאז הוא חדוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל. וזה: בכסא ליום חגנו - כי עקר תקון המדמה והאמונה היא על ידי נבואה כנ"ל. ועל כן ראש השנה שהוא בחינת אמונה, עקר ראש השנה תלוי בסיון שהוא קבלת התורה, שעל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. ועל ידי תקון המדמה והאמונה, שנתתקן על ידי נבואה, בחינת: "בכסא ליום חגנו" - על ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל, שהוא בחינת "בחדש שופר". וכל זה נמשך מבחינת התגלות הכבוד, בחינת תקעו כנ"ל. כי על ידי התגלות הכבוד זוכין להתפשטות הנבואה וכו' כנ"ל. וכלל כל הבחינות האלו נעשין על ידי בחינת כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא בחינת מטה עז הנ"ל, כנ"ל, שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל: ט אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו (יחזקאל א): איתא בתקוני זהר (תקון יג, דף כז): כלהו ערקין דלבא מתנהגין בתר רוחא, הדא הוא דכתיב: "אל אשר יהיה הרוח ללכת" וכו', דהינו הרוח היוצא מכנפי הראה. כי 'אלמלא כנפי ראה דנשבין על לבא, הוי לבא אוקיד כל גופא' (שם בתקוני זהר). כי על ידי הרוח מכבין הנר ומדליקין הנר. כנראה בחוש, שלפעמים נכבה הנר על ידי הרוח המנשב, ולפעמים מדליקין הנר שנכבה על ידי הרוח שמנשבין בו. כי כבוי הנר הוא על ידי שנופל על הנר עפרוריות, ונפרדין חלקי האש, שיש בו מיסוד האש, ואינם יכולים לבער. ועל כן כשמנפחין בו, אזי הרוח מנפח מן הנר העפרוריות, ועל ידי זה חוזרים ונתחברים ונתקשרים חלקי האש ומתחילין לדלק. [וכן לפעמים מכבין הנר על ידי הרוח, שמנפח ומפריד האש מהנר]. ומנהיגי הדור הם בחינת רוח, כמו שכתוב (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו" - 'שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד' (מ"ר פ' פנחס, ומובא בפרש"י שם). וישראל הם בחינת לבא, כי ישראל הם לבא דכל עלמא (זהר פינחס רכא:). וצריכין מנהיגי הדור לנשב בבחינת רוחם על כל אחד מישראל, שהם לבא דעלמא, לנפח מהם העפרוריות, דהינו מרה שחורה שנופל עליהם, שעל ידי זה אינו יכול האיש הישראלי, שהוא בחינת לב, לדלק ולבער להשם יתברך. גם יש רשעים שהם בחינת ערב רב, וכשהם נופלים על הלב, דהינו על ישראל, זה גם כן בחינת עפרוריות, שעל ידי זה אין יכול לבער כנ"ל. ועל כן צריכין מנהיגי הדור לנפח העפרוריות מן הלב, דהינו מכל אחד מישראל, וחוזרין ונתחברין חלקי האש שבכל אחד ואחד מישראל, ונתקשרין ישראל ביחד, ונעשין בחינת לב. וכל אחד ואחד מישראל נעשה בחינת לב למקום, שצריך שיהיה שם בחינת לב, וחוזר ובוער להשם יתברך כנ"ל: אך לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד חוץ מן המדה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר חוץ מן המדה, שזה בחינת הריסה, בחינת (שמות י"ט): "פן יהרסו לעלות אל ה'" וכו', כי 'במפלא ממך אל תדרש' (חגיגה יג), ואסור להרס לעלות אל ה' מה שאינו ראוי לו לפי בחינתו. על כן כשרואה אדם שבוער ביותר חוץ מהמדה, ידע שזה בחינת רוח סערה כנ"ל. ואליהו היה יכול להכניע זאת (עין זהר פינחס דף רכז: ובזהר חדש על רות). וזה בחינת: 'איש אשר רכב על סוסי אש בסערה - שהיה רוכב ומכניע סוסי אש בסערה', דהינו האש הדולק ביותר מן המדה, שבא על ידי הסערה כנ"ל, היה אליהו רוכב על זה ומכניעו. כי הרוח צריך לנשב במדה, כדי שידלק האש שבלב במדה על פי מזג השוה כנ"ל: י מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מישבין עצמן. והעקר - להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה': אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החרות, בבחינת (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המח, אזי מחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מחו כרצונו ולישב דעתו, מאחר שמחו בחרות ואינו בגלות. כי על ידי גלות אין הדעת מישב, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מגילה יב:) על בני עמון ומואב, דמיתבא דעתיהו מחמת שלא הלכו בגלות, שנאמר (ירמיה מ"ח): "שאנן מואב מנעוריו וכו', ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" וכו': ולבוא לשמחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקדה טובה על כל פנים, כמבאר על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי" (בלקוטי הראשון, בסימן רפב), עין שם. ועל כל פנים יש לו לשמח במה שזכה להיות מזרע ישראל, שלא עשני גוי, וכמו שאנו אומרין: 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו וכו' ונתן לנו תורת אמת' וכו'. מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו לקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל. וזה בחינת (שבת עז:): 'בדיחא דעתה', שהוא דבר גדול, דהינו שמקשר השמחה למחו ודעתו, ואזי המח משחרר, ויש לו ישוב הדעת כנ"ל, וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתה: יא דע, כשאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כלם באין בתוך התפלה, ומסיעין לו, ונותנין לו כח בתפלתו. וזה בחינת שנקראת התפלה שיחה, בחינת (בראשית ב): "שיח השדה", שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפלתו. וזה בחינת (שם כ"ד): "ויצא יצחק לשוח בשדה" - שתפלתו היתה עם סיוע וכח השדה, שכל עשבי השדה נתנו כח וסיוע בתפלתו כנ"ל, שבשביל זה נקראת התפלה שיחה כנ"ל. ועל כן בקללה נאמר (דברים י"א): "והאדמה לא תתן את יבולה"; כי כל יבול הארץ צריכין לתן כח וסיוע בתוך התפלה, וכשיש פגם ועכוב על זה, אזי נאמר: "והאדמה לא תתן את יבולה". כי אפלו כשאינו מתפלל בשדה, נותנים גם כן יבול הארץ סיוע בתפלתו, דהינו כל מה שסמוך אל האדם, כגון אכילתו ושתיתו וכיוצא, רק כשהוא בשדה, שאזי סמוך להם ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותן כח בתפלתו כנ"ל. וזה יבול - ראשי תבות: ויצא יצחק לשוח בשדה - שכל יבול השדה התפללו עמו, כנ"ל: (זה הענין מבאר היטב במאמר תקעו בחדש שופר, המתחיל בדף א, עין שם): יב כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל לפל בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום. ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפרסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על ידי חכמתם ושכלם. ועקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו. רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו - לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם. ואפלו כשנופל, חס ושלום, לספקות, ויש שנפילתו גדולה מאד מאד, רחמנא לצלן, שנופל לספקות והרהורים, ומהרהר אחר השם יתברך, אף על פי כן הנפילה והירידה היא תכלית העליה. כי דע, כי שרש כל הבריאה הוא הכבוד. כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכו' (יומא לח). ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שרש כל הבריאה. ואף על פי שכלו אחד, על כל זה בהבריאה יש חלקים, ובכל חלק וחלק מהבריאה יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו כנ"ל. וזה בחינת (אבות פרק ה): 'בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא בשביל שכר וענש נברא בעשרה מאמרות'. ובכל מאמר ומאמר יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו, כי הכבוד הוא שרש הכל כנ"ל. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אמר כבוד" - שבכל מאמר מלבש בו כבודו יתברך, שעל ידי זה נברא העולם, כי 'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו). ואפלו בעברות ודברים רעים, חס ושלום, ששם אין כבודו יתברך, בבחינת (ישעיה מ"ב): "וכבודי לאחר לא אתן", שיש גבול להכבוד שלא יתפשט לשם, ואף על פי שמלא כל הארץ כבודו, עם כל זה יש גבול כשמגיע למקומות הנ"ל, שלא יצא לשם, בבחינת: 'וכבודי לאחר לא אתן' כנ"ל. ויש גבול לכל כבוד וכבוד, שמלבש בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות כנ"ל, שלא יתפשט למקומות החיצונים כנ"ל. אבל דע, כי אף על פי כן בודאי גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך, ואפלו מקומות המטנפים או בתי עבודה זרה צריכין גם כן לקבל חיות ממנו יתברך. אך דע, כי הם מקבלים מבחינת מאמר סתום, שהוא בראשית מאמר סתום (עין חא"ג שבת קד ד"ה מם סתומה, מאמר סתום), שהוא כולל כל המאמרות, וכלם מקבלים חיות ממנו. והכבוד של המאמר סתום הוא סתום ונעלם בתכלית ההסתרה, ומשם הם מקבלין חיות. כי מבחינת הכבוד והמאמרות המתגלים אי אפשר להם לקבל חיות משם, בבחינת: 'וכבודי לאחר לא אתן' כנ"ל, רק מהמאמר סתום, שהוא נסתר בתכלית ההסתרה, משם מקבלין חיות. ודבר זה אי אפשר להבין, ואסור להרהר בזה כלל. ועל כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו, דהינו לבחינת מקומות המטנפים, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך, ושואל ומבקש איה מקום כבודו, מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן, וזה זה עקר תקונו ועליתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה', המובא בספרים. כי איה מקום כבודו - זה בחינת הכבוד עליון של המאמר העליון, דהינו המאמר סתום בראשית כנ"ל, שמשם נמשך חיות למקומות האלו. נמצא כשמבקש ומחפש איה מקום כבודו, בזה בעצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה, שמגדל הסתרתו והעלמו הוא מחיה מקומות הללו, ועכשו, על ידי שהוא נפל לשם, ואזי מבקש איה מקום כבודו. ובזה חוזר ומדבק עצמו לשם, ומחיה את נפילתו, ועולה בתכלית העליה. וזה בחינת קרבן עולה, שמכפר על הרהור הלב. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה, ויקרא, פרשה ז), כמו שכתוב: "והעולה על רוחכם" - 'שעולה מכפר ההרהור'. כי יש בחינת (תהלים ל"ח): "לבי סחרחר", כי יש קלפה, שהיא מעקמת ומסבבת הלב בעקומים וסבובים ובלבולים הרבה, והיא בחינת קלפת נגה. ועל כן נקרא סחרחר, תרגום של סביב: 'סחור סחור', בחינת (יחזקאל א): "ונגה לו סביב". כי היא בחינת תרגום, כמובא (עין בלקוטי א' סימן יט), ועל כן כתיב בלשון תרגום. וכשאדם נופל לשם, שזה בחינת מקומות המטנפים, ואזי מבקש וצועק איה מקום כבודו, וזה בעצמו תקונו. כי חוזר ושב אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה כנ"ל. וזהו בחינות עולה, בחינת (בראשית כ"ב): "ואיה השה לעולה". שבחינת איה היא בחינות שה לעולה, לתקן ולכפר הרהור הלב, שבא ממקומות המטנפים כנ"ל. כי על ידי בחינות איה נתתקן ועולה משם כנ"ל. וזה בחינות מה שמובא בסוף תקונים (תקון תנינא דף א): 'בראשי"ת - בר"א תי"ש", דהינו השה לעולה, שנעשה על ידי בחינת איה, שהוא בחינות בראשית מאמר סתום כנ"ל. וזה בחינות תשובה, כי זה עקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, ומתגעגע ושואל ומצטער אי"ה מקום כבודו, וזהו בעצמו תשובתו ותקונו כנ"ל, והבן היטב. ויש בזה עוד הרבה דברים. כי כשאדם הולך בדרך או כשהולך בדרכים ברוחניות, אזי התורה הולכת לפניו, בבחינות (משלי ו): "בהתהלכך תנחה אתך", כי יש בזה כמה בחינות, כי כל אחד לפי תורתו. ולפני כל תורה יש בחינות ספקות הנ"ל, כגון בחדושי תורה, קדם שמחדשין יש כמה ספקות ובלבולים, קדם שמברר ומלבן הדבר כראוי. ואלו הספקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת נגה. וכשמגיע אל התורה בעצמה, זה בחינת עץ החיים וכו': שיך לעיל; וזהו בחינות: 'אם יאמר לך אדם, היכן אלקיך - תאמר לו: בכרך גדול של רומי' (ירושלמי תענית פרק א) - שגם שם, שמלאים גלולים ועבודה זרה, גם שם מסתר הוא יתברך כנ"ל. והכלל - כשנופל לשם, חס ושלום, אזי כשמתחיל לבקש איה מקום כבודו, בזה הוא מחיה את עצמו מחיות הקדשה. כי חיות הקלפות הוא רק מההסתרה, מה שנסתר השם יתברך שם בתכלית ההסתרה, עד שאין יודעין ממנו יתברך כלל. אבל תכף כשמבקשין איה מקום כבודו, נמצא שיודעין על כל פנים שיש אלו"ק יתברך, רק שהוא נסתר ונעלם, ועל כן מבקשין 'איה מקום כבודו'. ובזה בעצמו מחיה עצמו במקום נפילתו. כי איה הוא בחינות מאמר סתום, שהם מקבלין חיות משם, רק שחיות הקלפות הוא מההסתרה. אבל הוא מחיה את עצמו בבחינות חיות הקדשה במקום נפילתו, על ידי הבקשה והחפוש שמחפש איה מקום כבודו כנ"ל. ואחר כך זוכה לעלות משם לגמרי אל הקדשה בעצמה, דהינו במקום התגלות כבודו יתברך, כי עקר הקדשה - שיתגלה כבודו יתברך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן: (זאת התורה, וגם מאמר המתחיל: אלו המתפארין עצמן וכו', וכל מה שנאמר בדרך וכו', כגון הקשו וכו' - הכל אחד, כי כל אלו המאמרים קשורים זה בזה, והם מרמזים ונסתרים בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת דף עז) בתוך האגדה הפליאה מאד, מה ששאל רבי זירא את רב יהודה כד הוי בדיחא דעתה, ואי בעי מנה כל חללי דעלמא וכו', ושאל אותו כמה שאלות, והם פליאות נשגבות מאד, כגון: מאי טעמא תורא אריכא גנובתה וכו', מאי טעמא תרנגולא מדלא עינא וכו', וכל השאלות הנאמרות שם כלם הם פליאות גדולות מאד, ושם מרמז ונסתר כל הנ"ל. ומה שמובא לעיל בענין שמחה ובדיחא דעתה שיך גם כן לזה, ומרמז גם כן באגדה הנ"ל, שנאמר שם בעת שהיה בדיחא דעתה. גם מה שמובא במאמר הזה על פסוק: "ואיה השה לעלה", מרמז באגדה הנ"ל, שנאמר שם: 'אי בעי מנה כל חללי דעלמא' - זה סוד בחינת חלל הפנוי, שהוא כביכול פנוי מאלקותו יתברך. ובאמת בודאי אי אפשר שלא יהיה שם גם כן השם יתברך, כי אם כן מהיכן יקבל חיות. אך זהו בחינת הנ"ל, שמקבל חיות מבחינת מאמר סתום, בחינת בראשית וכו'. גם מה שמובא לקמן בענין יראה 'ירא שבת', שיך גם כן לכאן, כי כל יראה יש לה מאמר וכו', ויש מאמר שכולל כלם וכו' כנ"ל. גם מה שמובא לקמן בענין השגחה שיך גם כן לזה, על אגדה הנ"ל: מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא. ולא זכינו לשמע באור כל זה): יג כשחולקין על האדם, נמצא שרודפין אותו, והוא בורח בכל פעם להשם יתברך, וכל מה שחולקין עליו יותר, מקרבין אותו יותר להשם יתברך כי השם יתברך בכל מקום, בבחינת (תהלים קל"ט): "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך", נמצא שבכל מקום בורח להשם יתברך. וזה בחינת: "ופרעה הקריב" - 'שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים' (מדרש רבה, בשלח פרשה כא), שעל ידי רדיפתו אותם נתקרבו יותר להשם יתברך כנ"ל: יד "רבים לוחמים לי מרום" (תהלים נ"ו), הינו שיש לו שונאים למעלה במרום. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עין סנהדרין מד: ובדף קג): 'כשם שיש צרים למטה, כך יש צרים מלמעלה': טו אלו המתפארין עצמן בשקר בגדולות ונפלאות, וכאלו אין שום דבר נמנע מהם, והכל בידם, ויש מהם שהם מנהיגי הדור - הנה עקר כחם ויניקתם הוא רק מהצדיקים הגדולים. כי יש צדיקים אמתיים גדולים במעלה, ויש להם פה קדוש, ודרכם לדבר גדולות ונפלאות, והם באמת יכולים לעבד ה' בכל דבר שבעולם: באכילה ושתיה ושאר דברים. וכמובא בכונות, 'שלפעמים ממתיקין דינים על ידי אכילה ושתיה'. ויש צדיקים אמתיים, שיכולין לעשות פדיון על ידי אכילתם וכיוצא. ומחמת ההתפארות של אלו הצדיקים הגדולים שיוצא מפיהם הקדוש, מזה בא, שנמצאים צבועים שקרנים, שמתדמים עצמן כקוף, ומתפארין עצמן גם כן ממש באלו הלשונות של התפארות, שיוצא מפה קדוש של הצדיק האמת. וכעין שמצינו בנביאים, שירמיה היה מתנבא בשוק העליון: "הנני שבר את קשת עילם" וכו' (ירמיה מ"ט), וחנניה בן עזור, נביא שקר, היה מתנבא בלשון זה ממש להפך, (סנהדרין פט) כמו כן מתנהג עכשו כנ"ל. אבל עקר יניקתם - רק מצדיקים כאלו שהולכים בגדולות ונפלאות כנ"ל. כי מצדיקים פשוטים, עובדי ה' בפשיטות, בתורה ותפלה ומעשים טובים, אין להם שום כח, מאחר שהצדיקים בעצמן אינם מדברים גדולות, ומתנהגים בפשיטות בעבודה תמה, על כן אין להשקר והגדלות שלהם אחיזה בהם כל כך. ואף על פי שגם בזה אפשר קצת שימצאו שקרנים צבועים בדרך זה. כמו שנמצא, שיש אנשים שיושבים מעטפים בטלית ותפלין כל היום, והם צבועים, עם כל זה אין להם כח להטעות העולם כל כך כמו אלו המתפארין בגדולות כנ"ל. כי דע, שהצדיק האמת הנ"ל מקבל דבור פיו הקדוש מבעלי צדקה, וזה בחינת (תהלים קי"ט): "נדבות פי רצה נא ה'" - שהצדיק מקבל דבור פיו מנדיבי לב, דהינו בעלי צדקה. וצדקה היא בחינת מים, בבחינת (שם קי"ד): "ההפכי הצור אגם מים", 'הצור' - זה בחינת (תהלים ע"ג): "צור לבבי", כי יש "לב אבן" (יחזקאל ל"ו), דהינו "אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיה מ"ו), וזהו: "ההפכי הצור אגם מים", דהינו שנתהפך ללב רך, בחינת (איכה ב): "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", הינו לב רך להתנדב לצדקה. ובשביל זה נקרא צדקה מים, כמו שכתוב (עמוס ה): "וצדקה כנחל איתן", וזה בחינת (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים", הנאמר בצדקה. ועל ידי הצדקה נעשה פה קדוש של הצדיק כנ"ל, וזה בחינת (ראש השנה ו.): "בפיך" - 'זו צדקה', שעל ידי צדקה נעשה הפה של הצדיק כנ"ל. והצדיק הוא בחינת (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו", ובכור נוטל פי שנים, הינו שדבור פיו הקדוש יש לו שני משמעות, ומזה בא שיש כח ויניקה להצבועים הנ"ל לינק מהם, להפך דבריהם אל השקר שלהם, מאחר שהדבור הקדוש בעצמו יש לו שני משמעות, בבחינת פי שנים כנ"ל: אבל באמת הוא טובה להצדיק האמת מה שנמצאים אלו השקרנים המתדמים אליהם. כי יש רשעים שנותנין צדקה לצדיקים, ועל ידי הצדקה נעשה בחינת יבק, הינו: יחוד ברכה קדשה, וכל שלש בחינות אלו נאמרו במים, שהוא בחינת צדקה כנ"ל. 'יחוד' - כמו שכתוב (בראשית א): "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד". 'ברכה' - כמו שכתוב (שם): "ישרצו המים שרץ נפש חיה" וכו'. 'קדשה' - כמו שכתוב (במדבר ה): "מים קדשים". ומחמת זה נמצאים בעלי צדקה שהם נואפים, כי הם יונקים מבחינת היבק הנ"ל. ובחינת היבק בקדשה הוא בחינת זווגין דקדשה, ואצלם נתקלקל זאת היניקה, ונעשה אצלם נאוף, רחמנא לצלן. ועל כן הצדקה שלהם היא רעה אצל הצדיק. כי הצדיק מקבל דבור פיו הקדוש מן הצדקה, וכשנתקלקל אצלם כנ"ל, גורם פגם לדבור פיו של הצדיק, שמקבל משם כנ"ל. ועל כן הוא טובה מה שנמצאים השקרנים הנ"ל, שאזי אלו הרשעים הנותנים צדקה פונין אליהם ונותנין להם, וכמאמר ירמיה הנביא: 'הכשילם בעניים שאינם מהגנים', כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא קמא טז:), ואזי נצול הצדיק האמת מפגם הצדקה שלהם כנ"ל. אבל עקר כח יניקת השקרנים הנ"ל הוא רק מאלו הצדיקים הגדולים, ההולכים בגדולות כנ"ל, אבל מאלו העוסקים בתורה תמיד ומתנהגים בפשיטות, אין להם יניקה וכח כנ"ל: לשון הגמרא מאי טעמא גמלא זוטרי גנובתה, משום דאכל כיסי. מאי טעמא תורא אריכא גנובתה, משום דדיר באגמי, ובעי לכרכושי בקי: רש"י: דאכלה כיסי. קוצים, לפיכך זנבו קצר, כדי שלא ידבקו בו הקוצים. ובעי לכרכושי בקי. להבריח היתושים: וזהו ששאל רבי זירא את רב יהודה: מאי טעמא גמלא זוטרי גנובתה ותורי אריכא גנובתה (שבת עז:), 'גמלא' - זה בחינות הצדיק הפשוט, בבחינת (תהלים קל"א): "ולא הלכתי בגדלות ונפלאות כגמל עלי אמו". כי הוא מתנהג בפשיטות, ואינו מדבר גדולות, וכל עבודתו הוא בבחינת שתיקה. כי אין יוצא מפיו גדולות ונפלאות, והוא רק כגמול עלי אמו, וזהו בחינת 'גמלא'. ו'זוטרי גנובתה' - זה בחינת נביא ומורה שקר, הוא הזנב, כמו שכתוב (בישעיה ט). הינו אלו הצבועים המשקרים, בחינת נביאי השקר, שאחיזתם הוא רק בצדיקים הגדולים כנ"ל. אבל בהצדיקים הפשוטים, שהם בחינת גמלא, אין להם אחיזה כל כך, וזהו 'זוטרי גנובתה' כנ"ל. וזהו: 'תורי אריכא גנובתה' - זהו בחינת הצדיקים הגדולים, בחינת: "בכור שורו הדר לו" כנ"ל. 'ואריכא גנובתה' - הינו שעקר יניקת הנביא ומורה השקר, שהוא הזנב, הוא רק אצלם כנ"ל. וזהו שהשיב: 'משום דאכלי קוצי', הינו שאלו הצדיקים הפשוטים, שהם בחינת גמלא, 'אכלי קוצי' - שאוכלים ומכלים את הקוצים והחוחים, הסובבים את השושנה העליונה. ושושנה זה בחינת הדבור הקדוש, בחינת (שיר השירים ה): "שפתותיו שושנים" וכו'. כי הם עוסקים בתורה ועבודה יום ולילה ומכלים כל החוחים, שלא יהיה להם יניקה מהדבור הקדוש. כי מעבודה פשוטה בתמימות אין להם יניקה כנ"ל. כי אינם יכולים להתדמות אליהם ולנהג שקר שלהם על ידם, מאחר שהנהגתם רק בתמימות ובפשיטות כנ"ל. 'ותורי אריכא גנובתה, משום דדירי באגמי ובעי לכרכושי בקי'. 'דדירי באגמי' - הינו שמקבלים דבור פיהם הקדוש מבעלי צדקה, מבחינת: "ההפכי הצור אגם מים" כנ"ל. וזהו 'דדירי באגמי ובעי לכרכושי' בקי - בחינת יב"ק הנ"ל, שצריכין לגרש היבק של הצדקה שנותנין רשעים, כי אצלם נפגם היבק כנ"ל, וגורם רעה להצדיק שמקבל דבור פיו מהם כנ"ל. ועל כן הוא טובה גדולה מה שיונק מהם הנביא וכו', שהוא הזנב, שעל ידי זה מגרשין הרשעים מעצמן. כי מכשילין אותן בשקרנים הנ"ל, שפונין אליהם ונותנין להם הצדקה, ונצולין הצדיקים, כנ"ל: טז הקשו: מפני מה כשהאדם מבקש פרנסה, אין נותנין לו תכף מן השמים, כי אם על ידי סבות, לכל אחד לפי סבתו; - שזה צריך לזרע תבואה ולחרש ולקצר וכו', וזה צריך לנסע ולמצא צרך פרנסתו שם, וכיוצא בזה, ולמה לא נותנין לו תכף, בשעה שמבקש פרנסתו, מזמן. והתרוץ: דע, שכל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל על ידי המלך (עין זוהר תרומה קנג), כמו שכתוב במלך (דניאל ד): "אילנא די חזית די רבה ותקף וכו' ומזון לכלא בה אנת הוא מלכא". ועקר המלכות הוא על ידי ענוה, בבחינת (משלי ט"ו): "ולפני כבוד ענוה", שעקר כבוד וגדלת המלכות הוא על ידי ענוה דיקא, כי כן דרך המלכות; בכל פעם, שצריך, שיקדים ענוה לכבודו וגדלתו. כמו שבכל יום בשעה שקם ממטתו, שאזי עדין הוא בקטנות, שמלבש במלבושים פשוטים, וגם פניו אינו בצחות וזכות עדין קדם הרחיצה, ואחר כך מיפה עצמו ומתלבש בבגדי כבוד, ומתפשט בגדלתו כדרך המלך. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא כב:): 'מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול, מפני שלא היה בו שום דפי. כי אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קפה של שרצים תלויה מאחוריו. שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: כלך מאחריך'. כי עקר המלכות - על ידי ענוה כנ"ל, וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר, מתפשט מלכותו ביותר כנ"ל. וכשנמשך המזון על ידי המלך כנ"ל, נעשה ממנו ברורים, כגון תבואה, שהרבה ממנה אוכלין בהמות, ואחר כך מתברר עוד, ואוכלין ממנה עכו"ם, עד שמתברר ממנה לישראל. וגם בהאכילה יש ברורים, עד שמתברר ונעשין מהם אמרי שפר, דהינו ברכות שמברכין עליהם תחלה וסוף, ומתפללין ועובדין השם יתברך בכחות האכילה. וזה בחינת (בראשית מ"ט): "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר". 'שמנה לחמו' וכו', דהינו הפרנסה שהיא בחינת 'מעדני מלך', כי מקבלין אותה על ידי המלך, ועל כן תכף כתיב אחריו: 'נפתלי וכו' הנותן אמרי שפר', דהינו אמרי שפר של ברכות ותפלות וכיוצא, שנעשין מן הברורים של מעדני מלך כנ"ל. ואלו הברורים הם בחינת קטרת, כידוע, שקטרת היא בחינת ברורים. ומאלו אמרי שפר שנעשין מן מעדני מלך, נעשה עטרה להמלך, וגם יכולין לראות זאת העטרה. וזהו בחינת (שיר השירים ג): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" - הינו לראות העטרה של המלך שנעשה ביום חתנתו. כי התחברות שמתחברין האמרי שפר עם המלך, זה בחינת חתנה, בבחינת (משלי כ"ב): "חן שפתיו רעהו מלך" שחן השפתים, דהינו האמרי שפר, מתחברין עם המלך בבחינת רעות - וזהו "ביום חתנתו". וזהו: "וביום שמחת לבו" - זה בחינת קטרת, בבחינת (משלי כ"ז): "שמן וקטרת ישמח לב". כי הברורים שמהם נעשה אמרי שפר כנ"ל, שמהם נעשה העטרה כנ"ל, הם בחינת קטרת כנ"ל. וזהו: "שעטרה לו אמו" - הינו בחינת חוה, שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג) כי חוה - ראשי תבות: המעטרכי חסד ורחמים (תהלים ק"ג), הינו בחינת העטרה הנ"ל, שנעשה על ידי בחינת: "המשביע בטוב עדיך", דהינו בחינת מעדני מלך כנ"ל. (והעקר חסר). והכלל - שצריכין לראות את המלך, בבחינת (ישעיה ל"ג): "מלך ביפיו תחזינה עינך", דהינו כשהוא ביפיו וגדלתו, ולא בשעת קטנות. ואם היו נותנין לו פרנסתו תכף ומיד, לחם מזמן, היה אפשר שיראה את המלך בשעת קטנות, כגון בשעה שמקטין את עצמו ומחשב את עצמו שקפה של שרצים תלויה מאחוריו וכיוצא כנ"ל. אבל עכשו שנותנין הפרנסה על ידי סבובים, נמצא שבאה בעתים מיחדים. כי לכל סבה צריכה עת מיחד, עד שתצא הפרנסה אליו. ועל כן לא יבוא לראות את המלך בקטנותו, רק ביפיו כנ"ל, כי אין נותנין לו הפרנסה תכף, רק בעת מיחד, באפן שלא יראהו - רק ביפיו, בבחינת: 'מלך ביפיו' וכו'. כי על ידי הפרנסה רואין המלך בעטרה כנ"ל. וזה הסוד מרמז בפסוק (תהלים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, פותח את ידך" וכו'. 'עיני כל' וכו' - זהו הקשיא הנ"ל, הינו: "עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו", דהינו שמבקשין על פרנסה, ואין נותנין תכף, רק בעתו כנ"ל. והתרוץ: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (ולא סים): יז צריך לזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקדשות שבת גדולה ויקרה מאד, כמובא, ובפרט ב"ראשית חכמה" בשער הקדשה בתחלתו, עין שם. וראוי ונכון ללמד ב"ראשית חכמה" בשער הנ"ל, ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם בענין קדשת ומעלות שבת קדש. כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדשת ומעלות שבת. כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפני עצמו, והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי. ועל ידי זה היראה בשלמות, דהינו עם דעת, כי בחל אפשר שיהיה היראה עם כסילות, בבחינת (איוב ד): "הלא יראתך כסלתך". ועקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחל, כי על ידי השעבוד אין הדעת שלם. וכמו שכתוב במואב (ירמיה מ"ח): "שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" וכו'. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה יב:), כי על ידי שעבוד וגלות הדעת מבלבל. אבל בשבת הוא חרות, וכשיש חרות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל. ועקר החרות על ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נ"ח): "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת. ועל ידי זה נעשה חרות, בבחינת (שם נ"ה): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה יוצאין לחרות. וכשיש חרות, הדעת בשלמות כנ"ל ואזי היראה כראוי, בבחינת ירא שבת (תקוני זהר תקון ט), כי אז היראה בלי כסילות שיש בימי החל, כי עקר הכסילות - מחמת השעבוד כנ"ל. ובזה מעלין היראות הנפולות, דהינו מה שיראים לפעמים משר וכדומה, כי על ידי הדעת מרימין אותן. ועקר הדעת הוא בשבת על ידי השמחה, שעל ידי זה יש חרות ואזי הדעת בשלמות כנ"ל: והכלל, שצריך לנהג שמחה גדולה בשבת קדש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל. רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי מה שיכול. כי אכילת שבת היא כלה רוחניות, כלו קדש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חל, כמבאר במקום אחר (לעיל בסימן נו, ובסימן רעז, ועין זהר ויקהל דף ריח ובמק"מ שם): דרך השם יתברך - להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה. כמו שכתוב (במדבר כ"ג): "לא הביט און ביעקב". (עין ילקוט ובתד"א רבה פ"א). מכל שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצא בו דוקא מה שאינו טוב ולחפש למצא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחיב להביט רק על הטוב. ולזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה. כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה. וכשהוא אינו טוב, ואם היה מנהיג אותו בהשגחה - לא היה יכול להגיע לו שום טובה, אזי מניח אותו על הטבע, ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע. ואם לא היה רק השגחה, היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי. כי כשהיה רואה יתברך, שאין האדם מתנהג כראוי, היה כועס, והיה מסיר ההשגחה לגמרי. אבל עכשו מניחו על פי הטבע, וכשהוא חוזר למוטב, משגיח עליו כנ"ל. ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו טבע והשגחה. כי באמת גם הטבע היא השגחתו יתברך, וזה אי אפשר לאדם להבין שני דברים כאחד, דהינו הטבע שבאמת היא השגחתו יתברך: יח סכנה גדולה להיות מפרסם ולהנהיג העולם. לא מבעיא כשאינו ראוי כלל, ולובש טלית שאינו שלו, רק אפלו עובדי השם באמת, גדולי הדור, יש עליהם סכנות נוראות בהנהגת העולם. כי איש פשוט רחוק מאד, שיעבר על רציחה, אפלו אם אינו איש כשר, כי אין לו תאוה לזה. ואפלו כשמגיע, חס ושלום, לתאוה כזו, רחמנא לצלן, אינו בא לידו, ויש לו כמה מניעות לזה ואפלו אם יעבר, לא יעבר כי אם לעתים רחוקות, וקרוב שלא יעבר רק פעם אחת כל ימיו. אבל בהנהגת העולם ובחדושין דאוריתא שמחדשין, יכולים לעבר ממש גנב ונאף ורצח בכל פעם, בכל רגע, רחמנא לצלן(עין זוה"ק בהק' ד"ה ע"א): יט עקר התכלית והשלמות הוא רק לעבד השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל. כי יש מחקרים שאומרים, שעקר התכלית והעולם הבא הוא רק לדעת כל דבר כמות שהוא, כגון לידע הכוכב כמו שהוא, לידע מהותו ומפני מה עומד במקום ההוא. כי יש משכיל ומשכל ושכל, דהינו הכח המשכיל והשכל בעצמו והדבר המשכל וזהו התכלית והעולם הבא אצלם, שיהיה נעשה אחד מהמשכיל והמשכל והשכל והם מבלים ימיהם על זה בעולם הזה לחקר ולהשיג המשכלות, שזהו התכלית אצלם, וזהו בעצמו העולם הבא לדעתם. רק שבעולם הזה שמלבשין בגוף, אין להם תענוג כל כך מן החקירות, ובעולם הבא שיתפשטו מהגוף, יתענגו מאד מזה. ולדעתם הרעה, עקר השגת התכלית הוא על ידי חקירות וחכמות חיצוניות שלהם. אבל באמת אצלנו עקר השגת התכלית הוא רק על ידי אמונה ומצוות מעשיות, לעבד השם על פי התורה בתמימות ובפשיטות. ועל ידי זה בעצמו זוכין למה שזוכין, 'עין לא ראתה' וכו', כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה יראת ה'" - שעקר ראשית וקדימת החכמה הוא רק יראת ה', שצריך להקדים היראה להחכמה. ותדע שאין הדבר כדעתם, חס ושלום. כי אם כן לא ישיגו התכלית, רק מתי מעט מעט מאד, דהינו הבעלי שכל פילוסופים. ומה יעשו קטני הערך, שאין להם שכל כזה לחקר חקירות, לדעת המשכלות, שהם רב ועקר העולם, איך ישיגו הם את התכלית. אבל באמת עקר השגת התכלית הוא רק על ידי תמימות דיקא, דהינו יראת השם ומצוות מעשיות בפשיטות גמור. וזהו (סוף קהלת): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". הינו ששלמה המלך, עליו השלום, מלמד אותנו, שעקר השגת התכלית, שהוא בחינת סוף דבר, הוא רק על ידי תמימות ופשיטות, ליראה את ה' ולשמר מצוותיו בפשיטות. וזהו: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור", שזהו בחינת תמימות ופשיטות, ליראה את ה' ולקים מצוותיו בעבדא וכו' בפשיטות כנ"ל. וזה שסים: "כי זה כל האדם" - הינו כי זה יכול כל אדם לקים ולהשיג על ידי זה את התכלית, מאחר שעקר הוא "את אלקים ירא" וכו'. על כן יכול כל אדם להשיג התכלית, כי זה כל אדם יכול לקים: ובאמת הוא אסור גדול מאד להיות מחקר, חס ושלום, וללמד ספרי החכמות, חס ושלום. רק הצדיק הגדול מאד, הוא יכול להכניס עצמו בזה, ללמד השבע חכמות. כי מי שנכנס בתוך החכמות הללו, חס ושלום, יכול לפל שם. כי יש אבן נגף בכל חכמה וחכמה, שהיא בחינת עמלק, שעל ידי האבן הנגף הזה יכולין לפל, חס ושלום. כי עמלק היה פילוסוף ומחקר וכפר בעקר, כמו שכתוב (דברים כ"ה): "ולא ירא אלקים", דהינו שהוא רק נוהג על פי חכמות, ואין לו יראה כלל. אבל הצדיק כשנכנס באלו השבע חכמות, הוא מחזיק עצמו ונשאר קים על עמדו על ידי אמונה, בבחינת (חבקוק ב): "וצדיק באמונתו יחיה". כי "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד) הינו שהצדיק הגדול הולך דרך אלו השבע חכמות, ואף על פי ששם יכולין להחליק ולפל על ידי האבן נגף, בחינת עמלק כנ"ל, אבל הצדיק - שבע יפל, וקם על ידי אמונה כנ"ל. וזה: "שבע יפול צדיק וקם" - סופי תבות עמלק, שהוא האבן נגף של השבע חכמות, שעל ידו נופלין, חס ושלום, אך הצדיק שבע יפול, וקם על ידי אמונה כנ"ל. וזה שכתוב במשה רבנו (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", במלחמת עמלק כי על ידי אמונה החליש את עמלק, דהינו החכמות והחקירות כנ"ל. וזה: "ויהי ידיו אמונה". 'ידיו' - הינו בחינת מצוות מעשיות שהם בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "כל מצותיך אמונה". שעל ידי אמונה ומצוות מעשיות, שהם הפך בחינת עמלק, החלישו כנ"ל. ואמונה זה תפלה, כמו שתרגם: 'פרישן בצלו'. כי התפלה משנה הטבע, ונתבטלין החכמות והחקירות, שהם הולכים על פי הטבע. וזהו עקר התכלית אצלנו, שתהיה התפלה נכללת באחדותו יתברך, בבחינת (דברים י): "הוא תהלתך והוא אלקיך", שהתפלה והשם יתברך אחד, כביכול, וזהו עקר התכלית באמת: והמחקרים והכופרים מפרשים כל התורה כלה על פי חכמות ואפיקורסות שלהם, שכל התורה, ואפלו מצוות מעשיות הכתובים בתורה, מפרשים הכל על פי צורה ושכל. לא מבעיא מעשיות הכתובים בתורה, אומרים שהם מרמזים רק על הנמשל והצורה לבד, דהינו שכליות שלהם, אלא אפלו מצוות מעשיות המפרשים בתורה, מפרשים הכל שהם מרמזים רק על שכליות וחכמות שלהם, וכופרים בפשוטו לגמרי. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תנחומא והובא ברש"י תצא), 'שהיה עמלק חותך מילות וזורק כלפי מעלה'. כי מילה היא מצוה ראשונה, שנצטוה בה אברהם אבינו, שהיה ראש למאמינים. ועמלק, שהוא בחינת הפילוסופים והכופרים, הוא כופר בכל המצוות ומפרש הכל על שכליות לבד כנ"ל. וזהו: 'חותך מילות וזורק כלפי מעלה' - שכופר במצות מילה, וזורקה כלפי מעלה אל השכל. כי הם מפרשים הכל רק על שכליות לבד, וכופרים בעשיות המצוות כנ"ל. אשרי מי שאינו יודע מהם כלל. ועל כן עקר הכנעתו - על ידי אמונה, בחינת: "ויהי ידיו אמונה" וכו' כנ"ל: (זאת התורה לא שמעתי מפיו הקדוש בעצמו, ועין בהשמטות מזה). כ שיך לא"ב חדש, מריבה, אות י על ידי המחלקת שיש בעולם, על ידי זה נעשין מפרסמים קדם זמנם. הינו כי כשאחד נכנס בעבודת השם, הוא צריך לשהות ולהתמהמה עד שיתפרסם בעולם, ועל ידי פגם המחלקת נתפרסם קדם זמנו. ועל ידי זה הם גורמים הזק והפסד להאיש הזה, שנעשה מפרסם קדם זמנו, או גם להדרך לעבודת השם, שהיה זה רוצה לגלות בעולם, ואזי גורמין מיתה לבעלי המחלקת. ולפעמים, שאין הפגם גדול כל כך, אזי גורמין עניות. וזה הסוד מבאר בתורה בפסוק (שמות כ"א): "וכי ינצו אנשים יחדו ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" וכו'. כי כשמתחיל לכנס לאיזה דרך הוא בחינת הריון, וצריך להתעלם שם בבחינת עבור, כי עדין לא נתגלה זה הדרך בעולם, רק הוא נכנס לשם לגלותו, ואזי הוא בחינת הריון, בבחינת (משלי ד): "בדרך חכמה הריתיך". בחינת הריון, וצריך לשהות שם ולהתמהמה, לחמם עצמו שם כמו עבר במעי אמו, עד שיגיע הזמן, שיצא לאויר העולם, לגלות זה הדרך בעולם. וכשיוצא קדם זמנו, זה בחינת נפל. ופגם זה נעשה על ידי מחלקת כנ"ל. וזה בחינת: "וכי ינצו אנשים יחדו" - הינו מחלקת, על ידי זה: "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה" - הינו בחינת המפרסמים שנעשין קדם זמנם, שהם בבחינות נפלים כנ"ל, וענשם מיתה או עני, לפי הפגם כנ"ל. וזה: "אם לא יהיה אסון" - פרש רש"י: באשה. הינו שלא יפסידו ויקלקלו את הדרך חכמה בעצמו, שהוא בחינות אשה הרה כנ"ל, רק יפסידו הנפלים, דהינו האנשים בעצמן, שנתפרסמו ויצאו בעולם קדם זמנם. כי כמו שבאשה הרה, כשנוגפין אותה עד שמפלת נפלים, יש שתי בחינות, דהינו שלפעמים היא מפסדת הנפלים לבדם, שמפלת אותם על ידי שיצאו בלא עתם, ולפעמים גם האשה הרה בעצמה נזוקת על ידי זה ונסתלקה כמו כן בבחינות הנ"ל. הינו שלפעמים נפסדין האנשים בעצמן, שנתפרסמו קדם זמנם, שהם בחינת נפלים אבל עדין לא נסתלק הדרך חכמה בעצמו, רק הנפלים לבד, ויכולין אחרים להתעבר שם בבחינת הריון הנ"ל, כמו במשל אשה הרה כנ"ל. ולפעמים נפסד גם הדרך חכמה בעצמו, באפן שאפלו איש אחר אינו יכול לכנס לשם בבחינת הריון, לגלות ולהוציא זה הדרך לעולם, שזה בחינת מיתת האשה הרה כנ"ל. ולפי הפגם, כן הענש. כמו שמפרש בתורה, "אם לא יהיה אסון" - 'באשה', "ענוש יענש" - 'בממון', הינו עניות, שנעשה כשאין הפגם גדול כל כך כנ"ל. "ואם יהיה אסון" - 'באשה', שגרמו להפסיד גם הדרך בעצמו כנ"ל, אזי: "ונתת נפש תחת נפש", הינו מיתה כנ"ל. ה' יצילנו: כא כשמחדשין חדושי תורה, ואזי יש אלו הידועים, המסתכלים ומצפים על זה, וצריך להעמיד אנשי חיל, להעמידם לפניהם ולאחריהם, כדי שלא יתקרב זר וזה נעשה על ידי למוד הפוסקים, שצריך ללמד פוסקים קדם החדוש שמחדש ואחר כך, ועל ידי זה נעשין בחינת אנשי חיל מלפניהם ומלאחריהם. והתורה יורדת והולכת ביניהם לבטח, כי האנשי חיל עומדים עם הכלי זין, ואינם יכולים אלו הנ"ל להתקרב: כב בענין ההכנעה טועים העולם הרבה כי הלא כמה אנו מיגעין עצמנו בעבודות ובתפלה כדי לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, ואם כן אי אפשר שיהיה ההכנעה בפשיטות, כי אם כן הוא נכנס לקטנות, ועל כן בהכרח שיש בזה דעת. ועל כן לאו כל אדם יכול להיות ענו כראוי, רק משה רבנו, עליו השלום, הוא היה "ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב). ורבותינו, זכרונם לברכה, קראו לענוה שאינו כראוי - חנפה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מא:) על ירמיה הנביא, שהיה ענו נגד הנביא שקר חנניה, ואמר לו בהכנעה: אמן, כן יעשה ה'; ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על זה: 'כל המחניף וכו' לסוף נופל ביד בנו' וכו': כג בענין השמחה. על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחרה, ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן, כן יש בענין השמחה. כי כשאדם שמח, אזי המרה שחרה ויסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתרה - להתאמץ לרדף אחר המרה שחרה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באפן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה. שיהפך המרה שחרה וכל היסורין לשמחה, כדרך הבא לתוך השמחה, שאז מגדל השמחה והחדוה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחרה שלו לשמחה. נמצא שחוטף המרה שחרה ומכניס אותה בעל כרחה לתוך השמחה, כמשל הנ"ל. וזה בחינת (ישעיה ל"ה): "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" - שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה, כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדף אחריהם דיקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו: "ששון ושמחה ישיגו" וכו' - שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה, להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה כנ"ל. כי יש יגון ואנחה שהם הסטרא אחרא, שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדשה, ועל כן הם בורחים מן השמחה. על כן צריך להכריח אותם לתוך הקדשה, דהינו השמחה בעל כרחם, כנ"ל: כד מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחרה בכל כחו. וכל החולאת הבאין על האדם, כלם באין רק מקלקול השמחה. כי יש עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים צ"ב): "עלי עשור וכו' כי שמחתני ה' בפעלך" וכו'. ואלו יוד מיני נגינה באין בתוך עשרה מיני דפקין, והם מחיין אותן (עין תיקון סט דף קה). ועל כן כשיש קלקול ופגם בהשמחה, שהיא בחינת יוד מיני נגינה, על ידי זה באין חולאת מן היוד מיני דפקין, שנתקלקלין על ידי קלקול היוד מיני נגינה, שהם השמחה כנ"ל. כי כל מיני חולאת כלולים ביוד מיני דפקין, וכן כל מיני נגונים כלולים ביוד מיני נגינה. וכפי קלקול השמחה והנגון, כן בא חולאת כנ"ל. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת - על ידי מרה שחרה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה. ולעתיד תתגדל השמחה מאד, ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי סכה פרק לולב וערבה ובמדרש רבה שמיני פרשה יא): 'עתיד הקדוש ברוך הוא להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא', דהינו שיעשה מחול לצדיקים, והוא יתברך יהיה ראש חולה, כי שכינה למעלה מראשותיו של חולה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (נדרים מ), שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי". כי אין להחולה שום חיות, רק השכינה מחיה אותו. ולעתיד על ידי השמחה יתתקן כל החולאת כנ"ל, ואז יהיה השם יתברך ראש חולה, דהינו ראש המחול כנ"ל, כי השמחה היא בחינת תקון החולה כנ"ל. ובשביל זה נקראין השמחה והרקודין חווה כנ"ל, כי הם תקון החולאת כנ"ל: והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם - למשך עצמו למרה שחרה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפלו במלי דשטותא. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כלו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחרה, יותר מאשר יכולין לכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחרה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיחדת יהיה לו לב נשבר: כה ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהינו לקבע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו, דהינו בלשון אשכנז (במדינתנו). כי בלשון הקדש קשה לו לפרש כל שיחתו, וגם אין הלב נמשך אחרי הדבורים, מחמת שאינו מרגל כל כך בהלשון, כי אין דרכנו לדבר בלשון הקדש. אבל בלשון אשכנז - שמספרים ומדברים בו, קל וקרוב יותר לשבר לבו, כי הלב נמשך וקרוב יותר אל לשון אשכנז, מחמת שהוא מרגל בו. ובלשון אשכנז יכול לפרש כל שיחתו. ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת, וכיוצא בזה כל חד לפום דרגה. ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיחדת כנ"ל, ושאר היום יהיה בשמחה כנ"ל. והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאד מאד, והוא דרך ועצה טובה מאד להתקרב אליו יתברך, כי זאת היא עצה כללית, שכולל הכל. כי על כל מה שיחסר לו בעבודת השם, או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך - על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל. ואפלו אם לפעמים נסתתמין דבריו, ואינו יכול לפתח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד. דהינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאד, וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו. ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפלו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמל עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו. ודע, שכמה וכמה צדיקים גדולים מפרסמים ספרו, שלא באו למדרגתם, רק על ידי הנהגה זו. והמשכיל יבין מעצמו גדל מעלת הנהגה זו, העולה למעלה למעלה, והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כלם יכולים לנהג הנהגה זו, ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה. אשרי שיאחז בזה: גם טוב לעשות מהתורה תפלה. דהינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפלה, דהינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר. והמשכיל והחפץ באמת, יוליכו ה' בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה, באפן שיהיו דבריו דברי חן וטענות נכונות, לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת. וענין השיחה זו עולה למקום גבוה מאד, ובפרט כשעושה מתורה תפלה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה: כו שיך לא"ב החדש, שכרות, אות ד צריך להרחיק משכרות, ולדקדק שלא לשתות יותר מיכלתו, כדי שלא יבוא לידי שכרות, כי מעט השתיה לפי הצרך הוא טובה להרחיב דעתו. ודע, כי הדעת מלבש בחסדים, וכששותה במדה כראוי לפי ערכו, אזי נתרחב דעתו ונתרומם מחו, ואזי נגדלין החסדים ביותר על ידי השתיה. כי כשנתרומם הדעת, נתרוממין ונגדלין החסדים, כי הדעת מלבש בחסדים כנ"ל. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין ס"ה): "כל המתפתה ביינו, יש בו מדעת קונו". 'מתפתה' דיקא, בחינת חסדים, שעל ידי היין נגדלין החסדים. וזהו מתפתה - שעל ידי הגדלת החסדים הוא מתפתה ומתפיס, אף על פי שלא היה ראוי להתפתות לפי חסדים סתם, והיה יכול להיות רגז, אבל על ידי הגדלת החסדים על ידי היין הוא מתפתה כנ"ל. אבל השותה יותר מדאי ומשתכר, אזי אדרבא, מתגברין תקף הגבורות, ונעשה כעס ורגז, ולפעמים מתגברין גבורות דסטרא אחרא, ויוכל לבוא לידי רעות וכו', חס ושלום: ודע, שעל ידי שכרות שוכחין כל המצוות והאזהרות שצוה משה רבנו, עליו השלום. כי משה הוא מלבש בכל אחד ואחד מישראל, בכל איבר ואיבר, ומזכיר כל איבר ואיבר, שיעשה המצוה השיכה לאותו איבר. כי רמ"ח מצוות כנגד רמ"ח איברים. ועל כן משה נקרא מחקק (דברים ל"ג), שהוא גימטריא רמ"ח, שמזכיר רמ"ח מצוות כנ"ל. ועל ידי השכרות שוכח אותם, בבחינת (משלי ל"א): "פן ישתה וישכח מחקק", שעל ידי השתיה והשכרות שוכח רמ"ח מצוות של משה כנ"ל. והתלבשות משה באיברים זהו בעצמו בחינת התלבשות הדעת בחסדים כנ"ל. כי משה הוא הדעת, והאיברים הם רמ"ח, בחינת אברהם איש החסד, שהוא גימטריא רמ"ח איברים: כז מי שהוא פרנס חדש או מנהיג, (שקורין רוגיריר), והוא מנהיג בכשרות ובישר, ורואה ומסתכל להטיל המשאוי על כל אחד כראוי לו, כפי מה שמעריך את כל אחד בישר להכביד על זה ולהקל על זה כראוי, על ידי זה מבטל הארבע מדות רעות, דהינו 'עבודה זרה' 'וגלוי עריות' 'ושפיכות דמים' 'ולשון הרע'. והסוד - כי הנדר שנודרין צריכין לשלם מיד, והמאחר נדרו גורם אלו הארבע מדות הנ"ל. כדאיתא במדרש (ויקרא פרשה לז), שלמד מיעקב, שבשביל שאחר נדרו בא לידי ארבע הנ"ל. 'עבודה זרה' - שנאמר: "הסירו את אלקי הנכר". 'גלוי עריות' - "ותצא דינה" וכו' 'שפיכות דמים' - בשכם. 'לשון הרע' - "וישמע את דברי בני לבן". ואיתא (שם), שבשביל שראה משה בסבלות בני ישראל, כמו שכתוב: "וירא בסבלותם", דהינו שנתן לב על סבלותם, שהיו מכבידין עליהם, והעבודה השיך לאיש נתנו על אשה, וכן להפך, והיה משה מסתכל על זה, והפך הדבר ונתן על כל אחד העבודה הראוי לו, מה שראוי לאיש וכו', וכן בין אנשים בעצמן הסתכל לתן על כל אחד מה שראוי לו. ואמר לו השם יתברך למשה, שעל ידי זה תזכה להתיר נדר, שנאמר בו גם כן: "בין איש לאשתו" וכו'. נמצא שעל ידי שמסתכלין להעריך כל אחד כראוי, על ידי זה זוכין להתרת נדרים, ועל ידי זה נצולין מארבע מדות הנ"ל, כנ"ל. והבן: כח דע, שיש חלוקים בין התורות, כי יש תורה שלא נתנה אפלו לדרש, ויש תורה שנתנה לדרש ולא נתנה לכתב. ויש שנתנה לכתב, וכמו שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (גטין ס:): 'דברים שבעל פה - אי אתה רשאי לאמרם בכתב' וכו'. ומי שיודע להבחין ולהכיר בין התורות, איזהו נתנה לכתב, ואיזהו לא נתנה לכתב - הוא יכול להכיר את איש ישראלי בין האמות, ואפלו אם אחד מישראל עומד בין כמה אמות, יכול להכירו. וסוד זה מרמז בפסוק (הושע ח): "אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (ילקוט שם). הינו כשכותבין רבי תורתי, הינו רב יותר מהראוי, דהינו שכותבין מה שלא נתן לכתב כנ"ל, אזי "כמו זר נחשבו", הינו שאין יוכל להכיר את הישראל, וכמו זר נחשב אצלו, שנדמה לו לזר ולנכרי, וכן להפך, שיוכל לטעות על הנכרי שהוא ישראל כנ"ל. כי עקר ההבדל שבין ישראל לאמות הוא בבחינת מה שלא נתן לכתב, בחינת תורה שבעל פה. כמו דאיתא (עין מ"ר תשא פ' מז הובא בתוספות גיטין ס: ד"ה אתמוה וע' ירושלמי פאה פ"ב), 'שבשביל זה נתנה תורה שבעל פה, מחמת שצפה שיהיו ישראל בגלות, ויעתיקו האמות לעצמן תורה שבכתב, על כן נתן לנו תורה שבעל פה, שזה אינם יכולים להעתיק, מחמת שהוא בעל פה'. נמצא שעקר ההבדל והיתרון של ישראל על האמות הוא בבחינת תורה שבעל פה, שלא נתן לכתב. ויש בכל אחד ואחד מישראל חלק מבחינת תורה שבעל פה, שלא נתן לכתב. ועל כן מי שמכיר בין התורות שנתנו לכתב ושלא נתנו לכתב, הוא יכול להכיר בין ישראל לאמות, כי זה עקר הבדלם כנ"ל: כט כשארע שאלה בבית האדם על ידי תערבת אסור בהתר, ואין בהתר כדי לבטל את האסור - בזה מראין לו, שפגם באיזהו יחוד של מעלה. כי כל היחודים והזווגים הם בחינת בטול אסור. וזה בחינת 'ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות'. נמצא שמאסור נעשה התר, כי בתחלה היא ארוסה, ואז היא אסורה, ואחר כך נעשית התר בנשואין. ועל כן גם בזווג התחתון של זה העולם נאמר (תהלים ס"ח): "אלקים מושיב יחידים ביתה", הינו זווגים. כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, (סוטה ב) זה הפסוק לענין זווגים, אזי: "מוציא אסירים בכושרות", הינו שנעשה האסור כשר והתר, בחינת בטול האסור כנ"ל. ועל כן כשאין נתבטל האסור, והשאלה אסורה, היא סימן שפגם ביחוד של מעלה, כי היחוד הוא בחינת בטול האסור כנ"ל: ל כשבא ספר חדש לעולם, וזה מבאר אצלנו, שיש חדושים שנעשין על ידי דמעות (כמובא בסימן רסב), אזי אלו הדמעות של החדושים, שמהם נעשה הספר החדש, הם עומדים כנגד גזרות האמות, ומבטלן: והדבר מבאר, כי כל כחם היא מן הדמעות של עשו (עין זוהר שמות יב.), ועל כן כשיש אלו הדמעות הנ"ל, הם עומדים כנגדם ומבטלן. וזה אותיות בכיה - ראשי תבות: "בני ישראל כחול הים" (הושע ב) - 'מה חול הים מגן מן גלי הים, שלא ישטפו העולם (עין זוהר פקודי רכה. ובמדרש תהלים ב.), כן בני ישראל מגן עליהם' הבכיה והדמעות כנגד גזרות האמות כנ"ל. וזה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" - 'מספר', הינו מספר הנ"ל, משם בני ישראל כחול הים', הינו בכיה ודמעות של החדושין שבספר, שמגן עליהם כנ"ל: לא על ידי הנגינה אדם נכר, אם קבל עליו על תורה. וסימן: "בכתף ישאו" (במדבר ז), ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין יא): 'אין ישאו אלא לשון שירה', שנאמר: "שאו זמרה ותנו תף", ומקרא זה נאמר במשא בני קהת, שהיו נושאין בכתף את הארון, הינו בחינת על תורה: לב יש צדיקים גנוזים, והם יודעים פנים בתורה, אך הם צריכים להעלים תורתם, וכמו שמספרין מעשה מהבעל שם טוב עם הדרשן. וגם אצלו יש לפעמים, שיודע תורה שיש לה פנים, דהינו פנים בתורה והוא צריך להעלימה, ואינו אומרה ולפעמים אינו כותבה כלל, ולפעמים כותבה ואחר כך שורפה. ובאמת אם היתה נכתבת, היה מזה ספר והיה בא בתוך העולם. וגם יש בהם שמות, בחינת שמי שנכתב בקדשה, אך העולם מקלקלין זאת, וצריכין להעלימה ולשורפה. אבל הוא טובה להעולם, מה שנעלם ונשרף תורות וספרים הללו. כי גם יש כמה ספרים, שכבר נעשו ספרים ונמחו ונאבדו מן העולם, כי בודאי הצדיקים הגדולים הקדמונים, תנאים ואמוראים וכיוצא בהם, עשו ספרים הרבה, אך נאבדו. אך הוא טובה להעולם, כי אם לא היה זאת, לא היה אפשר לנו כלל להתקרב להשם יתברך. כי יש הרבה ספרי מינין, שאם היו, חס ושלום, מתפשטין בעולם, לא היה אפשר כלל להתקרב להשם יתברך. כי ירבעם בן נבט, שעשה שני עגלי זהב ואמר: "הנה אלקיך ישראל" וכו' (מלכים א י"ב), והטעה כל ישראל אחריהם - היעלה על הדעת, שהטעה עם רב בשטות כזה לעבד עגלים, אך בודאי היה בזה חכמות גדולות מאד מאד של אפיקורסות ואם היה, חס ושלום חס ושלום, רחמנא לצלן, נמצא עתה דף אחד מספרים הללו, חס ושלום, היו מתרחקים מאד מהשם יתברך, ולא היה אפשר להתקרב אליו יתברך כלל. ובשביל זה הוא טובה מה שנתעלמין ונשרפין הספרים הקדושים הנ"ל: כי הספר הוא בחינת שם ה', בבחינת: "מגדל עז שם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב" (משלי י"ח). ואיתא בזהר (בראשית דף לז:): שם ה' - דא ספר, כי ספר במספר שם, כמובא. כי הספר הוא בחינת שמי שנכתב בקדשה, ונתפשט בעולם ועושה שם. ודע, שכל אחד ואחד צריך לשמר את בחינת משיח שיש לו. כי כל אחד כפי קדשתו וטהרתו, כן יש לו בחינת משיח, וצריך לשמר מאד, שלא יתקלקל בחינת משיח שלו. ועקר הדבר שבו תלוי בחינות משיח הוא שמירה מנאוף. כי משיח הוא בחינות חטם, בבחינות (איכה ד): "רוח אפינו משיח ה'", ונאוף תלוי בחטם, כמו שכתוב (שמות כ): "לא תנאף". ואיתא במדרש (רבה פרשת נשא פרשה י): 'לא תהנה אף'. וצריך לשמר עצמו מאד אפלו מריח נאוף, כי הוא פוגם בחינת משיח שלו, שהוא בחינת חטם כנ"ל. ובחינת משיח הוא שורה על אנפי אוריתא, דהינו הספרים הקדושים שמגלין הפנים של תורה, ושם מרחף רוחו של משיח, בבחינת (בראשית א): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". 'רוח אלקים - דא רוחו של משיח' (זהר ויחי דף רמ.), 'שמרחף על פני המים', ומים הוא התורה, כמובא (תענית ד', ב"ק י"ז): ודע, שבחינת - "רוח אפינו משיח ה'" - נעשה רוח קנאה, שהולך ומקנא; בכל מקום שמוצא שם נאוף, הוא נעשה רוח קנאה ומקנא על זה לגדל קדשתו וטהרתו. ופעמים "מקנא והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וכו' והיא לא נטמאה", (במדבר ה) כי לגדל עצם קדשתו וטהרתו, אף על פי שלא נטמאה, הוא מקנא על הסתירה לבד, כי נחשב פגם כנגד עצם טהרתו של הרוח קנאה, ונעשה על ידי זה לפעמים גט. ועל כן נקרא הגט "ספר כריתות" (דברים כ"ד), כי נעשה על ידי הספר, ששם שורה רוחו של משיח, שהוא הרוח קנאה כנ"ל. או שמשקה אותה מים מאררים, ואזי נבדקת אם נטמאה וכו' ואם לאו, אזי אדרבא: "ונקתה ונזרעה זרע" וכו': ודע, שיש יחודא תתאה שבזה העולם, שהוא בכשרות גדול בקדשה ובטהרה כל כך, עד שבו תלוי יחודא עלאה. שהזוג, דהינו האיש והאשה, כשרים כל כך, שהיא כשרה מאד ואין בה שום שמץ פסול, וגם הוא כשר מאד, וזווגם בכשרות ובקדשה כל כך, שבו תלוי יחודא עלאה. כי 'איש ואשה, זכו - שכינה שרויה ביניהם' (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה יז), כי יש בו יו"ד ובה ה"א, שזהו יחודא עלאה. וזה הזווג והיחודא תתאה הוא יקר מאד מאד, מאחר שבזה העולם נעשה יחודא תתאה בקדשה כזו, שבו תלוי יחודא עלאה. והנה הרוח קנאה שהוא בחינת רוחו של משיח כנ"ל, שהוא מקנא על נאוף, מה הוא עושה כאן, מאחר שהם קדושים וטהורים מאד, אך דע, שכאן בא הרוח קנאה בשביל אהבה. כי איתא בזהר (ויחי דף רמה.): 'כל רחימותא דלא קשיר עמה קנאה, לאו רחימותא רחימא', הדא הוא דכתיב: "כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה". כי הקנאה מורה על אהבה. כי מחמת גדל האהבה הוא מקנא בה: "אל תסתרי" כדי שלא יתקלקל האהבה, חס ושלום, וזה פועל כאן הרוח קנאה הנ"ל בשביל אהבה כנ"ל. אך מחמת שאף על פי כן זה היחודא תתאה הוא בזה העולם, יוכל להתקלקל השלום שביניהם, חס ושלום, על ידי הרוח קנאה. כי הקנאה, אף על פי שהיא בשביל אהבה, יכולה להטיל מחלקת, חס ושלום, על ידי שמקנא לה וכו': ועל כן דע, שבשביל זה צריכין הצדיקים הגדולים להעלים תורתם, לשרפן ולהאבידן כנ"ל, כדי שיהיה נסתלק הרוח קנאה, שלא יקלקל, חס ושלום, שלום הזוג הקדוש הנ"ל. כי יחודא תתאה שלהם יקר מאד, וכשנתקלקל שלום שביניהם על ידי הרוח קנאה כנ"ל, הוא הפסד גדול מאד. ועל כן מכרחין שיהיו נאבדין התורות והספרים הנ"ל, כדי לסלק הרוח קנאה. כי הרוח קנאה הוא רוחו של משיח, שהוא שורה על אנפי אוריתא, דהינו הספרים כנ"ל נמצא כשנשרפין ונאבדין הספרים, ממילא נסתלק הרוח קנאה, שהוא רוחו של משיח, ששורה על הספרים כנ"ל. וזהו סוד "שמי שנכתב בקדשה - ימחה". כי הספר הוא בחינת שם ה', בחינת 'שמי שנכתב בקדשה' כנ"ל. ואמרה תורה, שימחה ויאבד, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, דהינו זוג הקדוש הנ"ל, שבשביל השלום שביניהן נמחין ונאבדין הספרים, שהם בחינת שמי שנכתב בקדשה כנ"ל. ואזי נושאין קל וחמר למעלה (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (שבת קטז): ומה שמי שנכתב בקדשה, שהוא הספרים הקדושים הנ"ל, אמרה תורה - ימחה - בשביל להטיל שלום וכו', ספרי המינין שהם מטילין שנאה ותחרות בין ישראל וכו', על אחת כמה וכמה שימחו ויאבדו ויעקרו מן העולם, שימח ויעקר זכרם מן העולם. נמצא שעל ידי אבדת הספרים הקדושים בא טובה, שנאבדין ונעקרין ספרי המינין, ואזי יכולים להתקרב אליו יתברך, אמן: לג "ויחד יתרו על כל הטובה" וכו' (שמות י"ח), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צד), 'שנעשה בשרו חדודין חדודין'. כי כל השמחות הם רק בשעתן, כגון, למשל שמחה של חתנה או ברית, השמחה הוא רק בשעתן, ואם יסתכל על הסוף, אין שום שמחה בעולם, כי סוף אדם וכו' (ברכות יז). אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף, אז יש לו לשמח מאד, כי סוף כל סוף, דהינו התכלית הוא טוב מאד. והנה זהו רק מצד הנשמה, שמצדה המות טוב מאד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה ט): "והנה טוב מאד" - זה וכו', כי הוא טוב מאד, שעל ידו באין לתכלית הטוב. אך מי שהוא צדיק, ואפלו גופו נקי וקדוש מאד, אזי יכול לשמח גם עם גופו, אפלו אם מסתכל על הסוף, מאחר שגם גופו טהור וקדוש. כמו שכתוב (תהלים נ"ו): "באלקים בטחתי מה יעשה בשר לי" - שהבשר, דהינו הגוף אינו יכול לעשות לו שום הזק, וכמו שכתוב (תהלים ט"ז): "אף בשרי ישכן לבטח" - שהצדיק בטוח, שגם להגוף יהיה טוב מאד, ועל כן יכול לשמח גם עם גופו, אפלו כשמסתכל על הסוף. אבל מי שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, שאף על פי שנשמתו גבוה מאד, אף על פי כן גופו נוצר מטפה טמאה, ואיך אפשר לשנות זאת. נמצא שזה האיש שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, אי אפשר לו לשמח עם גופו כשמסתכל על התכלית. וזהו: "ויחד יתרו על כל הטובה" - שיתרו היה שמח על כל הטובה, פרוש, אפלו כשהסתכל להלאה מן הטובה. וזהו: "על כל הטובה" - למעלה ולהלאה על הטובה, אף על פי שהסתכל על זה, הינו להלאה מן הטובה, הינו על הסוף, אף על פי כן היה שמח מאד. כי מצד הנשמה אף כשמסתכל על הסוף, הוא טוב מאד כנ"ל, אך שנעשה בשרו חדודין חדודין - בשרו דיקא, דהינו הגוף. כי מאחר שהיה גר, לא היה שמחתו בגופו כשהסתכל על הסוף כנ"ל. וזהו: 'נעשה בשרו חדודין חדודין' - בשרו דיקא כנ"ל: לד "ויחד יתרו על כל הטובה" (שמות י"ח). כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד, כי יש חלוקים רבים בענין השמחה. למשל כשבאין על חתנה, יש מי ששמח מן האכילה שאוכל, דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד, ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתנה עצמה, כגון המחתנים, שאינן משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתנה עצמה, וכיוצא שאר חלוקים. אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות ביחד. ואפלו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה. גם יש אחד, שאין לו שום שמחה כלל, לא מן האכילה ושתיה ולא משאר דברים, ואדרבא, יש לו קנאה וצער, שמקנא על השדוך, על שזה נשתדך בזה. אבל שלמות וגדלות השמחה הוא, מי שזוכה לשמח מכל הטובות ביחד. וזה אי אפשר כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהינו על השרש, שמשם נמשכין כל הטובות. ושם בהשרש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאד, ומאירה באור גדול מאד. כי על ידי הכלליות שנכלל שמחה בחברתה, נגדל ביותר אור השמחות. וכן כל מה שנכללין יותר רבוי השמחות זה בזה, נגדל ונתוסף אור השמחה ביותר ויותר, כי נגדל ונתוסף האור מאד, על ידי התנוצצות שמתנוצץ משמחה לחברתה. וכל מה שיש יותר שמחות שנכללין ביחד, נתוסף ביותר ויותר אור ההתנוצצות. ועל כן כשנכלל השמחה של כל הטובות ביחד, אזי אור השמחה גדול מאד על ידי רבוי ההתנוצצות מזה לזה ומזה לזה כנ"ל. וזהו: "ויחד יתרו על כל הטובה" - שהיה שמח מכל הטובות ביחד. וזהו: "על כל הטובה", כי היה מסתכל למעלה על כל הטובה, הינו על השרש, ששם הכל אחד, ושם נכללין כל השמחות יחד, ועל כן היה שמח על כל הטובות ביחד כנ"ל: לה לומדי תורה ראוי להם לידע עתידות, וזה שכתוב: "קדם ידעתי" (תהלים קי"ט) - שאני יודע מקדם מה שיהיה. ומהיכן - "מעדתיך", דהינו מן התורה: לו תכף שנעשה ספר מן התורות הגבוהות והנפלאות מאד מאד, מאחר שנעשה מהם ספר, יש עליהם חפויים והסתרות, שנחפה ונסתר אורם הצח והנפלא. והדפין של כריכה הם מחפים וכו': לז "ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' אני בצדק אחזה פניך" וכו' (תהלים י"ז). הכלל - שעקר התכלית הוא רק לעבד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו. כי יש מי שעובד כל ימיו ורודף אחר תאוות עולם הזה, כדי למלאות בטנו וכרסו בתאוות עולם הזה. ויש מי שעובד ומשתדל, כדי לזכות לעולם הבא, וגם זהו נקרא מלוי בטן, שרוצה למלאות בטנו ותאותו עם עולם הבא. וזהו בחינות, "חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם". 'חלקם בחיים וצפונך' - הינו הן אותן שבוחרין חלקם בחיים, דהינו למלאות תאותם בחיים, חיותם בעולם הזה, והן אותן שבוחרין ברב טוב הצפון, דהינו עולם הבא, וזהו 'וצפונך', שבוחרין בטוב הצפון, דהינו עולם הבא - ושניהם הם בחינת מלוי בטן כנ"ל: וזהו 'חלקם בחיים וצפונך - תמלא בטנם', שאלו שתי הכתות, הן הבוחרין בעולם הזה והן העובדין בשביל העולם הבא, שהם בחינות 'חלקם בחיים וצפונך', כנ"ל, - שניהם הם בבחינת 'תמלא בטנם', שרוצים למלאות בטנם ותאותם; זה - בעולם הזה, וזה - בעולם הבא. רק שזה הבוחר בעולם הבא הוא חכם יותר, שבוחר בעולם עומד, הקים והנצחי, וממאס עולם הזה, שהוא עובר וכלה. וגם באמת בודאי טוב יותר הרבה לעבד ה', אפלו אם עובד בשביל עולם הבא, אך אף על פי כן גם זה נקרא בחינת מלוי בטן כנ"ל. וזהו: 'ישבעו בנים' - שהשביעה שלהם הוא בנים, כדרך העולם, שכל עבודתם הוא כדי להשאיר ירשה לבניו. ובאמת מי שאינו איש קדוש, ורודף אחר תאוות, ומניח ממונו לבניו, הוא כמו מי שמלכלך עצמו בטנוף, ולוקח טנוף ומכסה על הטנוף. כי באמת ממון דקדשה הוא גבוה מאד, ויש בו כמה בחינות גבוהות וקדושות עליונות מאד, כמבאר במקום אחר. אבל הממון של תאות עולם הזה הוא מותרות, שנשאר מן האדם מותרות, אחר שמלא תאותו בעולם הזה, והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו. גם הבנים שאינם נולדים בקדשה, הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ, ומזה נתהוו הבנים, בחינת (אבות פרק ג) 'טפה סרוחה', סרחון ממש. ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף, כי "עולל" פרש רש"י (תהלים ח): 'טנוף ולכלוך', וכנ"ל. ומי שמניח בנים כאלו, הוא גנאי ובזיון. כי הם בחינות מותרות וטנוף, על כן הוא רוצה לכסות אותם וליפות אותם עם הממון, שהוא גם כן מותרות גמור, שנשאר אחר כל התאוות כנ"ל, וזהו הירשה שמשאיר להם אחר מותו, נמצא שמכסה בטנוף על טנוף. וזהו: "ישבעו בנים" - שהשביעה שלהם הוא בנים, שבשבילם הם מבלים את ימיהם. והניחו יתרם לעולליהם - שמכסים במותרות על העוללים, שהם גם כן בחינות מותרות כנ"ל, הינו הירשה שמניחים לבנים, שבשביל זה מבלים ימיהם כנ"ל. אבל אני, אין בוחר לעצמי משתי הכתות הנ"ל, כי אם לזכות לחזות בנעם ה', וזהו: "אני בצדק אחזה פניך"; שדוד המלך, עליו השלום, אמר, שבחר לו רק לזכות בצדקות שלו, לחזות פני ה' ולהכיר הבורא יתברך, וגם הבנים שהוא חפץ להשאיר, כונתו רק בשבילו יתברך, כדי להשלים, כביכול, צלם דמות תבניתו, כי הבנים דקדשה הם גבוהים מאד. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות סג:): 'כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאלו ממעט את הדמות'. כי כשבא ונולד בן בעולם, נולד ובא צלם אלקים, כביכול, ונשלם צלם דמות תבניתו. וזהו: 'אשבעה' - דהינו השביעה של בנים, בחינת ישבעו בנים הוא רק: "בהקיץ תמונתך", שעקר שביעתו של בנים הוא רק מה שהוא מקיץ ומעורר בזה תמונתו יתברך, בחינת צלם דמות תבניתו, כנ"ל: וזהו: "ממתים ידך ה'" וכו'. כי יש שהם מתים מיתה טבעית, שהם נולדים בלחות שרשית ושאר דברים כאלו, שעל ידם ראוי להם לחיות מספר שנים כאלו, והם מתקימים וחיים כל אותן השנים, עד שנפסק ונכלה לחותם וחיותם, והם מתים מחלד. וזהו בחינת: "ממתים מחלד". ויש שהשם יתברך גוזר עליהם מיתה קדם זמנם בשביל ענש, וזהו: "ממתים ידך ה'" וכו', ואלו ראוי להם עולם הבא, מאחר שמתו קדם זמנם. אבל המתים מחלד הם בחינת בני עולם הזה, שאין להם עולם הבא, כי הם חיים וקימים בעולם הזה בלי שום ענש, עד שמתים מחלד כנ"ל. ודוד המלך, עליו השלום, אמר, שמשתי הכתות הנ"ל, דהינו בני עולם הזה ובני עולם הבא, וזהו: "ממתים ידך ה'", ממתים מחלד, הינו מן המתים על ידי ה', ויש להם עולם הבא, ומן המתים מחלד, דהינו בני עולם הזה, וזהו: "חלקם בחיים וצפונך", הינו שתי הכתות כנ"ל, ששניהם בחינת: "תמלא בטנם", הינו מלוי בטן בעולם הזה או בעולם הבא כנ"ל, וזהו: "ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם", כנ"ל, וגם מי שבוחר בעולם הבא, ורוצה להשאיר זכותו לבניו, גם זה בחינת: "ישבעו בנים והניחו" וכו'. אבל אני בוחר לעצמי משתי הכתות הנ"ל - "בצדק אחזה פניך", שעם כל הצדקות שלי אזכה לחזות פני ה', אשבעה בהקיץ תמונתך, כנ"ל. ועם כל זה טוב מאד אפלו מי שעובד בשביל עולם הבא. וגם טוב להשאיר זכותו לבניו, כמובא, שאין לאדם לקבל כל שכרו, רק ישאיר מזכותו לבניו אחריו. רק שהצדיקים השלמים, אוהבי ה' באמת, כגון דוד וכיוצא, אין בוחרים בכל זה כלל, ואין רוצים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא להשאיר זכותם וצדקתם לבניהם, רק למלאות רצונו יתברך וכנ"ל: לח לפעמים הגדול הולך ונוסע להקטן, ולפעמים להפך. דהינו שלפעמים הצדיק נוסע על המדינה ומאיר להתלמידים, ולפעמים התלמידים באים אצלו. ודע, שזאת הבחינה היא גדולה, דהינו כשהגדול נוסע להקטן, זאת הבחינה היא גדולה ביותר. כי זה פשוט שהקטן צריך לבוא להגדול, כי הוא צריך לקבל ממנו. אך לפעמים אורו של הגדול הוא גדול מאד מאד, עד שאי אפשר להקטן לקבל מן הגדול במקומו מחמת רבוי האור הגדול מאד, על כן מכרח הגדול להוריד ולהכניע עצמו אצל הקטן ולילך אחריו, כדי שעל ידי זה יתמעט ויתגשם האור קצת, כדי שיוכל הקטן לקבלו. נמצא כשהגדול צריך לילך להקטן, זהו מגדל עצם מעלתו מאד כנ"ל. ומשה רבנו, עליו השלום, היה גדול במעלה כל כך, עד שאפלו לפני גדולים היה צריך להקטין עצמו ולהראות הכנעה נגדם. כמו שכתוב (במדבר י"ב): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם" וכו' הינו אף על פי שגם הם היו גדולים מאד, כגון יהושע ואהרן, עם כל זה היה משה רבנו, עליו השלום, במעלה גדולה ועצומה מאד, עד שהכרח להקטין עצמו ולהכניע עצמו נגדם, כדי שיוכלו לקבל אורו כנ"ל. וזה בחינת (מגלה לא): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו, שם אתה מוצא ענותנותו' - שבכל מקום שיש גדלות ביותר, שם צריך ענוה וקטנות, כדי שיוכלו לקבל האור כנ"ל. והנה כשהקטן בא לפני הגדול כדי לקבל ממנו, ואזי הגדול מאיר בו. ועקר הדבר לעשות ממחין דקטנות מחין דגדלות, דהינו להאיר בהקטן, להגדיל דעתו, שיתגדל מקטנותו ויהיה נעשה גדול, דהינו שיבוא למחין דגדלות, שזהו בחינת המתקה. ולפעמים מאיר בו על ידי הארת פנים ונחמות, שמאיר לו פניו בפנים שוחקות, אנפין נהירין, ולפעמים אינו יכול לקבל על ידי זה, והוא בבחינת: 'אעא דלא דליק, מבטשין לה', שצריך להאיר בו על ידי יסורין שצריך ליסרו ולבזותו, כדי לבטל אותו שיוכל לקבל. ודע, כי אף על פי שהגדול צריך להוריד עצמו ולבטל עצמו קצת מגדלותו, כדי שיוכל הקטן לקבל, אף על פי כן אין נחשב זה הגרעון וההפסד של הגדול, שצריך לבטל אורו לפי שעה, כנגד התקון שנעשה בהקטן, שהוא מתקנו ומגדילו. כי בטול וקטנות הגדול הוא רק לפי שעה ואחר כך חוזר למעלתו, והוא מתקן ומגדיל את הקטן לגמרי כנ"ל: ויש חלוקים בענין קטנות והכנעת הגדול אצל הקטן, כדי לקבל אורו כנ"ל, כי הכל לפי הענין: לפעמים הוא בתנועה בעלמא, ולפעמים צריך לילך ולנסע אליו, והכל לפי הענין. כמו נר שכבה, כשיש בו קצת אור, עדין יכולין להדליקו, רק על ידי מה שמקרבין אותו קצת לנר הדולק, דהינו שאוחזין אותו למטה אצל נר הדולק, כידוע בחוש, וזה מחמת שיש בו עדין קצת אור אבל כשאין בו שום אור, אין יכולין להדליקו מרחוק, כי אם כשמקרבין אותו ממש להאור או להפך וכו': לט "לכו חזו מפעלות ה', אשר שם שמות בארץ" (תהלים מ"ו). כי באמת הדבר נפלא ונורא מאד, אשר ברא השם יתברך את כל הבריאה, שיש בה כמה וכמה דברים נפלאים ונוראים הרבה מאד מאד, מה רבו מעשי ה'! ואפלו בזה העולם לבד עצמו נפלאות ה', אשר ברא דוממים וצומחים וכו', ומי יוכל לשער גדלת ה' שיש בבריות של זה העולם, מכל שכן שאר העולמות. והכל כאשר לכל לא נברא אלא בשביל ישראל. וישראל בעצמן, עקר בריאתן - בשביל בחינת שבת, שהוא התכלית. כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ, שהוא בחינת עולם הנשמות (הקדמת הזהר דף א; וזהר תרומה קלו), שהוא עולם שכלו שבת, ושם ישיגו את השם יתברך כראוי, בלי שום מסך המבדיל ובלי שום מונע; כי אז יהיה נעשה אחדות גמור, וכל אחד יהיה מראה באצבעו: "זה ה' קוינו לו", כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (תענית לא), וזהו התכלית, שבשביל זה ברא השם יתברך את כל הבריאה כלה. ועל כן יש בודאי בכל דבר ודבר, שנברא בעולם בחינת התכלית, כי בכל דבר ודבר יש בו התחלה וסוף, דהינו ההתחלה ממקום שנשתלשל בהשתלשלות, עד שנתגשם ונתהוה בזה התמונה והדמות. וגם יש בו בחינת התכלית והסוף, שבשביל זה נברא, דהינו שיכולין ישראל להעמיק עיונם ולדעת ולהתבונן בפרטי הבריאה: בתבנית האיברים ובנין וקומה ודמות וכו', של כל דבר ודבר, להתבונן בהם גדלות הבורא יתברך, ולעבדו יתברך על ידי זה. וכן למעלה מעלה עד התכלית, ששם נסמך אותו הדבר אל התכלית. כי כל דבר ודבר יש לו אחיזה בהתכלית, שבשבילו נברא, שעל ידי דבר זה יכולין להשיגו יתברך ולעבדו עד אותו התכלית, ששם נסתים אותו הדבר ונסמך אל התכלית. וצריך כל אחד להעמיק עיונו בזה, לדעת ולהכיר גדלת הבורא בכל דבר ודבר, בתבניתו ודמותו, בפרטיות איבריו ובנינו וכיוצא בזה, ולעבדו יתברך בזה, עד אשר יבוא לבחינת התכלית של אותו הדבר, שהוא בחינת שבת, עולם הנשמות וכו': והנה הבעלי שכל שיש להם שכל גדול, הם יכולים זאת. אבל קטני ערך כמונו היום, שכלנו במדרגה פחותה מאד בבחינת רגלין, איך אפשר לנו לבוא לידיעה זו. ועל כן יש לנו לכסף ולהתגעגע ולהשתוקק מאד, מי יתן והיה לנו מנהיג הדור, רועה נאמן, שיהיה לו זה הכח, שיוכל להאיר אפלו בנו בבחינת רגלין, ידיעה והשגה הנ"ל, שנזכה לבוא אל התכלית. כמו משה רבנו, עליו השלום, שמגדל עצם מעלתו היה יכול להאיר אפלו בפחות שבפחותים, אפלו בשפחה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא פרשת בשלח ופירש"י שם, ועין זהר בשלח נה, ויקרא כב): 'ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל הנביא'. הרי שאפלו יחזקאל, שהיה נביא גדול כזה, לא היה רואה, מה שראתה שפחה בימי משה. וכל זה מחמת גדל עצם מעלת המנהיג, שהיה משה רבנו המנהיג, והוא יכול להאיר אפלו בבחינת רגלין. שאפלו הרגלין שרחוקים מהמח, אף על פי כן גם הם יוכלו להשיג ולדעת התכלית, על ידי מפעלות ה' אשר ברא בעולם השפל הזה כנ"ל. כי על ידי גדלת המנהיג יכול להמשיך המח אפלו להרגלין, ואז יוכל להיות, שהרגלין אלו הם גדולים ממח אחר. וזהו: 'לכו חזו'. 'לכו' דיקא, הינו בחינת הרגלין, שהם כלי ההליכה, גם הם יחזו 'מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ'. הינו פעלות ה' אשר שם בארץ הזו, דהינו בזה העולם השפל, שעל ידי מפעלות ה' שבארץ הזאת השפלה, יכולין לדעת ולהשיג התכלית. וזהו: 'אשר שם שמות בארץ', הינו שהתכלית שהוא בחינת שמות - ראשי תבות: תכלית מעשה שמים וארץ, בבחינת (בראשית ב): "נפש חיה הוא שמו", וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:): 'אל תקרא שמות, אלא שמות' דהינו עולם הנשמות שהוא התכלית הוא מלבש ונאחז בארץ השפלה הזו, שעל ידי עולם הזה השפל, דיקא על ידו מכרחין להשיג התכלית כנ"ל. ובאמת הוא חדוש נפלא ונורא מאד, שהשגת התכלית, שהוא דבר גבוה כזה להשיג אותו יתברך, הוא תלוי דיקא בבריות עולם השפל, וכל הנשמות מכרחין לעבר בזה העולם כדי להשיג התכלית. כי 'אין משיח בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' (יבמות סב.), כי כלם מכרחין לבוא לזה העולם השפל, כדי להשיג התכלית על ידו כנ"ל. נמצא שכלם הם בחינת נצרך לבריות, שהם נצרכים לבריות העולם, להשיג התכלית על ידם כנ"ל: וראוי לנו לומר זאת בבכיה, בדמעות שליש, לבכות ולהתגעגע, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך, מתי נזכה לזה, שיהיה לנו זה הדעת, שנוכל לדעת ולהכיר הבורא יתברך מכל דבר של זה העולם בפרטי פרטיות כנ"ל, עד התכלית כנ"ל. וכפי המדרגה פחותה שלנו עתה, וכלנו אין פנינו יפות כלל (עין מדרש תהלים מזמור קמג) אנו צריכין שירחם עלינו השם יתברך, לתן לנו מנהיג רועה נאמן, שיוכל להאיר בנו ידיעה הנ"ל, כדי שנוכל לעבדו יתברך כראוי ולבוא אל התכלית כנ"ל: הששת ימים הם ההתחלה, שבהם נברא הכל, ושבת הוא הסוף והתכלית וכו'. ובודאי יש חלוק בין הבריות, כי בודאי יש חלוק בין מה שנברא קדם ובין מה שנברא בששי, שהוא סמוך יותר לשבת. ואיתא בספרים, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות ל"א), שגם הששת ימים בעצמן נבראו, והם בסוד עגלה אל הנקדה פנימית, שהיא שבת (זהר ויקהל רד), אך אף על פי כן יש חלוקים: מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא' (ערובין יג:), וכן מה שכתוב (קהלת ד): "וטוב משניהם את אשר עדן לא היה" - הדבר תמוה: ואם כן על מה נברא. ובודאי אין הדברים נאמרין כי אם בעולם הזה, שכפי צרות עולם הזה והיסורין, שסובלין בני אדם בזה העולם כל אחד ואחד, בודאי היה טוב יותר אם לא היה נברא כלל. אבל בעולם הבא בודאי טוב יותר מה שנברא, כי על ידי זה דיקא באין אל התכלית כנ"ל. וגם אפלו בעולם הזה - 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא' (אבות פרק ד): 'ניסן - ראש השנה למלכים' (ראש השנה ב), ואז ממנין כל המלכים למעלה, ובודאי נותנין מתנות לכל אחד ואחד שממליכין אותו. והשם יתברך יתן לנו גם כן מלך ומנהיג, רועה נאמן, שיוכל להאיר בנו וכו' כנ"ל. "ואנחנו הם העם אשר ברגליך - ההולכים אחר עצתך" (שמות י"א ופרש"י שם), שמתנהגים אחר המנהיג. ומי יתן והיה לנו מנהיג כמו משה רבנו, עליו השלום, וכו' כנ"ל (כל זה שיך לסימן ל"ט): מ מי שיודע מארץ ישראל, שטעם באמת טעם ארץ ישראל, הוא יכול להכיר באחר, אם היה אצל צדיק על ראש השנה אם לאו, ואם אותו הצדיק הוא גדול במעלה או קטן, ואם הוא צדיק אמתי אם לאו, או אם הוא בעצמו צדיק. כי טעם ארץ ישראל יכולין לציר לפני מי שיודע טעם שכל. כי רק מי שהוא איש בור, אי אפשר לו לידע זאת, אבל מי שיודע משכל, כגון לומדים שמרגישים מעט טעם השכל בפשט וקשיא כדרך הלומדים, או חכמים בחכמות אחרות, שמרגישים טעם שכל, יכולין להבין טעם ארץ ישראל, כי 'אוירא דארץ ישראל מחכים' (בבא בתרא קנח, ובזהר פינחס דף רמה:, ובתקון כב). וטעם החכמה והשכל בודאי יקר מאד, אך עקר מעלת קדשת ארץ ישראל הוא רק על ידי השגחת השם יתברך. ומחמת שהשם יתברך מסתכל בארץ ישראל תמיד, כמו שכתוב (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", על ידי זה ארץ ישראל מקדשת ואוירה מחכים, כי עינים על שם החכמה, כי התפתחות החכמה נקרא בחינת עינים, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר'. ומחמת שעיני ה' בארץ ישראל, שמסתכל בה תמיד, על ידי זה 'אוירא דארץ ישראל מחכים'. אך מהיכן נמשך ונתעורר זאת אצל השם יתברך, דהינו בחינת עינים להשגיח כנ"ל, זה נעשה על ידי נשמות ישראל, שהשם יתברך מתפאר בהם, בבחינת (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר". ועל ידי ההתפארות נעשין בחינת תפלין, שנקראין פאר (סכה כה), והתפלין הם בחינת מחין, ונכנסין לפנים ובוקעין בעינים, ומזה נעשה השגחת השם יתברך כביכול, שעל ידי זה נעשה קדשת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. ועל שם זה נקרא ארץ ישראל, שמקבלת קדשתה, מבחינת: "ישראל אשר בך אתפאר", כנ"ל. אך בודאי לא כל העתים שוות בהתקרבות ישראל להשם יתברך, כי לפעמים, חס ושלום, יש שנתרחק אחד מהשם יתברך (עין זוהר בשלח א ב.) ואזי אדרבא, השכינה צועקת: 'קלני מראשי, קלני מזרועי' (סנהדרין מו). הינו שצעקתה, שנתקלקל ונפגם בחינת ההתפארות שאינו יכול להתפאר בהם, ונפגם בחינת התפלין, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל. וזה: 'קלני מראשי, קלני מזרועי', 'מראשי' 'מזרועי' דיקא, בחינת תפלין (שמניחין על הראש ועל הזרוע) וכנ"ל. רק כשאחד מישראל נתקרב להשם יתברך, ונתוסף עוד ישראל שרוצה לעבדו יתברך, וכל מה שנתוספין יותר רבים מישראל שרוצים לעבדו ולהתקרב אליו, אזי נתגדל ונתוסף יותר התפארותו יתברך, שהוא יתברך מתפאר בעמו ישראל המתקרבים אליו. ועל ידי זה ההתפארות נעשין תפלין מחין, ומזה נעשה קדשת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים' על ידי עיני השגחתו כנ"ל: אך מי שיכול לראות זאת ההתפארות, שמתפאר השם יתברך בעמו ישראל, אזי הוא מקבל בחינת פאר ומחין מן זאת ההתפארות שרואה, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפלין, ונכנסין לפנים כנ"ל, ובוקעין בעינים כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן בבחינת עיני ה'. ואזי בכל מקום שהוא מסתכל ורואה, נעשה שם גם כן בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים, כי עקר קדשת ארץ ישראל הוא רק מבחינת עינים הנ"ל. אבל מי הוא זה שיוכל לראות את השם יתברך, שיוכל לראות התפארותו יתברך, אמנם מי שרואה את הצדיק האמת, שהוא מקרב בני אדם לעבודתו יתברך, והוא עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, נמצא שהוא בעצמו ההתפארות שמתפאר השם יתברך בעמו, כי על ידו כל ההתקרבות וההתפארות. אזי מי שמסתכל בו. ועקר הדבר בעת הקבוץ, בעת שמתקבצים אליו העולם הבאים לשמע את דבר ה', וביותר - בראש השנה, שאז הוא הקבוץ הגדול, אזי ההתפארות גדול ביותר, מחמת שמתקבצים הרבה בני אדם, החפצים להתקרב אליו יתברך, ואזי נתגדל ונתוסף פאר ויפי הצדיק, כי הוא בעצמו ההתפארות כנ"ל, אזי מי שמסתכל באמת בזה הצדיק האמתי, אזי הוא גם כן מקבל מן ההתפארות הזאת, ונעשין אצלו גם כן בחינת תפלין מחין כנ"ל, ואזי נעשין עיניו גם כן כנ"ל בבחינת עיני ה'. ואזי גם בכל מקום שהוא מסתכל, נעשה גם כן בחינת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים', כי הוא מחכים האויר על ידי הסתכלותו בעיניו הנ"ל, שנעשין מן ההתפארות כנ"ל. וזה פרוש (ישעיה ל"ג): "מלך ביפיו תחזינה עיניך", הינו כשתזכה לראות מלך ביפיו, דהינו הצדיק ביפיו ותפארתו, דהינו בעת הקבוץ, שאזי הוא יפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה: "עיניך תראינה ארץ מרחקים", בחינת ארץ ישראל, בחינת 'אוירא דארץ ישראל מחכים'. כי החכמה נקרא מרחקים, כמו שכתוב (קהלת ז): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה", הינו שעל ידי זה שתראה את הצדיק ביפיו ותפארתו כנ"ל, על ידי זה בכל מקום שתראה בעיניך, יהיה נעשה בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים כנ"ל. וזהו: 'עיניך תראינה ארץ מרחקים' כנ"ל. נמצא, מי שיש לו תאוה והשתוקקות לארץ ישראל, בפרט מי שטעם טעם האמת של ארץ ישראל, כשפוגע ומתועד יחד עם אדם שהיה אצל צדיק אמתי על ראש השנה, הוא מחיב להרגיש אז טעם ארץ ישראל, כי על ידי זה האיש נעשה גם זה האויר בבחינת ארץ ישראל כנ"ל, וראוי שיתעורר לו עתה השתוקקות וגעגועין לארץ ישראל, כל אחד לפי בחינתו. ועקר הדבר - שיהיה באמת ובתמימות: ויש בזה עוד ענינים, כי 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו'. (קהלת רבה סדר א) נמצא שאין ממלא תאותו ורצונו בממון לעולם, כי תמיד חסר לו כנ"ל. אבל יש בחינת שפע כפולה, בחינת (איוב כ"ב): "וכסף תועפות לך", שהוא לשון כפול. נמצא שבזה השפע נתמלא רצונו, מאחר שהיא כפולה (ולא סים): מא לפעמים השם יתברך עושה מופתים על ידי בעלי הפוסקים, בבחינת (דברי הימים א ט"ז): "מפתיו ומשפטי פיהו", שעל ידי 'משפטי פיהו', שפוסק שיהיה כך, נעשה מופת. כי מחמת שנתקבל לבעל פוסק, וכשפוסק באסור והתר וכיוצא, מקבלין דעתו, כמו כן כשפוסק באיזה ענין, מקבלין דעתו, ונעשין מופתים על ידו. וזהו בחינת המופתים שמספרין מהגאונים שהיו בדורות שלפנינו: מב "כי אני יי רפאך" (שמות ט"ו) - ראשי תבות: אמן כן יהי רצון. (ועין במקום אחר באור ענין זה): מג על ידי חלישות הלב נופלים פחדים עליו. כי הגבור אין לו שום פחד, ועקר הגבורה הוא בלב. דהינו מי שלבו חזק, אינו מתירא משום דבר, ורץ לתוך קשרי המלחמה, ומתגבר על ידי חזק ואמץ לבו. וכן להפך, רכי לבב הם מתפחדים. וזה שכתוב (דברים כ): "איש הירא ורך הלבב", פרש רש"י: 'הירא' וכו', כי על ידי רך לבב, על ידי זה הוא מתירא, כנ"ל: מד האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת: "אודיע אמונתך בפי" (תהלים פ"ט). הינו על ידי שמדברין האמונה בפה זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה. ומחמת זה צריך לזהר מאד מדבורים של כפירה ואפיקורסות, אף על פי שאינו אומרם מלבו; הינו שהוא בעצמו מאמין ואינו כופר, חס ושלום, רק שהוא חוזר ואומר דברי אפיקורסות ששמע בשם אחרים, שהם אפיקורסים, והוא מתלוצץ מהם, אף על פי כן גם מזה צריך לזהר מאד, כי הדבור הזה של כפירה מזיק לאמונה. גם הוא אסור גמור, כי על השם יתברך, ברוך הוא, אסור לומר דברי הלצות, אפלו בדרך שחוק. וכבר מבאר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאד מאד לבלי לעין כלל בספרי המחקרים הפילוסופיא, ואפלו מספרים של חקירה שחברו גדולים מאחינו בני ישראל, גם מהם צריך להרחיק מאד, כי הם מזיקים מאד לאמונה, כי די לנו באמונתנו שקבלנו מאבותינו הקדושים. וזה כלל גדול ויסוד ועקר בעבודת השם - להיות תם וישר וכו', לעבד אותו יתברך בתמימות, בלי שום חכמות וחקירות כלל כלל לא. גם מחכמות שיש בעבודת השם בעצמו צריך להרחיק מאד. כי כל אלו החכמות של העולם, שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת השם, דהינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, 'ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא' וכו' (עבודה זרה ג.), ולא נתנה תורה למלאכי השרת' (קדושין נד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות, עליהם נאמר (ויקרא י"ח): "וחי בהם", 'ולא שימות בהם', (יומא פה:) כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחרה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחרות שלהם (והוא בעצמו אינו מחמיר שום חמרא כלל): ובאמת, אחר כל החכמות, אפלו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות. וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל, 'ואין חכמה ואין תבונה נגדו יתברך' (משלי כ"א). והעקר הוא, כי 'רחמנא לבא בעי' (סנהדרין קו: זהר תצא דף רפא:): מה בענין בני אדם שרוצים ומכינים עצמן כמה פעמים לנסע לצדיק האמת, ואחר כך יש להם מניעות, ונמנעים - דע, כי שבת היא נקדה הפנימית, וממנה יונקים כל הששה ימים, שהם בחינת העגולים סביב הנקדה, כמו שכתוב בזהר (ויקהל דף רד.) וכמובא. והקלפות מוליכין את הרשעים סביב הנקדה, בבחינת (תהלים י"ב): "סביב רשעים יתהלכון", ואינם מניחים אותם להתקרב לפנים אל הנקדה הפנימית, וכל זמן שהם עדין בתוך העגולים, עדין יש להם תקוה להתקרב. אפלו פושעי ישראל - כל זמן שלא יצא מן העגולים לגמרי, חס ושלום, עדין יש לו תקוה להתקרב אל הנקדה הפנימית אבל מי שכבר יצא לגמרי, חס ושלום, מן העגולים, כגון משמדים, אזי אי אפשר לו להתקרב כלל. והצדיק הוא בחינת שבת, בחינת הנקדה פנימית, שממנו יונקים הכל, כמובא: מו מסירת נפש יש לכל אחד ואחד מישראל בכל יום ובכל שעה, כגון שנותן ממונו לצדקה. והממון הוא הנפש, "כי אליו הוא נושא את נפשו" (דברים כ"ד). דהינו שמוסר נפשו ביגיעות וסכנות קדם שמרויח הממון, ואחר כך נוטל הממון ונותנו בשביל השם יתברך, נמצא מוסר נפשו. וכן בתפלה איתא במדרש הנעלם (חיי שרה דף קכד:), שהיא בחינת, "כי עליך הרגנו כל היום" וכו', הינו מסירת נפש. כי צריך יגיעה גדולה ומלחמה גדולה עם המחשבות והבלבולים, ותחבולות לנוס ולברח מהם, ועל זה נאמר: 'כי עליך הרגנו' וכו', כמובא במדרש הנעלם, נמצא שהוא מסירת נפש, וכן כיוצא בזה: ודע, שהמניעות שיש לכל אחד לעבודת הבורא יתברך שמו, כגון לנסע להצדיק האמת וכיוצא, ולכל אחד ואחד נדמה לו, שהמניעות שלו גדולים יותר משל חברו, וקשה לעמד בהם. דע, שלכל אחד אין לו מניעות רק כפי כחו, כפי מה שיכול לשאת ולעמד בהם - אם ירצה. ובאמת אין שום מניעה, כי גם בהמניעה בעצמה מלבש שם השם יתברך, וכמבאר במקום אחר (בלקוטי א' סימן קטו). והמניעה הגדולה שבכל המניעות היא מניעת המח, דהינו מה שמחו ולבו חלוקים מהשם יתברך או מהצדיק, כי אפלו כשמשבר המניעות שיש לו לנסע להצדיק האמת ובא לשם, עם כל זה, כשמחו חלוק וקשה לו קשיות על הצדיק, ויש לו עקמומיות בלבו על הצדיק, זאת המניעה מונע אותו יותר מכל המניעות. וכן בתפלה; שבתחלה יש לו כמה מניעות על התפלה, ואחר כך כשעובר עליהם ובא להתפלל, כשלבו עקם ופתלתל מהשם יתברך, זאת המניעה גדולה מכלם כנ"ל, הינו בחינת (תהלים ל"ח): "לבי סחרחר". תרגום - 'סביב' - 'סחור סחור'. דהינו שלבו מסבב ומקף ומעקם בעקמומיות וקשיות וכפירות על השם יתברך, שזה בחינת (שמות א): "וימררו את חייהם בעבדה קשה" וכו'. ואיתא בתקונים (תקון יג דף כח.): בקשיא וכו', הינו הקשיות שבלבו, שהם המניעה הגדולה מכלם, ואזי צריך לצעק לאביו שבשמים בקול חזק מעמקי הלב, ואזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו. ויכול להיות, שמזה בעצמו יפל ויתבטל לגמרי כל הקשיות והמניעות הנ"ל, ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו, שזה ישועתו. וזה אותיות קשיא - ראשי תבות: "שמע יי קולי אקרא" (תהלים כ"ז) שצריך רק לקרות לה', כשמתגבר עליו הקשיא והכפירה כנ"ל. ומעין זה מה שמספרים בשם הבעל שם טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, משל, שמלך אחד הניח אוצר גדול במקום אחד, וסבב באחיזת עינים כמה וכמה חומות סביב האוצר וכשבאו בני אדם לאלו החומות, נדמה להם שהם חומות ממש, וקשה לשברם. וקצתם חזרו תכף, וקצתם שברו חומה אחת ובאו אל השניה ולא יכלו לשברה, וקצתם שברו יותר ולא יכלו לשבר הנשארים, עד שבא הבן מלך, אמר: אני יודע, שכל החומות הם רק באחיזת עינים, ובאמת אין שום חומה כלל, והלך לבטח עד שעבר על כלם. ומזה יבין המשכיל הנמשל מאליו על כל המניעות וההסתות ופתויים, שהם בחינת חומות, שיש על אוצר של יראת שמים, שבאמת אינם כלום. והעקר - לב חזק ואמיץ, ואז אין לו שום מניעה ובפרט המניעות בגשמיות, כגון מחמת ממון או שמונע אותו אשתו ובניו וחותנו או אביו ואמו וכו', וכיוצא, הם כלם בטלים ומבטלים למי שלבו חזק ואמיץ להשם יתברך. וגם אפלו גבורה של הגבורים, הוא רק מחזק ואמץ הלב, שיש לו לב חזק ביותר לרוץ בקשרי המלחמה, כמובא בספרים (עי' לקו"א סי' רמ"ט ולעיל בסי' מ"ג): מז סכנה גדולה לומר תורה, וצריך לזה יגיעה גדולה ואמנות יתרה, שיוכל לשקל בפלס דבריו, באפן שלא ישמע כל אחד ואחד מהשומעין כי אם מה שצריך לו, לא יותר. ואף על פי שהכל שומעין כל התורה שאומר, עם כל זה לא ישמע כל אחד רק מה שצריך לבד. וכמובא על פסוק "וישמע יתרו": 'והלא כל העולם שמעו, אלא יתרו שמע' וכו' (זהר יתרו דף סח). כי רק שמיעת יתרו נחשב לשמיעה, שנכנס באזניו, ושמיעת כל העולם אינו נחשב שמיעה כלל. ומי שאינו יכול לומר תורה בבחינה זו, אסור לו לומר תורה. כי כל אחד ואחד כשבא אל הצדיק לשמע תורה, בא עמו גם הרע שלו, דהינו הקלפות הנבראים על ידי עברות, חס ושלום, והם הדוחקים את העולם ועושים בלבול ודחק גדול בשעת אמירת התורה, כי הרע הנ"ל של כל אחד רוצה לבלבל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו): 'האי דחקא דכלה מניהו', הינו מהרע של כל אחד ואחד, שהם הקלפות כנ"ל. ואלו הקלפות רוצים גם כן לינק מן התורה, ויניקתם הוא רק מהמותרות, דהינו מה שאחד שומע יותר ולמעלה ממחו והבנתו, זה בחינת מותרות, ומשם יניקתם. וזה בחינת רזי תורה שנמסר לחיצונים, כי יניקתם רק מבחינת רזי תורה, דהינו ממה שהוא למעלה ממח האדם, כל אחד לפי הבנתו. על כן צריך החכם האומר תורה, שיהיה לו אמנות הנ"ל, שלא ישמע שום אחד מהשומעין מה שאינו לפי מחו והבנתו, שאינו שיך לו כנ"ל, כדי שלא לתן להם יניקה, חס ושלום. ודע, שיש קלפה דקה, שסמוכה להקדשה, שזאת הקלפה הדקה יכולה לינק אפלו מגוף התורה בעצמה, אפלו אם אין בה מותרות. והתקון לזה - כשמדברים מישועת ישראל, שאז בורחת אותו הקלפה הדקה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (זבחים קטז), 'שיתרו בא והלך לו קדם מתן תורה', כי יתרו הוא בחינת הקלפה הדקה שבורחת, כששומעת ישועות ישראל. והצדיק האמת יש לו אימה גדולה כשאומר תורה, יותר מאימת ראש השנה ויום הכפורים: מח כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך - שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל לכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי לפל בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתיגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל לכנס לשערי הקדשה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדשה, אין מניחין אותו. ונדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף על פי כן עדין הוא רחוק מאד מאד. על כן נדמה לו כאלו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות כנ"ל. וכל הנ"ל עבר על כל הצדיקים, כאשר שמענו מפיהם בפרוש, שנדמה להם, שהשם יתברך אין מסתכל ופונה אליהם כלל, מחמת שראו שזה זמן רב, שהם מבקשים ויגעים ועושים ועובדים עבודת השם יתברך, ועדין הם רחוקים מאד מאד, ואלו לא היו מחזקים עצמן מאד לבלי להסתכל על זה, היו נשארים במקומם הראשון, ולא היו זוכים למה שזכו. והכלל, אהובי אחי, חזק ואמץ מאד, ואחז עצמך בכל הכחות לשאר קים בעבודתך, ואל תחוש ואל תסתכל כלל על כל הנ"ל או כיוצא בזה. ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך, שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה שהוא מגשם כל כך - כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפלו נקדה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים, כאשר תבין היטב מן המעשה של הצדיק שהתגבר עליו מאד העצבות וכו', כמובא אצלנו. ועל זה ישמח מאד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאד מאד. ודע, שתכף כשאדם רוצה לכנס בעבודתו יתברך, אזי תכף היא עברה גדולה כשיש לו עצבות, חס ושלום, כי 'עצבות היא סטרא אחרא (זהר נח דף עא), והשם יתברך שונא אותה': וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבר עליו מה. וזכר דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת השם. כי צריך עקשנות גדול מאד מאד להיות חזק ואמיץ, לאחז עצמו, לעמד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם. כי לפעמים יש שמפילין אחד מעבודת השם, כידוע, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת השם, ואל יניח עצמו לפל לגמרי, חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבר בהם, קדם שנכנסין בשערי הקדשה, וגם הצדיקים האמתיים עברו בכל זה. ודע, שיש אחד שכבר הוא אצל הפתח של הקדשה, והוא חוזר לאחוריו מחמת הבלבולים הנ"ל, או שאזי כשהוא סמוך אצל הפתח, אז מתגבר עליו הסטרא אחרא והבעל דבר מאד מאד, רחמנא לצלן, בהתגברות גדול ונורא מאד מאד, רחמנא לצלן, ואין מניחין אותו לכנס לתוך הפתח, ומחמת זה הוא חוזר לאחור, חס ושלום. כי כן דרך הבעל דבר והסטרא אחרא, כשרואה שהאדם סמוך סמוך ממש לשערי הקדשה, וכמעט שיכנס, אזי הוא מתפשט עליו בהתגברות גדול מאד מאד, רחמנא לצלן. על כן צריך אז התחזקות גדול נגדו. ושמענו מצדיק אמתי שאמר, שאלו היה אומר לו אחד, יהיה מי שיהיה, בעת שעסק בעבודת השם בתחלתו: אחי, חזק ואחז עצמך - הייתי רץ ומזדרז מאד בעבודתו יתברך, כי גם עליו עבר כל הנ"ל, ולא היה שומע שום התחזקות משום אדם. על כן מי שרוצה לכנס בעבודת השם, יזכר זאת היטב. וחזק עצמך מאד, ועשה מה שתוכל בעבודת השם, וברבות הימים והשנים תכנס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדשה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד. ודע, שכל התנועות וההעתקות, שאתה נתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כלם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצרך, דהינו כשיש, חס ושלום, איזה דחק ועת צרה, חס ושלום. ודע, שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאד מאד, והכלל והעקר - שלא יתפחד כלל: ודע, שיש אילן, שגדלים עליו עלים, שכל עלה צריך להיות גדל מאה שנים, והוא נמצא בפרדסים של השרים, וקורין אותו בלשונם מאה שנים. ומסתמא כשגדל מאה שנים, בודאי עובר עליו מה שעובר, ואחר כך בסוף המאה שנים הוא יורה בקול גדול כמו קני שרפה, שקורין אורמאטיע. והבן הנמשל היטב: וראוי לילך עם מה שנאמר במאמר אזמרה לאלקי בעודי (בלקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דהינו לבקש ולחפש למצא בעצמו איזה זכות ואיזה נקדה טובה. ובזה המעט טוב שמוצא בעצמו, ישמח ויחזק עצמו, ואל יניח את מקומו, אף אם נפל למה שנפל, רחמנא לצלן, אף על פי כן יחזק עצמו במעט דמעט טוב שמוצא בעצמו עדין, עד אשר יזכה לשוב על ידי זה להשם יתברך, וכל הזדונות יהיו נעשין זכיות (עין יומא פו:). ומה עשה הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, על הים, כשהסיתו הבעל דבר וכו'. ומזה תבין, עד היכן אתה צריך להתחזק ולבלי ליאש עצמך, חס ושלום, אף אם יהיה מה שיהיה. והעקר להיות בשמחה תמיד. וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפלו על ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני שטות וצחוק או קפיצות ורקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד: מט לפי גדלות השם יתברך ועצם רוממותו יתברך, בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא, שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, חס ושלום חס ושלום, אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאד בהעולם. על כן צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל, אף אם הוא כמו שהוא. ויסמך על רחמיו המרבים מאד בלי שעור, כי בודאי לא יעזב אותו, אף אם עבר מה שעבר. העבר אין, והעקר - מכאן ולהבא לא יעשה עוד, ויהיה - שב ואל תעשה - על כל פנים, הן במחשבה והן במעשה. כי גם המחשבה של אנשים כאלו היא גם כן עשיה, כי גם בעולם העשיה יש מחשבה, וצריך להיות שב ואל תעשה במעשה ובמחשבה כנ"ל. ומה שנעשה עמו ממילא, אל יחוש ואל יסתכל על זה כלל: ודע, שעקר התשובה השלמה היא, כשאדם עובר באלו המקומות ממש שהיה מקדם התשובה, כל אחד לפי מה שעבר עליו בימים הקודמים, וכשעובר באלו המקומות והענינים שהיה מתחלה ממש, ועכשו פונה ערף מהם, וכופה יצרו לבלי לעשות עוד מה שעשה - זהו עקר התשובה השלמה, ורק זה נקרא תשובה: והוא מעלה גדולה, כשיש עדין יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבד אותו יתברך עם היצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע להאדם, אין עבודתו שלמה כלל. והעקר - לעצר ולעכב החמימות בעת התאוות, ולהניחו בעת התפלה והעבודה, שם יניח חמימותו והתלהבותו לתוך העבודה כנ"ל. ואפלו מי שאינו איש כשר, נזדמן לו לפעמים, שמתפלל בהתלהבות, וזה בא גם כן מחמימות היצר הרע שיש לו, רק שהוא אינו מקבל על זה שכר. אבל מי שרוצה להתנהג בכשרות, הוא מעלה גדולה כשיש לו עדין יצר הרע כנ"ל: נ המחשבה - ביד האדם להטותה כרצונו למקום שהוא רוצה, וכמבאר במקום אחר, שאי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד כלל, ואפלו אם לפעמים הולכת מחשבתו ופורחת ומשוטטת בדברים אחרים וזרים, הוא ביד האדם לחזר ולהטותה בעל כרחה אל הדרך הישר, לחשב מה שראוי. והוא ממש כמו סוס שפונה מן הדרך וסר לדרך אחר, שתופסין אותו באפסר וכיוצא, ומחזירין אותו בעל כרחו אל הדרך הישר, כמו כן במחשבה ממש, שיכולין לתפסה בעל כרחה להשיבה אל הדרך הראוי: נא היצר הרע נוקש באדם בכל פעם ומעוררו למה שמעוררו. ואף אם אין האדם שומע לו ופונה ערף ממנו, אף על פי כן הוא נוקש בו עוד פעם שני ושלישי ורביעי ויותר. אבל אם האדם הוא חזק בדעתו ועקשן נגד היצר הרע, ואינו פונה אליו כלל, אזי היצר הרע מסתלק והולך לו. וכן בתפלה, בענין המחשבות הבאים לבלבל, הוא ממש כנ"ל, שהמחשבה באה כמה פעמים, פעם אחר פעם, לבלבל. וצריך להיות חזק לבלי להסתכל עליה כלל בשום אפן, ואזי תסתלק. ועין במקום אחר מזה: נב מה שקשה קשיות על הצדיקים, זהו מכרח להיות. כי הצדיקים מתדמים ליוצרם, כמובא, וכמו שקשה קשיות על השם יתברך, כמו כן בהכרח שיהיה קשה קשיות על הצדיק, כי הוא מתדמה אליו יתברך: ובענין הקשיות שקשה על השם יתברך, מרגלא בפמה לומר: אדרבא, כך ראוי להיות דיקא, שיהיו קשיות על השם יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדלתו ורוממותו. כי מעצם גדלתו ורוממותו, שהוא מרומם מאד מדעתנו, על כן בודאי אי אפשר שנבין ונשיג בשכלנו הנהגתו יתברך. ועל כן בהכרח שיהיו עליו יתברך קשיות, כי כך נאה ויפה להבורא יתברך, שיהיה מרומם ונשא מדעתנו, שעל ידי זה קשה הקשיות כנ"ל ואם היה הנהגתו כפי חיוב דעתנו, אם כן היה, חס ושלום, דעתו כדעתנו: נג גדל יקרת המחשבה נודע לי עתה. כי המחשבה יקרה מאד מאד, שנעשה ממנה דברים שלמים ממש, שיש להם קיום כל הימים שיתקימו העולמות, כל זמן אשר השם יתברך וכו' וכו'. וחכמה יקר יותר, כי מחשבה הוא שעולה על מחשבתו לבד, וחכמה הוא שבונה בחכמתו בנינים בשכלו, והוא יקר מאד, ועקר הדבר - שיהיה באמת. ואפלו פשט שמחדשין, הוא גם כן דבר גדול מאד, וצריך גם כן שיהיה באמת. וגם להפך, כשהוא בלא אמת נעשה ממנה גם כן דברים להפך: נד הבחירה - ביד האדם לעשות כרצונו. ואפלו כל הדברים, הכל ביד האיש הישראלי להתנהג הכל כרצונו כבחירתו. כי ביד ישראל יש בחירה בידם על כל דבר שבעולם. כי אצל אחרים יש דברים שהם מכרחים בהם, אבל אצל איש הישראלי, כל דבר ודבר שהוא עושה, כגון לנסע לאיזה מקום וכיוצא, יש בו עבודה, ועל כן יש לו בחירה על הכל: נה רוח העולם הזה אין לשער, דהינו מה שהאדם יכול להרויח בזה העולם, ואין צריך על זה הוצאות משלו, שקורין אויש לאג, רק ממה שהכין לפניו הבורא יתברך, יכול להרחיב ידו ולהרויח הרבה מאד. עין לא ראתה וכו': נו כשיש להאדם לב, אין שיך אצלו מקום כלל, כי אדרבא, הוא מקומו של עולם וכו'. כי האלקות הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ע"ג): "צור לבבי". ואצל השם יתברך נאמר (שמות ל"ג): "הנה מקום אתי" - שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (כמובא בפרש"י שם, והוא במד"ר שם). נמצא, מי שיש לו לב ישראלי, אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שיך אצלו מקום כלל, כי אדרבא, הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ"ל: נז דע, כשצדיק גדול אמתי מגלה תורה, חדושים נפלאים ונוראים, הוא טובה להקטנים במעלה, שעל ידי זה נתגדל הקטן במעלה, שהכל רצים ובאים אליו. וגם בהסטרא אחרא נתגדל אחד על ידי זה, כמו שמצינו בבלעם, כשנתן השם יתברך את התורה לישראל, באו כל האמות לבלעם (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, זבחים קטז). נמצא שעל ידי נתינת התורה לישראל נתגדל בלעם, ובאו אליו כל העולם, והוא עמד עצמו על איזה פסוק ואמר להם תורה. כי אז כשבאו אליו, שאלו אותו מה ששאלו - "ה' למבול ישב", והוא עמד על פסוק, והשיב להם: "ה' עז" וכו'. וכן בישראל בעצמן שהם בקדשה ואינם באים, חס ושלום, לבלעם וכיוצא בו. אך כשצדיק גדול אמתי מגלה חדושים, ונעשה רעש גדול, שזה מגלה חדושים נוראים כאלו, אזי כלם מתקבצים ובאים לאיזה קטן במעלה, ונאספים אצלו לשמע ממנו, מחמת הרעש שנעשה על ידי החדושים, שמגלה הצדיק הגדול, והוא עומד עצמו על איזה פסוק ואומר להם מה שאומר: נח יש בני אדם שאומרים, שכשהצדיק גדול במעלה, מחמת גדלתו אינו יכול להשגיח ולהסתכל על בני העולם, כי הוא רחוק מהעולם. ובאמת אינו כן, כי אדרבא, כשהצדיק גדול מאד, הוא יכול להשגיח ולהסתכל יותר על העולם. וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי, שבודאי היה גדול במעלה מאד מאד, יותר ויותר הרבה מהצדיקים שבזמן הזה, ואף על פי כן אמר: 'אוי לי אם אמר, אוי לי אם לא אמר' (כלים פרק יז משנה טז). נמצא שרבן יוחנן בן זכאי היה בקי כל כך בתוך העולם, עד שהיה מתירא לומר דברי תורה, שלא ילמדו ממנו הרמאים. הרי שהיה בקי מאד בהעולם, עד שאדרבא, היה מתירא פן ילמדו ממנו רמאות, כי באמת כל מה שהצדיק גדול ביותר, יכול להשגיח ולהסתכל בעולם יותר, כי הלא השם יתברך הוא מרומם ומנשא מאד מאד מן העולם, ואף על פי כן הוא משגיח בהשגחה פרטית על כל העולם. כי באמת מי שהוא יש, אזי אינו יכול להיות בכל מקום בבת אחת, כי מה שהוא ישות, כשהוא עומד כאן אינו כאן, כגון כשהוא באיזה עבודת השם, אינו יכול להסתכל בעולם. אבל מי שהוא אין, אין מקום שלא יהיה שם, כי אין לו מקום כלל. ועל כן כל מה שהצדיק נכלל יותר באין, הוא יכול להשגיח ולהסתכל בעולם ביותר, כי אין שיך לומר עליו שהוא במקום גבוה ורחוק מהעולם, כי אין לו מקום כלל, וכמו שמובא בדברינו (בלקוטי קמא, סימן קסב) בשם המגיד, על הרוצה להחכים, ידרים וכו', עין שם: נט יש זריז ונשכר, זריז ונפסד (עין פסחים נ:). כי דע, כי "מצוה גוררת מצוה" (אבות פרק ד), נמצא שהמצוה גוררת את חברתה. ובודאי יש איזה בחינה בין המצוות, מה שהוא בין מצוה למצוה, שהוא מקשר מצוה אחת לחברתה, אשר על ידי זה המצוות נגררים אחת אחר חברתה. ובאמת זאת הבחינה בעצמה, הינו מה שהוא בין המצוות כנ"ל, זאת הבחינה היא גם כן יקרה מאד. ועל כן מי שהוא צדיק מנעוריו והולך בדרך הישר מימיו, מדרגא לדרגא, כמו שכתוב באברהם (בראשית כ"ד): "ואברהם זקן בא בימים" - שאברהם בא לדרגא שלו על ידי הימים, כמובא בזהר (חיי שרה דף קכט.), כי 'בן שלש שנים הכיר את בוראו' (נדרים לב), והיה הולך תמיד מדרגא לדרגא. ומי שהוא בבחינה זו, הוא מפסיד על ידי הזריזות. כי כשהוא זריז גדול ורץ בזריזות ממצוה למצוה, אזי הוא מפסיד על ידי זה את בחינת הקדשה, מה שהוא בין מצוה למצוה כנ"ל. כי על ידי זה הזריזות הוא עובר ומדלג על הבחינה הזאת, כי המצוה בעצמה הולכת אליו, כי היא נמשכת ונגררת אליו על ידי המצוה ראשונה, שגוררת את השניה כנ"ל. וכשגם הוא רץ בזריזות אל המצוה, אזי יוכל לדלג ולעבר את הבחינה הנ"ל, דהינו מה שהוא בין המצוות כנ"ל, ועל כן הוא זריז ונפסד. אבל כששוהה קצת, יוכל בתוך כך להשיג גם הבחינה שבין המצוות כנ"ל. וכל זה - למי שהולך בדרכי ה' כסדר מנעוריו. אבל מי שצריך לעשות תשובה, הוא צריך דוקא להיות זריז גדול מאד מאד, למהר ולרוץ מאד, להמלט על נפשו, ואסור לו לשהות כלל לעמד ולהתישב כי בעל תשובה אינו הולך מדרגא לדרגא כלל, ואין בינו ובין הקדשה שום בחינה הנ"ל, כי הוא צריך להתחיל מחדש, והוא צריך לרוץ ולדלג אל הקדשה, כמובא, שהבעל תשובה צריך לדלג על מה שצריך לדלג, ולקפץ אל הקדשה בזריזות גדול. ואיש כזה הוא זריז ונשכר כנ"ל: ובחינה שבין המצוות כנ"ל הוא כגון: "וידבר ה' אל משה לאמר ועשית". ובודאי יש עבודה גם באלו הדבורים, שהם קדם המצוה. כי עקר המצוה בעצמה נאמר בתורה אחר כך, אחר תבת "ועשית", אבל באמת בודאי גם בפסוקים הנ"ל שבין מצוה למצוה, יש בהם עבודה. וזהו בחינה הנ"ל מה שבין מצוה למצוה. ועוד יש בזה, ועין במקום אחר (בלקוטי א סימן כב) מענין זה, שבאמת יש עבודה גם בפסוק וידבר וכו': ס כשיש מלחמות בעולם, השכל מחיב שיהיה יקרות, כי נתעורר הקללה של קין: "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך" (בראשית ד), על ידי השפיכות דמים שיש בעולם. כי קללה זו נאמרה על שפיכות דמים, כי האדמה היא חיבת בזה כשיש שפיכות דמים. כי הגשמים נעשין על ידי האדים העולים מן הארץ, כמו שכתוב (בראשית ב): "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", כי מן האדים העולים מן הארץ, מזה נעשים גשמים, וכשיש מלחמות ושפיכות דמים, אזי נעשה מן האדים הנ"ל שפיכות דמים. וזה שכתוב (יחזקאל ל"ה): "ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם", הינו בחינת אדים הנ"ל, שעל ידם נעשה השפיכות דמים. וכן בכמה אמות: מצרים ועמון ומואב, כשנבא על מפלתם, נאמר שם: "בעת אידם" - בחינת אדים הנ"ל, שעל ידם נעשה השפיכות דמים כנ"ל. ועל כן כשיש מלחמות ושפיכות דמים, אזי האדמה נותנת כחה לשם, כי מן האדים העולים ממנה נעשה השפיכות דמים, ועל כן אין יורדין גשמים, כי הגשמים נעשין מן האדים, ועכשו נעשה מן האדים ענין אחר, דהינו שפיכות דמים כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה - (תענית ח:): 'בשעת גשמים אפלו גיסות פוסקות בו'. כי כשיש גשמים, נפסקים הגיסות והמלחמות כנ"ל: ולזה מקשר מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'כשהיה רבי עקיבא בתפיסה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: רבי, למדני תורה, ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות' (פסחים קיב). והדברים תמוהים מאד מאד, שרבי שמעון יאמר כדברים האלה לרבו, שימסרו למלכות. וגם כי מסתמא כשרבי עקיבא רבו לא רצה ללמדו, בודאי כון לטובה. וגם הלא כבר היה תפוס בתפיסה, ומה ימסרהו עוד: אך דע, כי גם על ידי מי שאומר תורה ברבים, ושומעים תלמידים שאינם הגונים, על ידי זה בא גם כן עצירת גשמים, כי על ידי כבוד התורה בא גשמים, בבחינת (שמות ט"ז): "וכבוד ה' נראה בענן", ועל ידי הענן בא גשמים. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים"; הינו בחינת גשמים שבאים על ידי כבוד ה', בחינת כבוד התורה. והלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (חלין קלג) שהוא כזורק אבן למרקוליס, ופרשו רבותינו, זכרונם לברכה (עין תוספות סנהדרין סד ד"ה מרקוליס). שמרקולי"ס פרושו: מ"ר קלו"ס, הינו חלוף הכבוד. נמצא כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, הוא הפך הכבוד, ועל כן בא על ידי זה עצירת גשמים, הפך הכבוד, שעל ידו באין גשמים. וזה בחינת (משלי כ"ו): "כמטר בקציר כן לא נאוה לכסיל כבוד", הינו כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, שזה בחינת: "נותן לכסיל כבוד" (שם) (כמבואר שם בחולין), שנותן כבוד התורה לכסיל, דהינו תלמיד שאינו הגון, ועל ידי זה מקלקל הגשמים. וזהו: "כמטר בקציר", הינו קלקול הגשמים שיורדין שלא בעונתן. כי בשעת הקציר, אזי אדרבה, מזיק המטר - כן לא נאוה לכסיל כבוד, כי על ידי זה בעצמו הוא קלקול הגשמים כנ"ל: וזה שאמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא: למדני תורה, ואם לאו, אני אומר וכו'. כי רבי עקיבא היה מקהיל קהלות ודורש ברבים, וסבר רבי שמעון, שמפני זה נתפס בתפיסה, מחמת שהיה דורש ברבים, ושמעו בני אדם שאינם מהגנים. כי על ידי חדושי תורה שמגלין, על ידי זה נמשך אלקות, כביכול, כמו שכתוב (שמות כ"ה): "ויקחו לי תרומה", הינו כשתרצו לקח ולהמשיך אותי, אי אפשר כי אם על ידי התורה, כי על ידי התורה ממשיכין אותו, כביכול. ולהיכן נמשך האלקות - לתוך מח השומע. ואף על פי שזהו תפיסה, כביכול, בבחינת (שיר השירים ז): "מלך אסור ברהטים" - 'ברהטי מחין' (סוף התקונים תקון ו, דף ה) (ועין בתיקון ו' דף כא:). 'אסור' דיקא, שמה שנמשך אלקותו יתברך, כביכול, ברהטי מחין הוא בחינת תפיסה, בחינת (תהלים ס"ח) "שבית שבי", אף על פי כן הוא ניחא להשם יתברך, שיהיה נמשך, כביכול, על ידי התורה, אף על פי שהוא בחינת תפיסה. אבל כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון, וממשיך אלקותו יתברך לתוך מח שלו, זהו תפיסה ממש, ועל כן ענשו תפיסה. ועל כן סבר רבי שמעון בן יוחאי, שעל ידי זה נתפס רבי עקיבא בתפיסה כנ"ל, כי על ידי התפיסה יתתקן, ויזדככו הדבורים, שהכניס לתלמידים שאינם הגונים, בבחינת (בראשית מ"ב): "ואתם האסרו ויבחנו דבריכם". ועל כן אמר רבי שמעון בן יוחאי לרבי עקיבא, שילמדנו תורה, ועל ידי זה שילמד עתה לרבי שמעון בן יוחאי, על ידי זה יתתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם מהגנים: 'ואם לאו, אני אומר' וכו' - 'אני אומר' דיקא, הינו שרבי שמעון אמר לרבי עקיבא, שאם הוא אינו רוצה ללמדו תורה, אזי אני אומר תורה. וזהו: 'אני אומר ליוחאי אבא', כי כל חדושי התורה שמגלין, על ידי זה מגלין חסדים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות צו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חסד', שנאמר: "למס מרעהו חסד". ויש בכל אחד חסדים וגבורות: חסדים מצד האב וכו'. ורבי עקיבא לא היה לו מצד האב חסדים, כי היה בן גרים, ולא היה לו זכות אבות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כז:), שלא רצו למנותו נשיא לרבי עקיבא, משום דלית לה זכות אבות. וסבר רבי שמעון, שרבי עקיבא - אין רוצה לומר תורה מחמת זה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. אבל רבי שמעון בן יוחאי בודאי היה לו חסדים מצד אביו רבי יוחאי, (שהיה גדול בישראל) (עין בהקדמת הזוהר דף י"א יוחאי הברנא). ועל כן אמר רבי שמעון: 'ואם לאו, אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר להתורה שהוא בחינת 'יוחאי אבא', בחינת החסדים מצד האב, שמשם התגלות התורה, כי התגלות התורה הוא התגלות החסדים כנ"ל. וזהו: 'ומוסרך למלכות' - כי רבי שמעון אמר, שזה שרבי עקיבא אינו רוצה לומר תורה ולגלות החסדים, ועל ידי התגלות החסדים על ידי התורה שהיה רבי עקיבא אומר עתה, היה מתקן פגם הנ"ל, שלמד תורה לתלמידים שאינם הגונים. אך רבי עקיבא אינו רוצה לגלות חדושי תורה ולגלות החסדים, מחמת שאין לו חסדים מצד האב. ורבי שמעון אמר, שזהו רק מחמת עניוות של רבי עקיבא, שמחמת ענותנותו של רבי עקיבא הוא סובר שאין יכול לגלות תורה, מחמת שאין לו חסדים מצד האב, ואין יכול לתקן פגם הנ"ל כי אם על ידי התפיסה, כי התפיסה הוא תקון וזכוך להדבורים כנ"ל. אבל באמת רבי עקיבא הוא רבי גדול כזה, שיש לו חסדים מצד עצמו, ואין צריך לזכות אבות כלל, ויכול רבי עקיבא לגלות תורה על ידי החסדים שיש לו מצד עצמו לבד, ועל ידי זה יתקן פגם הנ"ל, כנ"ל. ועל כן אמר רבי שמעון: 'אני אומר' וכו', הינו שאני אומר תורה, שיש לי חסדים מצד האב, ועל ידי זה יביא את רבי עקיבא לתוך בחינת גדלות, עד שיכרח רבי עקיבא בעל כרחו לומר תורה. כי באמת רבי עקיבא יכול בודאי לגלות תורה, אף על פי שאין לו זכות אבות, כי רבי עקיבא גדול כל כך, שיכול לגלות תורה על ידי חסדים שיש לו מצד עצמו, רק שהוא ענו, ועל ידי שיגלה רבי שמעון תלמידו תורה שהוא יש לו חסדים מצד האב, על ידי זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות, עד שיכרח בעל כרחו לומר תורה אף על פי שאינו רוצה. וזהו: 'ואם לאו', הינו שאמר רבי שמעון לרבי עקיבא: אם אין אתה רוצה לומר תורה, וזהו מחמת ענותנותך, אזי 'אני אומר ליוחאי אבא', הינו שאני אומר תורה, כי יש לי חסדים מצד האב כנ"ל, 'ומוסרך למלכות', שאביא אותך ואמסרך בעל כרחך למלכות, לבחינת גדלות, ותהיה מכרח בעל כרחך לגלות תורה, שהיא התגלות החסדים כנ"ל. כי על ידי שרבי שמעון בן יוחאי תלמידו יאמר תורה, על ידי זה יביא את רבי עקיבא לבחינת גדלות בעל כרחו, ויכרח לומר תורה, שהוא התגלות החסדים, שהוא תקון פגם הנ"ל: (ולא באר איך על ידי התגלות התורה שמגלה חסדים, על ידי זה יתתקן פגם הנ"ל. גם לא באר איך על ידי התלמיד שיש לו זכות אבות, כשמגלה תורה, על ידי זה יהיה רבו מכרח לבוא בגדלות ולומר תורה). וזהו: 'ומוסרך למלכות' - מסירה הוא לשון בעל כרחו, כמו שכתוב (במדבר ל"א): "וימסרו מאלפי ישראל" - פרש רש"י: 'שנמסרו בעל כרחם'. כי רבי שמעון בן יוחאי יביא את רבי עקיבא בעל כרחו לבחינת גדלות על ידי שהוא יאמר תורה כנ"ל: סא השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כמובא. וזה הענין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד, ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי. אך דע, שעקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהינו מחמת ששכלנו קטן, כי כל מה שהשכל גדול ביותר, הזמן נקטן ונתבטל ביותר. כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו רק כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבר כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום, שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מעטת מאד, ואחר כך כשנתעוררים מהשנה, אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום, הוא זמן מעט מאד באמת. וזה מחמת שאחר כך בהקיץ אז חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום הם רק רבע שעה אצלו, רק שבעים שנה ממש, הם שבעים שנה גם אצל השכל שלנו. ובאמת בהשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות. כי כמו שאנו רואין שיכולין לעבר שבעים שנה בחלום, ובאמת אנו יודעין אחר כך בשכל שלנו שהוא רק רבע שעה, כמו כן ממש, מה שנחשב לפי שכלנו שבעים שנה ממש, הוא בשכל הגבוה למעלה יותר רק רבע שעה, רק שאין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו, שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים, שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה - בודאי לא היה מאמין לו כלל, כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש; כמו כן ממש, אף על פי שאצלנו לפי שכלנו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה, בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה. וכן למעלה מעלה שבשכל שהוא גבוה עוד יותר למעלה, גם אותו הזמן שבשכל הגבוה משכלנו אינו נחשב שם, בשכל הגבוה עוד יותר, רק לזמן מעט ופחות מאד. וכן למעלה מעלה עד אשר יש שכל גבוה כל כך, ששם כל הזמן כלו אינו נחשב כלל, כי מחמת גדל השכל מאד, כל הזמן אין ואפס לגמרי, כמו שאצלנו השבעים שנה שעוברים בחלום הם רק רבע שעה באמת כנ"ל, כמו כן יש שכל למעלה משכל, עד שהזמן נתבטל לגמרי: ועל כן משיח - שעבר עליו מה שעבר מיום בריאת העולם וסבל מה שסבל, ואחר כל זה, בסוף יאמר לו השם יתברך: "בני אתה, אני היום ילדתיך" (תהלים ב). והדבר תמוה ונפלא מאד, לכאורה, אך כל זה מחמת גדל עצם שכלו של משיח, לפי גדל מדרגתו שיאחז אז, ומחמת הפלגת עצם מעלת שכלו, שיגדל אז מאד מאד. על כן יהיה כל הזמן שעבר עליו מיום בריאת העולם עד אותו הזמן, כלו אין ואפס ממש, ויהיה ממש כאלו נולד היום, כי יתבטל כל הזמן בשכלו, שיהיה גדול מאד. ועל כן יאמר לו השם יתברך: "אני היום ילדתיך" - 'היום' ממש, כי כל הזמן שעבר, אין ואפס לגמרי כנ"ל: וכן אנו רואים במקום גם כן, שהבעל כח יכול לעבר מקום גדול בשעה מעטת. נמצא שאצלו כל זה המקום הוא קטן, ואצל החלושי כח נחשב זה המקום גדול, וצריכים לילך שעה מרבה עד שעוברים אותו המקום. וכמו כן למעלה מעלה, כל מה שהכח גדול יותר, המקום נקטן אצלו יותר, וכן למעלה מעלה, עד שהמקום נתבטל לגמרי, רק שבשכלנו אי אפשר להבין כל זה, כמו שאי אפשר להבין בחלום את האמת, שכל אותו הזמן שנדמה בחלום אינו כלום באמת, כמו כן גם אנו אי אפשר לנו להבין, שכל הזמן שלנו אינו כלום למעלה בשכל הגבוה כנ"ל: סב "אלה מסעי בני ישראל" (במדבר ל"ג). איתא במדרש (עין בלקוטי קמא סי' מ' בשם ס' עשרה מאמרות) שמסעי בני ישראל, דהינו הנסיעות שבני ישראל נוסעין ממקום למקום, הם מכפרין על אלה אלקיך ישראל, הינו על פגם עבודה זרה. כי אפלו כשאין עובדין עבודה זרה, יש פגם עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא (בשם הבעל שם טוב) על פסוק (דברים י"א): "וסרתם ועבדתם אלקים אחרים", שתכף כשסרים מהשם יתברך הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי הנסיעות של ישראל נתכפר. 'וכל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, פרשת ראה והובא בפרש"י שם). נמצא כשנתכפר פגם עבודה זרה כנ"ל, נמתק החרון אף, ונמשך רחמנות. ועקר רחמנות הוא בבחינת (בראשית מ"ג): "ואל שדי יתן לכם רחמים" - 'לכם' דיקא. הינו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסר את הרחמנות בידינו. כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולאת הקשה וכל היסורין הם הרחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות. אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו הנ"ל, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החלי וכיוצא בזה. וזהו ישראל- ראשי תבות: אל שדי יתן לכם רחמים, כנ"ל, כי הרחמנות נעשה על ידי מסעי בני ישראל כנ"ל: סג דע, כי יעקב אבינו, כששלח את בניו - עשרת השבטים - ליוסף, שלח עמהם נגון של ארץ ישראל. וזה סוד: "קחו מזמרת הארץ בכליכם" וכו' (בראשית מג), בחינת זמר ונגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפרש רש"י: "מזמרת" - 'לשון זמר' וכו'. כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו נגון מיחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיחד, שהיא צריכה לאכלו. גם אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו נגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה נגון של הרועה. וזה סוד מה שכתוב (שם ד): "ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב". כי תכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תכף כלי זמר כנ"ל. ועל כן דוד המלך, עליו השלום, שהיה "ידע נגן" (שמואל א ט"ז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל. (גם מצינו באבות העולם כלם, שהיו רועי מקנה). וזה בחינת (ישעיה כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו", הינו שזמירות ונגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה נגון כנ"ל. ועל ידי שהרועה יודע הנגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש לבהמות לאכל. וזה בחינת (שיר השירים ב) "הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע", הינו שהנצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והנגון השיך להם כנ"ל. נמצא שעל ידי הזמר והנגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות. גם הנגון הוא טובה להרועה בעצמו, כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו, בבחינת (בראשית ל"ז): "וילכו לרעות את צאן אביהם" וכו', ופרש רש"י: 'שהלכו לרעות את עצמן'. ועל ידי הנגון נצול מזה, כי הנגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחינת (קהלת ג): "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה, ורוח הבהמה הירדת היא למטה", כי זהו עקר הנגון - ללקט ולברר הרוח טובה, כמבאר במקום אחר. ועל כן על ידי הנגון נצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הנגון כנ"ל: ויש חלוקים רבים בנגינה, כי יש נגון שלם, ויש נגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים: ודע, שהמלך יש לו כל הנגון כלו בשלמות, אבל השרים אין להם רק איזה חלק בנגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד): "אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכלא בה". כי נבוכדנצר שהיה מלך ויש לו כל הנגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הנגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שספרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו נגון השיך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו, כי יעקב רצה לפעל אצלו על ידי הנגון מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הנגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו: "קחו מזמרת הארץ בכליכם", הינו שיקחו בחינת הנגון הנ"ל, שהוא בחינת 'זמרת הארץ' כנ"ל, בכלים שלהם. "והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים" - הם בחינת משקולות ומדות הנגון, כי הנגון נעשה מגדולי הארץ כנ"ל: סד מה שאנו רואים, שכל הנגידים הגדולים, כמעט כלם, הם משגעים ממש כמו שאנו רואין בחוש, שכל מי שהוא עשיר, יש לו שגעון גדול - דע, כי הממון עושה אותו משגע. כי הממון הוא מנפילת העשירות של הנביאים, כי 'כל הנביאים היו עשירים' (נדרים לח), והנבואה כשבאה על הנביא, היה כמו משתגע, כמו שפרש רש"י: "ויתנבא" - 'ואשתטי' (שמואל א י"ח): ואצל הנגידים הנ"ל נעשה על ידי הממון שגעון גמור, ועל כן הם נעשים משגעים על ידי העשירות שלהם: סה כשמקנאין קנאת ה' צבאות, נחשב כמו צדקה. כמו שכתבו התוספות בפרק השתפין, על מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא י:): "צדקה תרומם גוי" - 'אלו ישראל', "וחסד לאמים חטאת" - 'אלו העכו"ם', שכל חסד שעושין וכו'. והביאו ראיה מנבוזראדן, עין שם. וכתבו התוספות שם: 'ונבוזראדן עשה אז צדקה, שקנא להקדוש ברוך הוא'. נמצא שקנאת ה' צבאות הוא כמו צדקה: סו הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל, דהינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק על, אזי הצדיק מכרח לעשות תשובה בשבילו. על פי משל, שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבהל ומשגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה. ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף, והכה אותו הרבה. ושחק ממנו השני ואמר לו: הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו, רק אתה צריך לקח רצועה, שמכין בה הסוסים, להכות אותו. והלך ועשה כן, ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס. ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן. נמצא, שגם זה אינו עצה טובה. ויעצו אותו שיעשה כך; שיקח חבל יפה, ויקשר את הסוס לאיזה אילן, ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב. ועשה כך, והכה הסוס הרבה ונתיגע. וראה שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כלו בעד היגיעה והקצר רוח, שיש לו על ידי ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה רק לירות אותו על ידי קני שרפה, וזה צר לו. כך כשאחד יוצא לחוץ, ואינו מתנהג כשורה - אין יכולין למצא עצה מה לעשות לו. כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או על ידי שליח או באפן אחר, אך כל הענשים הם נוגעים להצדיק בעצמו. כמו שמצינו אצל השם יתברך, "שבכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג), כי הם חלק אלו"ק ממעל, ועל כן כשיש להם צרה, חס ושלום, לו צר כביכול; כמו כן אצל הצדיק גם כן, "כי גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי י"ז), כי הענש שמעניש את אחד, הוא נוגע להצדיק בעצמו. כי האדם נתהוה מארבעה יסודות (ע' זוהר בראשית כז.) אש, רוח, מים, עפר. וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט, שהוא בחינת הצדיק, בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם". שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב): "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן", ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. "נהר יצא מעדן" - זה בחינת 'צדיק יסוד עולם', בחינת יסוד הפשוט, אשר "משם יפרד" - הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ"ל. נמצא שכלם נמשכין מהצדיק, ועל כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע את הצדיק בעצמו, ועל כן: "גם ענוש לצדיק לא טוב" כנ"ל: וזה שאמרו הבעלי מוסר, שכשבאים לצדיק ורואים אותו, בבחינת (ישעיה ל): "והיו עיניך ראות את מוריך", ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בעצמו על כל המדות, איך הוא אוחז בהם על ידי ראית פני הצדיק. כי כל המדות נמשכין מהארבעה יסודות הנ"ל, כמובא (במשנת חסידים, עי' בלקו"א סי' ד' אות ח'). ועל כן כשרואה את הצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, ראוי לו שיסתכל וירגיש על ידי זה איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מן הארבעה יסודות, שנמשכין מהצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט כנ"ל: וזה: והיו עיניך ראות את מוריך - ראשי תבות: אש רוח מים עפר, שהם הארבעה יסודות, שמהם נמשכין כל המדות, שכלם נמשכין מהצדיק כנ"ל. ועל כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת: והיו עיניך ראות את מוריך, על ידי זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר, שנמשכין מהצדיק כנ"ל: וזה שקורין העולם את מחרת יום הכפורים שם ה', כי אחר יום הכפורים, אז נתגלה בחינת שם ה'. וזה שנצטוו תכף למחרת יום הכפורים על שבת, כי למחרת יום הכפורים נתרצה השם יתברך לישראל והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפרש"י פרשת ויקהל). נמצא שתכף למחרת יום הכפורים הזהרו על שבת, ושבת שמא דקדשא בריך הוא (זהר יתרו דף פח:). כי אז, אחרי יום הכפורים, נתגלה בחינת שם ה'. כי כשמענישין את אחד, עוקרין אותו משרש חיותו, כי אפלו שאר ענשים נקראים בחינת מיתה, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ה.), 'שנעשו עניים'; והשם הוא החיות, בבחינת (בראשית ב): "נפש חיה הוא שמו". 'ושמו משתף בשמנו כביכול' (ירושלמי תענית פרק ב, ובפרש"י יהושע ז, ירמיה יד, ובילקוט יהושע ז). ועל כן כשיש לישראל איזה ענש, חס ושלום, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כי עקר הענש נוגע בהחיות שהוא השם, ושמו משתף בשמנו כנ"ל. ועל כן כשאמר משה: "ואם אין מחני נא" (שמות ל"ב), והשיבו השם יתברך: "מי אשר חטא לי אמחנו" וכו' (שם) - בקש משה, שיעשה למען שמו הגדול המשתף בשמנו (עין ברכות לב ובמ"ר תשא פ' מד ובמדרש קהלת). כי מאחר ששמו יתברך משתף בשמנו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י:): 'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך, כביכול, כי שמו משתף בשמנו כנ"ל. נמצא כשנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ביום הכפורים ואמר: "סלחתי כדבריך", אזי, כביכול, נגדל שמו יתברך המשתף בשמנו כנ"ל. ועל כן נצטוו תכף אחר יום הכפורים על שבת כנ"ל, כי שבת שמא דקדשא בריך הוא כנ"ל, ועל כן קורין מחרת יום הכיפורים שם ה', כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכפורים, נגדל שם ה', כנ"ל: סז (חבור התחלת התורה בסופה) "בראשית - לעיני כל ישראל". כי יש עננין דמכסין על עינא, שהם רומי רבתי ורומי זעירתא, כמובא (ברעיא מהימנא, פינחס דף רנב). וזה בחינת (קהלת י"ב): "ושבו העבים אחר הגשם" - 'זה מאור עינים, שהולך אחר הבכיה'. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנא:), שעל ידי הבכי הולך ומסתלק מאור עינים. וזה בחינת שקיעת האור במערב, כי במזרח חמה זורחת ובמערב שוקעת, נמצא שמערב הוא שקיעת האור. וכל זה על ידי בחינת הבכי, שעל ידו מסתלק מאור העינים כנ"ל, שזה בחינת שקיעת האור כנ"ל. כי מערב - ראשי תבות: "רחל מבכה על בניה" (ירמיה ל"א), (כמובא בכתבי האריז"ל), כי שכינה במערב (בבא בתרא כה), והשכינה בוכה ומיללת, כביכול, על ישראל, בחינת (ירמיה ל"א): "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" - שהיא בוכה על צרת ישראל, המפזרים בגויים ואינם על מקומם. ועל כן שקיעת האור במערב, כי על ידי הבכיה מסתלק מאור עינים, שזה בחינת שקיעת האור כנ"ל. וזה בחינת 'כתל המערבי', ששם השכינה בוכה ומיללת על חרבן בית המקדש, כי ב"מערב" שם רחל מבכה על בניה, כנ"ל. ויש 'מאורי אור ומאורי אש' (עין זוהר בראשית כ:), והם זה לעמת זה. שכשיש כח ל'מאורי אור', אזי נכנעין 'מאורי אש', וכן להפך, חס ושלום, שכשנכנעין ונסתלקין מאורי אור, חס ושלום, אזי מתגברין 'מאורי אש'. וזה בחינת חרבן בית המקדש, בחינת (איכה א): "ממרום שלח אש בעצמתי", כי נתגברו מאורי אש על ידי שנסתלקו מאורי אור, בבחינת: "רחל מבכה על בניה", כי הבכיה הוא בחינת הסתלקות מאורי אור כנ"ל, ואזי מתגברין, חס ושלום, מאורי אש, בחינת: "ממרום שלח אש" וכו' כנ"ל: וזה בחינת ההעלמה, שנתעלם היפי והפאר של כל העולם. כי יש צדיק, שהוא היפי והפאר והחן של כל העולם כלו, בבחינת (בראשית ל"ט): "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה", בחינת (תהלים מ"ח): "יפה נוף משוש כל הארץ" (ועין זוהר ויגש רו:). כי זה הצדיק האמתי שהוא בחינת יוסף, הוא ההדור והיפי של כל העולם, וכשזה היפי והפאר נתגלה בעולם, דהינו כשזה הצדיק, שהוא היפי של כל העולם, נתפרסם ונתגדל בעולם, אזי נפתחין העינים של העולם. שכל מי שנכלל בזה החן האמת של זה הצדיק, שהוא החן והיפי של העולם, דהינו שמתקרב אליו ונכלל בו, נפתחין עיניו ויכול לראות, והעקר להסתכל על עצמו. וכמבאר לעיל (בסימן סו), שעל ידי שמתקרב לצדיק אמתי, שהוא בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם", בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב): "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"; 'נהר יוצא מעדן' - זה בחינת: 'צדיק יסוד עולם', שהוא בחינת יסוד הפשוט, אשר "משם יפרד והיה לארבעה ראשים" - הינו בחינת הארבעה יסודות, שנמשכין מן הצדיק כנ"ל. וכשמתקרב אליו, על ידי זה ראוי לו להסתכל בעצמו על כל המדות, איך הוא אוחז בהם. כי כל המדות נמשכין מן הארבעה יסודות, כידוע (עין בלקו"א סי' ד' אות ה'.), והארבעה יסודות נמשכין מן הצדיק כנ"ל, ועל כן כשנתגלה זה הצדיק, שהוא החן והיפי של העולם, כל מי שמתקרב ונכלל בזה החן האמת, נפתחין עיניו, ורואה ומסתכל על עצמו, איך הוא אוחז בכל המדות, שנמשכין מארבעה יסודות, שהם נמשכין מהצדיק כנ"ל. וגם יכול לראות ולהסתכל בגדלת השם ולהסתכל בעולם, על ידי שנפתחו עיניו על ידי התגלות הפאר של הצדיק האמת כנ"ל. כי כשזה הצדיק נתגלה ונתפרסם בעולם, זה בחינת 'שם', דהינו שנתפרסם ויש לו שם בעולם, ובתוך זה השם של הצדיק האמת מלבש ומשתף שמו יתברך, כי 'שמו משתף בשמנו' (מצויין לעיל בסי' סו בפנים). נמצא כשנתגדל שם הצדיק, נתגדל שמו יתברך, וכל מה שנתגדל יותר שם הצדיק, נתגדל יותר שמו יתברך, כביכול, כי שמו משתף בשמנו כנ"ל. ושם ה' הוא בחינת (זכריה י"ד): "ה' אחד ושמו אחד" כי שמו יתברך הוא אחדות פשוט, אך למטה משתלשל משמו יתברך בחינת הארבעה יסודות, כי שמו אחד יתברך - הוא בחינת ארבע אותיות השם. ועל כן למטה נשתלשל משמו יתברך בחינת הארבעה יסודות. ומתחלה משתלשל מארבע אותיות השם בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, ואחר כך משתלשל לארבעה יסודות. ומקדם משתלשל לבחינת: 'צדיק יסוד עולם', שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות. וזה: "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל" (שמות ל"ה) (ועין זוהר תרומה קנב.) - 'ראו' דיקא, כי על ידי שנתגלה ונתגדל שם בצלאל, על ידי זה 'ראו', כי על ידי זה נפתחין העינים ורואים כנ"ל. וזה: "כי קרא ה' בשם בצלאל", הינו, כי ה' הוא בשם בצלאל, כי שמו משתף בשמנו, ועל ידי זה ראו כנ"ל. כי כח הראות נמשך גם כן מבחינת השם, שהוא בחינת ארבע אותיות, שמשם נמשך תלת גונין דעינא ובת עין כנ"ל. וזה בחינת שבת - שין בת. שין - תלת גונין דעינא, ב"ת עין (תקון ע) - כי 'שבת שמא דקדשא בריך הוא' (זהר יתרו דף פח:). גם הצדיק הוא בחינת שבת, כמו שכתוב (בזהר נשא דף קמד:): 'אנת הוא שבת דכלהי יומי'. וזה: "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" (שמות ט"ז) - 'ראו' דיקא, כי שבת, שהוא שמא דקדשא בריך הוא, הוא בחינת כח הראות, בחינת תלת גונין דעינא ובת עין כנ"ל. ועל כן בכל מקום שנזכר בנין בית המקדש, נזכר שבת, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "את שבתתי תשמרו, ומקדשי תיראו". וכן בכל מקום שהזהיר על מלאכת המשכן, הזהיר מקדם על שבת, כי שבת מאיר להבית המקדש, כי המקדש הוא גם כן בחינת עינים, כמו שכתוב (יחזקאל כ"ד): "גאון עזכם, מחמד עיניכם" (עין בבא בתרא ד). ושבת הוא בחינת הגונין המאירין במקדש, כי שבת הוא בחינת כח הראות, שהם תלת גונין דעינא ובת עין, המאירין לבית המקדש שהוא בחינת עינים. וזה בחינת מחין. כי מתחלה נעשה מבחינת שם ה', שהוא ארבע אותיות, בחינת ארבעה מחין, בחינת (שמות ל"א): "ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה". 'חכמה, תבונה ודעת וכל מלאכה' - זה בחינת ארבעה מחין (כמו שמובא בתקוני זהר דף יג: בהקדמה), שהם נעשין מבחינת שם ה', כמו שכתוב: 'ראו כי קרא ה' בשם בצלאל, ואמלא אותו וכו' בחכמה ובתבונה" וכו', ואחר כך נעשה בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, ואחר כך ארבעה יסודות כנ"ל: ובשביל זה נקראים הצדיקים "עיני העדה" (במדבר טו) (עין בבא בתרא ד), כי על ידם נפתחין העינים כנ"ל. ואזי כשנתגלה הפאר והיפי של הצדיק האמת ונתגדל שמו, שזה בחינת הגדלת שמו יתברך, כביכול, כנ"ל, שעל ידי זה נעשין המחין וכח הראות, ונפתחין העינים כנ"ל, אזי יש להעולם בעל הבית, שהוא משגיח על העולם. וזה בחינת 'בראשי"ת - רא"ש בי"ת' (תקוני זהר תקון ג דף יח.). 'ראש' זה בחינת מחין, 'בית' זה בחינת בית המקדש, שעקר קיומו - על ידי בחינת המחין, שהם בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, בחינת שבת, שמאיר לבית המקדש כנ"ל. גם 'בית' זה בחינת הבתים של התפלין, ששם הם המחין, בחינת: 'ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה'. 'ואמלא' דיקא, בחינת הבתים שהמחין ממלאין אותם, ואזי יש בעל הבית בחינת ראש הבית, שהוא מחזק בדקי הבית, כי תקון הבית המקדש הוא על ידי זה כנ"ל: אבל יש, חס ושלום, ההפך ממש. כשנתפרסם, חס ושלום, מי שאין בו שם ה' כלל, וכשנתפרסם ונתגדל שמו של זה, כביכול, נתמעט ונתעלם שם ה', ואזי נתגדלין בעולם בעלי שמות וקדריים, שקורין טאטירין, ובאין לעולם, חס ושלום, דברים שאין מועיל להם כי אם שמות הטמאה, חס ושלום, שכל זה הפך שם ה', כי נתעלם שם ה', חס ושלום. ואזי נסתלקין ונכנעין מאורי אור, חס ושלום, שהם בחינת מאור העינים, בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, שנמשכין משם ה' כנ"ל. וכשנכנעין מאורי אור, אזי מתגברין מאורי אש, ומזה באין שרפות בעולם, חס ושלום, על ידי שמתגברין ונתגדלין בשם אלו המפרסמים של שקר, שעל ידי זה נתעלם שם ה', חס ושלום, ונכנעים מאורי אור, ומתגברין מאורי אש, בחינת: "ממרום שלח אש", שזה בחינת שרפת בית המקדש, שנעשין גם כן על ידי הסתלקות מאורי אור, שעל ידי זה נתגברו מאורי אש כנ"ל: וזה בחינת: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד). 'יסודותיה' - זה בחינת ארבעה יסודות, שנמשכין מבחינת מאורי אור, מבחינת תלת גונין דעינא ובת עין, שנאכלו ונשרפו על ידי: 'ויצת אש בציון', על ידי ההתגברות מאורי אש כנ"ל: והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו. אך כעת, שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזר ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בנין בית המקדש, רק להשתדל בבנינו. על כן מאד צריך לזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חרבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב הבית המקדש, ואפלו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בנין בית המקדש, ונחשב גם כן כאלו הוא גרם להחריבו (עין ירושלמי יומא פ"א ה"א). על כן צריך לזהר מאד לקום בחצות, ולהיות מתאבל מאד על חרבן בית המקדש, והשם יתברך הבטיח לכל המתאבל על ציון לשום לאבלי ציון "פאר תחת אפר" (ישעיה ס"א). 'פאר תחת אפר' דיקא. 'פאר' זה בחינת המחין, בחינת תפלין, בחינת ראש בית, בחינת כלליות הגונין, בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, בחינת מאורי אור, בחינת שבת המאיר לבית המקדש כנ"ל. 'תחת אפר' - 'אפר' זה בחינת מאורי אש, (שהוא ההפך מהנ"ל), הינו שיהיו נכנעין מאורי אש, שעל ידם נשרף הבית המקדש, ויתגברו מאורי אור, שהם קיום הבית המקדש כנ"ל, וזהו 'פאר תחת אפר', כנ"ל. נמצא, שעל ידי שהוא מתאבל על הבית המקדש, על ידי זה מכניע מאורי אש, ומתגברין מאורי אור, שהם בחינת שבת כנ"ל. וזה מתאבל- ראשי תבות: "לא תבערו אש בכל משבתיכם" (שמות ל"ה). כי על ידי שמתאבלין, נכנעין מאורי אש כנ"ל. וזהו: "ביום השבת", כי אזי מאירין מאורי אור, שהם בחינת שבת, בחינת תלת גונין דעינא ובת עין, שהם מאירין להבית המקדש, בבחינת: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" כנ"ל. וזה שכתוב (שמות ל"א): "לעשות את השבת לדרתם". ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (זהר פינחס דף רמג: ובתקון כד): 'לדרתם' כתיב - לשון דירה. הינו כי על ידי שבת, שהוא בחינת מאורי אור, על ידי זה נעשה דירה, דהינו בחינת הבית המקדש, שקיומו על ידי שבת כנ"ל. גם דירה ממש, כי על ידי שבת, שהוא בחינת מאורי אור, על ידי זה נכנעין מאורי אש, ונצולין משרפות כנ"ל (עין שבת קיט.). נמצא שקיום דירות ישראל הוא על ידי שבת כנ"ל: וזהו: 'בראשית - ראש בית', בחינת הבעל הבית של העולם. הינו הצדיק האמת, שהוא היפי והפאר של העולם, שהוא בחינת יוסף, בחינת (בראשית מ"ב): "ויוסף הוא השליט הוא המשביר" וכו', בחינת ראש בית, בחינת בעל הבית של העולם. כי על ידו קיום הבית המקדש וקיום הבתים והדירות של ישראל כנ"ל. ועל ידי שנתגדל השם של זה הצדיק, שהוא בחינת ראש בית, על ידי זה נפתחין העינים של ישראל כנ"ל. וזהו 'בראשית - לעיני כל ישראל'. 'בראשית', הינו ראש בית, בחינת הצדיק הנ"ל, שהוא הפאר של העולם כנ"ל, על ידו נפתחין עיני כל ישראל כנ"ל: וזה בחינת הספד על סלוק הצדיק. כי בראשית הוא הספד על נח, הינו מאמר הנ"ל על בראשית הוא הספד על סלוק הצדיק, שהוא בחינת נח. כי שם נאמר מבחינת ההעלמה, שנתעלם הפאר של ישראל, הינו שנסתלק ונתעלם הצדיק שהוא הפאר של ישראל, והנה להצדיק שנסתלק, אין לו הפסד כלל במה שנתעלם ונסתלק, כי אם נתעלם ונסתלק מכאן, הוא גדול ומפאר שם בעולם הבא, בחינת (בראשית ו): "את האלקים התהלך נח". אבל על הדור יתום שנשארו ועל התולדות, דהינו הבנים שנשארו, הוא רחמנות גדול מאד, ועליהם נאמר כמקונן: "אלה תולדת נח", כמקונן ואומר: 'אלה' הם התולדות והבנים של הצדיק, בחינת נח שנסתלק, ואלה הם התולדות היתומים שנשארו: כי דע, שכל הדרות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת ראש בית, בחינת הבעל הבית של העולם כנ"ל בבחינת (ישעיה מ"א): "קורא הדרות מראש", שכל הדרות נמשכין מן הראש, דהינו הצדיק הנ"ל. ואזי כשיש זה הצדיק שהוא הראש בית, אזי יש בחינת 'ראש' ויש בחינת 'בית', ואזי כלנו, דהינו כל בני הדור, כלם בחינת בני בית. אבל כשנסתלק ונתעלם זה הראש שהוא הפאר, בחינת שם ה' כנ"ל, אזי מתגברין, חס ושלום, שמות הטמאה של החיצונים, שזה בחינת המפרסמים של שקר כנ"ל. והם בחינת ראש של הסטרא אחרא, שהוא כנגד ראש הנ"ל דקדשה, בחינת "ראש כל חוצות", שזהו בחינת ראש דסטרא אחרא, בחינת מפרסמים של שקר, בחינת שם הטמאה של החיצונים, חס ושלום, ואזי אין בית, ומתגלגלים בחוצות, חס ושלום. ועל כן נקרא ראש כל חוצות, כי נתעלם, חס ושלום, בחינת ראש בית, ואזי אין בית, ומתגלגלים בחוצות, חס ושלום. ועל זה נאמר: "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסלאים בפז" וכו' (איכה ד). דהינו שישראל קדושים מתגלגלים, חס ושלום, 'בראש כל חוצות', כי נסתלק ונתעלם הראש בית, דהינו הצדיק האמתי, ונתגבר, חס ושלום, ההפך, שהוא בחינת שם של הטמאה של החיצונים, בחינת 'ראש כל חוצות' כנ"ל: וירמיהו הנביא היה מקונן ומחבב דם ישראל שנשפך, והיה משתתף בצרתן, והיה רואה ישראל מוליכים בקולרין, וידיהון מהדקין לאחורא, ורחיא על צואריהון, והיה משתתף עמהם, והיה מקונן על כל טפה דם של ישראל: "בני ציון היקרים המסלאים בפז וכו' תשתפכנה אבני קדש" וכו': וזהו: "אלה תולדת נח", הינו כמקונן על התולדות שנשארו כנ"ל. וזהו: "נח איש צדיק תמים היה", הינו שהיה ונסתלק וכו' כנ"ל: והנה כל הדרות כלם נמשכין מן הצדיק שהוא הראש, בחינת "קורא הדרות מראש" כנ"ל. וזה בחינת: "אלה תולדת נח" - שכל התולדות, דהינו הדרות, כלם נמשכין מן נח שהוא בחינת הצדיק, בחינת הראש, בחינת 'קורא הדרות מראש', כנ"ל: ודע, שגם הדור האתרוג נמשך גם כן מן הראש הנ"ל. וזה בחינת 'קורא הדרות מראש', בחינת הדור האתרוג, שנמשך גם כן מהראש הנ"ל, דהינו הצדיק הנ"ל, שהוא הראש והפאר וההדור של העולם כנ"ל. והנה עקר ההדור הם ישראל, כי אף על פי שגם חם ויפת הם תולדות נח, אף על פי כן עקר ההדור הם ישראל, שבאים מבני שם. וזה בחינת: 'הדור מצוה עד שליש' (בבא קמא ט: ושלחן ערוך ארח חיים סימן תרנו) - זה בחינת שם, שהוא השליש משלשה בני נח (ועין בסנהדרין קיא מה שדרשו על פסוק : "והשלישית יותר בה" - שלישי של נח, שלישי של שם), שהוא עקר ההדור והפאר כנ"ל. והוא בחינת שם, שם דיקא, בחינת שם הקדש, שהוא בחינת פאר והדור כנ"ל: (והבן היטב לקשר כל זה עם מה שמבאר לעיל במאמר בראשית, ובסימן סו, כי הכל מקשר יחד, עין שם היטיב) שיך לעיל: "רחל מבכה על בניה" - זה בחינת 'עולמתא שפירתא דלית לה עינין' (זהר משפטים דף צה). כי "רחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (בראשית כ"ט), ועל כן עקר ההולדה של הצדיק שהוא בחינת יוסף, שהיה יפה תאר ויפה מראה, בחינת הפאר והיפי של העולם כנ"ל, הוא מרחל. אבל עכשו בגלות, אחר החרבן, היא בבחינת 'רחל מבכה על בניה', ועל כן היא בחינת 'עולמתא שפירתא דלית לה עינין' כי מאור עינים נסתלקין על ידי הבכי כנ"ל, והבן היטב. ועל ידי זה מקשר היטב מאמר הנ"ל, שמתחיל לדבר מענין 'רחל מבכה על בניה', ואחר כך מדבר מההעלמה, שנתעלם הצדיק, שהוא הפאר והיפי, בחינת יוסף, בחינת: "ויוסף היה יפה תאר" וכו', כי הכל ענין אחד, כי עקר הולדת הצדיק, שהוא בחינת יוסף וכו' כנ"ל, הוא מרחל וכו' כנ"ל: סח עקר שלמות הצדיק - שיוכל להיות למעלה ולמטה, שיהיה יכול להראות למי שהוא למעלה ונדמה בדעתו שהוא במדרגה עליונה, יהיה מראה לו שהוא ההפך. וכן להפך, למי שהוא למטה מאד במדרגה התחתונה, בתוך הארץ ממש, יהיה מראה לו שאדרבא, הוא סמוך להשם יתברך. וזה השלמות מכרח שיהיה להצדיק, ובלא זה אינו צדיק כלל, כי צריך להראות למי שהוא למטה מאד בדיוטא התחתונה לגמרי, שעדין הוא סמוך לה' ממש, כביכול, ולעוררו ולגלות לו: ה' עמך, ואל תירא ואל תפחד ואל תחת, כי הוא יתברך עמך ואצלך וקרוב לך ממש, כי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו). על כן אפלו אם האדם נופל, חס ושלום, למקום שנופל, רחמנא לצלן, והוא בשפל המדרגה התחתונה ממש - גם משם יוכל לדבק את עצמו בה' ולשוב אליו יתברך, כי 'מלא כל הארץ כבודו'. וכבר דברנו מזה, שכשהאדם מנח למטה לגמרי, ורואה שהוא בדיוטא התחתונה, חס ושלום, רחוק מאד מהשם יתברך - ראוי לו להחיות עצמו בזה בעצמו, הינו כי זהו בעצמו הוא התקרבות, מאחר שרואה שהוא רחוק. כי מקדם היה מרחק כל כך, עד שלא היה יודע כלל שהוא רחוק, ומאחר שעל כל פנים יודע שהוא רחוק זהו בעצמו התקרבות, ובזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ולשוב אל ה': וכן להפך, למי שהוא למעלה מאד, צריך הצדיק להראות לו שהוא רחוק לגמרי מהשם יתברך, 'מה חמית מה ידעת' וכו' (הק' הזוהר דף א:). וזהו שלמות הצדיק, בבחינות (דברי הימים א כ"ט): "כי כל בשמים ובארץ", שהוא בחינת הצדיק, כידוע, 'דאחד בשמיא ובארעא' (תרגום שם וע' בזוהר בראשית לא ובתיקון כ"ב), דהינו כנ"ל, שיהיה למעלה ולמטה, שיהיה מראה למי שהוא למעלה, בבחינות שמים, שהוא להפך, שהוא רחוק מאד ואינו יודע כלל בידיעתו יתברך, בחינות: 'מה חמית מה ידעת' וכו', כי שם למעלה בשמים, שם דיקא, שואלים 'איה מקום כבודו'. ולהפך, למי שהוא למטה בארץ ממש, יהיה מראה לו כי ה' עמו, כי 'מלא כל הארץ כבודו'. וזהו עקר השלמות, להיות למעלה ולמטה. וזה בחינות בנים ותלמידים שצריכין להניח בעולם. כי לכאורה הדבר תמוה, כי הלא העקר - שצריך האדם לשבר עצמו לגמרי מן החמר, ואם כן למה הוא חיוב כשהאדם נסתלק לגמרי למעלה, דהינו אחר ההסתלקות, שיניח אחריו בנים בזה העולם הגשמי, שימלאו מקומו בזה העולם, הלא אדרבא, טוב להסתלק לגמרי למעלה. אך באמת, העקר השלמות להיות למעלה ולמטה, בשמים ובארץ, כי כשהוא בעולם אחד לבד, אין זה שלמות, רק שניהם יחד, מעלה ומטה, זהו עולם שלם. ועל כן מחיב האדם שיהיה נשאר ממנו שארית בארץ, בן או תלמיד, כדי שגם כשיהיה למעלה אחר ההסתלקות, יהיה למטה גם כן בזה העולם, דהינו מה שנשאר ממנו למטה בן או תלמיד הנמשכים ממנו. ועקר הוא המח, שיהיה נשאר למטה ממחו, ועל כן צריך להניח בן או תלמיד, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, (בבא בתרא קטז) על פסוק: "אשר אין חליפות למו" - 'חד אמר בן, וחד אמר תלמיד', כי התלמיד הוא ממח הרב, וכן הבן נמשך גם כן ממח האב. ורבי יוחנן סבר תלמיד, כי לא היה לו בנים. כי אצל התלמיד המח מפשט מגשמיות, אבל אצל הבן המח מלבש בהטפה זרעית, אבל גם זה צריכים: והכלל, שצריך שישאר ממנו בנים ותלמידים, והתלמידים יאירו יותר לתלמידים אחריהם, וכן להלן יותר, שגם התלמידים יפרו וירבו ויעשו תלמידים אחרים, ותלמידי תלמידיו יעשו יותר תלמידים, וכן להלן יותר ויותר, כדי שיהיה נשאר מחו גם למטה לעולם ועד. וכן הבנים צריכים גם כן שישאר זכרם לדורי דורות, בנים ובני בנים וכו'. כי זהו עקר השלמות של הצדיק, שיהיה למעלה ולמטה, בבחינת: 'כי כל בשמים ובארץ - דאחד בשמיא וארעא': (עין כל זה במאמר ויהי מקץ - כי מרחמם ינהגם (בסימן ז), עין שם, כי שם מבאר הענין היטב.) סט מה שנוהגים לתן ברכה להאיש, המביא המשקה לאורחים או על החתנה וכיוצא, (הינו כשנושאין יין או דבש לאורחים או על חתנה, אזי נוהגין לתן מן המשקה להשליח, הנושא את המשקה, לעשות ברכה) הוא על פי מה שכתוב בזהר (פקודי דף רמב.), שיש כמה דברים שהם נשאים ונושאים, וחושב שם כמה דברים שהם נשאים, דהינו שנושאים אותם, ובאמת אלו הדברים הם נושאים, כגון המרכבה, שהיא נשאת ונושאת, וכן הארון, שהיו נושאים אותו "והוא נשא את נושאיו" וכו'. וזה בחינת ברכה שנותנין כנ"ל, כי ברכה - ראשי תבות: "כי רוח החיה באופנים" (יחזקאל א), בחינת נשאת ונושאת. כי האופנים נושאים החיות, והחיות נושאים אותם, כי רוח החיה באופנים, וכן הוא כל המרכבה, שהאופנים נושאים את החיות, והחיות את המרכבה, ובאמת המרכבה נושאת הכל. ועל כן זה שנושא את המשקה נותנין לו ברכה, שהוא בחינת: 'כי רוח החיה באופנים', בחינת נושא ונשא, כי הוא נושא את המשקה, ועתה המשקה מנשא אותו. (או שנעשה מזה שברים, כי המשקה הוא מכבה וגם מחממת קצת - ולא באר הדבר הזה כלל): ע כל מי שגדול יותר, צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום יותר. כמו שאנו רואין, שהצומח - חיותו ומבקשו סמוך לו מיד, כי הוא צומח מן הארץ בסמוך לו ממש, ובהמה - מבקשה סמוך לה גם כן על הארץ, אך הוא ברחוק יותר קצת מן הצומח, כי הבהמה גדולה במעלה מן הצומח. אבל בן אדם צריך לבקש מבקשו ברחוק יותר ויותר מן הבהמה. ועל כן משה רבנו, עליו השלום, שהיה גדול במעלה מאד, היה צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום ביותר, ועל כן הצרך לבקש לו אשה ממדין, כי מבקשו היה רחוק מחמת גדלתו: עא דע, כי יש מחין של ארץ ישראל ויש מחין של חוץ לארץ. וגם המחין של חוץ לארץ הם מקבלים ויונקים גם כן מהמחין של ארץ ישראל. כי עקר המח והחכמה היא בארץ ישראל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש (בראשית רבה פרשת ט"ז): 'אין חכמה כחכמת ארץ ישראל' וכו'. וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל, וכל אחד כפי חלקו שיש לו בארץ ישראל כן הוא מקבל ויונק מהמחין של ארץ ישראל. נמצא שכל המחין הם בחינת מחין של ארץ ישראל, כי כלם מקבלים משם, כי שם בארץ ישראל עקר המח והחכמה כנ"ל. אבל אף על פי כן יש מחין של חוץ לארץ, וזה נעשה על ידי פגם הכבוד, חס ושלום. שמי שפוגם, חס ושלום, בכבוד השם יתברך, אזי על ידי פגם הכבוד של השם יתברך אין יכולין לקבל ולינק מהמחין של ארץ ישראל, וכפי הפגם שפוגם בכבוד השם יתברך, כמו כן אינו יכול לקבל ולינק מהמחין של ארץ ישראל, ואזי נשארין המחין בבחינת מחין של חוץ לארץ ממש. וכשהמחין הם בחינת מחין של חוץ לארץ, אזי אין יכולין להשוות דעתן יחד. וזהו בחינת המחלקת שיש בעולם, כי מחין של חוץ לארץ אין יכולין להשוות עצמן יחד. אבל היה ראוי שלא יהיה מחלקת כי אם בחוץ לארץ, ובאמת אנו רואין שגם בארץ ישראל יש מחלקת: אך דע, כי אלו המחין של חוץ לארץ, שנעשו על ידי פגם הכבוד כנ"ל, הם מבקשים לעצמן תקון. והתקון של אלו המחין של חוץ לארץ הוא בעת ששופע נעם העליון, שעל ידי זה נעשה התגלות הכבוד, אז הוא זמן תקונם של אלו המחין של חוץ לארץ. כי כבוד הוא תקון העולם, כי כל העולם נברא בשביל הכבוד, כמו שכתוב (ישעיה מ"'ג): "לכבודי בראתיו" וכו' (יומא לח), הינו בשביל כבוד השם יתברך. כי יש כבוד פרטי לכל מאמר ומאמר של העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, אשר בשביל אותו הכבוד היה זה המאמר, שעל ידו נברא חלק פלוני מהבריאה. נמצא שכל מאמר ומאמר יש לו כבוד מיחד, שבשביל זה הכבוד היה אותו המאמר. כי זה המאמר, שבו נברא חלק פלוני מהבריאה, היה בשביל כבוד זה, כדי שיגיע כבוד זה להשם יתברך, וכן מאמר אחר, שבו נברא חלק אחר מהבריאה, היה בשביל כבוד אחר, שיגיע אותו הכבוד להשם יתברך, וכן כל המאמרות, כלם היו רק בשביל כבוד השם יתברך, אשר בשביל זה נברא העולם כנ"ל: ועל כן כשאחד מישראל זוכה לראות בעצמו איזה התגלות הכבוד, הינו כשיש לו איזה כבוד, אזי הוא צריך לידע מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד, אשר בשביל זה הכבוד היה אותו המאמר, שעל ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל. ובודאי לאו כל אדם זוכה לזה, להרגיש בעצמו התגלות כבוד השם יתברך. אבל אלו שהם בהיכלא דמלכא, כשיש להם איזה כבוד, אזי אין לוקחין לעצמן כלל מן הכבוד, רק הם מעלין כל הכבוד להשם יתברך, כדי שיתגדל ויתעלה כבודו יתברך, כדי שיהיה על ידי זה תקון העולם כנ"ל. והם מבינים בהכבוד מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד, אשר בשביל זה הכבוד היה אותו המאמר, שעל ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים כ"ט): "ובהיכלו כלו אומר כבוד", הינו שאצל אלו שהם בהיכלא דמלכא, הכבוד הוא כלו אומר, הינו כלו מאמר, כי הכבוד שיש להם הוא כלו רק בשביל המאמר, שנתהוה בשביל זה הכבוד, אשר על ידו נברא חלק מהבריאה כנ"ל: וזה בחינת: "ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך" (דניאל א). 'כח זה בחינת כ"ח אתון דמעשה בראשית' (תקוני זהר, תקון יח), בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הינו שאלו שהם בהיכלא דמלכא, הם מגלין ומאירין כ"ח אתון הנ"ל על ידי הכבוד כנ"ל, וזהו: "ואשר כח בהם לעמד" וכו' - לפי פשוטו של מקרא, הינו כח ממש, כי בודאי צריך שיהיה להם כח וגבורה לעמד בזה, שיזכו להיות בהיכלא דמלכא, אשר שם הכבוד הוא כלו אומר, בחינת כ"ח אתון דמעשה בראשית כנ"ל: ועקר הכבוד של השם יתברך נתגלה רק על ידי האדם. כי האדם הוא תכלית כל הנבראים, כי עקר הבריאה היתה בשביל האדם (ברכות ו:). כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על ידי האדם. ועל כן על ידי ההולדה, כשנולדין ונתרבין בני אדם ביותר, על ידי זה נתגלה כבודו ביותר, כי עקר התגלות הכבוד - על ידי בני אדם כנ"ל: ודע, כי מחין של ארץ ישראל הם בחינת נעם, ומחין של חוץ לארץ הם בחינת חובלים, כמו שכתוב (זכריה י"א): "לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד): 'נעם' - 'אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה', 'חבלים' - 'אלו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ, שחובלים זה לזה בהלכה'. ועקר ההולדה הוא על ידי בחינת נעם העליון, כי מנעם העליון נתעוררין שלהובין דרחימותא (עין תיקון טז), אשר על ידם בא ההולדה, בבחינת (שמואל ב א): "נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". שעל ידי נעם העליון מתעורר האהבה, בחינת שלהובין דרחימותא שעל ידם ההולדה: ונעם העליון שופע תמיד, אבל צריכין כלי לקבל על ידו שפע נעם העליון. ודע, שעל ידי צדקה נעשה הכלי לקבל על ידה מנעם העליון שלהובין דרחימותא, כי צדקה היא נדיבות לב, כמו שכתוב (שמות כ"ה): "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ונדיבות לב, הינו שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי זה נפתחין שבילין דלבא, ונעשין כלי לקבל שלהובין דרחימותא, שנמשכין מנעם העליון כנ"ל. ויש צדקה של ארץ ישראל, ויש צדקה של חוץ לארץ, ועקר הוא הצדקה של ארץ ישראל, שעל ידה נעשה כלי לקבל מנעם העליון, שעל ידי זה ההולדה כנ"ל. וזה בחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה", כי עקר ההולדה - על ידי צדקה כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ל"ז): "אלה תולדות יעקב יוסף", הינו שעקר ההולדה - על ידי יעקב ויוסף. כי יעקב הוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", ועקר ההולדה - על ידי צדקה כנ"ל, (שהיא הכלי לקבל השפעת נעם העליון כנ"ל, ויוסף הוא בחינת נעם, כמו שמבאר לקמן): ועל ידי ההולדה, דהינו שנולדין ונתרבין בני אדם, על ידי זה נתגלה כבודו יתברך ביותר כנ"ל. וזה בחינת (שם כ"ב): "כל זרע יעקב כבדוהו", כי על ידי ההולדה שנעשה על ידי בחינת יעקב, שהוא בחינת צדקה כנ"ל, על ידי זה: 'כבדוהו', כי על ידי זה נתרבה כבודו יתברך כנ"ל: ואזי כששופע נעם העליון על ידי הכלי, הנעשה על ידי צדקה בשביל ההולדה כנ"ל, וגם בחינת הנעם העליון שהוא המחין, מקבל ונשפע עוד מלמעלה יותר, כידוע, אזי אלו המחין של חוץ לארץ, שהם בחינת חובלים, הם נופלים גם כן באלו המחין של ארץ ישראל, שהם בחינת נעם, כדי להתתקן על ידי זה, כי אז הוא זמן תקונם של אלו המחין של חוץ לארץ. כי עקר פגם וקלקול המחין של חוץ לארץ הוא על ידי פגם הכבוד, שעל ידי זה אינם יכולים לינק ממחין של ארץ ישראל, ואזי הם בחינת מחין של חוץ לארץ ממש, וזהו קלקולם כנ"ל. וזה בחינת (משלי י"ג): "בז לדבר יחבל לו". 'בז לדבר', הינו בזיונות, הפך הכבוד, על ידי זה: 'יחבל לו', הינו מחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, כי על ידי פגם הכבוד נשארין המחין בבחינת חובלים, שהם מחין של חוץ לארץ כנ"ל. נמצא שעקר קלקול המחין של חוץ לארץ הוא על ידי פגם הכבוד. ועל כן בעת ששופע נעם העליון על ידי הכלי של צדקה בשביל הולדה, שעל ידי זה נעשה התגלות הכבוד כנ"ל, אז הוא זמן תקונם של המחין של חוץ לארץ, כי מאחר שנתעורר בחינת התגלות הכבוד, על ידי זה הם יכולין להתתקן, כי עקר הקלקול שלהם היה על ידי פגם הכבוד כנ"ל. ועל כן בעת ששופע נעם העליון בשביל הולדה כנ"ל, אז באים המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, ונופלים במחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם, כדי להתתקן על ידי זה כנ"ל. וזה (תהלים ט"ז): "'חבלים נפלו לי בנעימים" - 'חבלים', הינו המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, הם נופלים בנעימים, הינו במחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם כנ"ל, כדי להתתקן על ידי זה כנ"ל. וזהו: "אף נחלת שפרה עלי". 'נחלת' - זה בחינת יעקב, בחינת (דברים ל"ב): "יעקב חבל נחלתו'", בחינת צדקה. שפרה - זה בחינת יוסף, בחינת (בראשית ל"ט): "ויהי יוסף יפה תאר" וכו', ויפה תאר זה בחינת יפה תאר, הנאמר בדוד. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צג:): 'איש תאר, שמראה פנים בהלכה', הינו בחינת מחין, בחינת נעם, שמנעימים בהלכה כנ"ל. ועל ידי שתי בחינות אלו, יעקב ויוסף, שהם בחינת "נחלת שפרה", על ידי זה נעשה ההולדה, שאז החובלים נופלים בנעימים כנ"ל. וזה "יעקב חבל נחלתו". חבל זה בחינת חובלים הנ"ל, שנתתקנים על ידי בחינת יעקב, בחינת צדקה, שעל ידה ההולדה, שעל ידי זה נתתקנים החובלים, שהם המחין של חוץ לארץ כנ"ל. וזה בחינת חבלי לדה, בחינת חובלים הנ"ל, שנתתקנים על ידי הלדה כנ"ל. גם זהו בחינת שפרה הנ"ל בחינת שפיר ושליא, בחינת הולדה וכנ"ל: ומחמת שהמחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, שחובלים זה לזה בהלכה, כי אינם יכולים להשוות דעתן יחד כנ"ל, הם נופלים במחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם, כדי להתתקן כנ"ל. על כן לפעמים כשפוגמים הרבה, חס ושלום, אזי אינם יכולין להתתקן, אדרבא, גורמים פגם גם להמחין של ארץ ישראל, ואזי גם המחין של ארץ ישראל אינם יכולים להשוות עצמן, כי נפגמו, חס ושלום, על ידי המחין הפגומים של חוץ לארץ, שנפלו לתוכם כנ"ל. וזהו בחינת המחלקת שיש בארץ ישראל גם כן: וכלל הדברים - כי כל הנבראים וכל ההולדות, כלם הם רק בשביל התגלות כבודו יתברך. ועקר ההולדה - על ידי הצדקה, שעל ידה נעשה כלי לקבל מנעם העליון, שעל ידי זה נעשה ההולדה, ועל ידי זה נתגלה ונתגדל כבודו יתברך כנ"ל. וזה אותיות תרומה הם סופי תבות: לחזו'ת בנע'ם ה' ולבק'ר בהיכל'ו (תהלים כ"ז), כי תרומה, הינו צדקה שהיא נדיבות לב, בחינת: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", על ידה נעשה כלי לקבל מנעם ה', שעל ידי זה נמשך התגלות כבודו יתברך, שהוא בחינת: "ובהיכלו כלו אמר כבוד". וזהו: "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" - סופי תבות: תרומה כנ"ל. וזה בחינת השירה, בחינת (שמואל ב כ"ג): "נעים זמרות ישראל" (ולא גלה יותר): אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה. כי יש נעימות בתורה, וזהו העקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בהתורה: ("דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג) נראה לי): עב דע, שלראות את עצמו עם הצדיק האמת הוא גם כן דבר גדול מאד. בודאי כשזוכין לשמע מפיו תורה, הוא מעלה יתרה, אבל גם כשאין שומעין תורה, הראיה לבד, שזוכין לראות את עצמו עם הצדיק, הוא גם כן טוב מאד. כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק, על ידי זה מקבלין גדלה. ועקר הגדלה היא שפלות, כמו שמצינו אצל השם יתברך: 'כל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו' (מגלה לא), כי עקר הגדלה היא שפלות. ועקר התחיה לעתיד, שיעמדו בתחיה ויחיו חיים נצחיים, עקר מה שיהיה נחיה ויקום בתחיה הוא השפלות של כל אחד. כי השפלות של כל אחד ואחד יהיה נחיה לעתיד, ויקום בתחיה, בבחינת (ישעיה כ"ו): "הקיצו ורננו שכני עפר", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ה): 'מי שנעשה שכן לעפר בחייו'. כי עקר התקומה בתחיה יהיה רק להשפלות, שהשפלות של כל אחד ואחד יהיה נחיה ויקום בתחיה לעתיד. כי תענוג עולם הבא אי אפשר לנו להשיג עכשו, וזה מחמת שאנו עכשו בגבול, וכל דבר שיש לו גבול אי אפשר לו להשיג תענוג עולם הבא הרוחני. ועל כן גם ענג שבת, שהוא מעין עולם הבא, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קיח): 'כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים', הינו בלי גבול, כי ענג שבת שהוא מעין עולם הבא, הוא בחינת בלתי גבול. ועל כן עקר חיים נצחיים של לעתיד לבוא, בחינת תענוג עולם הבא, יהיה רק להשפלות של כל אחד. כי שפלות ועניוות הוא בחינת בלתי גבול, כי הוא בחינת אין ממש, ואין לו שום גבול, מחמת שהוא בתכלית העניוות, ועקר חיים נצחיים של עולם הבא הוא רק בבחינת בלתי גבול כנ"ל. ועל כן שבת שהוא מעין עולם הבא, נאמר בו: "טועמיה - חיים זכו", כי מי שטועם טעם ענג שבת, זוכה לחיים, בחינת חיים נצחיים כנ"ל: ודע, שכל אחד ואחד לפי התנוצצות המחין שלו כן זוכה לקבל גדלה, בבחינת (שיר השירים ו): "מלך אסור ברהטים" - 'ברהטי מחין' (סוף התקונים תקון ו, דף ה). הינו שבחינת המלכות, דהינו גדלה הוא אסור וקשור ברהטי מחין, שלפי התנוצצות המחין כן מקבל גדלה. והמחין והדעת הם בחינת בנין בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לג): 'כל מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו. כי דעה נתן בין שתי אותיות, ובית המקדש נתן בין שתי אותיות' וכו', ועל כן כל אחד כפי מחו ודעתו וכפי שהוא מכניס עצמו בתוך הדעת, כל מה שהוא עוסק יותר להגדיל מחו ודעתו, כן הוא עוסק בבנין בית המקדש, כי עקר בחינת בנין בית המקדש הוא הדעת כנ"ל. ויש מי שיש לו מח מהיר וחריף, והוא עוסק תמיד להגדיל מחו ודעתו, שזהו בחינת עוסק בבנין בית המקדש, וכפי הגדלת דעתו ומחו כן זוכה לקבל גדלה. וזה בחינת (משלי כ"ב): "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב". 'איש מהיר במלאכתו' זה בחינת מי שיש לו מח מהיר וחריף כנ"ל, שהוא בחינת 'מהיר במלאכתו', הינו במלאכת בנין בית המקדש (עין מדרש שה"ש בתחלתו). כי מלאכת בנין בית המקדש הוא כפי מחו כנ"ל, ועל ידי זה: 'לפני מלכים יתיצב', הינו שזוכה לגדלה, בחינת מלכות, כי הגדלה היא כפי התנוצצות המח, בבחינת: 'מלך אסור ברהטים', כנ"ל: ויש מח כללי ויש מחין פרטים, וכל המחין הפרטים הם מקבלין ממח הכולל, שהוא חכם הדור. וזהו מעלת הזוכה לראות את עצמו עם הצדיק האמת, שהוא חכם הדור, בחינת חכם הכולל כנ"ל. כי על ידי שזה החכם הכולל רואה אותו ומסתכל בו, על ידי זה מתנוצץ מחו, ועל ידי שמתנוצץ מחו, על ידי זה מקבל גדלה, כי עקר הגדלה הוא על ידי התנוצצות המח כנ"ל. כי עינים על שם החכמה נאמר, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר'. ועל כן על ידי שזה החכם, שהוא מח הכולל, מסתכל בו, על ידי זה מאיר בו חכמה ומחין, ומתנוצץ מחו, ועל ידי זה מקבל גדלה כנ"ל. כי כל אחד ואחד יש לו איזה מח ודעת לפי מדרגתו. אבל המח והדעת של כל אחד ואחד הוא מנח בקטנות, ואינו מתנוצץ, ועל ידי שמסתכל בו החכם הדור, שהוא מח הכולל, על ידי זה מתנוצץ מחו של כל אחד ואחד כפי מדרגת מחו, ועל ידי התנוצצות המח מקבל כל אחד גדלה כפי מדרגת מחו, כי עקר הגדלה היא על ידי התנוצצות המח כנ"ל: ועל כן משה רבנו, עליו השלום, שהוא היה הדעת הכולל של כל ישראל, על כן על ידי ראיתו לבד, שהיה מסתכל בתוך כל אחד ואחד, על ידי זה היה יכול לחלק הגדלה והשררה לכל אחד ואחד כראוי לו לפי מדרגת מחו. וזה בחינת (שמות י"ח): "ואתה תחזה מכל העם, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות" וכו'. 'ואתה תחזה' דיקא, כי על ידי הראיה לבד של משה רבנו, שהיה רואה ומסתכל בכל אחד ואחד, היה מתנוצץ מחו של כל אחד, ועל ידי זה קבל כל אחד ואחד גדלה ושררה כפי ערכו, כפי הראוי לו לפי מדרגת מחו, דהינו בחינת 'שרי אלפים ושרי מאות' וכו'. וזהו: 'ואתה תחזה וכו' ושמת עליהם שרי אלפים' וכו', כי על ידי שיחזה משה ויסתכל בעם, על ידי זה בעצמו הוא משים אותם 'שרי אלפים' וכו', כי על ידי הסתכלותו בהם מקבל כל אחד גדלתו, על ידי התנוצצות מחו שמתנוצץ על ידי ההסתכלות שמסתכל בו חכם הדור, בחינת משה כנ"ל. וגם משה היה יכול לצוות, שזה יהיה שר אלף וזה שר מאה וכו', כי על ידי הסתכלותו בהם היה יודע הגדלה המגיע לכל אחד ואחד, כי על ידי הסתכלותו היה יודע התנוצצות המח של כל אחד, אשר כפי התנוצצות המח כן מגיע לו גדלה כנ"ל: ואזי כשמקבל כל אחד גדלה כפי הראוי לו באמת לפי מדרגת מחו, על ידי שיש מנהיג אמתי בחינת משה, שיכול לחלק הגדלה לכל אחד כראוי לו על ידי הסתכלותו לבד, אזי יודע כל אחד מהשרים והמנהיגים של ישראל לחדש חדושין דאוריתא כפי הראוי לו לפי מדרגת מחו, לא פחות ולא יותר. כי מאחר שכל אחד עומד על מקומו הראוי לו באמת, דהינו שיש לו שררה וגדלה כפי הראוי לו באמת כנ"ל, על כן כל אחד יודע לפי גדלתו והתמנותו איך וכמה הוא צריך לחדש בתורה, ובפני כמה אנשים הוא צריך לומר תורה, כי זה שממנה על אלף מישראל, דהינו שר האלף, הוא צריך לומר תורה בפני אלף אנשים, וכן כלם: כי יש בחינת רוח בכל אחד ואחד, והמנהיג האמתי של כל ישראל, דהינו בחינת משה הוא בחינת רוח הכולל, בחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו", ופרש רש"י: 'שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד'. כי המנהיג האמתי הוא בחינת רוח הכולל, שיודע להלך נגד כל רוח ורוח, כי כלם מקבלים ממנו, כי הוא בחינת רוח הכולל, בחינת (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח". ורוח הזה הוא בחינת רוח אלקים, שהוא בעצמו בחינת המחין, בבחינת (שמות ל"א): "ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", דהינו בחינת המחין, שהם בחינת מלאכת בנין בית המקדש כנ"ל. וכל אחד לפי בחינת הרוח אלקים שיש בו שהוא בחינת רוח הקדש, רוח נבואה, כמו כן הוא זוכה לחדש בתורה, כי זה הרוח אלקים, הוא שורה על פני התורה, בבחינת (בראשית א): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", הינו על פני התורה שנקראת מים, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ז' ב"ק י"ז). על כן על ידי הרוח אלקים הזה זוכין לחדש בתורה, כי הרוח אלקים שורה על פני התורה כנ"ל. על כן על ידי המנהיג האמתי שהוא בחינת משה, בחינת דעת הכולל, בחינת רוח הכולל, שעל ידו מתנוצץ מחו של כל אחד, שזהו בעצמו בחינת רוח אלקים שממשיך לכל אחד, כי הרוח אלקים הוא בעצמו המחין כנ"ל. על כן על ידי זה נמשך לכל אחד חדושין דאוריתא, כי החדושין דאוריתא הם על ידי בחינת הרוח אלקים, שהוא שורה על פני התורה כנ"ל, שהוא בעצמו בחינת המחין, שכל זה נמשך מהמנהיג, בחינת משה, שהוא דעת הכולל, רוח הכולל כנ"ל: אבל זה המנהיג צריך שיהיה פרוש גדול בקדשה גדולה, ואז דוקא הוא יכול להיות מנהיג ישראל. כי על ידי פרישותו וקדשתו הגדולה, הוא יכול לחזות ולהסתכל בכל אחד מישראל, ולחלק הגדלה לכל אחד על ידי ההסתכלות לבד, בבחינת: "ואתה תחזה" כנ"ל, כי הסתכלות הזאת היא תלויה בקדשה ופרישות גדול. ועל כן משה רבנו שהיה קדוש ופרוש גדול מאד על פי הדבור, כמו שכתוב (דברים ה): "ואתה פה עמד עמדי" - על כן היה יכול לחזות ולהסתכל בישראל, ולחלק להם הגדלה על ידי זה. וזהו: "ואתה תחזה" - אתה דיקא, כי רק משה שהיה פרוש גדול מאד בקדשה גדולה, זוכה להסתכלות הזאת, כי הסתכלות הזאת, בחינת "ואתה תחזה", היא תלויה רק בקדשה ופרישות מתאוה זאת. וזה בחינת (מלכים א כ"ב): "והזנות רחצו", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין לט:): 'למרק שתי חזיונות'. הינו, שכפי מה שרוחצין עצמן מתאוה זאת, בחינת: 'והזנות רחצו', דהינו שרוחצין עצמן מתאוה זו, כמו כן הוא ממרק ומצחצח שתי חזיונות, בחינת: 'ואתה תחזה', בחינת: 'חזית איש מהיר במלאכתו' וכו', דהינו בחינת הסתכלות הנ"ל. כי עקר הסתכלות הנ"ל היא על ידי קדשה ופרישות מתאוה זו כנ"ל. כי תאוה הזאת היא בחינת פגם העינים, כמו שכתוב (במדבר ט"ו): "ולא תתורו וכו' ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". ועל כן צריך לקדש עצמו ביותר בפרישות גדול מזאת התאוה, ואז יש לו עינים זכים לחזות ולהסתכל ולתן הגדלה לכל אחד כראוי לו על ידי הסתכלותו לבד כנ"ל, ואז דוקא הוא יכול להיות מנהיג ישראל כנ"ל. וכשאין לישראל מנהיג ומשגיח כזה, באמת כל העולם מערב ומבלבל, וכל הרוצה לטל את השם, נוטל, כמו שמתנהג עכשו, בעוונותינו הרבים. כי ישראל צריכין שיהיה עליהם משגיח, שישגיח ויראה בהם שיעמד כל אחד על מקומו הראוי לו באמת, והמשגיח הזה יהיה פרוש וקדוש גדול, בבחינת קדשת ופרישות משה, ואז יכול להנהיג את ישראל לתן לכל אחד גדלה כראוי לו על ידי ההסתכלות לבד כנ"ל: ועל ידי זה נעשה תשובה, כי עקר התשובה היא על ידי הבושה, ועל ידי זה המנהיג בחינת משה, שהוא מסתכל בכל אחד ואחד, ומתנוצץ מחו, וזוכה לבאורי התורה, דהינו לחדושין דאוריתא, על ידי זה נמשך בושה על כל אחד ואחד, ואז רואה כל אחד את בשתו וכלמתו. כי עברה היא בודאי בושה גדולה, כי עברה אינה ראויה כלל לישראל, ובודאי אין נאה כלל לישראל שיהיה לו עברה, חס ושלום. אבל גם מצוה, כשרוצין לעשות איזה מצוה, ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה, כי איזה זכות יש לו שיזכה לעשות המצוה, ואיך יעז פניו לכנס בהיכל המלך לעשות מצוה. וישער בדעתו לפני מי הוא עושה המצוה, וגם גדל מעלת המצוה בעצמה, כי המצוה בעצמה יקרה מאד אשר אין לשער, ובודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה כשבא לעשות איזה מצוה, כשיסתכל על עצמו ויראה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ואין לו שום זכות שיזכה לעשות מצוה. ואם היה להאדם בושה, היה מתביש אפלו לקח המאכל, להושיטו לפיו, כי 'מאן דאכל דלאו דילה בהית לאסתכולי באפה' (ירושלמי פרק א דערלה), ומאחר שאין לו שום זכות, שיהיה לו אכל, אם כן הוא אכל דלאו דילה ובהית לאסתכולי באפה, על כן בודאי יש לו להתביש אפלו להושיט המאכל לפיו. אבל עקר הבושה נמשך על ידי המנהיג הנ"ל, בחינת משה שממשיך באורי התורה לכל אחד, על ידי זה נמשך בושה על כל אחד. כמו שבשעת מתן תורה, שהמשיך משה התורה לישראל, נאמר שם (שמות כ): "ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (נדרים כ): 'זה הבושה', וזהו: "לבלתי תחטאו", דהינו שיהיה להם בושה לבלי לעשות חטא ועוון, חס ושלום. וגם אפלו 'לבלתי תחטאו', לבלי לעשות עברה, צריך שיהיה גם כן יראתו על פניו, דהינו בושה, כי אפלו כשעושין מצוה, צריך שיהיה לו גם כן בושה גדולה כנ"ל. כי איך באים לחטף התפלין, שהם כתרי דמלכא, ולהניחם פתאם על הראש. בודאי ראוי שיהיה לו בושה גדולה, כשבא לעשות איזה מצוה, וזאת הבושה נמשכת על ידי באורי התורה על ידי המנהיג הנ"ל, כמו שהיה בשעת מתן תורה כנ"ל. ועל כן בשעת מתן תורה זכו כל ישראל לבחינת קדשה ופרישות, כמו שכתוב (שמות י"ט): "היו נכונים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה". כי כלם נתקדשו בבחינת פרישות על ידי משה, שהיה קדוש ופרוש גדול, שהמשיך להם את התורה על ידי זה כנ"ל, ועל כן נמשך עליהם קדשה ופרישות גם כן. וכשזוכין לבושה, אזי רואה כל אחד את רחוקו מהשם יתברך, איך הוא רחוק מאד ממנו יתברך, ונופל עליו בושה גדולה, ועל ידי הבושה עושין תשובה, כי עקר התשובה - על ידי הבושה (עין ירמיה ג. לא יחזקאל טז לו וע' ברכות יב. וברי"ף שם). ותשובה הוא בחינת חיים, בחינת (יחזקאל י"ח): "והשיבו וחיו", בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, בחינת שבת, בחינת: 'טועמיה חיים זכו'. וזה: "בראשי"ת" - 'יר"א בש"ת', 'יר"א שב"ת' (תקוני זהר תקון ז ותקון ט). כי היראה והבושה, דהינו בחינת תשובה, הוא בחינת שבת, בחינת חיים נצחיים של עולם הבא כנ"ל. ועקר החיים הוא להשפלות של כל אחד, כי השפלות של כל אחד הוא יהיה נחיה, ויקום בתחיה כנ"ל. ועל כן על ידי התשובה שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, על ידי זה חוזר ונחיה, וקם בתחיה השפלות של משה רבנו, שיש בכל אחד מישראל, בכל איבר ואיבר. כי דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל, בכל איבר ואיבר אבל אותו השפלות של משה, שהוא משרש בכל אחד מישראל, הוא מנח ושוכב אצל כל אחד ואחד בבחינת שכיבה ומיתה, כי זאת השפלות נתעלם אצל כל אחד, ואינו מתעורר ומתגלה אצלו. אבל על ידי התשובה שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, שעל ידי זה נחיה השפלות של כל אחד, כי עקר התחיה הוא להשפלות, כי השפלות יהיה נחיה ויקום בתחיה כנ"ל, על ידי זה חוזר ונחיה השפלות של משה, שהוא משרש בכל אחד ואחד מישראל בכל איבר. שמקדם היה מנח ושוכב זאת השפלות בהעלם ואתכסיא אצלו, בבחינת מיתה, ועכשו חוזר ונעור ונחיה אותו השפלות על ידי התשובה, שהיא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא כנ"ל. כי עקר החיים נצחיים, בחינת תחיה שיהיה לעתיד, יהיה רק להשפלות, כי השפלות של כל אחד יהיה נחיה ויקום בתחיה כנ"ל, ואזי כשנחיה השפלות של כל אחד, בחינת שפלות של משה שיש בכל איבר ואיבר כנ"ל, אזי רואה ומרגיש כל אחד שפלותו, מאחר שחזר ונחיה ונתגלה אצלו בחינת השפלות של משה, שיש בכל איבר ואיבר כנ"ל: וזה פרוש: "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה" (במדבר כ"א). באר זה בחינת באורי התורה, שזוכין השרים של ישראל, על ידי שמסתכל בהם בחינת משה, שעל ידי זה מקבל כל אחד את גדלתו כראוי לו, שעל ידי זה הם זוכין לבאורי התורה, בחינת חדושין דאוריתא כנ"ל. ועל ידי באורי התורה זוכין לבושה ותשובה כנ"ל, וזהו: "באר חפרוה שרים. חפרוה" - זה בחינת בושה, כמו שכתוב (ישעיה כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה", כי על ידי באורי התורה הנ"ל, בחינות באר, זוכין לבושה כנ"ל, וזהו: חפרוה שרים, הינו שרים הנ"ל, בחינת שרי אלפים שרי מאות וכו' כנ"ל. וזה: כרוה נדיבי העם - נדיבי העם זה בחינת תשובה, כמו שפרש רש"י על פסוק (שופטים ה): "בהתנדב עם" - 'בהתנדב לבם לתשובה'. וזהו: במחקק במשענתם. מחקק - דא משה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא טו). גם מחקק בגימטריא רמ"ח, הינו בחינות השפלות של משה, שמלבש בכל אחד מישראל ברמ"ח איבריו, בכל איבר ואיבר כנ"ל. במשענתם - זה בחינת תחיה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, (פסחים סח) על פסוק: "ואיש משענתו בידו" - 'עתידין צדיקים שיחיו מתים' וכו'. וזהו: במחקק במשענתם, הינו שיהיה נחיה השפלות של משה, שיש בכל הרמ"ח איברים של כל אחד ואחד, על ידי התשובה כנ"ל. וזהו: וממדבר מתנה - מדבר הינו שפלות, שמשים עצמו כמדבר, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (ערובין נד) - על ידי זה: מתנה, הינו שבת, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת י:): 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה'. כי עקר תענוג עולם הבא, בחינת שבת, בחינת חיים נצחיים, יהיה רק להשפלות של כל אחד כנ"ל: וזה שכתוב: סלע ישכן ויתלנן (איוב ל"ט). סלע זה הבאר, בחינת באורי התורה, בחינת: 'באר חפרוה שרים' כנ"ל. וזהו: משם חפר אכל - בחינת בושה כנ"ל. כי על ידי באורי התורה על ידי זה זוכה לבושה כנ"ל. וזהו: "משם חפר אכל", כי הוא מתביש להושיט האכל לפיו על ידי הבושה שבאה אליו כנ"ל. וזהו: למרחוק עיניו יביטו - הינו שרואה ומביט איך הוא רחוק מהשם יתברך כנ"ל: ועל כן יתרו דיקא אמר למשה: "ואתה תחזה", כי משה היה חתנו, וידע יתרו גדל קדשתו ופרישותו, ועל כן הוא דיקא אמר למשה: "ואתה תחזה". 'ואתה' דיקא, כי ידע יתרו בגדל קדשתו, שהוא יכול לחזות ולהסתכל על כל אחד, ולחלק להם הגדלה והשררה על ידי הסתכלות לבד כנ"ל. וגם יתרו היה גר. והגרים באים מקדשת הזווג של הצדיקים, כמו שכתוב (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ואיתא (בזהר שלח לך דף קסח): שאברהם ושרה בעת שהיו עקרים, הולידו מזווגם נפשות הגרים. ועל כן יתרו שהיה גר, שהוא בא מקדשת הזווג של צדיקים, על כן הוא יודע גדל יקר קדשת הצדיקים, שלגדל קדשתם נעשה מזווגם נפשות הגרים, מכל שכן קדשת פרישותם, ועל כן הוא יודע, שלגדל קדשת ופרישות משה הוא יכול לחזות בעם, ועל ידי ראיתו לבד יתן להם הגדלה כנ"ל. ועל כן יתרו דיקא אמר למשה: 'ואתה תחזה' וכו', כנ"ל. וזה אותיות יתרו - סופי תבות: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל י"ב), כי יתרו דיקא אמר למשה: 'ואתה תחזה', כנ"ל, ועל ידי בחינת 'ואתה תחזה', על ידי זה זוכין לגדלה וזוכין לבאורי התורה, ועל ידי זה באין לבושה ותשובה. ועל ידי התשובה, שהיא בחינת חיים נצחיים, חוזר ונחיה השפלות של כל אחד, כי עקר התחיה הוא להשפלות, בבחינת: "הקיצו ורננו שכני עפר", כנ"ל. וכל זה נעשה על ידי יתרו דיקא, כי יתרו דיקא אמר למשה: 'ואתה תחזה', שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל. ועל כן מרמז באותיות יתרו: ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, שהוא סופי תבות יתרו, כי על ידי יתרו, שאמר: 'ואתה תחזה', על ידי זה נמשך בחינת חיים, בחינת תחיה, בחינת: "הקיצו ורננו שכני עפר", בחינת: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו", 'מישני אדמת עפר' דיקא, הינו בחינת שפלות כנ"ל. וזה (ישעיה ד): "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". 'והנותר בירושלים' - זה בחינת יתרו, על ידו דיקא: 'קדוש יאמר לו' - להצדיק. כי יתרו, שהוא גר, הוא יודע קדשת הצדיק כנ"ל, ועל כן אמר למשה: 'ואתה תחזה', מחמת שידע קדשתו כנ"ל, וזה בחינת: 'קדוש יאמר לו' כנ"ל: וכלל היוצא מכל הנ"ל, שמי שבא אצל צדיק אמתי ושומע מפיו תורה, ראוי שימשך עליו בושה ושפלות גדול מאד. וזה סימן שהיה אצל צדיק אמתי, כשנמשך עליו בושה ושפלות על ידי ששמע מפיו איזה דבר תורה, כי על ידי התורה שממשיך הצדיק האמתי, על ידי זה נמשך בושה, כמו שהיה בשעת מתן תורה כנ"ל. ועל ידי הבושה, דהינו תשובה, על ידי זה נחיה השפלות של משה, שיש בכל אחד בכל איבר ואיבר, ואז מחיב שירגיש כל אחד שפלותו באמת. אבל מי שהוא בא אצל איזה מפרסם, ושומע מפיו תורה, ובא עליו גדלות על ידי זה וכו' (ההפך מובן ממילא). אבל אין אנו יודעים כלל מהו שפלות אמתי, כי בודאי אין זה תכלית שיהיה שפל ונבזה ועצל, שקורין רע מזל (ובלע"ז: שלים מזלניק). כי השפלות הוא עקר החיים של כל איבר ואיבר, והוא כל תענוג עולם הבא כנ"ל, ובודאי אין זה התכלית של עולם הבא, שיהיה נבזה ועצל וכו', חס ושלום. על כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך, שיעזר לזכות לעניוות ושפלות אמתי, שהוא עקר החיים ועקר התענוג של עולם הבא כנ"ל: עג מי שרוצה לזכות לתשובה, יהיה רגיל באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסגל לתשובה. כי יש נון שערי תשובה, ומ"ט שערים יכול כל אדם לכנס בהם ולהשיגם, אך שער החמשים הוא בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, כי גם אצלו יתברך מצינו בחינת תשובה, כמו שכתוב (מלאכי ג): "שובו אלי ואשובה אליכם". ואלו המ"ט שערי תשובה הם בחינת מ"ט אותיות שיש בשמות שנים עשר שבטי י ה, כי כל שער ושער יש לו אות ממ"ט אותיות השבטים, והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה. כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפלו מי שיש לו התעוררות לתשובה, אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השיך לו; ואפלו אם מגיע לשם, יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה. ועל ידי אמירת תהלים, אפלו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה, הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיע אל השער ואות השיך לו ולפתח השער. נמצא שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה. וזה בחינת (שמואל ב כ"ג): נאם הגבר הוקם על, ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (מועד קטן טז:): 'שהקים עלה של תשובה', ונעים זמרות ישראל, כי על ידי בחינת נעים זמירות ישראל, דהינו ספר תהלים שיסד, על ידי זה הוקם עלה של תשובה, כי על ידי תהלים זוכין לתשובה כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ד:): 'לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא כדי להורות תשובה ליחיד' וכו'. נמצא שעקר הוראת התשובה על ידי דוד המלך, ועקר התשובה של דוד המלך הוא ספר תהלים, שאמרו בהתעוררות גדול מאד וברוח הקדש, עד שכל אחד ואחד כפי מה שהוא יכול למצא את עצמו בתוך ספר תהלים, ולזכות לתשובה על ידי אמירת תהלים כנ"ל: ועקר הזדככות שנים עשר שבטי י ה, שהם מ"ט אותיות, שהם בחינות מ"ט שערי תשובה, היה במצרים, שהוא בחינת מצר הגרון, שהוא בחינת תשובה עלאה (כמובא בכתבי האר"י ז"ל, ועין שם והבן היטב). ועל כן אחר שנזדככו שם במצרים וזכו לצאת משם, ספרו מ"ט ימי הספירה, שהם כנגד מ"ט שערי תשובה, שהם בחינת מ"ט אותיות הנ"ל. וביום החמשים, אז: "וירד ה' על הר סיני" (שמות י"ט) - זה בחינת: "ואשובה אליכם", בחינת התשובה של השם יתברך בעצמו, כביכול, בחינת שער החמשים כנ"ל: וזהו: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו" - סופי תבות הם אותיות תהלים ואותיות תשובה. כי על ידי תהלים זוכין לתשובה, שהיא בחינת שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו'. כי מ"ט שערי תשובה הם בחינת מ"ט אותיות שיש בשמות בני ישראל, הבאים מצרימה, להזדכך שם כנ"ל: וזה שאנו רואין, שבימי תשובה, דהינו באלול ועשרת ימי תשובה, כל ישראל עוסקין אז באמירת תהלים, כי אמירת תהלים מסגל לתשובה כנ"ל. ועל כן הוא דבר גדול מאד לעסק תמיד באמירת תהלים, כי תהלים הוא התעוררות גדול מאד מאד להשם יתברך, אשרי שיאחז בו: עד אחר פורים קורין פרשת פרה, שהיא הכנה לפסח. כי פרשת פרה קורין, כדי שיהיו נזהרין לטהר מטמאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח. ובתחלה הוא בחינת פור, כי פורים על שם הפר (אסתר ט ועין בכונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדמה), ואחר כך נעשה פר"ה, כי גם פורים הוא בודאי הלוך ודרך לפסח. וזהו בחינת (שיר השירים ה): "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר". שפתותיו זה בחינת פסח - פה סח (כמובא). שושנה היא אסתר, (כמובא בזהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, ושושנה גימטריא אסתר). נטפות מור עבר זה בחינת מרדכי - מר דרור (חלין קלט:), לשון חרות, בחינת חרות של פסח. ועל כן צרוף של פורים מרמז בפסח, בפסוק (שמות כ"ג): "שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב, כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם". ממצרים ולא יראו פני ריקם - ראשי תבות פורים, כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ: (ופסק באמצע הענין ולא גלה יותר). כי בתחלה היו כל ההתחלות מפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשו, (ולא סים). עה הסתכלות פני הצדיקים לבד הוא גם כן דבר גדול מאד. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שהתלמיד חכם הוא גדול מן התורה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכות כב:): 'כמה טפשאי שאר אנשי, דקימו מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה'. נמצא שהתלמיד חכם הוא גדול יותר מן התורה. ואצל התורה מצינו, שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (מדרש רבה איכה בפתיחתא), כי המאור שבה מחזירו למוטב, מכל שכן אור הצדיק, שההסתכלות בו לבד הוא מועיל לקדשה מאד, בודאי כשזוכין לדבר עמו טוב יותר, אך גם ההסתכלות לבד הוא גם כן דבר גדול: עו ישראל הם נעשים אדונים לבעליהם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (סנהדרין קד): 'כל מקום שהם הולכים, נעשים שרים לאדוניהם'. כי בכל מקום שהם באין בגלות, בתחלה הם כבושים בגולה, אבל אחר כך הם נעשים אדונים לבעליהם, כי אחר כך הם כובשים את המקום ההוא, שהם באים בגולה שם. כי ישראל הם מרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה ו): 'עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות, שילמדו בהן תורה ברבים', שנאמר (זכריה ט): "ונשאר גם הוא לאלקינו" וכו' עין שם. כי ישראל מעלין ומנשאין כל המקומות הנפולין, ועל כן נקראין ישראל בגלות בני הגולה. כי אף על פי שאחר כך הם נעשים אדונים, ומקימין ומנשאין ומעלין הכל, אף על פי כן בתחלה הם בגלות, כי אף על פי כן הם נע ונד בגלות, אבל אחר כך הם מעלין ומנשאין הכל כנ"ל, ועל כן נקראין בני הגולה, כי זה אותיות גולה - ראשי תבות: ונשאר גם הוא לאלקינו. כי אחר כך הם מעלין ומנשאין הכל, בבחינת: 'ונשאר גם הוא לאלקינו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות' וכו', כנ"ל: עז דע, שכל אחד מישראל, אפלו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום, וגם מי שדעתו יותר גדולה, צערו גדול ביותר, בבחינת (קהלת א): "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". וההמתקה הוא על ידי אכילה בקדשה וביראת שמים, הינו, שעל ידי אכילה בקדשה, על ידי זה נעשה המתקה, שלא יתגבר הצער ביותר, חס ושלום, וגם שלא יהיה נשתלשל מן הצער, חס ושלום, השתלשלות אל הסטרא אחרא, שהיא דין קשה, חס ושלום. ועל ידי זה, הינו על ידי אכילה בקדשה, שעל ידי זה נעשה ההמתקה כנ"ל, על ידי זה נעשה הפה בבחינת קומת אדם, בבחינת (שמות ד): "מי שם פה לאדם", הינו שעושה ומשים הפה לבחינת קומת אדם. כי מי שאין אכילתו בקדשה, חס ושלום, אזי פיו הוא בחינת בעל חי ממש, אבל כשאוכל בקדשה, אזי משים את הפה לאדם, שנעשה מהפה בחינת קומת אדם כנ"ל. כי עקר היראה היא באה לאדם בשעת אכילה דיקא, בבחינת (רות ב): "לעת האכל גשי הלם", (כאשר דברנו מזה [במקום אחר] לעיל בסימן ז אות י) - 'אין הלם אלא מלכות' (זבחים קב), שהיא בחינת יראה, כמו שאמרו (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. נמצא שבשעת אכילה אזי באה היראה להאדם, (וכמבאר במאמר 'ויהי מקץ - כי מרחמם ינהגם', שעקר האכילה והפרנסה נמשכת מבחינת מלכות, שהיא בחינת יראה, עין שם היטב). ועל כן כשאוכל בקדשה וממשיך על עצמו היראה הבאה לו בשעת אכילה, דהינו שאוכל עם יראת שמים בקדשה ובטהרה כראוי, אזי הוא מכניס את בחינת המלכות, שהיא בחינת היראה כנ"ל, לתוך הפה, ואזי נעשה מהפה בחינת קומת אדם, בבחינת: "מי שם פה לאדם" כנ"ל. כי כשאינו אוכל בקדשה וביראת שמים, אזי היראה הבאה בשעת אכילה כנ"ל, היא עומדת מרחוק ואינה נכנסת בו, אבל כשאוכל בקדשה וביראה, דהינו שממשיך על עצמו היראה קדושה הנ"ל, אזי נכנס בחינת היראה מלכות בפיו, ונעשה מהפה בחינת קומת אדם כנ"ל. ובשכר זה, שאוכל בקדשה וביראת שמים ועושה מהפה קומת אדם, על ידי זה זוכה לעליה יותר גדולה, שנתעלה בחינת קומת אדם הנ"ל ונעשה בחינת אדם העליון, בבחינת (יחזקאל א): "ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (עיין זוהר פנחס רכה); שזה בחינת אדם העליון, בחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו', בחינת: "אדני שפתי תפתח", שבפתיחת פיו הוא בחינת אדני, בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. הינו כי כשעושה מהפה בחינת קומת אדם, אזי הוא בגדר מדבר, כי גדר האדם הוא הדבור, אבל אחר כך זוכה שנתעלה הפה בבחינת אדם העליון, הינו בחינת: שכינה מדברת מתוך גרונו, בחינת: 'אדני שפתי תפתח', כנ"ל: ומה שנמתק הצער על ידי אכילה בקדשה - כי דע, כי זאת ההשתלשלות, שנשתלשל ובא צער יותר גדול למי שהוא בר דעת, בבחינת: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כנ"ל. ולכאורה קשה: מפני מה יהיה כך, שמי שמוסיף דעת יוסיף צער, חס ושלום, אך דע, כי זה בחינת מעברתא של תפלין, כי "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א), 'ואם אין יראה אין חכמה' (אבות פרק ג), ועל כן כל מי שזוכה לאיזה חכמה ודעת, עובר עליו יראה גם כן, כי זה תלוי בזה כנ"ל. וזה בחינת מעברתא של תפלין. כי תפלין הם בחינת מחין, והרצועה היא בחינת יראה, כי רצועה בישא היא יראה נפולה (הקדמת הזהר דף יא:), וכן היראה דקדשה היא גם כן בחינת רצועה דקדשה. וזה בחינת הרצועה שעוברת בתוך המעברתא של תפלין, הינו שהרצועה שהיא היראה, היא עוברת בתוך המחין והתפלין, כי "ראשית חכמה יראת ה'", כנ"ל. ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מחין, בחינת תפלין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפלין, ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום. וכל מי שדעתו יותר גדולה, צערו יותר גדול, כי הצער נשתלשל מן היראה, והיראה היא כפי המח והדעת כנ"ל. ויש צער שבא מיראה דקדשה, אבל יש שנשתלשל, חס ושלום, עד שבא הצער מבחינת יראות הנפולות, רצועה בישא. ואפלו בר ישראל כשאינו זוכה, אזי, חס ושלום, יש לו צער מרצועה בישא, חס ושלום. אבל על ידי אכילה בקדשה, שאוכל בקדשה וממשיך עליו היראה דקדשה בשעת האכילה, שבאה ונגשת אליו אז כנ"ל, אזי על ידי זה הוא ממתיק הצער והדין הבא מרצועה בישא, חס ושלום, כי הוא ממשיך עליו היראה דקדשה, שעל ידי זה עולין ונמתקין היראות הנפולות, שהם בחינת רצועה בישא, חס ושלום: וזה בחינת מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין, ועל זה היה אותו צדיק מצטער בכל יום, ובקש לבלעה, וזכה ונעשה אשפיזכן לשכינה (מגלה כו). בנימין הוא בחינת הדעת, בחינת מחין תפלין. כי 'בית המקדש בחלקו של בנימין' (ספרי פרשת וזאת הברכה וברש"י שם, יומא יב, סוטה לז, זבחים נג קיח), ובית המקדש הוא בחינת הדעת, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לג) 'כל מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', כי דעה נתן בין שתי אותיות, ובית המקדש נתן בין שתי אותיות וכו'. יהודה הוא בחינת מלכות, בחינת יראה. וזהו רצועה - הינו רצועה הנ"ל, בחינת יראה, בחינת רצועה של תפלין. שיוצאת מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין - הינו כי הרצועה באה מבחינת חלקו של יהודה, מבחינת יראה, ונכנסת בחלקו של בנימין, הינו בתוך התפלין מחין, בבחינת רצועה העוברת בהמעברתא של תפלין כנ"ל. וזהו: ועל זה היה אותו צדיק מצטער בכל יום - כי מזאת הרצועה בא הצער בכל יום לכל אחד מישראל, ובפרט להצדיק - שדעתו יותר גדולה כנ"ל. וזהו: ובקש לבלעו - הינו שהיה מבקש ומחפש תמיד לתקן ולהמתיק הצער, הבא מרצועה הנ"ל על ידי האכילה כנ"ל. וזכה ונעשה אשפיזכן לשכינה - הינו שזכה להמתיק הצער על ידי האכילה בקדשה וביראת שמים כנ"ל, ועל ידי זה נעשה אשפיזכן לשכינה, הינו שנעשה הפה בבחינת קומת אדם. וזה בחינת אשפיזא, כי רבי יוסי בר אסין (ערובין נג:) כד הוי משתעי בלשון חכמה, הוי אמר על אשפיזא: גבר פום דין. הינו: 'איש פי זה' כמו שפרש רש"י שם, וזה בחינת: "מי שם פה לאדם", שנעשה מהפה קומת אדם הינו בחינת איש פי זה שנעשה מהפה בחינת איש, בחינת קומת אדם כנ"ל. וזהו: 'ונעשה אשפיזכן לשכינה', כי על ידי ההמתקה הנ"ל על ידי אכילה בקדשה כנ"ל, שעל ידי זה זוכה לעשות מהפה בחינת אדם כנ"ל, על ידי זה זוכה אחר כך לבחינת אדם העליון, בחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. וזהו: 'ונעשה אשפיזכן לשכינה', שזכה לבחינת: 'שכינה מדברת מתוך גרונו', כנ"ל: עח בענין הנהגת הפשיטות של הצדיק האמת. הינו כי לפעמים הצדיק האמת הוא איש פשוט ממש, (שקורין פראסטיק), שמתנהג עצמו בדרכי הפשיטות, ואינו מגלה שום תורה, ועוסק בשיחת חלין וכיוצא, והוא אז בחינת איש פשוט ממש: דע, כי עקר החיים היא התורה, כמו שכתוב: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל), 'וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים' (זהר לך לך דף צב, בהעלותך דף קמח, ואתחנן דף רס). ועל כן לכאורה, הדבר תמוה ונפלא, איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה. ובאמת זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה, תמיד יומם ולילה, בלי הפסק רגע, וכל בעל תורה, הן למדן שעוסק בלמוד התורה בגמפ"ת [בגמרא, פרוש רש"י, תוספות] וכיוצא, כל אחד כפי ערכו, כפי עסק למודו, בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום. וכן אפלו בעל השגה, ואפלו מי שהוא גבוה יותר ויותר למעלה למעלה, אף על פי כן בהכרח שיפסיק ויבטל מהשגתו איזה זמן, כי אי אפשר להיות דבוק תמיד בתורה והשגה בלי הפסק. כי צריכין בהכרח להפסיק איזה שעה, אם לעשות איזה משא ומתן או כיוצא בזה, כי צריכין לעסק בצרכי הגוף גם כן. והכלל - כי אי אפשר בשום אפן להיות דבוק בהתורה ובהשגה בלי שום הפסק, ובהכרח צריכין לבטל איזה שעה. ובאותו שעה שמבטלין מהתורה, אזי זה הלמדן או הבעל השגה הוא בחינת איש פשוט ממש (הינו פראסטיק). ולכאורה, זה הדבר קשה מאד, איך אפשר לפרש עצמו מן התורה אפלו שעה קלה, הלא היא חיינו וכו', ומי הוא זה שירצה לפרש עצמו מן החיים אפלו רגע קלה. ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות צט): 'בטולה של תורה זהו קיומה', אף על פי כן מי יתרצה בזה להתבטל מן התורה אף שזהו קיומה, אף על פי כן טוב יותר בודאי להיות דבוק בהתורה, אשר היא החיים וארך הימים. ומי האיש אשר יתרצה לפרש מן החיים אפלו רגע אחת, בפרט מי שזוכה לאהבת התורה, ומתמיד מאד בתורה, ודבוק בה מאד, מכל שכן מי שזוכה להרגיש איזה מתיקות בתורה, לחדש איזה חדוש, אפלו איזה פשט בגמפ"ת, [בגמרא, פרוש רש"י, תוספות] מכל שכן וכל שכן בעל השגה, ובפרט מי שזוכה לגנזיא דמלכא, ומעלה זו אי אפשר לשער במח, ואיך יתרצה לפרש מן התורה אפלו שעה קלה. ובאמת זהו בלתי אפשר להיות דבוק בעסק התורה תמיד כנ"ל, כי בהכרח צריכין לבטל ולהפסיק איזה שעה, ואם כן במה מחיין עצמן בזו השעה שבטלין מן התורה, הלא עקר החיים הוא מן התורה כנ"ל: אך דע, כי הצדיק האמת מחיה עצמו באותו הזמן שהוא איש פשוט כנ"ל מהדרך של נסיעת ארץ ישראל. כי דע, כי כל אלו הפשוטים, דהינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה, שאז הוא איש פשוט כנ"ל, וכן יש איש פשוט ממש, שאינו למדן כלל ואף על פי כן הוא איש כשר וירא שמים, ובודאי מקבל חיות מן התורה, וכן אפלו הנמוכים למטה יותר, ואפלו אמות העולם, גם הם מקבלים בודאי גם כן חיות מן התורה. וכל אלו הפשוטים צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול, שכלם יקבלו על ידו חיות, כי כל הפשוטים הנ"ל, כלם צריכין לקבל איזה חיות מהתורה, שהיא עקר החיים, ובאמת הם רחוקים מהתורה, כי הם אנשים פשוטים (שקורין פראסטאקיס), על כן צריכין שיהיה עליהם איש פשוט גדול, שעל ידו הם מקבלין חיות מהתורה: כי דע, כי כל הפשוטים הנ"ל, הן למדן שהוא עוסק בתורה לשם שמים, (כי כשעוסק בתורה שלא לשמה, אינו מועיל בלמודו לישוב העולם, כי שלא לשמה הוא נצרך רק בשביל עצמו, וגם בזה יש בחינות, רק כשעוסק לשמה, שזהו עוסק בישוב העולם), כשמבטל מלמודו, שאז הוא בחינת איש פשוט ממש כנ"ל. הן שאר הפשוטים - כל אחד ואחד כפי אחיזתו בהתורה כן הוא מחיה עצמו בעת פשיטותו מבחינת קיום העולם קדם קבלת התורה. כי קדם קבלת התורה היה העולם מתקים רק בחסדו, כי לא היה עדין תורה ושום עשיה של מצוה, שעל ידו יתקים העולם, והיה עקר קיום העולם על ידי חסדו לבד. והצדיק - בעת פשיטותו, בשעה שבודל מן התורה, הוא מקבל חיות מבחינה זו. וזה בחינת 'אוצר מתנת חנם'. כי יש אוצר של מתנת חנם, שמי שאין לו שום זכות כלל מקבל משם (מדרש רבה תשא פרשת מה), ובודאי אין זה האוצר מוכן בשביל רשעים, כי אם כן הרשע הוא גדול מן הצדיק, כי הרשע בודאי אין לו שום זכות כלל, וכי יזכה בשביל זה לקבל מאוצר מתנת חנם. אך באמת הרשע בודאי אינו מקבל משם, רק זה האוצר מתנת חנם הוא בשביל הצדיק לבד, הינו בשעה שהצדיק הוא איש פשוט כנ"ל, אזי הוא מקבל מזה האוצר מתנת חנם, שזהו בחינת קדם קבלת התורה, שהיה מתקים העולם בחסד חנם לבד, בבחינת: "כי לעולם חסדו", הנאמר על קדם מתן תורה. [כמובא בגמרא פסחים (קיח): 'הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי, כנגד עשרים וששה דורות' וכו']. כי אז לא היה שום תורה, והיו עוסקין רק בישוב העולם ובדרך ארץ, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה במדרש (רבה צו פרשה ט): 'גדולה דרך ארץ, שקדמה לתורה עשרים וששה דורות', ואז היה עקר קיום העולם על ידי חסד חנם לבד. ובאמת גם קדם קבלת התורה, בודאי גם אז היתה התורה במציאות, כי התורה היא נצחית. אמנם אז, קדם מתן תורה, היתה התורה בהעלם ובהסתר, הינו כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ואז קדם מתן תורה, היו העשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. נמצא שהיתה כל התורה כלה נעלמת ונסתרת בתוך ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות. ובכל הדבורים של העולם ובכל העבדות והעשיות, הן מי שחוטב עצים או איזה עבדא שיהיה - בכלם נעלם התורה, כי הכל נברא בעשרה מאמרות, אשר שם התורה נעלמה ונסתרה קדם מתן תורה. והצדיק, בשעה שפורש מן התורה והוא בחינת איש פשוט, הוא מקבל חיות מבחינה זו של קדם מתן תורה. וזהו בחינת הדרך של ארץ ישראל הנאמר למעלה, שהצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו משם. כי עקר כח קדשת ארץ ישראל הוא על ידי בחינת: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". כמו שפרש רש"י בפסוק בראשית וכו', שבשביל זה פתח ב"בראשית", שלא יאמרו גזלנים אתם וכו', על כן פתח בבראשית, כי הוא יתברך ברא הכל, וברצונו נתנה להם וברצונו וכו'. נמצא שעקר כח ארץ ישראל הוא מבחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שהם בחינת 'כח מעשיו', שעל ידי זה היו ישראל יכולים לילך ולכבש ארץ ישראל. וגם כאן, בחוץ לארץ, נמצא בחינה זו, כי ישראל עם קדוש באים לפעמים במקומות שהיו רחוקים מאד מאד מקדשת ישראל, כגון במקום שהיו מתחלה של עכו"ם, וגם עכשו הוא ברשות מי שהוא רחוק מאד מקדשת ישראל, וישראל באים לשם, וכובשים המקום ומקדשין אותו, שיהיה מקום ישראלי, שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל והיו יכולים לומר גזלנים אתם, שכבשתם זה המקום שאינו שלכם אך על ידי 'כח מעשיו', בחינת 'עשרה מאמרות', על ידי זה יש לנו רשות לכבש כל העולם ולקדשו בקדשת ישראל, כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה לנו. נמצא שעשרה מאמרות שהם מלבשין בדרך ארץ, הינו בישוב העולם, כי בהם נברא העולם, הם דרך לארץ ישראל, כי על ידי בחינת העשרה מאמרות יכולין לכבש ארץ ישראל כנ"ל. וזהו בחינת דרך ארץ, הינו שהוא דרך ונתיב לארץ, הינו לארץ ישראל. כי דרך ארץ שהוא ישוב העולם, שנברא בעשרה מאמרות, זה זה בעצמו הוא דרך ונתיב לארץ ישראל כנ"ל, וזהו דרך ארץ, הינו דרך לארץ ישראל כנ"ל. ובזה הדרך ארץ, הינו הדרך של ארץ ישראל, שהוא בחינת עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ששם נעלמת התורה, שבזה היה העולם מתקים בחסדו עשרים וששה דורות שקדם מתן תורה, בזה בעצמו הצדיק מחיה עצמו בעת פשיטותו שאינו עוסק בתורה. כי אז הוא מחיה עצמו בבחינת התורה שנעלמת בתוך העולם, בכל הדבורים ובכל העבדות שנבראו בעשרה מאמרות, ששם נעלמת התורה כנ"ל: ועל כן מכרח הצדיק הגדול לירד ולפל לתוך פשיטות ולהיות איש פשוט ממש איזה עת. כי על ידי זה הוא מחיה את כל הפשוטים הנ"ל, יהיה מי שיהיה, ואפלו אמות העולם, כי הוא מחיה עצמו בבחינת התורה הנעלמת בעשרה מאמרות, המלבשין בתוך העולם, וממנו מקבלין חיות כל הפשוטים הנ"ל. וכל אחד כפי קרובו יותר אל הקדשה ואל הצדיק הנ"ל, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר: ועל כן משה רבנו, עליו השלום, כשבקש לבוא לארץ ישראל, בקש מתנת חנם, כמו שכתוב (דברים ג): "ואתחנן אל ה'" - בחינת מתנת חנם (מד"ר שם ומובא בפרש"י שם). וזהו: "בעת ההיא לאמר" - הינו שתפלתו היה עם כח בחינת: "בעת ההיא לאמר", הינו בכח אותו העת שהיה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות, שהוא קדם מתן תורה, שאז היה העולם מתקים על ידי העשרה מאמרות שבהם היתה התורה נעלמת, ואז היה קיום העולם על ידי מתנת חנם כנ"ל. ובכח הזה של קיום העולם קדם מתן תורה, הינו בחינת מתנת חנם, בחינת עשרה מאמרות הנ"ל - בכח הזה זוכין לבוא ולכבש ארץ ישראל כנ"ל, ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו. וזהו: "ואתחנן אל ה'" - הינו מתנת חנם "בעת ההיא לאמר" - הינו עם כח בחינת עת ההיא, שהיה העולם מתקים על ידי המאמרות לבד, שאז היה העולם מתקים על ידי בחינת מתנת חנם כנ"ל, אשר על ידי זה יכולין לבוא לארץ ישראל כנ"ל, ועל כן בקש משה לבוא לארץ ישראל על ידי בחינה זו כנ"ל. וזה בחינת: "בעת ההיא". 'ההיא' - זה בחינת סתום ונעלם, כי באותה העת, קדם מתן תורה, היתה התורה נעלמת ונסתרת בתוך העשרה מאמרות וכו' כנ"ל: והכלל, כי אסור ליאש עצמו. כי אפלו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמד כלל, או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמד וכיוצא בזה, אף על פי כן גם בעת פשיטותו צריך להחזיק עצמו ביראת ה' ובעבודה פשוטה לפי בחינתו, כי גם אז הוא מקבל חיות מהתורה כנ"ל, על ידי איש פשוט הגדול, הינו הצדיק הגדול, שהוא לפעמים איש פשוט, שהוא מחיה את כלם כנ"ל. ואפלו מי שהוא, חס ושלום, במדרגה התחתונה לגמרי, חס ושלום, רחמנא לצלן, אפלו אם מנח בשאול תחתיות, רחמנא לצלן, אף על פי כן אל יתיאש עצמו, ויקים "מבטן שאול שועתי" (יונה ב), ויחזיק עצמו במה שיוכל, כי גם הוא יכול לחזר ולשוב ולקבל חיות מהתורה על ידי הצדיק הנ"ל. והעקר - לחזק עצמו בכל מה שאפשר, [כי אין שום יאוש בעולם כלל. (ואמר אז בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין), ומשך מאד אלו התבות קיין יאוש וכו' ואמרם בכח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאד, כדי להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות, שלא יתיאש בשום אפן בעולם, אפלו אם יעבר עליו מה], ואיך שהוא, אפלו אם נפל למקום שנפל, רחמנא לצלן, מאחר שמחזק עצמו במה שהוא, עדין יש לו תקוה לשוב ולחזר אליו יתברך. ואפלו איש פשוט גם כן צריך שיהיה לו יראת שמים. ויש כמה בחינות יראות, כי למעלה דברנו מבחינת דרך ארץ, הינו הדרך לארץ ישראל. אמנם ארץ ישראל בעצמה - יש בה גם כן בחינת עשר קדשות, כי יש שם יוד [עשר] בחינות קדשות זו למעלה מזו, והם בחינת עשרה מאמרות, וכל מאמר יש לו בחינת יראה, בחינת (תהלים קי"ט): "הקם לעבדך אמרתך אשר ליראתך", כי יש יראה למעלה מיראה (ולא סים לבאר זה הענין). וצריך לחזק עצמו ביראת שמים גם בעת פשיטותו בכל מה שיוכל, ויוכל לבוא לשמחה גדולה על ידי תמימותו ואמונתו. כי חכמות אין צריכין כלל, רק אמונה ותמימות ופשיטות בלי שום חכמה כלל. כי חכמות מזיקים מאד להאדם, והחכמים נלכדים בחכמתן של עצמם, כי החכמה מתעה אותו מחכמה לחכמה, ומאותה החכמה לחכמה אחרת, וכן מחכמה לחכמה יותר ויותר, עד שנלכד ונתעה בחכמות עצמו, בבחינת (איוב ה): "לכד חכמים בערמם" - 'בערמם' דיקא, הינו בערמימות וחכמות שלהם בעצמם הוא לוכד אותם. אשרי ההולך בתמימות: וצריכין לבקש מאד מהשם יתברך, לזכות להתקרב להצדיק האמת, כי אשרי למי שזוכה להתקרב בעודו בחיים חיותו לצדיק האמת, אשרי לו, אשרי חלקו. [כי אחר כך (הינו לאחר מיתה) קשה אז מאד להתקרב, וצריכין מאד להרבות בתפלה ותחנונים מאד, שיזכה בחיים חיותו להתקרב לצדיקי אמת]. כי הבעל דבר שם לבו על זה מאד עכשו, לבלבל את העולם, כי ישראל הם עכשו קרובים אל הקץ מאד, ויש עכשו לישראל געגועים גדולים וכסופין גדולים להשם יתברך, אשר לא היתה כזאת בימי קדם, וכל אחד נכסף מאד להשם יתברך. על כן הערים הבעל דבר והכניס מחלקת בין הצדיקים, והקים בעולם מפרסמים הרבה של שקר, וגם בין הצדיקים האמתיים הכניס מחלקת גדול, עד שאין אחד יודע היכן האמת. על כן צריכין לבקש מאד מהשם יתברך לזכות להתקרב להצדיק האמת: (העתקה מכתב יד רבנו, זכרונו לברכה, בעצמו, מה שמצאנו אצלו. והם ראשי פרקים מענין הנ"ל, ועוד נוסף דברים בהם מה שלא באר בפרוש. וכפי המובן מאלו הראשי פרקים יראה המעין שיש בזה הענין הנ"ל עוד דברים רבים כהמה, אך אנחנו לא זכינו לשמע בפרוש כי אם ענין הנ"ל: ואתחנן. מתנת חנם. חנם, עריות. פגם הדעת. משה, דעת. פרישות. פה עמד עמדי. הבריאה, מתנת חנם. עולם חסד יבנה. הבריאה קדם מתן תורה. עת לעשות לה', הינו עשית העולם. הפרו תורתך, בטולה של תורה. בעת ההיא לאמר, בעשרה מאמרות. ההוא, ההעלמה. כח מעשיו הגיד לעמו: עוד מצאנו כתב יד רבנו, זכרונו לברכה, והם ראשי פרקים מאיזה תורה נפלאה: עט הקול קול יעקב. כרוז. עשו וישא קולו. יצחק זמן קוף צדיק ישנים וכו'. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. יצחק בן אברהם זמן נתאחד. אברהם אוהבי. בעיניו כימים אחדים באהבתו. ושאר ישוב בנך. אם תשוב ואשיבך לפני תעמד: כי בא השמש. נתקצר הזמן. וישכב במקום. יש כ"ב (תקון יח). "קחו עמכם דברים ושובו. מאבני המקום אבנים אותיות. מראשותיו מחשבה מברר הכל: וישלח יעקב מלאכים מצוות זמניות עשה מצוות הרבה נברא כמה מלאכים. לפניו. תשובה. ואשיבך לפני. ארצה שעיר. נ'ד'ת'ה'ר'. אציגה. סכה תשובה. תסכני בבטן אמי. הולדה. שאר ישוב בנך: וישב יעקב בארץ - לקים כבוד אב, לבטל כח כבוד של עשו. אלה תולדות - פוסל זרעו של עשו. יוסף תשובה. תוספות על צדיקים. במקום שבעלי תשובה עומדים. בית עשו לקש בית יוסף להבה: מקץ שנתים. אחרית הימים. ופרעה חולם. סטרא אחרא מתחזקת. והנה עומד שתק. יאור תשובה מבכי נהרות חבש. נשאו נהרות קולם: ויגש אליו יהודא תקרבתא מלכא במלכא נתאחדו במצוות. כי הנה המלכים אזי עברו כל מלאכי חבלה. ידבר נא באזני ולא יבלבלו את קולי. ואל יחר אפך. בצר לך. כפרעה תשובה. בפרוע פרעות בהתנדב. כי כמוך כפרעה. תשובה המשקל. יוסף הטמין חרפתי: ויקרבו ימי ישראל למות. התאחדות הזמן. למות זה בצר לך וכו' באחרית הימים. ויקרא לבנו ליוסף. תשובה שאר ישוב בנך. הטמין חרפתי. אל תקברני במצרים במצר הגרון. בשעת בחינת בצר לך: ואלה שמות. לכו חזו מפעלות וכו' שמות פעלות מצוות. שמות פרוד בין המצוות. ויהי כל נפש וכו' שבעים נפש. אחדות. על ידי ויוסף היה במצרים אסף חרפתי: וארא אל אברהם וכו' באל שדי זמן וגבול גלות. ושמי ה' כשידפקו על דלתי רחמים. קדם הקץ (עין אור החיים פרשת וארא) זהו התקרבות הזמנים. וגם הקמתי את בריתי וכו' לתת להם ארץ מגריהם תותבותהון תשובה וגם אני שמעתי נאקת בני ישראל. זה קול. מגריהם אסיפת הניצוצות בתשובה. לארץ ישראל. בונה ירושלים. נדחי ישראל יכנס: בא אל פרעה. משה בחינת אחדות הזמנים, מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה. פרעה, קולה כנחש ילך. אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי. אם לא יאמינו לקול האות. בקרבו. הכבדתו שהכביד על ישראל כדי לעוררם בתשובה. ופרעה הקריב: וישמע יתרו קריעת ים סוף ומלחמות עמלק. קריעת ים סוף, זה בטול הזמנים. וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם. עמוד אש זה לילה וענן זה יום, והקדוש ברוך הוא ערבבם ובטל הזמנים. מלחמת עמלק זה תשובה. משה אהרן וחור פרש רש"י בתענית היו שרויים. על ידי זה וישמע יתרו שמע הקול: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה): כל זה מצאנו מכתב יד רבנו, זכרונו לברכה, והעתקנו אות באות. והנה הדברים סתומים וחתומים מעין כל, אין יוצא ואין בא. אך מעצם תשוקתנו להבין ולהשכיל כל מה דאפשר מנעימת נפלאות השגותיו הקדושים, יגעתי ומצאתי מעט מזעיר כמציץ מן החרכים. והנה אנכי הרואה, כי דברים האלה - כתבם בדרך ראשי פרקים ברמז בעלמא לזכרון, ואחרי העיון הבנתי איזה הקדמות שכון להם, אשר עליהם יסב כל הענין הזה. אפס קצהו מצאתי, לא כלו, כי כפי הנראה בודאי כון עוד לאיזה הקדמות, אשר לא זכיתי לעמד עליהם, ומחמת זה אי אפשר לבאר ולפרש הענין הזה היטב, שיהיה מובן כל דבריו. אך אף על פי כן מה שאפשר להבין מעט על פי ההקדמה, שהבנתי מדבריו, אמרתי לבאר מה שבידי, ואולי על ידי זה ישמע חכם ויוסף לקח, ויבין עוד דבר מתוך דברי, לבאר השאר על נכון: והנה מה שהאיר ה' עיני הוא, כי רבנו, זכרונו לברכה, רוצה לגלות, שתשובה ובחינת למעלה מהזמן, דהינו בטול הזמנים, הם בחינה אחת, ועל ידי זה זוכין לשמע הקול דקדשה ולהכניע הקול דסטרא אחרא. וכן מבאר בהאלף בית החדש, באות תו - תשובה, סימן א, וזה לשונו: יום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן, ומעלה כל הימים למעלה מהזמן, וכן יום הכפורים הוא למעלה מהזמן, עד כאן לשונו. נמצא מבאר, שתשובה הוא למעלה מהזמן. ולעניות דעתי זהו מה שרוצה לבאר בפסוקים אלו בצרוף עוד איזה הקדמות, שלא זכיתי לעמד עליהם כנ"ל. ועתה בוא וראה, ותבין מעט מדבריו. ונתחיל לדגמא מסוף דבריו הקדושים, והוא: וישמע יתרו קריעת ים סוף וכו' כנ"ל. קריעת ים סוף זה בטול הזמנים, וישקף ה' וכו' - פרוש, בזה רוצה לבאר ולהוכיח בקצור נפלא, שקריעת ים סוף הוא בחינת בטול הזמנים, כי בקריעת ים סוף כתיב (שמות י"ד): "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם". 'עמוד אש' זה לילה, 'וענן' זה יום, והקדוש ברוך הוא ערבבם ובטל הזמנים. נמצא שקריעת ים סוף הוא בחינת בטול הזמנים. והולך ומבאר ההקדמה הנ"ל, שבטול הזמנים ותשובה הוא בחינה אחת וכו', וזה שכתב: מלחמת עמלק זה תשובה, משה אהרן וחור - פרש רש"י בתענית היו שרויים. פרוש, שמביא ראיה שמלחמת עמלק זה תשובה, כי אז היו שרויים בתענית משה אהרן וחור שזהו בחינת תשובה, נמצא שקריעת ים סוף ומלחמת עמלק זהו בחינת בטול הזמנים ותשובה, שהם תלויים זה בזה. ועל ידי זה וישמע יתרו שמע הקול, הינו כנ"ל כי על ידי תשובה, שהוא בטול הזמנים, על ידי זה שומעין הקול דקדשה כנ"ל. ועל פי דרך זה תשוב ותראה כל הענינים האלה, הכתובים לעיל, ותמצא בהם דברים ערבים. ועתה נשוב לתחלת דבריו, הקל קול יעקב. כרוז. עשו וישא קולו. הינו שצריכין להגביר הקול קול יעקב על הקול דסטרא אחרא שהוא בחינת עשו, שנאמר בו "וישא קולו", שהוא מתגבר להעלים, חס ושלום, הקול של יעקב, וצריכין להתגבר להכניע הקול של עשו, כדי שנזכה לשמע הקול של יעקב. וזה זוכין על ידי תשובה, שהוא בטול הזמנים כנ"ל. וזהו: יצחק זמן קוף צדיק ישנים וכו' - הינו שיצחק מרמז על זמן, כי יצחק אותיות קץ חי, כמובא. קץ מרמז על הזמן שהוא בחינת אחרית הימים, כמו שמובא לקמן: מקץ שנתים, אחרית הימים. וזה מה שאיתא, שאותיות קוף צדיק ישנים וכו' שזה מרמז על הזמן, כמבאר במקום אחר, שעקר הזמן הוא בבחינת שנה (כמבאר לעיל בסימן סא). ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו - הינו על ידי תשובה זוכין לשמע קולו יתברך, הינו הקול דקדשה כנ"ל, כי תשובה היא בחינת בטול הזמן, שעל ידי זה שומעין הקול כנ"ל. ועתה הולך ומבאר, שתשובה הוא בחינת בטול הזמן, דהינו שהזמן נתאחד, דהינו שהזמן עולה ונתקשר ונכלל בבחינת למעלה מהזמן. וזהו שמבאר בלשונו הקדוש יצחק בן אברהם זמן נתאחד. אברהם אוהבי. בעיניו כימים אחדים באהבתו. ושאר ישוב בנך וכו'. הינו שמבאר, שאברהם הוא בחינת למעלה מן הזמן, כי מדתו של אברהם היא אהבה, כמו שכתוב (ישעיה מ"א): אברהם אהבי, ואהבה הוא בחינת התאחדות הזמן, כמו שכתוב (בראשית כ"ט): "בעיניו כימים אחדים באהבתו". וזהו בחינת תשובה שעל זה מרמז תבת בן, כמו שכתוב (ישעיה ז): "ושאר ישוב בנך". כי תשובה היא למעלה מהזמן, כמו שכתוב (ירמיה ט"ו): "אם תשוב ואשיבך לפני תעמד", ולפניו יתברך הוא בודאי למעלה מהזמן, כי השם יתברך הוא למעלה מהזמן, כידוע. נמצא שיצחק בן אברהם מרמז על התאחדות הזמן על ידי תשובה, כי יצחק, שהוא בחינת הזמן כנ"ל, עולה ונתאחד ונכלל בבחינת אברהם שהוא בחינת אהבה, בחינת למעלה מהזמן, על ידי בחינת בן שהוא בחינת תשובה כנ"ל. ואזי מתגבר הקול יעקב על קול של עשו וכו' כנ"ל. כי על ידי תשובה שהוא בחינת בטול הזמן, על ידי זה שומעין הקול דקדשה, שהוא בחינת קול יעקב כנ"ל: וזהו: כי בא השמש - נתקצר הזמן. כי השמש באה שלא בעונתה בשביל יעקב, ונתקצר הזמן שזהו בחינת בטול הזמן. וזה: וישכב במקום, ואיתא שתבת וישכב הוא בחינת יש כ"ב, הינו כ"ב אתון דאוריתא, שמהם כל הדבורים. וזה מרמז על תשובה, בחינת (הושע י"ד): קחו עמכם דברים ושובו". וזהו: מאבני המקום, אבנים אותיות. הינו אותיות הדבורים שהם בחינת תשובה, בחינת: 'קחו עמכם דברים ושובו', כנ"ל. וזהו: מראשותיו - מחשבה מברר הכל. כי עקר תקון התשובה היא על ידי קדשת המחשבה, שמבררת ומתקנת כל הפגמים, כי כלם במחשבה אתבררו (עין זוהר פקודי רנ"ד:). נמצא שפסוק "וישכב במקום ההוא וכו', כי בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו" - כל זה מרמז, שתשובה הוא בחינת למעלה מהזמן. ובדרך זה תעין היטב בכל הדברים הנ"ל, הנכתבים ברמז בדרך ראשי פרקים, ותבין ותראה הקדמות הנ"ל בכל ענין וענין. אפס קצהו תראה, לא כלו, כי עדין חסרים כמה הקדמות שכון אליהם כאן, שלא זכיתי לעמד עליהם עדין. גם אלו ההקדמות שכבר מצאנו בדבריו, תהלה לאל, עדין צריכין באור רחב כי באמת עקר העבודה הוא לקשר ולבטל בחינת הזמן, להעלותו וליחדו בבחינת למעלה מהזמן. וזה בחינת מצוות זמניות, כדי לזכות על ידי המצוות זמניות, שיתאחד הזמן ויעלה הזמן לבחינת למעלה מהזמן. וכל הצרות והדינים ואחיזת הסטרא אחרא, הוא רק בבחינת הזמן, שזהו בחינת (דברים ד) "בצר לך" וכו' 'באחרית הימים' דיקא, שזהו בחינת זמן, ואז: "ושבת עד ה' אלקיך", דהינו שנזכה לשוב, ועל ידי זה נזכה לבטל הזמן כנ"ל, ואז יתבטלו כל הצרות והדינים וכל אחיזת הסטרא אחרא, ונזכה לשמע קול דקדשה, בחינת: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו". כל זה מבאר מתוך דברי רבנו ז"ל בהראשי פרקים הללו. תן לחכם ויחכם עוד, להבין קצת על פי דרכים הנ"ל רב דברי רבנו, זכרונו לברכה הכתובים כאן, והבן היטב: פ איתא בפרק שני מסכת יומא: בראשונה כל מי שרצה לתרם תרומת הדשן תורם וכו'. פרוש, דורות הראשונים שהיו צדיקים, בשביל זה כל מי שרצה לזכות בהתנשאות, הנקרא דשן, כמו שכתוב (תהלים כ"ג): "דשנת בשמן ראשי" - תורם, והיה מנהיג הדור. ובזמן שהן מרבין, רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חברו בארבע אמות - זכה. הינו כשהיו מרבין - רצין, שכל אחד אומר: אני רוצה להנהיג הדור. 'עולין בכבש - הינו כבשונו של עולם' (עין חגיגה יג), הינו מי שידע והשיג יותר בסודות התורה, לזה היו ממנין פרנס על הצבור. וזהו: 'כל הקודם את חברו בארבע אמות, הינו ארבע אמות של הלכה' (ברכות ח), 'זכה' - זה היה זוכה לתרומת הדשן, לבחינת: "דשנת בשמן" וכו'. ואם היו שניהן שוין, הממנה אומר להן הצביעו. ומה הן מוציאין, אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש. פרוש, כשהיו שנים שוין בהשגת התורה, שעל ידה היו זוכין להתנשאות, כמו שכתוב (משלי ח): "בי מלכים ימלכו", וכל אחד רצה ההתנשאות, אזי הממנה, הינו היצר הרע, היה מסית ואומר להם: הצביעו, הינו שיראה איזה צביעות בפני המון עם, כדי שיחזיקו אותו ויקבלו אותו לרב. והממנה, הינו היצר, פתה את כל אחד על צביעות, והקל להם ואמר להם: ומה הן מוציאין, אחת או שתים. פרוש, אמר: 'ומה הן', הינו מה היא עברה בזה, שתוציא צביעות פעם אחת או שתים, ואחר כך כשתהא מחזק אצל המון עם לצדיק, אזי תחזיר לצדקתך ולאמתתך. אבל הצדיקים האלו - אין מוציאין שום צביעות ואין שומעין לעצת יצר הרע, מחמת גדל הכרתם בגדלות הבורא, 'שמלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו), ורואה ויודע הכל, ומתבישין לפני השם יתברך להראות איזהו צביעות. וזהו: 'אין מוציאין אגודל במקדש', הינו שכלם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (ברכות לג): 'מי שיש בו דעה כאלו נבנה מקדש בימיו'. מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חברו ונפל, ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהא תורמין אלא בפיס. נשברה רגלו - הינו כפירה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (מכות כג): 'בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה'. מחמת קנאה שקנא את חברו, שהיה שניהם שוים בהשגת התורה, וחברו דחף אותו, על ידי זה כפר בעקר. גם ירבעם אמר: 'מי בראש' (סנהדרין קב), כמו שמצינו בדור הזה, שכמה בני אדם נפלו מאמונתם מחמת שרואים שבני גילם עלו לגדלה. ובודאי מה שדחף אותו ולקח גדלה לעצמו היא עזות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קה): 'עזות - מלכותא בלא תגא'. התקינו שיהא תורמין על ידי פיוס. הינו מתחלה היו רוצים בהתנשאות לשם שמים, אבל עכשו שההתנשאות היא בשביל כבוד עצמו, התקינו שלא ירדף שום אדם אחר התנשאות, אלא יברח מן ההתנשאות, 'ואין תורמין אלא על ידי פיס'. פרוש, הינו לא ירצה שום אדם בהתנשאות, אלא עד שיבואו כל העם ויפיסו אותו שיקבל רבנות, אזי יקבל, אבל בלא פיוס לא יקבל, ולא ירדף אחר התנשאות, כי לא מצינו בדור הזה שיהא כונתו לשם שמים. כמו שמצינו, (הוריות יג:) שהתקין רבן גמליאל כבוד לעצמו וכבוד לנשיא וכבוד לאב בית דין, ואחר כך כשראו רבי מאיר ורבי נתן, התיעצו לבטל הדבר, ובודאי לא היו כונתם, חס ושלום, בשביל כבוד עצמם, אלא בשביל כבוד השם יתברך: פא כשאדם משמח עצמו בשמחה של מצוה, והשמחה גדולה כל כך, עד שנוגעת עד רגליו, הינו שמרקד מחמת שמחה, זה הבחינה נקרא: "ונביא לבב חכמה" (תהלים צ). הרגלים הם נצח והוד, בחינת נביאים, נתעלים לבחינת לב על ידי השמחה שבלב, כי השמחה מעלה אותם. וזהו הרקוד שמעלה רגליו בכל פעם. וכשלומד תורה או שעושה מצוה בכל כך שמחה, שהשמחה נוגעת עד רגליו, ומעלה את רגליו למעלה - בזה נתעלים כל תומכי דאוריתא, שהם נקראים סמכי קשוט. וזה פרוש (ישעיה מ"א): "צדק יקראהו לרגלו", כי התורה והמצוה נקראים צדק, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (חלין פט): 'צדק תדברון' וכו', וכמו שכתוב (תהלים קי"ט): "כי כל מצותיך צדק". גם הדבור הרע נקרא רגל, כמו שכתוב (שם ט"ו): "לא רגל על לשונו", גם הוא נתעלה. גם אדם נתעלה בממון, הנקרא רגל, כמו שכתוב (דברים י"א): "ואת היקום אשר ברגליהם" (פסחים קיט.). גם כל המדרגות התחתונות המכנים בשם רגלים, נתעלים על ידי שמחת תורה ומצוה, כמו שכתוב: "צדק יקראהו לרגלו", שהתורה והמצוה הם קוראים למעלה את אלו המדרגות התחתונות. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא י): 'מי שאין לו בנים, ישמח את אשתו בדבר מצוה'. כי אשה נקראת רגל, כמו שכתוב (שמואל א ב): "רגלי חסידו ישמר" (עין זוהר וירא קיב:). נמצא שעל ידי השמחה הוא מעלה ומקשר אותה לבחינת צדק, הנקרא הא, ושם עקר הזרע, כמו שכתוב (בראשית מ"ז): "הא לכם זרע". גם 'ברא כרעא דאבוה' (ערובין ע:). גם אמונה נקראת רגל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכות כד): 'בא חבקוק והעמידן על אחת' וכו'. [וכן] כל הדברים הנקראים רגל נתעלים: פב "כי תצא למלחמה" וכו' (דברים כ"א). כתיב: "אחור וקדם צרתני" (תהלים קל"ט) - זה בחינת כסדר ושלא כסדר. 'קדם' הוא בחינת כסדר, בחינת אלף בית כסדר, ואחור הוא בחינת תשר"ק שלא כסדר. וזה בחינת אדם וחוה, כסדר ושלא כסדר. הוי"ה במלוי אלפין גימטריא מ"ה - אדם, וחוה הוא בחינת (פתח אליהו). 'מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה'. וחוה לשון דבור, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "ולילה ללילה יחוה דעת", הינו מלכות פה. כי המלכות נקרא דבור, על שם 'כי אין מלך בלא עם', ואין העם יודעים רצונו אלא אם כן כשהמלך מגלה מחשבתו ורצונו לתוך דבורו. נמצא שעקר הנהגות מלכותו אינו אלא על ידי דבור, וזה פרוש: 'מלכות פה'. וזה שאנו רואים, שלפעמים הולך להאדם שלא כסדר, כי שלמות של כל הדברים אינו אלא כשהם מיחדים ומקשרים בו יתברך, כי השלמות והמלוי היא החיות. כי איבר שנסתלק ממנו החיות, אזי נקרא חסרון. והחיות היא המחין והשכל, כמו שכתוב (קהלת ז): "והחכמה תחיה" וכו', והחכמה הוא בחינת מה - כ"ח מ"ה, מ"ה חיינו מ"ה כחנו. ומ"ה הוא אדם, כי לית אדם בלא אלף (הקדמת התיקוני זוהר), הינו הוי"ה במלוי אלפין. הינו הקדוש ברוך הוא הוא חיות של כל הדברים, כמו שכתוב (נחמיה ט:): "ואתה מחיה את כלם". נמצא זאת הבחינה מלכות, חוה כשהיא מקשרת לאדם, לבחינת מ"ה, הינו להקדוש ברוך הוא, אזי יש לה שלמות. כי השכל שהקדוש ברוך הוא שם בהנהגת מלכותו, בזה הוא מחיה אותה, כמו שכתוב: "החכמה תחיה". וזהו (תהלים כ"ד): "לה' הארץ ומלואה" - כשהארץ, הינו בחינת חוה מלכות מקשרת לה', אזי הוא במלאו ובשלמות. ומי שמחלק בחינת חוה, מלכות לעצמו, שאומר: אנא אמלך - בזה הוא מחלק ומפריד אותה מהקדוש ברוך הוא, אזי אינה בשלמות. כי עקר חיותה - מ"ה, הינו השכל. וזה (ירמיה י): "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך". פרוש: שכלם אין כל כך גדול להחיות את מלכותם, וכשהוא מחלק את מלכות לעצמו, אזי הולך לו שלא כסדר, כי הוא בתוך בחינת שלא כסדר, הינו מלכות, חוה, תשר"ק. וכשזאת הבחינה חוה היא מקשרת להאדם, הינו להקדוש ברוך הוא, אזי הולך לו כסדר, כי 'באתר דאית דכר, נקבה לא אדכר תמן' (זהר חקת קפג ועין זהר בא דף לח לט). נמצא כי בחינות חוה שלא כסדר נתבטלים על ידי האדם כסדר: ובחינת כסדר נקרא יוד. שמלכות הנקרא דלת, לית לה מגרמה כלום, והקדוש ברוך הוא ממשיך לה חיות החכמה, הנקרא יו"ד, וזה יו"ד ו"ו דל"ת. וזה "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך" - אל תקרי כפך, אלא כפך, הינו יוד גימטריא כף. וכשמחלק את הד לעצמו וממשיך לעצמו חיות ממנה, אזי נעשית לו שלא כסדר דוי - מיוד נעשה דוי. וזה (ישעיה א): "וכל לבב דוי", כי כשהולך לאדם שלא כסדר, זה לו מחלת לב, כמו שכתוב (משלי י"ג): "תוחלת ממשכה" וכו'. וכשרואה אדם בעצמו, שהולך לו שלא כסדר ידע, שיש לו גדלות, הינו: אנא אמלך - יעשה תשובה וישפיל את עצמו, ויהיה בחינת מ"ה, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה", ואזי נחזר חוה לבחינת אדם, לבחינת מה, ונעשה כסדר, הינו אחור וקדם וכו' כפך הינו יו"ד: ועקר התשובה הוא בחדש אלול, כי הם ימי רצון, שעלה משה לקבל לוחות אחרונות ופתח דרך כבושה לילך בה. והדרך שעשה משה הוא כך, שמשה קשר את עצמו אפלו לפחות שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב (שמות ל"ב): "ואם אין מחני נא". וזה פרוש (שמות ל"ה): "ויקהל משה" וכו' - שמשה היה מאסף ומיחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפלו עם הפחות שבפחותים. וזה פרוש (תהלים נ"ג): "כלו סג יחדו" - אפלו כשאני רואה אחד מישראל, שסג מכל וכל מהקדוש ברוך הוא, אף על פי כן צריך אני שנהיה יחדו - צריך ליחד ולקשר עמו, כמו שעשה משה. כי יש בחינת אלקות אפלו בדיוטא התחתונה, אפלו בעשרה כתרי דמסאבותא, לקים (תהלים ק"ג): "ומלכותו בכל משלה". וזה בחינת חיריק, כמו שכתוב (בתקוני זהר תקון י, דף כח:): 'ובחיריק לאנחתא לה לתתא, להמליך לה על תתאין'. נמצא שבפחות מישראל - יש בו בודאי איזה אלקות, ועל ידי זה אני יכול להיות יחדו עמו, וזה: "כלו סג יחדו". ועוד זאת הבחינה היתה למשה, כי כל מה שעלה למעלה יותר עליונה, מצא שם אלקים, כמו שכתוב (שמות י"ט): "ומשה עלה אל האלקים". כי בגשמיות אנו רואים, שיש אדם שהוא למטה בדחקות, אזי הוא עובד השם ומכיר אותו, וכשהוא נתעלה למעלה, שנתעשר, אזי הוא שוכח בהקדוש ברוך הוא. ודוד אמר (תהלים קל"ט): "אם אסק שמים שם אתה" - אפלו בשמים שם יש הקדוש ברוך הוא, בכל עליה ועליה צריך למצא שם הקדוש ברוך הוא. ומצינו שאלישע אחר עלה לרקיע על ידי שם, ואף על פי כן כפר בעקר (חגיגה יד). והדבר תמוה, כי אדרבא, כי כל מה שאדם נתעלה ביותר, בודאי הוא יותר קרוב לאלקות, כי כל הטוב הוא אלקות, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "טוב ה' לכל", ואנו רואים בהפך - כשאדם בא בעשירות, בטוב, אזי הוא שוכח בהקדוש ברוך הוא. ותדע, שזה בחינת (בראשית כ"ז): "ותכהינה עיניו מראת", מחמת שנתקרב ביותר אל האור אלקות, אזי האור מכהה עיניו ומזיק לו, כמו כשאדם מסתכל בעצם השמש, אור השמש מזיק לעיניו. אבל יש בחינת סגול, כמו שכתוב (תקוני זהר, תקון יח, דף לא:): 'וסגול כד איהי בין (שם אי' תחות תרין וכו') תרין דרועין דמלכא', שזהו בחינת (שמות ל"ג): "ושכתי כפי עליך", כי בלא זה היה עצם אור הכבוד מזיק למשה, כמו שכתוב (שם): "כי לא יראני האדם וחי, וראית את אחרי" וכו'. וזה שבקש דוד: "ואחר כבוד תקחני" (תהלים ע"ג): תקרבני בהתקרבות של משה, שבקש ממך "הראני נא את כבדך" (שמות שם), והראית לו את אחורי כבודך, כמו שכתוב: "ושכתי וכו' וראית את אחרי": וכשהולך לאדם שלא כסדר, זהו התנגדות הרצון: אני רוצה שיהיה כן הדבר, והדבר להפך, שלא כסדר. וזה בחינת מלחמה, כי כל מלחמה הוא התנגדות הרצון, הוא בחינת שלא כסדר. וזהו: "כי תצא למלחמה" - כשהולך לך שלא כסדר, הינו התנגדות הרצון, "ונתנו ה' אלקיך בידך" - שיתבטל כל רצונות נגד רצונך, שילך לך כסדר כרצונך, אימתי כד, "ושבית שביו" - כשתהיה בבחינת מה, כשתמשיך לך אלקות, הוי"ה במלוי אלפין. וזה פרוש 'מחשב"ה - חש"ב מ"ה' (זהר בראשית כ"ד ותקון סט). כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו. וזה בחינת (שיר השירים ז): "מלך אסור ברהטים" - 'ברהטי מחין דילך' (תיקון ו'. ובתי' ו' שבסוף התקונים). וזהו: "ושבית שביו" - שתמשיך מ"ה בתוך מחשבתך, שתקשר אלקותו במחשבתך, כי כל דבר שנמשך ממקום גבוה נקרא שבי, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "עלית למרום שבית שבי", ועל ידי זה יתבטלו כל המלחמות וכל הרצונות נגד רצונך. וזה הסוד נרמז בעץ החיים בהקדמה בכלל יט ובכונות של ראש חדש אלול: פג על ידי תקון הברית שהוא קשת, יכול להוציא החצים, שהיא התפלה, שהוא חי ברכן דצלותא שהם תלת ווין, בחינת חצים, ומקומם בברית, בבחינת (תהלים פ"ט): "ובריתי נאמנת לו". אמונה זה בחינת תפלה, בבחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה". ואז התחלת צמיחת קרן משיח, בבחינת (תהלים קל"ב): "אצמיח קרן לדוד", בבחינת (חבקוק ג): "קרנים מידו לו". 'ידו' זה בחינת תפלה, ותפלות הם שלשה, כי כלליות משיח באבות, הינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אלמים, הוא מאש, מים, רוח: ואז נעשה בן חורין, הינו שבא לקדשת שבת, שאסור במלאכה. כי שבת זו 'שין בת'. 'שין' תלת גונין: אש, רוח, מים. בת היא התפלה שהן הברכות, בחינת (בבא בתרא טז:): בת היה לו ובכל שמה, בחינת (בראשית כ"ד): "וה' ברך את אברהם בכל": וקדשת שבת זה בחינת תכלית הידיעה, ותכלית הידיעה שלא נדע. ובשביל זה שבת נקרא תכלית שמים וארץ, ותכלית זה בחינת (קהלת ז): "אמרתי אחכמה, והיא רחקה ממני", הינו זה עקר החכמה - שישכיל שרחוק ממנו החכמה: ותכלית הזה הוא עקר המקום, הינו בחינת מקומו של עולם, שזה התכלית הוא המקיף את כל העולם שנברא בחכמה, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". וזהו בחינת (ברכות ו:): 'הקובע מקום לתפלתו', כי זה עקר המקום, בבחינת (שמות ט"ז): "אל יצא איש ממקמו ביום השביעי": ואז פושט גופו המצרע, שהוא ממשכא דחויא, ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן. כי המקום גורם, בבחינת (שם ג): "של נעליך וכו' כי המקום" וכו' (עין תיקון י"ב). ועל שם הגוף הקדוש נקרא שבת, בבחינת (שם ד): "והנה שבה כבשרו" - 'שנרפא מצרעתו', ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן, הנקרא בשר, בחינת (בראשית ב): "בשר מבשרי": ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעשר, בבחינת (משלי י): "ברכת ה' היא תעשיר", ונתחזק יצרו הטוב, הינו "לב בשר" (יחזקאל ל"ו) - יצר טוב, "מצא אשה מצא טוב" (משלי י"ח). וזהו (שמות י"ט): "קול השפר הולך וחזק מאד" - 'קול השופר' היוצא מגופא שפירא הנ"ל. וקול זה בחינת תפלה הנ"ל "הולך וחזק מאד" - 'זה ממון' (ברכות נד). שנתחזק מזלו ויצרו הטוב כנ"ל, ונתבטל העצבות והליצנות הבאים ממרה שחרה. כי העצבות - מחמת דחקות ועניות, והליצנות היא "שחוק הכסיל" (קהלת ז), בחינת: 'הטחול שוחק' (ברכות סא) - הן נתבטלים על ידי המזל של עשירות ועל ידי יצר הטוב, שהוא בחינת (קהלת י): "לב חכם לימינו": ובימין הזה הוא מקים את הנופלים לאהבות וליראות רעות, הוא מקים אותם לאהבות ויראות קדושות, בבחינת (תהלים ק"ן): "כל הנשמה תהלל י"ק". כי ימינו מעביר החשך מעיניהם, ואז עיניהם רואות נפלאות, בבחינת (תהלים קי"ט): "גל עיני ואביטה נפלאות". ונפלאות האלו הן בבחינת פסח שהוא ימין, בחינת (מיכה ז): "כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות". ופסח הוא פה סח, בחינת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו", ונחשב כאלו ברא את העולם, כי שם כתיב (בראשית א): "יהי מארת", ועבר חשך, שכסה פני תהום: ואור העינים מעלין גם כל הבקשות ותחנות, אשר יתפללו אל הבית המקדש, כי שם עולין כל הבקשות (מלכים א' ה'). ומשם האור עינים יוצא, בבחינת (מלכים א ט): "והיה עיני ולבי שם". ואור העינין מעוררין הגאלה, התלויה בלב, בבחינת (ישעיה ס"ג): "כי יום נקם בלבי", כי עיניו ולבו שם. וזה בחינת (בראשית א): "ויקרא לאור יום", אור העינין מעוררין יום נקם שבלב, לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע, הנשאר לו מנעוריו (בראשית ח). ושאור וחמץ שבלב האדם, הוא המסית את האדם, שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה, בבחינת (הושע י): "חלק לבם". לבם הם עי"ן בי"ת צדיקים שבדור. וזהו (פסחים ב): 'אור לארבעה עשר', הינו אור שבעינים, שיש בהם שני פעמים שבעה גלדי עינא, בהם בודקין את החמץ: ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא, ומים רבים שהם אהבות ויראות חיצוניות, אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת, בבחינת (שיר השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". והשכינה היא מכסה בכנפיה על דמהון של ישראל באהבה הזאת, שלא ישלטו עליהם זרע מרעים, שהם בחינת מי המבול. וזה: 'העובר עברה ומתביש בה, מוחלין לו' וכו' (ברכות יב), כי "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י), כי על ידי הבושה נשפך דמו, ואז השכינה מכסה דמו באהבה כנ"ל, בבחינת כסוי דם, ועל ידי כסוי הזאת נתכסה כל פשעיו ממילא (ברכות יב): (מתחלת סימן זה עד כאן הוא לשון רבנו, זכרונו לברכה). וכשהקדוש ברוך הוא רוצה לטעם ממצוות עשה של איש ישראלי, שהוא צדיק, אזי היא בחינת איבר מן החי, שהוא אסור באכילה, וצריך שחיטה להתירה. על כן צריך שיבוא עליו בושה שהיא שפיכות דמים, בחינת שחיטה, שהיא מטהרת האיבר מן החי, ואזי יוכל השם יתברך לטעם מהמצוות עשה שלו, בין מצות עשה אחת בין מצוות רבות, כי המצוות נקראים מטעמים, כמו שכתוב (בראשית כ"ז): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - 'מפקודין דעשה', כמובא (בתקוני זהר תקון כא דף נ). וכשנשפך דמו על ידי הבושה כנ"ל, אזי צריך לשמר, שלא יינקו ממנו החיצונים הידועים, שרוצים לינק מזה הדם הנשפך. על כן צריך כסוי, שהשכינה מכסה דמהון של ישראל, שנשפך באהבה הזאת, בחינת: כאשר אהבתי, כנ"ל. וזה בחינת כסוי דם: ובענין שפיכות דמים של ישראל יש דברים עליונים ונסתרים הרבה, בין שפיכות דמים על ידי בושה, בין שאר שפיכות דמים ממש. כי יש כמה וכמה נשמות נפולות, שאין להם עליה כי אם על ידי שפיכות דמים של ישראל - של אדם גדול, ולפעמים אין להם עליה כי אם על ידי שפיכות דמים ממש. וזה בחינת (יומא פו:): 'זדונות נעשין כזכיות'. שעל ידי הבושה ושפיכות דמים השכינה מכסה דמהון באהבה הנ"ל, וזה בחינת: "על כל פשעים תכסה אהבה", כנ"ל, ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות על ידי כסוי דם באהבה הנ"ל (עין בתקון כא): פד לשון רבנו, זכרונו לברכה: דע, שעקר התחברות ודבקות להשם יתברך הוא על ידי התפלה. כי התפלה הוא שער, שדרך שם נכנסין להשם יתברך, ומשם אשתמודעין לה. כי תפלה היא מלכות, כמו שכתוב (תהלים ק"ט) "ואני תפלה"; ותפלה - לשון התחברות, כמו שכתוב (בראשית ל): "נפתולי אלקים נפתלתי", תרגומו: 'לשון התחברות'. ובשביל זה על פירב כשאדם מתפלל נופלים לו מחשבות של גדלות. כי התפלה, הינו בחינת מלכות, בחינת אני, היא בגלות בתוך מלכות הרשעה, כמו שכתוב (יחזקאל א): "ואני בתוך הגולה". וכשהיא רוצה לצאת, אזי מתאחזת בה מלכות הרשעה הינו גדלות, שגדלות היא ממלכות הרשעה, שרוצה להתגדל ולמלך. וזה שמתפללים בכח, בזה נותן כח בתפלה להתחזק כנגד מלכות הרשעה לצאת מגלותא. וזה (תהלים ס"ח): "תנו עז לאלקים על ישראל גאותו". כד הגאוה, הינו מלכות הרשעה, גוברת על ישראל, התקון לזה - שתתפללו בכח ותחזקו את אלקים, הינו בחינת אני. וזה (דברים ח): וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל. פרוש, שעל ידי הכח תתקן את אשת חיל, בחינת מלכות. וזה פרוש: 'למקני נכסין' (הינו תרגום של לעשות חיל - למקני נכסין.) פרוש, כי המלכות כד איהי בגלותא אזי אומרת: "אל תראוני שאני שחרחרת" (שיר השירים א), כי היא מלבשת בלבושין אכמין, בלבושין דקלפין ומכסה בהם. ואזי: "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד" (משלי כ"ז), כי היא קן דילה. וכד אדם מתפלל בכח ומוציא אותה מגלותא, מכסויין דילה, ונעשית קן להקדוש ברוך הוא. וזה פרוש: 'למקני' - לשון קן נכסין - לשון כסויין. ועקר כונתך יהיה, שתתקן השכינה כדי לזוגה עם בעלה. וזה פרוש: למען הקים את בריתו - הקמת הברית רמז לזווג. כי מתחלה צריך אתערותא דלתתא, הינו תקון השכינה, וכשהשכינה מתלבשת בלבושין נהירין: 'חור סמק ירק', בחינת אבות, והיא בחינת שבועה, בחינת שבעה (ע' זוהר וישב קפא.). ונעשה כאלו עכשו נשבע לאבות וזה: אשר נשבע לאבותיך כיום הזה - כיום הזה דיקא. נמצא על ידי תפלה בכח נתחדש השבועה לאבות: פה אגוזים הנקראים לוזים, הם רומזים לבחינת לאה שהיא בערף, שהיא נקבא ראשונה, ואחר כך נכנסין לבית המקדש, שהוא בחינת: יעקב קראו בית אל (פסחים פח). וזהו שפרש רש"י (שופטים א), שדרך לוז נכנסין לבית אל. וזהו (ישעיה מ): "נחמו נחמו". שתי פעמים נחמו גימטריא קדקד, שהוא בחינת ערף, שעל ידה נכנסין לבית אל. וזהו שלשה שבועות שהם עשרים ואחד יום שבין המצרים, וכנגדו באילן לוז. בשביל זה נוהגין לאכל ביצה בסעדה המפסקת בתשעה באב, כי הביצה נגמרת בעשרים ואחד יום, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (בכורות ה) (עין תוספות שם): תרנגלת מולדת לעשרים ואחד יום וכו', וכנגדו באילן לוז. וזהו העצם לוז שיש בערף אדם, שישאר אחר כליון הגוף, וממנו יתחדש בנין הגוף בשעת תחית המתים. וזהו עקר נחמותינו, בחינת 'נחמו נחמו' כנ"ל, כי על הגוף נאמר (רות ג): "שכבי עד הבקר", שהוא עת התחיה, והנה בבקר והנה היא לאה (בראשית כ"ט) - הינו עצם לוז הנ"ל, שעל ידה נתבנה הגוף. ובשביל שכל כונתו של יעקב היה בשביל רחל, נאמר בבני רחל, דהינו יוסף: "ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט), ובבנימין כתיב (דברים ל"ג): "ובין כתפיו שכן". רמז, שעל ידי בחינת לאה שהיא ראשונה, יכול לבוא לבחינת רחל. קדקד וכתפיו זה בחינת לוז הנ"ל. ערף גימטריא ש"נ ראשי תבות: שבת נחמו, רמז להנ"ל: פו דע, שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים לתענית, דהינו עבודות קשות. כי בודאי ידוע, שאפשר לעבד השם יתברך בכל דבר, כי 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו' (עבודה זרה ג), אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין עד:): 'בשעת שמד אפלו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר'. נמצא שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה, אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דיקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות, חס ושלום, על כן הוא מכרח למסר נפשו אפלו על דבר קל. והעבודה זרה והכפירות הם בבחינת (תהלים קל"ה): "אף אין יש רוח בהם" - שאין בהם שום רוח כלל. והקטני אמנה הם בבחינת "מקצר רוח", שהוא כמו ממצע, דהינו שאין להם אמונה שלמה, שהיא בחינת מאריך רוחו, כמובא במקום אחר (בלקוטי א סימן קנה), ואף על פי כן אינם כופרים לגמרי, שאין להם שום רוח כלל, רק הם כמו ממצע, ורוחם קצרה בחינת מקצר רוח. וזהו (שמות ו): "מקצר רוח ומעבדה קשה" - שמחמת שהם בבחינת "קצר רוח", מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, על ידי זה צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל. כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי, צריכין אפלו למסר נפשם ממש אפלו על דבר קל, כמו כן כשיש קטנות ופגם באמונה, צריכין לעשות עבודות קשות כנ"ל. ויש כמה בחינות בקטני אמונה. כי יש אפלו צדיקים שהם קטני אמנה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מח:) על פסוק: "כי מי בז ליום קטנות" - 'מי גרם לצדיקים' וכו': פז דע, שכונת אלול הם תקון לפגם הברית, כי סוד כונות אלול הוא "הנותן בים דרך" (ישעיה מ"ג) (וכמבאר בכונת האר"י ז"ל) - להאיר בחינת דרך בים, ודרך זה נפתח בחדש אלול (ועין שם בכונות כל הכונות של אלול). ועקר פגם הברית הוא בבחינת דרך הזה, כי היה צריך להאיר בחינת הרכ"ד [מאתים עשרים וארבעה] אורות בבחינת ים, בחינת אמונה, והוא נטה מזה, ופגם בבחינת דרך, בבחינת (בראשית ו): "כי השחית כל בשר את דרכו". כי אשה נקראת דרך, כמובא בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ב:), ויש דרך אחר, בחינת (משלי ל): "דרך אשה מנאפת". והכלל - שעקר הפגם בבחינת דרך, שלא האיר הדרך בים. ולפעמים מחמת זה הפגם יוכל לאבד את זווגו (עין תיקון יד). כי מאחר שנטה מזווגו, קשה לו למצא את זווגו, ואפלו אם ימצא את זווגו, תהיה לו מנגדת, ולא תהיה נוטה אחר רצונו, מחמת שנטה ממנה ולא האיר בה, מזה נתהוה שיש לה רצון אחר כנגדו. ואז: לא זכה - כנגדו. (יבמות סג) וחדש אלול שאז יכולין לתקן זה ולהאיר הדרך בים כנ"ל, [על כן כונת אלול הם תקון לזה]. וכשמתקן זה, אזי מוצא זווגו, והיא אינה כנגדו, רק כרצונו. ויש בזה סוד נפלא. כי דע, שזה הסוד מסר אברהם לאליעזר עבדו, כששלחו לבקש הזווג של יצחק בנו, הינו סוד כונת אלול, שהם מסגלים לתקון הברית, שעל ידי זה מוצאין הזווג. כי על ידי התקון הנ"ל נעשה בה רצון אליו, כי מקדם לא היתה נוטה אחר רצונו, כי נטתה ממנו כנ"ל, ועל ידי זה אי אפשר למצא זווגו, ואפלו אם מוצאה, אינה נוטה אחר רצונו כנ"ל. אבל על ידי כונת אלול שהם התקון לזה, על ידי זה חזר ונעשה בה רצון אליו כנ"ל. וזה הסוד מבאר בתורה בפרשת אליעזר, כי אברהם מסר לו הסוד הזה. וזה שאמר אברהם לאליעזר (בראשית כ"ד): "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך", ראה והבט נפלאות תורתנו, כי ראשי תבות פסוק זה הם אותיות אלול, ובאמצע הם תבות: תאבה האשה, כי על ידי בחינת אלול, הינו סוד כונות אלול, על ידי זה תאבה האשה, כי על ידי זה נעשה בה רצון אליו כנ"ל. נמצא שבאלו התבות בעצמן שדבר אברהם עם אליעזר מענין החשש, שמא לא תתרצה לילך אחריו, דהינו מה שאמר לו: "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך" - באלו התבות עצמן גלה לו סוד התקון לזה, דהינו סוד אלול, המרמז בראשי התבות, שהוא התקון לזה, שעל ידי זה תאבה האשה. ועוד יש בזה סודות נוראים מאד. גם עין במאמר המתחיל: "ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע" (בלקוטי א סימן ו), כי שם מדבר מכונות אלול, והוא תקון לפגם הברית כנ"ל. הינו לעין באותו המאמר, ולזכות להבין בו ולעשות עמו איזה עבודה בעבודת השם - על ידי זה יתקן פגם הברית: פח צריך לזהר מאד, שלא לאכל פרי, שלא נתבשלה כל צרכה. וכמו 'שאסור לקץ אילן בלא זמנו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא כו), כן אסור לתלש פרי קדם בשולה וכן אסור לאכלה. והאוכל פרי קדם גמר בשולה, יכולה להזיק לו מאד לנשמתו, כי יוכל לאבד נפשו על ידי זה. כי הפרי - כל זמן שהיא צריכה להתגדל, יש לה כח המושך, כי היא צריכה חיות להתגדל, ועל כן בודאי יש לה כח המושך, שמושכת יניקתה וחיותה וכשתולשין אותה קדם זמנה, קדם שנתבשלה עדין כל צרכה, עדין יש לה כח המושך, כי כשמתבשלת כל צרכה, שוב פסק ממנה כח המושך, כי אינה צריכה עוד למשך חיות אבל כשצריכה להתבשל עוד, עדין יש לה הכח המושך. ועל כן זה האוכלה קדם גמר בשולה, תוכל הפרי למשך לעצמה חיות הנפש של זה האדם, מאחר שעדין יש להפרי כח המושך כנ"ל, על כן תוכל הפרי להמשיך לעצמה חיות נפשו, ויוכל לאבד נפשו. ועם כל זה, אם מברך הברכה של הפרי בכונה וביראת שמים, אזי יוכל להנצל מזה, וגם אם הוא חזק ביותר בעבודת ה', יוכל גם כן להוציא עוד חיות מהפרי ולמצא שם אבדות. כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עלאין. והעקר, שהאדם צריך לזהר מזה מאד, הינו שלא לאכל פרי, קדם שנתבשלה כל צרכה. ודע, כי גם כשמבשלין הפרות בביתו אינו מועיל לזה, אבל אם הפרות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מנחים איזה זמן, עד שנעשין מבשלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומתר לאכלן. וזה דומה כמו האדם שהוא יגע והוא מרחף רחיפות הרבה בפיו (שקורין סאפין), עד אשר ינוח, כמו כן אלו הפרות שנתלשו, קדם שנתבשלו כל צרכן, צריך להמתין עד שינוחו מרחיפתן, ואז יש התר לאכלן. והדברים סתומים: ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממנים, וכלם אוחזים בידם שופרות והם עומדים וחופרים תמיד ומחפשים תמיד אחר אבדות, והם תוקעים תקיעה תרועה, ואחר כך חוזרים ותוקעים תקיעה, וכשהם מוצאים איזה אבדה, נעשה רעש ושמחה גדולה. כי יש כמה דברים אבודים, הינו מה שאובדים אבדות הרבה על ידי התאוות, בבחינת (תהלים קי"ב): "תאות רשעים תאבד". ואפלו מי שהוא צדיק הוא אובד גם כן לפעמים, בבחינת (קהלת ז): "יש צדיק אבד בצדקו". ואפלו הצדיקים החופרין ומבקשים אחר אבדות, הם אובדים גם כן לפעמים, בבחינת (תהלים פ"ג): "יחפרו ויאבדו" - שאפלו החופרים אחר אבדות חוזרים ואובדים לפעמים, וזה בחינת (קהלת ג): "עת לאבד". וזה: תאות רשעים ת'אבד - ראשי תבות: תקיעה, תרועה, תקיעה, כי המלאכים המחפשים אחר האבדות, שהם בחינת 'תאות רשעים תאבד', הם אוחזים בידם שופרות ותוקעים תר"ת כנ"ל. וגם הזכיר אז, שקשה מאד מאד להיות מקבל. וגם הזכיר אז 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כא). ולא באר כל זה, כי הם דברים סתומים וחתומים. גם נשכח קצת, כי לא כתבתים בזמנו כי אם בדרך רמז (כאשר נדפס כבר בהדפסה ראשונה). ואמר: שכל הנ"ל, דהינו ענין כונת אלול, שהם תקון לפגם הברית וענין הפרות הנ"ל, וענין זה של המלאך וכו' כנ"ל - הכל אחד, ויש בזה רזין גדולים: פט הדעת משדך כל השדוכים, כי כל השדוכים הם שני הפכים, והדעת הוא המתוך בין שני הפכים (עין לקוטי הראשון סי' ד). על כן כל השדוכים שבעולם, כלם נעשים על ידי הבר דעת שיש בעולם. ועל כן לפעמים קשה למצא זווגו, כי לפעמים שני המשדכים רחוקים מאד, והם שני הפכים ביותר זה מזה, על כן קשה למצא זווגו. והתקון לזה - שצריך שיבוא להבר דעת לשמע תורה מפיו, ועל ידי זה יכול למצא השדוך שלו. כי כל זמן שהדעת בכח, אזי לפעמים אי אפשר לחבר המשדכים, כשהם בהפך גדול זה מזה, כי לפעמים הם בהפך גדול מאד זה מזה כנ"ל, ואז אי אפשר להדעת לחבר אותם כל זמן שהדעת בכח. על כן צריך לשמע תורה מפיו, שאז יוצא הדעת בבחינת (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה", ואזי כשיוצא הדעת מכח אל הפעל, אזי יכול לשדכם, אף אם הם בהפך גדול זה מזה. וזה אותיות שידוך - ראשי תבות (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה". וזהו: "יבקשו מפיהו", כי צריך לבקש התורה מפיו דוקא, כדי להוציא הדעת מכח אל הפעל כנ"ל. ועל כן צריך לשמע תורה דוקא מפיו, אף שגם בדבורים פשוטים של הבר דעת יש בהם גם כן דעת, אף על פי כן צריך לשמע תורה דוקא. כי התורה נקראת כלה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים מט:): 'אל תקרי מורשה, אלא מארסה'. ויש בה גם כן שני הפכים, כי יש בה שני מיני אותיות עין הקדמת הזוהר אתוון רברבין ואתוון זעירין). וכשהצדיק אומר תורה, הוא בחינת משדך שדוכין, כי דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פרק ראוהו בית דין), וצריך לחבר דברי תורה ממקום למקום, כי מחברים דברי תורה ממקומות מפזרים, שהם רחוקים זה מזה, ומחברים אותם יחד, ועל ידי זה נעשה החדוש שמחדשים. נמצא כשהצדיק הבר דעת אומר תורה, הוא משדך שדוכים. על כן צריכין לשמע מפיו תורה דוקא, ועל ידי זה יכולין למצא זווגו כנ"ל: צ טעם על שבירת כלי חרס בשעת השדוך הוא בשני ענינים. כי באמת צריכין לזהר מאד מאד, שלא לגרש את אשתו, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין מא:): 'שלשה אינם רואים פני גיהנם וכו', ומי שיש לו אשה רעה. למאי נפקא מנה לקבולי באהבה'. ופרשו המפרשים, שמפני זה לא אמר כאן הנפקא מנה דלעיל, כי קדם לזה איתא שם: שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו. למאי נפקא מנה למבעי רחמי. וכאן לא אמר נפקא מנה זו. כי באלו השלשה צריכין לקבל באהבה דוקא, מאחר שעל ידם אינו רואה פני גיהנם. וזהו בחינת שבירת כלי חרס בשעת השדוך, כי שער החרסית היה בירושלים (שהיו משליכין שם שברי חרסים, כמו שפרש רש"י שם), וזה השער הוא כנגד פתחה של גיהנם, כמו שכתוב (ירמיה י"ט): "ויצאת אל גי בן הנם אשר פתח שער החרסית". 'וגי בן הנם' זהו בחינת הגיהנם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה לב: וערובין יט): 'שתי תמרות יש בגי בן הנם, ועולה עשן מביניהם, וזהו פתחה של גיהנם'. וזהו ששוברין כלי חרס בשעת השדוך, כי מרמזים לו בזה שני ענינים. הינו שמרמזין לו: אם היא אשה רעה, תזהר לבל תבגד בה, רק תקבל באהבה, כי על ידי זה אינך רואה פני גיהנם כנ"ל. ואם היא אשה טובה, דע וזכר, כי יש גיהנם, ולא תהיה נמשך אחר תאותך, ותקדש עצמך כראוי, כי זכור תזכר שיש גיהנם. וכל זה מרמזין לו על ידי שבירת כלי חרס, שהוא בחינת שער החרסית, שהוא בחינת פתחה של גיהנם כנ"ל, ועל כן על ידי שבירת כלי חרס מרמזין לו שני ענינים הנ"ל: צא וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ): דע, כי ההתקשרות באמת לצדיקים אמתיים הוא תועלת גדול מאד מאד, כי על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עוון, ונמתקין הדינין ונתבטלין לגמרי, ונעשה על ידי זה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, כי איתא בזהר הקדוש (ויגש דף רו:): "כי הנה המלכים נועדו". 'תרין עלמין קדישין, עלמא עלאה ועלמא תתאה וכו', כד מתחברן כחדא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו וכו', עין שם. כי דע, כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה תתאה נמשך מחכמה עלאה, ויונק ומקבל משם. והוא כמו הרב והתלמיד, כי מה שהרב מלמד עם תלמידו והתלמיד מקבל ממנו, הוא בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה עלאה, דהינו מה שהרב מלמד להתלמיד זה בחינת יוד, ומה שהתלמיד מקבל ממנו, שזה בחינת חכמה תתאה, הוא בחינת למד, שהוא בחינת מגדל הפורח באויר (חגיגה טו: עין רש"י שם). כי הלב פורח באויר ושומע מה שהרב אומר, ועל ידי זה מבין האדם השומע, כי עקר הבנת התלמיד הוא על ידי הלב, כי הרב צריך לומר דברים המתישבין על הלב. והתלמיד צריך לתן הלב ולהתבונן, במה שאמר הרב, וכמו שכתוב (משלי י"ז): "לקנות חכמה ולב אין". ועל כן מה שהתלמיד מקבל הוא בחינת למד, בחינת מגדל הפורח כנ"ל. וזה בחינת למד, לשון תלמיד הלמד מהרב. נמצא שהרב והתלמיד, שהם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה, הם בחינת למד יוד. ודע, כי כלל התורה הקדושה הוא בחינת חכמה עלאה, וכלל החכמות שבעולם נמשכין מבחינת חכמה תתאה, וכשהחכמות שבעולם שיונקים מחכמה תתאה הם נפרדים מהתורה ומהשם יתברך, מבחינת חכמה עלאה, כמו התלמיד שאינו רוצה להבין מה שהרב אומר, זה בחינת מעוט הלבנה, בחינת גלות השכינה. כי כל אדם באשר הוא שם, הוא צריך לקשר שכלו ממקום שהוא להתורה ולהשם יתברך, שהוא בחינת חכמה עלאה. אבל אם מפריד שכלו וחכמתו, חס ושלום, מהשם יתברך, זה בחינת (משלי ט"ז): "ונרגן מפריד אלוף" - שמפריד אלופו של עולם, וגורם, חס ושלום, פגימת הלבנה על ידי שאינו מקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה, דהינו שאינו מקשר החכמות של כל העולם להשם יתברך ולהתורה, שהוא בחינת חכמה עלאה כנ"ל: אבל הצדיקים אמתיים הם מקשרים חכמה תתאה בחכמה עלאה. כי שיחתן של הצדיקים אמתיים שהם משיחין ומספרים שיחת חלין, היא יקרה מאד מאד, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה יט): 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד', כי הצדיק האמת בונה עולמות החרבין ומגביה חכמה תתאה ומקשרה לחכמה עלאה על ידי שיחתו וספורי דבריו, שמדבר עם המון עם. כי השכל של המון עם שאינם מקשרים אותו להשם יתברך, הוא נפרד מחכמה עלאה, אבל הצדיק האמת מקשר השכל של ההמון, אפלו השכל והחכמה של הרשע להשם יתברך. וזה ענין מה שהצדיקים מדברים עם אנשים שאינם הגונים או אפלו עם עכו"ם (אך כשמדבר עם עכו"ם, אזי הצדיק מוציא הטוב ממנו, והוא נשאר אפס וריק, שזה בחינת מה שהרג משה את המצרי), כי כשהצדיק מדבר עם רשעים, והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשם יתברך, אזי מעלה ומקשר שכלם ממקום שהם להשם יתברך. כי הצדיק האמת מצמצם שכלו, ומדבר עמם בחכמה נפלאה ובמלאכה גדולה, ומקשר כל הדבורים להשם יתברך, ועל ידי זה מביאם לידי תשובה. וזה בחינת (דברים ל"ג): "והם תכו לרגלך ישא מדברתיך", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ח): 'אלו תלמידי חכמים שהולכים ומכתתים רגליהם מעיר לעיר ונושאים ונותנין בדבריו של מקום'. כי הצדיקים האמתיים מדברים לפעמים עם רשעים ומספרים עמהם מעסקי מלחמות וכיוצא בזה מעסקי העולם, אך הוא מלביש בזה האור הגדול של התורה, כי הוא מלביש אור התורה בלבושים שונים זה מזה, עד שמלבישו בדברים הללו, והאור התורה מתלבש בצרופים אחרים. כי אם היה הצדיק מדבר תכף תורה בפרוש עם הרשע, היה יכול להתפקר יותר והיה נעשה רשע יותר. כי 'צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם' (הושע י"ד). כי 'זכה - נעשה לו סם חיים לא זכה - נעשה לו סם מות' (יומא עב:). ועל כן אם היו מגלין לו תורה כמות שהיא, היה מתפקר יותר, כי היה נעשה אצלו סם מות, חס ושלום, כי הוא רחוק מן התורה. ועל כן צריכין להלביש לו התורה בצרופים אחרים. וכמו שמצינו בתלמי המלך, כשהושיב שבעים ושנים זקנים, ונתן השם יתברך בלב כל אחד ואחד להלביש התורה בצרופים אחרים, וכתבו: 'אלקים ברא בראשית' וכו' (מגלה ט), וכמו שפרש רש"י שם. כי אם היו כותבין התורה כמות שהיא, היה מתפקר יותר וכו'. ועל כן צריכין הצדיקים האמתיים לדבר עם ההמון שיחת חלין, והם מלבישין בהם התורה, והם מקשרים אותם באלו הדבורים ממקום שהם, כי הם אינם רחוקים מאלו הדבורים והספורים, שהצדיק מדבר עמם, ועל ידי זה מקשר אותן ומעלה אותן להשם יתברך. וזה בחינת שהוא נושא ונותן בדבריו של מקום, דהינו שהוא מדבר עם כל אחד לפי מקומו במקום שהוא, והוא נושא אותן הדבורים ונותן אותם להשם יתברך, כי הוא מקשרם לשרשם, לבחינת חכמה עלאה. נמצא שהצדיק האמת מקשר חכמה תתאה עם חכמה עלאה. ובשביל זה כשהצדיק נפטר מן העולם, חס ושלום, אזי יש צער גדול להשם יתברך, כי השם יתברך אינו רוצה במיתתן של רשעים, כי אם בטובתן, שיזכו לשוב בתשובה, והצדיק היה מקשרם ומעלה אותן להשם יתברך והיה משיבן בתשובה וכנ"ל, כי הוא מקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה וכנ"ל. וזה שמובא במדרש (ובסוטה יג:): 'כד מית משה רבנו, צוח קדשא בריך הוא: וי מי יקום לי עם מרעים'. לי דיקא, בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה שהם בחינת למד יוד, בחינת לי, הינו מי יקום ויעלה ויקשר בחינות לי, הינו חכמה תתאה עם חכמה עלאה, עם מרעים - הינו שהוא מעלה החכמה תתאה מכל הרעים שבעולם, ומקשרם להשם יתברך, ומעלה אותה לחכמה עלאה שזה בחינת לי, בחינת התקשרות חכמה תתאה עם חכמה עלאה כנ"ל. כי משה רבנו, עליו השלום, בודאי היה יכול זאת מאד, להעלות בחינת החכמה תתאה מכל הרעים ורשעים שבעולם וכנ"ל. ועל כן העקר לקשר עצמו לצדיקים אמתיים, כי הצדיק מגביה ומקשר חכמה תתאה לחכמה עלאה כנ"ל, ואזי מפגימת הלבנה נעשה מלוי הלבנה. וזהו: "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו", 'כד מלכים אזדמנו תרויהו ברעותא חדא, כדין וכו' כלהו מארי דדינא אתכפין ואתעברו מעלמא' וכו' (כמו שכתוב בזהר ויגש הנ"ל). ואזי הוא בחינת (מלכים א ה): "ותרב חכמת שלמה", ותרגומו: 'ואתרביאת סהרא', דהינו שנתמלא פגימת הלבנה וכנ"ל. ואזי נמתקין כל הדינים ונתכפרין כל העוונות, (כמובא בזהר הנ"ל ובכמה מקומות, שעקר המתקת הדינים וכפרת העוונות ושלמות כל האורות ומלוי פגימת הלבנה ותקון כל העולמות - הכל הוא על ידי שנתחבר עולם התחתון בעולם העליון, שהם בחינות חכמה תתאה וחכמה עלאה כנ"ל.) וכל זה על ידי הצדיק, שמקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה על ידי שיחתו, שמלביש אור התורה בספורי דברים וכנ"ל. וזהו: וידבר אלקים את. וידבר - לשון זווג והתקשרות, כמו: ראוה מדברת (כתבות יג). אלקים את - זה בחינת חכמה תתאה וחכמה עלאה. אלקים - בחינת חכמה תתאה, כנודע את - זה בחינת חכמה עלאה, בחינת: "את השמים" (עין תקון כב). הינו לזוג ולקשר חכמה תתאה בחכמה עלאה, זה נעשה על ידי בחינת: הדברים האלה לאמר - הינו על ידי הצדיק שמלביש הדברים האלה, הינו דבורי התורה הוא מלביש בספורי דברים. וזהו: לאמר - לשון הלבשה, כמו שכתוב (איכה ב): "בצע אמרתו", שפרושו לבוש. ועל ידי שהצדיק מלביש אור התורה בספורי דברים, על ידי זה מקשר חכמה תתאה עם חכמה עלאה וכנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן צב תקון למקרה לילה, חס ושלום, לומר עשרה קפיטל תהלים, כמבאר בספר הראשון (בסימן רה), עין שם הענין. כי עשרה קפיטל תהלים הם כנגד עשרה מיני נגינה, שנאמר בהם ספר תהלים (פסחים קיז, זהר אמור דף קא, פינחס דף רכג, תקון יג) (עין מדרש שוח"ט תהלים ובהמפרש שם), שהם: ברכה, אשרי, משכיל וכו'. כי עשרה מיני נגינה הנ"ל יש להם כח לבטל כח הקלפה והפגם הנ"ל, כי הם הפך הקלפה והפגם הנ"ל, כמבאר מזה שם בספר הראשון. ודע, כי זה הענין של העשרה מיני נגינה הנ"ל, שהם כנגד פגם הנ"ל, הוא מרמז בפסוקים אלו: ברכה - "אברך את ה' אשר יעצני אף לילות" וכו' (תהלים ט"ז). אשרי - "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (שם ל"ב). משכיל - "ומה' אשה משכלת" (משלי י"ט). שיר - "בלילה שירה עמי" (תהלים מ"ב). נצוח - "למנצח אל תשחת" (שם נ"ט). נגון "אזכרה נגינתי בלילה" (שם ע"ז). תפלה - "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו) (עין רש"י שם וע' תיקון מז). הודו - "פן תתן לאחרים הודך" (משלי ה). מזמור - "הנותן זמירות בלילה" (איוב ל"ה). הללויה - "אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי ל"א). והבן היטב רמזים אלו: ודע ,כי אלו הם העשרה קפיטל שצריכים לאמרם באותו היום, שארע לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום: "מכתם לדוד" - טז. "לדוד משכיל" - לב. "אשרי משכיל אל דל" - מא. "כאיל תערג" - מב. "למנצח אל תשחת" - נט. "למנצח על ידותון" - עז. "תפלה למשה" - צ. "הודו לה' קראו בשמו" - קה. "על נהרות בבל" - קלז. "הללו אל בקדשו" - קן. ואלו העשרה קפיטל תהלים הם תקון גדול מאד מאד לענין הנ"ל, ומי שזוכה לאמרם באותו היום, אין צריך לפחד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה, חס ושלום, כי בודאי נתתקן על ידי זה. ובזכות תקון חטא זה יבוא משיח צדקנו לקבץ נפוצותינו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ז): "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס", במהרה בימינו, אמן: חזק נשלם ספר לקוטי מוהר"ן תנינא - תהלה לאל עליון אשר שמים וארץ קנה: ואלה מוסיף על הראשונים, מה שלקטתי מתוך שיחותיו הקדושים: צג שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלקת שהיו חולקים עליו. כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו:): "כרם זלת לבני אדם" - 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפלה'. על כן מחמת שכל עסקו תפלה. כי בענין תפלה היה מרבה לדבר עם אנשיו, והזהירם מאד להרבות בתפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבאר בספריו הקדושים ויותר מזה הרבה לדבר עמנו וחזק אותנו בהתחזקות בלי שעור, להרבות בתפלה והתבודדות. על כן בני אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו, כי כל עסקו הוא תפלה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם. והבן: צד שמעתי מפיו הקדוש, שהיה כתוב אצלו תורה על ענין ראש השנה, שצריכין לנסע לצדיקים על ראש השנה. והיה מבאר שם מענין שלשה ראשים שמתקבצין בראש השנה, כשזוכין אז להיות אצל הצדיק. כי הצדיק הוא בחינת ראש, כי הוא ראש בני ישראל, וראש השנה הוא גם כן בחינת ראש, כי הוא ראש השנה, וכל אחד בא עם מחו ודעתו להצדיק ומקשר דעתו ומחו שבראשו, שזהו גם כן בחינת ראש, להצדיק שהוא ראש בני ישראל (שמות ל) בראש השנה, נמצא שנתקבצו שלשה ראשים יחד. והיה לו בזה תורה שלמה, ולא זכיתי לקבלה: צה לענין התבודדות ושיחה בינו לבין קונו ואמירת תהלים ותחינות ובקשות, טוב מאד כשזוכין לאמרם בלב שלם באמת, עד שיזכה לבכות לפני השם יתברך, כבן הבוכה לפני אביו. אבל אמר, שכשהאדם אומר תחנות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה, והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחנות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכון דעתו אל הדבורים, שהוא מדבר לפני השם יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו, עד שיבוא לבכיה גדולה באמת. אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה, אזי זה וזה אינו עולה בידו, כי האמירה בעצמה נתבלבלה על ידי זה כנ"ל. כי זה שחושב ומצפה שיבכה, הוא גם כן בחינת מחשבה זרה שמבלבלת, הכונה, שאינו יכול לשמע היטב מה שהוא מדבר על ידי זה, כי העקר - לדבר הדבור באמת לפני השם יתברך בלי שום מחשבות אחרות כלל כנ"ל. ואם יזכה לבכיה באמת - מה טוב, ואם לאו - לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה כנ"ל: צו עוד אמר לענין התבודדות, שהיה דרכו ז"ל לזרז מאד בזה להיות רגיל מאד בהתבודדות, לפרש שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ויום. ואמר: שאפלו כשאין יכולין לדבר כלל, אפלו כשמדברין רק דבור אחד, גם כן טוב מאד. ואמר: שאפלו אם אינו יכול לדבר רק דבור אחד, יהיה חזק בדעתו, וידבר אותו הדבור כמה וכמה פעמים בלי שעור וערך, ואפלו אם יבלה כמה וכמה ימים בדבור זה לבד גם זה טוב. ויהיה חזק ואמיץ, וירבה לדבר אותו הדבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך, ויפתח פיו, ויוכל לפרש שיחתו: ואמר: שהדבור יש לו כח גדול מאד, כי הלא יכולין ללחש על קנה שרפה שלא תוכל לירות. והבן. ואז כשדבר מזה, דבר הרבה מהתבודדות, והאריך מאד בשיחה נפלאה בכמה מיני לשונות, וחזק אותנו וזרז אותנו מאד מאד בזה, להתחזק להרבות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו. ואמר: שרצונו שיהיה לנו כל היום כלו התבודדות, ולבלות כל היום על זה, אך לאו כל אדם יכול לקים זאת. על כן בהכרח לצוות להם שיהיה להם על כל פנים איזה שעה התבודדות, כי גם זה טוב מאד. אבל מי שלבו חזק בה', ורוצה לקבל עליו על עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות. והזכיר אז מאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות כא): 'ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו': צז עוד שמעתי בשמו לענין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר שעל תפלות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפלות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפרסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדין, שם אינם יודעים לארב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפלה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחנות ובקשות, כמבאר בדברינו כמה פעמים: צח עוד אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות, כי הדבור יש לו כח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחנות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות לבו ונפשו להשם יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל - כי הדבור בעצמו יש לו כח גדול: צט אמר: שעקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא, כשיפרש שיחתו כל כך לפני השם יתברך, עד שיהיה סמוך מאד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגוע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת. וכן מבאר בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח), שאמרו: 'אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו' וכו', הינו כנ"ל: ואמר: הלוא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות, אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו: ק ספרו לי שאמר, שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפרסמים אמתיים ואמר, שכלם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות. וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני השם יתברך בבכיה גדולה. ואמר: שזרע הבעל שם טוב רגילים בזה ביותר, כי הם מזרע דוד המלך, עליו השלום, וכל עסקו של דוד היה ענין זה, שהיה משבר לבו מאד לפני השם יתברך תמיד, שזהו עקר ספר תהלים שיסד, כמבאר במקום אחר: קא אמר: שעל ידי אמירת תקון חצות יכולין לפרש שיחתו את כל אשר עם לבבו כמו על ידי התבודדות. כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר, ועקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו, יכולין למצא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות: וכן אמירת תהלים וכיוצא צריך לראות, שימצא את עצמו בתוך כל מזמורי תהלים ובתוך כל התחנות ובקשות וסליחות וכיוצא. ובקל בפשיטות בלי חכמות יכולין למצא את עצמו בתוך כל התחנות ובקשות, ובפרט בתהלים, שנאמר בשביל כלל ישראל, בשביל כל אחד ואחד בפרט. וכל אדם - כל מלחמות היצר שיש עליו וכל מה שנעשה עמו, הכל מבאר ומפרש בתהלים, כי עקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחילותיו, שהם עקר האויבים והשונאים של האדם, שרוצים למנעו מדרך החיים ולהורידו לשאול תחתיות, חס ושלום, אם לא ישמר עצמו מהם. ורק על ענין מלחמה זאת נתיסד כל ספר תהלים. כי עקר כלל ושרש ויסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך, הוא רק אמירת תהלים ושארי תחנות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו, לבקש מלפניו, שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בודאי ינצח המלחמה. אשרי לו. כך הבנו מדברי רבנו, זכרונו לברכה: כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבנו, זכרונו לברכה, שהם מלאים עצות להתקרב להשם יתברך, אף על פי כן על פירב קשה להאדם לקים העצה בעצמה. על כן העקר הוא תפלות ותחנות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מהשם יתברך תמיד, שיוציא אותו מחשך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת, ואל יתן דמי לו עד שיענהו. ואף על פי שהוא קורא וצועק להשם יתברך זה זמן רב מאד, ועדין הוא רחוק מאד מאד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפלות ובקשות, בודאי סוף כל סוף יענהו השם יתברך ויקרבו לעבודתו באמת, בודאי בלי ספק, רק חזק ואמץ. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לב), 'שתפלה צריך חזוק', כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", ופרש רש"י 'ואם לא תתקבל תפלתך, חזר וקוה. וכן לעולם, עד ישקיף וירא ה' משמים': וכבר מבאר זאת בדברינו כמה פעמים. אך צריכין לכפל ולשנות זאת ולזכר זאת בכל יום ויום, כי יש כמה וכמה מיני חלישות ובלבולים על זה בלי שעור, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. על כן צריכין לחזר זאת אלפים פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמד על עמדו, להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, שיקרבהו לעבודתו, יהיה איך שיהיה. "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. כי לא יטש ה' את עמו ונחלתו לא יעזב. חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו": קב פעם אחד באתי אליו, זכרונו לברכה, וספר לי, שזה בסמוך היה אצלו רב אחד, ודבר עמו ואמר לפניו תורה, (הינו שרבנו, זכרונו לברכה, אמר לפני הרב הנ"ל תורה). ולא זכיתי, שיחזר ויאמר אותה התורה לפני, רק אלו הדבורים שמעתי מפיו הקדוש, שספר לי, שאמר אז מענין בעז ורות, שבעז ורות הם סוד סמיכת גאלה לתפלה, כי בעז הוא בחינת גואל, כמו שכתוב (רות ג): "כי גואל אנכי" וכו', ורות היא בחינת תפלה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:): 'למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד, שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות'. והיה מובן מדבריו, זכרונו לברכה, שגלה בזה תורה גבוה, אך לא זכיתי לשמעה: גם שמעתי בשמו, שאמר אז, שכל ההשגות הגבוהות מאד שהוא משיג, אינו עולה אצלו כנגד איזה דבור, שהוא מגלה בפני העולם. כי בכל דבור ודבור שהוא מגלה בפני העולם, תלויים בו כל העולמות, עליונים ותחתונים: (פרוש, כי אף על פי שבודאי ההשגות שלו שאינו מגלה הם גבוהים אלפים ורבבות פעמים בלי שעור, כנגד מה שהוא מגלה בפני העולם, כמבאר מזה במקום אחר כמה פעמים, אבל אף על פי כן זה אינו חשוב ויקר בעיניו כל כך, מאחר שאינו מזכה את ישראל כל כך בזה. והעקר הוא אצלו, כשהעולם זוכין לשמע ממנו איזה דבור, כי בכל דבור וכו' כנ"ל). קג בשעת התפלה, כל זמן שהאדם שומע עוד אז איזה אדם, דהינו ששומע ומרגיש, שעומד עוד אדם אחד בשעת תפלתו, הוא לא טוב. כי צריך כל אדם בשעת תפלתו, שיציר בדעתו, שאין שם אלא אני והשם יתברך לבד. ובמאמר אבא שאול וכו' פעם אחת רצתי אחר צבי וכו' (בסימן נה), שם מבאר בטול גדול יותר בשעת התפלה, שמחיב האדם לבטל עצמו כל כך בשעת התפלה, עד שלא ירגיש אפלו את עצמו כלל בשעת תפלתו, רק את השם יתברך לבדו, כי אז, בשעת התפלה, האדם עומד בהיכל המלך וכו', עין שם מה שכתוב שם (באות ו): מי הוא, הלא ישותו נתבטל, ואין כאן אלא המלך בעצמו וכו', עין שם: קד היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים הכשרים, והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה תחנות ובקשות בתוך הסדורים הגדולים, כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים, לזמר זמירות בשבת, והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות בשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור, בלי שום חכמות, כמבאר אצלנו כבר כמה פעמים: וגם הוא בעצמו, זכרונו לברכה, קדם שהגיע לו החולאת הכבד שנסתלק על ידו, קדם לזה, כל ימיו היה מזמר זמירות הרבה בכל שבת ושבת ובמוצאי שבת: קה שמעתי מאחד, שהזהיר אותו, שישתדל לעין בתורתו, ויראה לחדש בתורתו איזה דבר, (כאשר הזהיר על זה לכמה וכמה מאנשיו). ואמר לו: אם תזכה לכון אל תכן כונתי בתורתי - מה טוב, ואפלו אם לא תוכל לכון כונתי, אף על פי כן טוב מאד כשזוכין לחדש איזה דבר בתורה, כי הוא תקון גדול להרהורים. כי כל ההרהורים באים על ידי כח המדמה, ועל ידי שמחדשין איזה דבר בתורה, שזהו בחינת מדמה מלתא למלתא, על ידי זה מתקנין פגם ההרהורים שבאין על ידי המדמה: גם אנכי בעצמי שמעתי מפיו הקדוש כמה וכמה פעמים, שהזהיר מאד לחדש בתורה, ואמר שהוא תקון גדול מאד מאד על העבר. ואמר שאפלו דבור אחד לבד כשזוכין לחדש, הוא גם כן טוב מאד, כי הוא תקון גדול מאד. גם אמר שהוא טובה לנשמת אבותיו, שכבר נסתלקו(עין זוהר שלח קעא וקעד ובז"ח רות): קו ראוי להרהר בדברי תורה בשעת זווג (עין זוהר מצורע נו ובמק"מ שם), ואף על פי כן יוכל להוליד בנים, אף על פי שמחשבתו תהיה דבוקה אז בהרהורי תורה. וטוב מאד להרגיל עצמו בכך: קז פעם אחד דבר מענין מאוס והרחקת התאוה הכללית, שהיא תאות נאוף. ענה ואמר: הנה אכילה, על כל פנים נתוסף להאדם כח וחיות על ידי זה, אבל זאת התאוה, הלא אדרבא, היא מפסדת ומזקת החיות מאד ומתשת כחו של אדם מאד, בודאי אין צריכין אותה כלל, כי אם בשביל קיום המין לבד: קח פעם אחד ספר מענין מעשה בני אדם. ענה ואמר: הלא האדם, בשביל תענוג קטן אחד של רבע שעה הוא יכול לאבד ולהפסיד כל העולם הזה עם העולם הבא. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: א מענטש פון איין תענוג'ל וועגן פון א פערטל שעה, קאן ער אן ווערן גאר דעם עולם הזה מיט דעם עולם הבא: קט ספר עמי מענין קבר הבעל שם טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, שטוב מאד להיות שם על קברו. ואמר כי "צדיקים יירשו ארץ" (תהלים ל"ז), הינו שהצדיקים אמתיים יורשים ארץ ישראל, שזוכין שמקום גניזתם הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל ממש, וארץ ישראל הוא תקון גדול לפגם הברית: קי שמעתי שאיש אחד שאל אותו: כיצד הוא הבחירה, השיב לו בפשיטות: שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת, כי הוא נצרך מאד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מרגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד: קיא אחד שאל אותו בענין הנהגת התקרבות להשם יתברך, וצוה לו ללמד וכו'. ושאל אותו: הלא איני יכול ללמד. השיב לו: על ידי תפלה יכולין לבוא לכל, לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדשות ולכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות: פעם אחד אמר: אם היו מניחין מת לעולם הזה להתפלל, בודאי היה מתפלל יפה יפה בכל כחו: קיב לענין התחזקות לבל יפל האדם בדעתו מחמת רבוי הפגמים והקלקולים שקלקל על ידי מעשיו, ענה ואמר: אם אתה מאמין, שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן: קיג מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך, כשעושה, חס ושלום, אפלו דבר אחד שלא כראוי בשלמות (כלומר, אף על פי שאין בזה הדבר שום נדנוד עברה, חס ושלום, ולא שום תאוה גמורה בגשמיות, רק שאינו עושה הדבר בתכלית שלמות הקדשה כראוי באמת), ראוי לו שתכלה נפשו לגמרי מעצם החרטה והבושה: קיד פעם אחד דברתי עמו ז"ל והבנתי, שהיה חפץ מאד לגלות לי איזה דבר מהשגותיו שהשיג, כדרכו תמיד, אך היה קשה עליו. והלכתי עמו יחד בשתיקה, כי לא דבר עמי מאומה, אך בתוך זה יצאו מפיו הקדוש דבורים אלו: סע האט א פנים אז מע מוז זיך פון א הרהור זייער היטן. והבנתי אז בלשונו הקדוש ומתנועותיו הקדושים בעת שדבר זאת, שאז נתגלה לו בהשגותיו הנוראות עצם פגם ההרהור, חס ושלום, שפוגם מאד מאד, רחמנא לצלן. ואי אפשר לציר זאת בכתב: קטו ספר שהיה לו התחזקות גדול בעבודתו, ולא הניח עצמו לבלבל כלל. ודרכו היה, שהיה בורר לו איזהו דרך ישרה איך להתנהג בעבודת השם, והתחיל להתנהג באלו ההנהגות ובאותו הדרך, שבחר לו. והיה מתנהג באלו ההנהגות איזה זמן, וכל מה שהיו באים עליו מחשבות אחרות לבלבלו מהנהגה זאת ולהתנהג בדרך אחר, לא היה שומע לאלו המחשבות כלל, והיה דוחה את אלו המחשבות מדעתו, ולא הניחם לכנס בדעתו כלל, רק היה חזק ואמיץ בדעתו מאד, והיה הולך ומתנהג בדרך שבחר לו איזה זמן. אך אחר כך בהמשך הזמן, אחר כמה שבועות, חזר ובא על דעתו איזה מחשבות, שצריך להתנהג בדרך אחר, ואז, אחר שכבר עבר זמן ארך, אז ישב עצמו ובחר לו איזה דרך וסדר אחר, כפי שהיה נראה לו אז. אבל לא הניח עצמו לבלבל בכל פעם מעבודה לעבודה ומדרך זה לדרך אחר, רק היה חזק לילך בדרך אחד זמן גדול כנ"ל: קטז ספר שכשהיה בארץ ישראל, ספרו לו שם החשובים שהיו שם, שבאו ממדינות אלו וקבעו דירתם שם בארץ ישראל, כמפרסם. וספרו לו, שקדם שהיו בארץ ישראל, לא היו יכולים לציר לעצמן, שארץ ישראל היא עומדת בזה העולם, והיו סוברים שארץ ישראל הוא עולם אחר לגמרי, לפי גדל קדשת ארץ ישראל המבאר בספרים. ומפרש בתורתנו הקדושה מעלת קדשת ארץ ישראל כמה וכמה פעמים, והתורה בעצמה מפרשת כל גבולי ארץ ישראל לגדל מעלתה וקדשתה העצום והנורא מאד מאד. על כן לא היו יכולין לציר לעצמן בעיניהם, שארץ ישראל יהיה בזה העולם, עד אשר באו לשם וראו, שארץ ישראל היא בזה העולם ממש. כי באמת ארץ ישראל הוא כמו מדינות אלו ממש, ועפר ארץ ישראל הוא במראה ודמות כמו עפר מדינות אלו ממש. כי מה שמביאין לפעמים עפר לבן משם זהו רק במקומות פרטיים, וגם במדינה זו נמצא עפר לבן ועפר של נתר בכמה מקומות, אבל עקר העפר בארץ ישראל הוא כמו עפר מדינות אלו ממש. כי באמת בדמות ותמונה אין חלוק כלל בין ארץ ישראל ובין שאר מדינות, להבדיל, ואף על פי כן היא קדושה מאד מאד בתכלית הקדשה עצומה ונוראה מאד. אשרי הזוכה להלך שם אפלו ארבע אמות וכו', כאשר הפליגו רבותינו, זכרונם לברכה וכל הספרים בעצם קדשתה הגדולה והנוראה: וספר רבנו, זכרונו לברכה, זאת, כי הוא ענין נצרך מאד לכמה ענינים, שבני אדם נבוכים בהם בטעותים. כי יש טועים סוברים, שצריכין להכיר את הצדיק או שאר דבר שבקדשה להכירו בפניו בצלמו ודמותו, שיהיה משנה בדמותו ובתנועותיו דיקא, ובאמת לא כן הוא. כי הצדיק הוא בדמות וצלם ככל האנשים ואין בו שום שנוי, ואף על פי כן הוא ענין אחר לגמרי, ושארי בני אדם אינם בדמותו כלל באמת לאמתו, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, שאיש הכשר - נדמה, שהולך עם כרכשות ודקין כמו שאר בני אדם, ואף על פי כן הוא ענין אחר לגמרי. וכן ארץ ישראל באמת היא מבדלת ומפרשת לגמרי משאר ארצות בכל עניניה ובחינותיה. ואמר רבנו, זכרונו לברכה, שארץ ישראל - יש לה רקיע אחר משאר ארצות, וכמובן בזהר הקדוש פרשת תרומה (ועין זוהר ויקהל ר"מ.). אך אף על פי כן בגשמיות לפי מראה עיני האדם אין רואים שום שנוי בין ארץ ישראל לשאר ארצות, כי אם מי שזוכה להאמין בקדשתה, יכול להבחין קצת ההפרש. כמו כן הצדיק והאנשים כשרים לערך שאר העולם, שבאמת הם דומים בכל תנועותיהם כשאר בני אדם בדמותם וצלמם, ואין ביניהם הפרש בגשמיות לכל מראה עיני בשר, ואף על פי כן באמת לאמתו אנו מאמינים שהם מפרשים ומבדלים לגמרי. כי איש כשר הוא ענין אחר לגמרי כנ"ל, מכל שכן הצדיקים האמתיים. וענין זה נצרך לכמה ענינים, והבן זה מאד: קיז מה שמבלבל את האדם, כשנכנס לקדשה גבוהה, כגון כשמתקרב לצדיק האמת וכיוצא, אזי דיקא יקרה לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום. כבר מבאר מזה במקום אחר (שכשהאדם נכנס לקדשה, מתגבר עליו היצר הרע ביותר, כי כל מה שנכנס בקדשה יותר, יש לו בכל פעם יצר הרע חדש גדול מבתחלה. עין בלקוטי הראשון בסימן עב ובמקום אחר). ובאמת הבלבול הזה שטות, כי ממה נפשך: אם יקרה לו מחמת הרהור - מי חיב בזה, ואין לו להתרעם כלל, מאחר שהוא בעצמו גרם לו, ואם אינו מחמת הרהור, אזי בודאי אינו סימן רע כלל, כי אם היה ענין רע, לא היו רבותינו, זכרונם לברכה, נותנין אותו לסימן יפה לחולה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נז), שקרי - 'סימן יפה לחולה'. ובאמת אדרבא, מחמת שנתקרב לקדשה גבוהה מאד, מחמת זה נזדמן לו, כי 'כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקין עליו הדין מלמעלה', שנאמר: "וכיראתך עברתך", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח). נמצא כשאדם מצדיק עצמו ונכנס בקדשה, מדקדקין עליו יותר, ומתעוררין עליו קטרוגים ודינים, חס ושלום, ומהשתלשלות הדינים נעשה היצר הרע, כמובא במקום אחר (בסימן עב הנ"ל). ועל כן אין לו להתרעם כלל על זה, כי אדרבא, מחמת שנכנס לקדשה גבוהה כזו, מחמת זה נתגרה בו היצר הרע, מהשתלשלות הדינים כנ"ל. ועל כן חשבו רבותינו, זכרונם לברכה, לנס גדול, מה שלא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ה), כי מחמת שנכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקדשה גבוהה כזו לפני ולפנים, היה בודאי עליו קטרוגים והתגרות הרבה, שמשם נמשך היצר הרע כנ"ל, על כן נחשב לנס, מה שנצול הכהן הגדול ממקרה ביום הכפורים. ועתה ראה והבן, איך יבלבל את האדם ענין הנ"ל, וכי יש לו להתרעם על שלא היה לו נס כמו לכהן הגדול ביום הכפורים, גם דע, שלפעמים יש באדם טמאה טמונה, שאין יודעין לה שום תקון, מחמת שהיא טמונה ונסתרת בו, ועל כן זהו טובה מה שארע לו כשמתקרב אל הקדשה, כי יוצא ממנו הטמאה הטמונה הנ"ל, כי אזי כשיוצאת, יכולין למצא לה תקון, מה שאין כן מקדם כשהיתה טמונה כנ"ל. ומחמת זה לא הוליד אברהם את יצחק, עד שהוליד תחלה את ישמעאל, וכן יצחק הוליד את עשו ואחר כך את יעקב, כדי להוציא הזהמא תחלה, כמובא: קיח לענין חדושי תורה שיש גדולים, שהיו משבחים אותם, שאומרים תורה בלי מחשבה ועיון מקדם, אמר שאין זה מעלה כל כך, כי בודאי יכולים לומר תורה בלי מחשבה ועיון, כי יכולין לקשר המחשבה והדבור להשם יתברך ולומר תורה בלי מחשבה ועיון מקדם, אבל טוב יותר כשחושבין תורה. והלא אפלו אצל השם יתברך; מצינו במדרש (בראשית רבה פרשת כי תשא פרשה מ), שהשם יתברך - כשרוצה לגלות תורה, הוא חוזרה ארבע פעמים קדם שאומרה. ולמדו מפסוק: "אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה", שנכתב בכאן ארבע בחינות: "ראה ויספרה" וכו', שהשם יתברך, כביכול, רואה וסופר ומכין וחוקר דברי התורה ארבע פעמים קדם שאומרה, ואחר כך מגלה אותה להעולם. מכל שכן בן אדם שצריך לחשב ולעין ולחקר ולברר הדברי תורה במחשבתו תחלה היטב, קדם שאומרה: ואמר שעכשו בנקל מאד לחדש בתורה, מחמת שכבר נתפשטו חבורים קדושים הרבה מצדיקים שבדורותינו. וכפי השיחות וההתגלות שנתפשט בימינו, בנקל מאד לחדש בתורה. גם אמר על מה שמובא בזהר הקדוש: פתח רבי יצחק ואמר וכו', וכיוצא בזה בשאר החבריא קדישא, אמר: פתח רבי יצחק - כשהיה רק פותח את פיו, תכף ומיד היה אומר ומגלה תורה. ואף על פי כן כבר מבאר, שטוב יותר לעין ולחשב (שקורין טראכטין) תורה: קיט דבר עמנו כמה פעמים מענין יסורי עולם הזה, שכל בני העולם כלם מלאים יסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפלו העשירים הגדולים ואפלו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכלם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו יסורים מיחדים, ואין גם אחד מכל הגבירים והשרים, שיהיה לו הכל כסדר כרצונו תמיד, וכלם כאחד מלאים יסורים ודאגות תמיד, וזה ברור וידוע לכל מי שבקי קצת בהם ובדרכיהם. וכמה פעמים דברנו מזה, והיינו רואים בעינינו כל זאת. ואפלו מי שנדמה עליו, שיש לו העולם הזה בשלמות ויש לו כל התענוגים: עשר ונכסים וכבוד והון רב וארמונים גדולים וכלים נפלאים ותכשיטין וסגלת מלכים וכו' - אם יסתכלו בו היטב, הוא גם כן מלא כעס ומכאובות הרבה תמיד בכמה מיני אפנים וענינים, כנראה בחוש, ואין צריך לבאר זאת למי שיש לו מח בקדקדו ומסתכל קצת בהם באמת, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז" (איוב י"ד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כלם נולדו לעמל ומלאים רגז ויסורין, ואין שום עצה ותחבולה להנצל מעמל ויגון הזה כי אם לברח להשם יתברך ולעסק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה פרשה יג:) "אדם לעמל יולד" - 'אשרי מי שעמלו בתורה', הינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להמלט מזה בשום אפן, אפלו אם יהיה לו כל חללי דעלמא, בודאי יהיה לו עמל ויסורין ודאגות הרבה, על כן החכם - עיניו בראשו - שיהפך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמל בתורה, ואז אשרי לו, כי נצול מעמל העולם הזה וזוכה לחיי עולם הבא: ענה ואמר רבנו, זכרונו לברכה: הנה הכל אומרים, שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא - אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר יש גם עולם הזה גם כן באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא הגיהנם, כי כלם מלאים יסורים גדולים תמיד. ואמר: שאין נמצא שום עולם הזה כלל: קכ אחד מאנשי שלומנו ספר לי, שהיה מדבר עם רבנו, זכרונו לברכה, בעבודת השם כדרכו, והבין רבנו, זכרונו לברכה, שהוא עוסק קצת לכון כונות בתפלתו, והקפיד עליו רבנו, זכרונו לברכה, מאד ואמר לו, שלא יעסק עוד בזה, ולא יתפלל עם כונות, רק יכון פרוש המלות כפשוטו. (אף על פי שזה האיש למד כתבי האר"י, זכרונו לברכה, על פי פקדתו, אף על פי כן לא רצה שיתפלל עם כונות כלל). ואמר לו רבנו, זכרונו לברכה, שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר: "לא תלמד לעשות" (דברים י"ח), ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת עה ראש השנה כד סנהדרין סח): 'לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות'. כך הוא בענין הכונות להבדיל, שאין צריכין ללמד אותם כי אם להבין ולהורות, אבל לא לעשות עמהם, דהינו לכונם בתפלה, מי שאינו ראוי לזה. ואמר כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך, והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז, שמדברים בו, כי כשמתפללים בלשון, שמדברים בו, אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדבורי התפלה, ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך. אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה (מחמת שלאו כל אדם יכול לסדר סדר התפלה לעצמו, כמובא), על כן אנו חיבים להתפלל בלשון הקדש כמו שסדרו לנו. אבל העקר הוא רק לכון פרוש המלות כפשוטו, שזהו עקר התפלה, שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך. והנה מי שמדבר בלשון הקדש תמיד, כגון ירושלמי, אין צריך לחשב בדעתו פרוש המלות, רק שיטה אזנו מה שהוא אומר, וזה עקר כונתו בתפלה. ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכונות של האר"י, זכרונו לברכה וכו' הם פרוש המלות, שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות: קכא היה מחזק את אנשיו, שקבלו לפניו בקבלנא גדולה, על שהם רחוקים מתפלה מאד וקשה עליהם מאד להתפלל, והיה מחזק אותם ומנחם אותם בכמה לשונות, שלא יפלו בדעתיהן בשביל זה. ואמר הלא אצל הגר שנתגיר, כמה זכיה הוא אצלו כשזוכה לידע אמירת התבות לבד עד ברוך שאמר! על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו, על אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התבות של התפלה. ושמעתי שהיה מדבר עם איש פשוט אחד מענין תפלה, שקשה מאד להתפלל, ונתן לו עצה ואמר לו, שיחשב בלבו, שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפלה, כי אולי בגלגול הראשון כבר התפלל בכונה שאר חלקי התפלה, רק חלק זה עד ברוך שאמר הוא צריך עכשו בגלגול זה להתפלל בכונה, ועל כן יכניס כל כחו בזה המעט להתפלל בכונה עד ברוך שאמר. ואחר כך כשיגיע לברוך שאמר, יחשב: אולי צריך לתקן חלק זה, כגון מברוך שאמר עד ויברך דוד, ויתפלל עוד אותו החלק בכונה, וכן להלן. והכלל - שלא יבלבל דעתו בתחלה בכל התפלה, כי יהיה קשה וכבד עליו, רק יתאמץ בכל פעם לומר מעט מעט בכונה, כי מעט יכולין להתפלל בכונה, ואחר כך עוד מעט וכו' כנ"ל: גם כבר מבאר, שבאמת על פי הרב אין יכולין להתפלל כל התפלה בכונה, רק מעט, כי כל אחד מתפלל איזה חלק מהתפלה לפי בחינתו, כי אית מארי דידין ומארי דרגלין וכו', כמבאר במקום אחר: קכב לענין המחשבות זרות שבתפלה. וכבר ידוע, שכל מחשבה ומחשבה היא קומה שלמה, כמובא. ואמר שכשהאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות, ועל ידי זה הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו (וכמבאר במקום אחר, שאין צריכין להסתכל עליהם כלל, רק לילך כסדר בתפלתו ולבלי להביט לאחריו כלל, ועל ידי זה ממילא יסתלקו), אזי בדרך הלוכו בתפלתו הוא מפיל אותם, לזה חותך יד, ולזה חותך רגל, וכיוצא בזה בשאר האיברים. פרוש, כמו למשל בענין מלחמה, כשצריך לילך ולעבר בין הרבה רוצחים ואורבים, וכשהוא גבור ועבר ביניהם, אזי בדרך הלוכו הוא מפיל אותם, כי לזה חותך יד בדרך הלוכו ומפילו, ולזה חותך רגל וכו', וכיוצא בזה כן הוא ממש בענין התפלה, שכשמתפללין כסדר ואין משגיחין על המחשבות זרות ודוחין אותם ומפילם, אזי בדרך הלוכו בתפלתו הוא חותך לזה יד ולזה רגל וכו' כנ"ל. כי כל מחשבה זרה הוא קלפה, והיא קומה שלמה, כמובא, וכשמתגבר להתפלל כסדר ולבלי להסתכל עליהם, אזי הורג אותם או חותך מהם איברים איברים כנ"ל: קכג אמר: שמקוה אינה מזקת כלל, והדאקטיר שיאמר לו, שמקוה מזקת, אינו דאקטיר כלל. אדרבה, טבילת מקוה טובה מאד לבריאות הגוף, כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם והם נקבי הזעה, שדרך שם יוצא הזעה מן האדם, והם צריכין לפתח, כי אם נסתמין נקבי הזעה יוכל לחלש ולפל לחלשה, חס ושלום, ועל ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזעה, וזה טוב מאד לבריאות הגוף. רק שלא יהיו המים קרים ביותר, כי אז מיא מטרשי להנקבים הנ"ל, אבל כשאין המים קרים מאד, אזי הטבילה בהם טובה מאד: גם כבר מבאר, שאין העבודות וסגופים, שקורין האריוואני, מזיקים כלל, ומי שמזיק לו העבודה והסגופים, זהו רק מחמת גדלות: קכד שמעתי בשמו שאמר, שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וההשתוקקות, כגון לדבר שם איזה דבורים של תחנות ובקשות או דברי השתוקקות בפה ובלב כפי הענין, ולא ימתין ולא יזוז ממקומו, אף על פי שאין זה המקום מוכן לכך, כגון שלא במקום קביעות לתורה ותפלה, רק בדרך הלוכו וכיוצא. כי כשיזוז ממקומו, יכול להיות שיפסק. וכן ממנו, זכרונו לברכה, בעצמו ראינו ענין כזה כמה פעמים, שלפעמים נשאר עומד באמצע הבית, ודבר עמנו וגלה לנו תורה נפלאה ושיחה נאה מאד, וגלה דרכים נפלאים לעבודת השם יתברך והתעוררות גדול וכו', ולא רצה לזוז ממקומו, עד שגמר מה שרצה, וכן היה כמה פעמים: קכה מענין אמירת תהלים דבר עם אחד ואמר לו, שעקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור. ושאל אותו זכרונו לברכה: איך, ופרש לו רבנו, זכרונו לברכה, קצת, כי כל המלחמות שבקש דוד המלך, עליו השלום, שיצילהו השם יתברך מהם - הכל צריכין לפרש לעצמו על מלחמת היצר הרע וחילותיו, וכיוצא בזה בשאר המזמורים (וכמבאר מזה לעיל בסימן קא). ושאל אותו: איך יפרש לעצמו מהפסוקים, שדוד המלך, עליו השלום, משבח את עצמו, כגון: "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פ"ו), וכיוצא בזה. השיב לו: גם זה צריכין לפרש על עצמו, כי צריכין לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה זכות ונקדה טובה, אשר בבחינת הנקדה טובה הזאת הוא בחינת חסיד, וכיוצא. ואמר לו רבנו, זכרונו לברכה: הלא אצל יהושפט כתיב (דברי הימים ב יז): "ויגבה לבו בדרכי ה'", שבדרכי ה' ועבודתו יתברך הגביה לבו קצת. עוד אמר לו רבנו, זכרונו לברכה: הלא בבקר אנו אומרים בתחלה: 'מה אנו מה חיינו' וכו', ואנו מקטינים עצמנו מאד, ואחר כך אנו אומרים: 'אבל אנחנו עמך בני בריתך' וכו', שאחר כך אנו מחזקים עצמנו ומרימים את עצמנו, ואנו מספרים את גדלתנו ומתפארים, שאנחנו עמו בני בריתו זרע אברהם יצחק ויעקב וכו', כי כך צריכין להתנהג בעבודת השם כנ"ל. ועין מזה ספר הראשון בסימן רפ"ב, על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי": חזק חזק חזק
שתפו לזיכוי הרבים

Spread the word. Share this post!

בקרו גם ב : ברסלב | תיקון הכללי | פרשת השבוע | תפילת הדרך | ברכת המזון | אמירת קדיש